אור ברסלב

שפתי כהן על התורה· הרב מרדכי כהן

בראשית

הקדמת המחבר

פרק א

פסוק א

בראשית ברא אלהים את השמים וגו'. בראו בשם אלהים שהוא שם השתוף, לפי שכל הברואים כולם הם משותפים מזכר ונקבה ואפילו הגלגלים כאשר אמרו חכמי המחקר, שמש זכר חמה נקבה, ירח זכר לבנה נקבה, ואפילו אדם דו פרצופין נברא ואפילו האילנות ואפילו העשבים יש בהם זכר ונקבה ורוב המלאכות ע"י כלים שהם זוג ואפילו שמים וארץ הם מורכבים לכך נברא בשם אלהים שהוא א"ל הי"ם הי"ם סודו כל"ה, ולפי שבריאת זה העולם הוא כלה ונפסד שנגולו כספר השמים ונאמר והארץ כבגד תבלה ושמים כעשן נמלחו ותכלית הבריאה היא שיתא אלפי שני, וזהו בראשית בר"א שי"ת שזהו תכלית הבריאה לבד, לכך נברא בשם אלהים שהוא א"ל הי"ם, אל הוא ההתחלה שנאמר אמרתי עולם חסד יבנה והי"ם הוא סוף שהיא נקראת הים האחרון ונקראת ים סוף. ולכך נברא בשם אלהים כי אם יברא בשם אחר היה בלתי תכלית והיה מוכרח במעשיו ול היה לו שכר ועונש והיה עולם בלתי תכלית וכו' ולא כך היא הכוונה. ולא ח"ו שיש שום תכלית בשם אלהים ח"ו כי הוא מעשרה שמות שאין נמחקים אלא הוא שם משותף לפי שכל בריאת זה העולם היא בשתוף שמים אש ומים והאדם ג"כ מורכב הגוף מד' יסודות והנשמה וזהו את השמים את לרבות הנשמה שכן הנשמה עם המלה סודה א"ת, ואת הארץ זה הגוף וכן הוא אומר וייצר יצירה מן העליונים יצירה מן התחתונים ואפילו העליונים יש להם צורך בתחתונים שנאמר רוכב שמים בעזרך, והוא מאמרם ז"ל היה לך לעזרני, וזהו אשר ברא אלהים לעשות שלא תושלם העשיה אלא ע"י בשר ודם וזהו פירוש לעשות ולא עשה אלא הניחה לבשר ודם להשלימה שהיא המילה, שאין נקרא הישראלי שלם אלא ע"י המילה, ואפי' האילנות כשעושין מאליהן לא יעשו פירות ואם יעשו פירות לא יהיו טובים אם לא ישתלו אותו או ירכיבוהו, ואפילו הכסף והזהב והאבנים טובות גמר עשייתם ע"י ב"ו, ולכך אמר אשר ברא אלהים בשביל שברא העולם בשם אלהים ולכך לעשות ע"י ב"ו. ורז"ל בהרבה מקומות אמרו כאילו נעשה שותף להקב"ה. ולכך נברא בב' שהבי"ת היא חשבון שנים לשון שנוי ד ולכך נברא אדם דו פרצופין. ומה שארז"ל שברא הקב"ה את העולם במדת הדין וכשראה שלא יכול לעמוד שתף עמו מדת רחמים, כוונתם לומר כששתף א"ל עם הי"ם כמו שאמרו יותר גובר הדין כמו האש שמזלפין עליה מעט מים אזי היא מתגברת יותר מפני שמנגד ותתאה גבר, מה עשה עמד ושתף עמו מדת רחמים, לא אמר רחמים אלא, מדת רחמים דייקא שהוא סוד הברי"ת שהוא שלום הבית שהוא סוד היו"ד הפרועה שעולה לקראתה אז נרפה הדין ונקראת מדת הדין הרפה, וכשתוסיף י' על הי"ם סודה ה"ס לשון שתיקה בעל הבית בבית שלו"ם בבית מוש"ל בבית, ולכך הם במלואו עולה כ"ו ק' והם סוד החבור ובאותיות ר' עקיבא ק' זה הקב"ה. הי"ם סודו כל"ה הי"ם מ"ה יו"ד סודו היכ"ל, היכ"ל במלואו ה"א יו"ד כ"ף למ"ד בגי' קו"ף י"ד שהוא נקרא יד ה', והכל הוא בשתיקה כי מושל בבית ואתה מושל בכל. עוד היכל כלי ה' שהיא ה' אחרונה היינו הכל"י, וזהו אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, וכל"י הוא הכ"ל והכל ברמ"ז כי רמ"ז איברים יש לו לאדם מלבד שלום הבית א"כ הכל ברמ"ח רמ"ז במ"ק אח"ד הכל אחד, ולחכימ"א ברמיז"א. לחכימא שהיא חכמת שלמה ברמיז"א שהוא היסוד שכן יסוד במ"ק י"ז היינו טוב, וזהו טוב ה' לכל, ויש סוד ליודעי חן שעשר הויות דאצילות סודם ר"ס בגימ' ברמיז"א, א"כ לחכימא שהיא שכינת העשיה היא ברמיזא היא רמיזא באצילות בשכמל"ו, ומה שתמצא בזוהר ובהרבה ספרים דאלהים דבראשית הוא בבינה זהו בבריאה ביצירה, אמנם הנושא שלנו הוא אשר ברא אלהים לעשות דייקא. או אפשר ג"כ ביצירה. ואבי"ע רמזו כאן אשר ברא אלהים לעשות, אש"ר רא"ש היינו אצילות, ברא היינו בריאה, אלהים היינו יצירה, לעשות היינו עשייה, והאצילות נקרא ראש לפי שהן הויו' וראשיהן יודי"ן והיו"ד היא נקודה שאין לה צורה ולא תוך כן האצילות אין מחשבה נתפסת בה אבל היא בראש כל אות ואות שא"א לכתוב שום אות אם לא יתחיל בנקודה קודם כל דבר ולכך היו עשר ולא ט' וכו'. ואפשר עוד לומר שנברא משניהם מיצירה ומעשיה שכן אלהים לעשות יציר"ה עשי"ה וזהו אמז"ל דו פרצופין נבראו:

ואפשר עוד לומר בראשית ברא אלהים שהוא בעל היכולת כולם לזה ברא השמים תחלה להראות כח מעשיו שאינו כב"ו ב"ו כשרוצה לבנות בית ועליה בונה הבית תחלה ואח"כ בונה העליה אבל הקב"ה בנה העליה תחלה שנאמר המקרה במים עליותיו זהו בראשית ברא אלהים:

ובמדרש התחיל הקב"ה לברוא עולמו במדה"ד שנאמר בראשית ברא אלהים ראה שאינו מתקיים שתף עמו מדת רחמים. ביאר הרב רבינו בחיי ז"ל ראה שאינו מתקיים פירוש שיבא להאמין שמדת הדין בלבד עשתה זאת ויבא לקצץ לכך אמר ה' אלהים, א"כ מכאן ראיה דבראשית הוא שם השתוף ואלהי"ם בגי' כול"ל שהוא כולל דין ורחמים וכדי שלא נאמין שהוא דין לבד הוצרך לכתוב ה' אלהים. ומה שדרש רבי אבהו כתיב זכר ונקבה בראם וכתיב ברא אותם אלא בתחלה עלה במחשבה לברוא שנים ולבסוף לא נברא אלא אחד. פי' בתחלה עלה במחשבה לבראו שנים שהזכר יהיה מרחמים לבד והנקבה מדין לבד ויבא מזה קצוץ ולא יזדווגו זה עם זה ויבאו ג"כ לומר ב' רשויות יש אחד ברא זכר ואחד ברא נקבה ויבאו לידי כפירה לכך, לא נברא אלא אחד. והרי אנו רואים שנבראו שנים שנלקחה חוה מאדם אלא פי' אחד שכל אחד יהיה משותף מדין ורחמים ובזה יהיו שניהם פונים לאחד שאחד יצרם והוא בראם ולא יבואו לידי כפירה, אבל הזכר הרחמים גובר בו לפי שנוצר מן העפר שהוא רך והנקבה הדין גובר בה לפי שנוצרה מהצלע שהוא עצם והוא קשה אבל לעולם יש בכל אחד ואחד דין ורחמים ונברא מד' יסודות אש רוח מים עפר שנים עליונים ושנים תחתונים, אש רוח עליונים מים עפר תחתונים, וכל שנים אחד דין ואחד רחמים, אש דין, רוח רחמים שהוא האויר, מים דין מים הזידונים, עפר רחמים, כל זה להורות שנברא משותף בכל בריאת העולם:

ובמדרש בראשון ברא שמים וארץ מן העליונים ומן התחתונים בשני ברא רקיע מן העליונים בשלישי תדשא הארץ מן התחתונים ברביעי יהי מאורות מן העליונים בחמישי ישרצו המים מן התחתונים בא לבראות אדם בששי אמר אם אני בורא אותו מן העליונים רבים עליונים על התחתונים בריה אחת ואין שלום בעולמי מן התחתונים רבים התחתונים על עליונים בריה אחת ואין שלום בעולמי אלא הריני בורא אותו מהעליונים ומן התחתונים הה"ד וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה מן התחתונים ויפח באפיו נשמת חיים מהעליונים ע"כ. ובזה תבין למה אמר ה' אלהים. וד' יסודותיו עפרו לוקח ממזבח העליון כאמרם ז"ל עפרו של אדם הראשון ממקום כפרתו לוקח, ויסוד האש מהמלאכים, ויסוד המים ממים העליונים, ורוחו מאויר העליון שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים, וכשבא הנחש על חוה הטיל בה זוהמא וכשבא עליה אדם באות נפשה שאפה רוחו וטמאה רוחו וכשלקחה הפרי נטמא הפרי ונתנה לאדם ואכלו בטומאה וטמא כל גופו ונטמאו כל ד' יסודותיו וגרמה מיתה לד' יסודות:

כדאיתא בזוהר פ' פנחס ז"ל את מ' סימנא קדמאה לאדם הראשון למבני מות על עלמא בגין דאת דא הוה טאס על רישיה דאדם בשעתא דכתיב ותקח מפריו מ' פרי"ו והוה מחכא ו"ת בזמנא דכתיב ותקח ותאכל ותתן ותפקחנה כדין אתבני מות על עלמא וכו' מ"ט בגין דאיהי סימנא דמות איהי סימנא דמ' מלקיות איהי סימנא דד' מיתות ב"ד ומתמן סליק ונחית סליק במ' ונחית בד' אינון, ד' רוחין דמתפרשן מגו דכר ונוקבא ממסאבותא ובגינייהו ד' מיתות ב"ד ומתמן סליק למ"ם והיינו מ' סימנא דמות ומאנין דמלאך המות ע"כ. ונ"ל פי' מ' נתחברה עם ו"ת דותקח ותאכל ותתן ותפקחנה הרי ד' כנגד ד' יסודות וזמ"ש כדין אתבני מות על עלמא שהוא הגוף שנקרא עולם קטן ודא סליק במ' שהוא מות ונחית בד' שהם ד' יסודות והוצרך להתגלגל כדעת הרשב"י ז"ל. ולפי שהוא יציר כפיו של הקב"ה נתגלגל באברהם אבר מה ובו נטהר יסוד העפר שאמר ואנכי עפר ואפר וכתיב יתן כעפר חרבו, ובו נטהר ג"כ יסוד המים במימי החס"ד מדת אברהם ואמר יקח נא מעט מים יו"ד קו"ף חי"ת כתוב יקח וקרי יוקח אם כן יו"ד קו"ף ח"ת עם ו' דקרי ולא כתיב ולכך אין לה מלוי עולה כתר ולכך אמר מעט מים, כתר לי זעיר שהוא מקום שאינו נתפס, ויסוד האש נטהר ביצחק שנאמר והעלהו שם לעולה, ונקרא יצחק ישח"ק וסודו חי הנשמה, שהכוונה להביא חיות לאדם שנאמר בו נשמת חיים וכשתחבר יצח"ק וישח"ק סודם בגימ' כתרו ויצחק סודו ר"ח ר"ש ח"ת סודו תקח הנשמה, ולפי שמים העכורים כשנחו מעכירותם ונעשו צלולים יורד העכירות למטה ונעשה עפר לכך יצא ממנו ישמעאל איש מעל, ולפי שהעפר אינו קשה וכשמערבין עמו מעט מים הוא נגבל ולכך עשה תשובה בסוף ימיו, אבל יצחק שהוא אש והאש מוציאה סיגים לכך יצא עשו קשה כסיגים שלא עשה תשובה, ויסוד הרוח נטהר ביעקב שהוא סוד הוא"ו שאמר כי במקלי עברתי שהו' כמקל, במקלי גימ' יעקב, נכנס בו ב' אותיות של יצחק שהוא ר"ח ונעשה רוח, ולזה אמר ורוח תשימו בין עדר ובין עדר כלומר שיצא הרוח ויפתהו לעשו שלא יזיקו ולזה אמר עברתי את הירדן גימ' סדר שסדר היסודות, ועתה הייתי לשני מחנות שהוא הוא"ו ומשך הוא"ו הוליד י"ב בנים צדיקים בלא סיגים כי הרוח אין בו סיג אלא כלם רוחניים א"כ הרי נטהרו ארבעת יסודותיו של אדם א"כ לא הוצרך לגלגל יותר ליעקב גלגל בא"ת ב"ש בגימ' מת, גלגל הוא שחוזר ויעקב לא מת ונאמר עליו תתן אמת ליעקב וכשתסיר אל"ף מאמת ישאר מת, לזה אמר תתן אמת ליעקב, ולזה אז"ל יעקב לא מת מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, רמזו על אדם שלא הוצרך לגלגול, והקב"ה גם כן טיהר יסודותיו של עולם, יסוד המים במבול, ויסוד העפר בהפלגה שנאמר הבה נלבנה וגו', ויסוד האש בסדום וכו' וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש, ויסוד הרוח וירח ה' את ריח הניחוח, אם כן נזדככו ארבעה יסודותיו של עולם. וישראל קודם שקבלו התורה ג"כ נזדככו ד' יסודותיהם, הורידם למצרים על ידי פרעה שהוא העפר והוא יסוד הכבד שבכולן והוא מלך עליהם, ולכך בחומר ובלבנים, ולכך ויחזק לב פרעה, כבד לב פרעה. ויסוד המים כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו הרי יסוד המים, גם כן היה לוקח בניהם ושורפם לאלהיהם כאמז"ל במדרש דכתיב ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים הרי יסוד האש, וגם כן אמרו מקוצר רוח הרי יסוד הרוח, אם כן הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, והחזירן ליסודו הראשון שהוא מקום כפרתו ולכך העלם לארץ ישראל וזכך יסודותיהם והיו כמלאכים שהיא כוונה הראשונה שהיא בראשית ברא אלהים שיהיו כבני אלהים כמלאכים, ולכך אמר במעמד הר סיני ומשה עלה אל האלהים ויוצא משה את העם לקראת האלהים, משה ידבר והאלהים וגו', וידבר האלהים, לנסות אתכם בא האלהים, אם כן באו לארץ ישראל לטהר יסוד העפר, ונגלה עליהם באש לטהר יסוד האש, ואמר וכבסו שמלותם שהוא גופם שהוא מלבוש לטהר יסוד המים, והרוח בדבור לכך פרחה רוחם לטהרו, אחר כך חטאו וטמאו הד' יסודות, חטאו במרגלים והוציאו דבה על הארץ נטמא יסוד העפר, עשו את העגל שהוא "עון "גדול "לישראל ראשי תיבות עג"ל טמאו יסוד האש שנאמר ואשליכהו באש, גם בתבערה, גם במסה שהוא יסוד המים, ובקברות התאוה יסוד הרוח. לכך צוה להם עשיית המשכן לטהר הד' יסודות, מזבח אדמה לטהר יסוד העפר, כיור לרחצה ונתת שם מים לטהר יסוד המים, אש תמיד תוקד על המזבח לטהר יסוד האש, ובקרבנות נטהר יסוד הרוח אשה ריח ניחוח וכו', והכל לתקון אדם. מזה תדע למה אנו אומרים עבדים היינו ודאי היינו, ואומרים ממצרים גאלתנו ולא גאלת את אבותינו אלא גאלתנו, ומה שאמר ואילו לא גאלתנו עדיין אנו וכו' הוא פשט מה שנאמר הוא הסוד שלא למסרו לכל אדם:

מצאתי כתוב שאדם נתקן ביעקב כאומרם ז"ל שופרא דיעקב מעין שופרא דאדם, פירוש שופרא תקון כמו ברוחו שמים שפרה וישראל נתבלעו בכלל שבעים זקנים ושבעים זקנים נתבלעו בכלל י"ב בני יעקב ובני יעקב עתידין להבלע ביעקב ויעקב באדם ואדם מתבלע בסבה ראשונה שנאצל משם. ועל זה רמזו ז"ל עשה עבירה אחת אוי לו שהכריע את כל העולם לכף חובה לפי שהוא מחלק אדם ובעברו העבירה מטיל מום ונאמר כל אשר בו מום לא יקרב א"כ הוא מאחר ההתבלעות מחריב העולם וצריך תקון לתקן, א"כ הגלגול לדעת חז"ל סודו חסד ר"ל חסד עשה עם הבריות כדי להחזירם לסיבה ראשונה שנאמר אם תשוב ישראל אלי תשוב אלי דייקא, וזה מוצי"א אסירים בכושרות ר"ל מוציא הנשמות ממאסר הגופים בכשרות מעשיהם, וזהו בכושרות בכי ושירות בכי לגופים ושירות לנשמות שיצאו ממאסר:

ונחזור לעניננו שהעולם והאדם נבראו בשם השתוף שהוא שם אלהי"ם. וכן תמצא בילקוט סימן ה' מתחילת ברייתו של עולם נתאוה הקב"ה לעשות לו שותפות בתחתונים ולכך דו פרצופין נבראו, ולכך התחילה התורה בב' ד'למעלה ו'למטה היינו דו ולרמוז לב' עולמות ולב' תורות ולב' לוחות שבהן י' הדברות כמנין ד"ו הכל מן האחד ב"ה על כן אחר האל"ף ב' וכן בראשית בגימ' שכתב ועל פה, ובגימ' שני לוחות אבנים, ובגי' שני עולמות עה"כ, לומר לך כי המקיים תורה שבכתב ותורה שבעל פה שנכללו בתוך י' הדברות שבשני לוחות זוכה לב' עולמות, ולכך נקראו ישראל בכור שנאמר בני בכורי ישראל כי הבכור נוטל פי שנים, ולכך זכו ישראל לב' תורות ולב עולמות ולנפש ולנשמה שכן שנים בגימט' הנשמה, נוטל פי שנים ר"ת נפש, ואע"פ שהן ב' תורות וב' עולמות הם אחד שכן שנים במ"ק אחד וישראל נקראו גוי אחד והכל ברמז רמז במ"ק אחד:

ובזוהר למה התחילה התורה בבי"ת ר' חייא אמר תורה שבכתב ותורה שבע"פ אוקמוה ליה לבר נש בעלמא הה"ד נעשה אדם בצלמנו כדמותנו צלם ודמות ועל דא שירותא דאורייתא ב' ואוקמוה, ר' יצחק אמר מפני מה בפתיחא וסתימא אלא בשעתא דבר נש אתי לאתחברא באורייתא הרי היא פתיחא לקבלא ליה ולאשתתפא בהדיה ובשעתא דבר נש סתים עיניו מינה ויהך לארחא אחרי הרי היא סתימא מסטרא אחרא ולא אשכח פתחא חד דיתוב לאתחברא בה באורייתא אפין באפין ולא יתנשי מינה, וע"ד אורייתא פתחא קמי בני נשא ואכריזא וקריא לון אליכם אישים אקרא וכו' וכתיב בראש הומיות תקרא בפתחי שערים וכו':

נחזור לעניננו כי לכך נברא אדם דו פרצופין שהם נפש נשמה והנקבה היא הנפש נפש חיה ונמשכה מן היו"ד ונקראת חוה והזכר הוא מן הנשמה, ולפי שהשטן מנפש ועד בשר יכלה שהוא קץ כל בשר וראה שחוה היא מורכבת לכך רכב על הנחש והטיל בה זוהמא, והאדם ידע שנתעברה ממנו כאומרם ז"ל והאדם ידע מאי ידע ידע שעיברה ובא עליה הוא ג"כ ונתעברה בשנים קין והבל קין מצד הנחש והבל מאדם ולכך לא אמר בדמותו כצלמו כמ"ש בשת. ולפי שאדם מושך בערלתו פי' אשתו שכן אשה בגימ' ערלה ע"ה ואיש מזריע תחלה יולדת נקבה ולכך ב' תאומות עם הבל וגברה הקליפה שהוא קין וקלטה הפרי לתוכה לכך קם קין על הבל והרגו ולקח ב' תאומותיו וגברה הקליפה עד שבאו דור המבול והיו נזקקין לשאינן מינם לפי שבא נחש על שאינו מינו והביא עליהם המבול להגעיל ולהטביל העולם ולכך היו מים רותחים ומים צוננים כדין ההגעלה, ונשאר נח מדור המבול ולא נטהר מזוהמתו של קין ולכך היה איש אדמה וקין היה עובד אדמה שלא נפסקה ממנו זוהמתו של נחש ולכך נח מאותיות נחש בשמו, ולכך הוליד חם ומצד נח ומצא חן שהם כסדר אבג"ד הוליד שם ונח מצא חן ויצא ממנו אברהם שנאמר בו ומצאת את לבבו וחם הוליד כוש ומצרים ופוט וכנען הם ד' קליפות של אגוז, קליפה א' אינה קשה שהיא כוש, ב' קשה שהיא מצרים וקלטה הפרי לתוכה והקיפה עליו סביב ולכך היה הגלות במצרים שהיא קליפה שנית תחת יד. פרעה שהוא משרשו של קין שכן פרעה מלך מצרים בגימ' מזרע של קין הוא, שהוא משרש הנחש שכן פרעה בגי' נחש עם ג' מלות והוא הנחש הרובץ בתוך יאוריו ונקרא נחש בריח נחש עקלתון, ולכך בא משה שהוא הבל וגבה חובו ממנו זהו שבעתים יוקם קין, ומשה שביעי לאברהם יצחק ויעקב לוי קהת עמרם משה, יקום ויקח נקמתו מקין שהוא פרעה ומשה שהוא לז' דורות יוקם קין שהוא פרעה יבא משה ויקח נקמתו ממנו, והקב"ה מגיד מראשית אחרית ביום שחטא אדם בו ביום נברא המטה להלקות בו לקין שהוא פרעה שכן קין בא"ת ב"ש בגימ' מטה ע"ה, ומסרו לאדם ואדם לחנוך וחנוך לשם ושם לאברהם ואברהם ליצחק ויצחק ליעקב ויעקב ליוסף וכשמת יוסף נתטלטלו כל מה שבביתו ונתן בפלטרין של פרעה, ויתרו היה יועץ של פרעה וראה המטה וחמדו ונטעו בגנו ולא היה יכול להקימו עד שבא אשר הוא לו שהוא משה בן בנו של קהת שכן מטה במלואו מ"ם טי"ת ה"א בגי' קהת. והמטה היה משקלו ארבעים סאה בגי' שפט, והמטה צורתו ו' היינו שופט ולכך נברא בין השמשות בעת הדין, ומטה בגי' דן לעשות בו דין ומשפט, מסנפרינו"ן הי"ה בגי' תיקון, ר"ל לתקן ליפה להלקות הנבראים, וכשבא משה אשר לו משפט הגאולה א"ל הקב"ה לך אל פרעה שהוא קין שנשכך י' נשיכות כנחש ואתה הכהו כנגדם י' מכות, ולקח צאנך והחלב והביזה והולדות גם אתה קח כספו וזהבו והמרגליות שיש לו בבתי תסווראות ובבתי גנזיו שנאמר ונמצא ישלם שבעתים את כל הון ביתו יתן הוא בעצמו ולא תבוא אל ביתו לעבטו אלא הוא יתן שנאמר ונתתי את חן העם בעיני מצרים וישאילום בעל כרחם יתנו למשה ולאנשי דורו שהם שביעיים וזהו ישלם שבעתים כלומר ישלם לשבעיים כל הון ביתו שנאמר וינצלו את מצרים עשאוה כמצולה שאין בה דגים וכו' והרגך ולקח דמך מידו ודם בניך לקח ורחץ בדמיהם הקים עליהם ושלט עליהם ולקחם לחלקו, א"ל, משה אני מפחד ממנו ואיני יכול עליו שלח נא ביד תשלח שהוא מלך המשיח וכן שלח נא ביד תשלח עולה במ"ק שהוא מלך המשיח, במ"ק והוא יכלה בכל, א"ל מזה בידך בגימ' פ"ח, כבר נאחז בפח והוא אסור ומסור בידך שכן קין שהוא פרעה בא"ת ב"ש בגי' מטה ע"ה, א"ל השליכהו ארצה וכשהשליכו חזר לנחש א"ל ראית כשיצא מידך חור לסורו לכך חזור ואחוז בו ואל תניחהו כי בעודו בידך הוא עץ יבש ואתה יכול עליו, א"ל הבא ידך בחיקך כלומר הסיח דעתך ממנה, ויוציאה והנה ידו מצורעת א"ל ראית אין הוא טמא ומטמא אחרים. ולכך היה אות הותש במדבר להראות למשה שאע"פ שהוא במקום ממשלתו שהוא מדבר שנאמר מקום נחש שרף ועקרב עכ"ז הוא כפות בידך כמו עץ:

ובמדרש למה אות ראשון היה הנחש אלא מה הנחש נושך וממית בני אדם כך היה פרעה ועמו נושכים וממיתים לבני ישראל, וחזר ונעשה כעץ יבש כך פרעה ועמו כעץ יבש ולמה הראה לו בדבר טמא אלא מה מצורע הזה טמא ומטמא כך היה פרעה ועמו טמאים ומטמאים את ישראל וחזר ונטהר כך ישראל יטהרו מטומאת מצרים א"כ אין זולתך לגאול זאת הגאולה שהרגך ולקח שני זוגותיך ולקחת דמך מידו, והנה תאומתך האחת היא בתו שהיא הצילתך וחמלה עליך, ותאמר מילדי העברים זה בגי' זה הוא הבל שנקם עליו קין אחיו והרגהו ע"ה, ואע"פ שרחצה מגלולי אביה עם כל זה לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה ולא נשאת לשום אדם ונכנסה בחיים לג"ע, ולקח תאומתו השני שהיא צפורה שהיא בת חבר הקיני נפרד מקין וצפורה שמה מעיד עליה צרופה צפורה תרגום בקר צפרא, ג"כ צפרה בגימט' שמי כה כמו שאמז"ל על יעל אשת חבר הקיני ותכסהו בשמיכה ר"ל שמי כה מעיד עליה שלא נגע בה סיסרא כ"ש צפורה שלא נגע בה קין, וא"ל ראה נתתיך אלהים לפרעה שהכונה ראשונה שיהיו כולם כמלאכים וישראל שנטה עליהם הקליפה ועליך לא שלטה הקליפה ואתה תשברם ותוציא הפרי מתוכם ויהיו כולם כבני אלהים ואשרה שכינתי ביניהם ואסלק ד' קליפות מעליהם. הא' נסתלקה בים שחפו עליהם מי הים א"כ לצורך גדול העבירם בים, והב' נסתלקה בענני כבוד שהיו מרחצים ומגהצים אותם מבחוץ והמן מבפנים שהיה נבלע באיבריהם והיה רוחץ כל חלודה שבפנים והיה מוציא כל עקמימות שבלב כדי שיהיו נקיים וברים לקבל אלהותו יתב', ויהיה תוכם כברם, והקליפה הג' נסתלקה במעמד הר סיני ונגלה עליהם באש וההר היה מקרר האש שכן ה"ר סינ"י בגימטריא להקר, ולנהר דינור עלתה נשמתה לטבול והאש רחצה גופם כדי שיהיו טהורים מבית ומחוץ. והקליפה הד' שהוא כנען לך ולקחת את ארצו מידו, אם כן שליחות זה יש לך צורך גדול בו שהוא תכלית הכונה וא"א לעשותו אלא על ידך, א"כ ועתה לכה בגי' לך משפט גאולה זו, לפי שראה הקב"ה שעתיד לומר שלח נא ביד תשלח שהוא מלך משיחנו לכך אמר הקב"ה גאולה זו א"א אלא על ידך ועוד שפרעה אותיות העפר והעפר אינו נגבל אלא במים, ואתה מים שנאמר כי מן המים משיתיהו, ולכך מכה ראשונה במים מאחר שנגבל העפר במים עושה היוצר ממנו כל מה שרוצה שנאמר כי כחומר ביד היוצר וכו', וג"כ המים מכבים האש והם היו שורפין את בניהם באש וכו' שנאמר ויוציא אתכם מכור הברזל, ולכך היתה מכת השחין, וגם א"ל הך את עפר הארץ שהוא פרעה אם כן שליחות זה א"א אלא על ידך ועוד שלכך באת, כי מן המים משיתיהו בגי' להוציא עמי מארץ. מצרים עם ד' מלות, וכן אמר להם משה לישראל ויתעבר ה' בי למענכם, ולא עוד אלא שהוא מתגאה עליך ששמו יתר על שמך עשר, שפרעה בגימטריא שנה, ולכך נדון י"ב חדש שהוא שנה, ויתר על שמך עשר לכך הכהו עשר, ואעלה אותך עליו ראה נתתיך אלהים לפרעה, אם כן ועתה לך ואשלחך אל פרעה, כמו שאמר המדרש שכינה בתחתונים היתה כיון שחטא אדם נסתלקה לרקיע א' עמד קין וחטא נסתלקה לרקיע ב', דור אנוש לרקיע ג', דור המבול לרביעי, דור הפלגה לה', סדומיים לששי, מצרים לז'. ועמדו ז' צדיקים וכל אחד הורידה רקיע א' עד שהורידוה לארץ ואלו הם אברהם יצחק יעקב לוי קהת עמרם משה, אם כן כנגד המצרים שסלקוה לרקיע שביעי בא משה שהוא הז' שבצדיקים והורידה לארץ שהוא ז' למעלה ממטה, ונשתברו הד' קליפות שנאמר אל גנת אגוז ירדתי וכי האגוז יש לו גנה אלא ירד להוציא ישראל שהם גנת הקב"ה שנאמר גן נעול אחותי כלה מתוך ד' קליפות ששלטו עליהם, ואילו לא היה מעשה העגל היו ישראל זכים ונקיים כבני אלהים, ולכך התורה נתנה בשם אלהים שנאמר וידבר אלהים והיו נכנסים לארץ מיד כי קליפה ד' שהיא כנען נסתלקה. והיה משה הרועה מכניסם ורועה אותם במטה שהיא בגי' דן שבה נדונו הקליפות ולא היה רשות למלאך המות לשלוט עליהם, וכנען שעולה קץ היה ת"ס ומת מן העולם, והיו כלם כבני אלהים ומאכלם כמאכל בני אלהים אלא שגרם עון העגל, שכן עגל ר"ת עון גדול לישראל, וחזרו הד' קליפות למקומם ושלט עליהם מלאך המות ונסתלק כל אותו הדור ומשה עמהם ולא נכנסו לארץ כנען מאחר שעלו בעלוי גדול, כמו שאמר הזוהר משה וששים רבוא מעלמא דאתי אינון איך ירדו להכנס ברשות הקליפה שהוא כנען ונסתמו מן העין הרועה עם צאנו כי לא נזכר מיתה אלא בערב רב המתאוננים והמרגלים והמתאוים והזונים ויחל העם לזנות, והמתים שמתו במגפה מתים היו מתחילתם שנאמר ויהיו המתים, ומה שהרגו בני לוי כלם היו מערב רב אבל ס' רבוא שעלו ממצרים נסתמו מן העין שנאמר במדבר הזה יתמו ר"ל יושלמו, ושם ימותו ר"ל אותם שהם שם שעלו לארץ כנען ימותו כי היל"ל ופה ימותו כמ"ש במדבר הזה אלא לרמוז למ"ש:

או יאמר ושם ימותו כמו שאז"ל למ"ד דור המדבר אין להם חלק לעוה"ב, ועוד ראיה מאגדה דפ' המוכר את הספינה דא"ל ההוא טייעא תא אחוי לך מתי מדבר אזל חזינהו ודמו כמאן דמבסמי, פי' רש"י פנים צהובות כשתויי יין ובודאי כי לא היו אלא ערב רב ולפי שראו מעלתן של ישראל שעמדו על הר סיני וראו כבוד ה' לא הבאישו ולא שלטה בהם רמה ודמו כמאן דמבסמי שאם היו ישראל למה לא זכו לקבורה אלא ודאי מערב רב היו והיו בהם כל אותה מעלה שלא שלטה רמה בהם כמה שנים, מכאן תראה מעלתן של ישראל כי ודאי נעלמו מן העין עם משה רבן עד שיבא ויביאם עמו שנאמר ויתא ראשי עם שהם ראשים של עם שהם ערב רב ולאותם שעלו עמהם אמר לא בצדקתך אתה בא לרשת וכו', וכן אמר מעט מעט אגרשנו, וכן אמר ונשל ה' אלהיך את הגוים האל מפניך מעט מעט לא תוכל כלותם מהר וגו' כל זה מריבוי עובי הקליפה שנתעבת, והד' יסודות ג"כ נתעבו ולז"א וזכרתי את בריתי יעקוב זה יסוד הרוח ולכך יעקוב מלא וא"ו, שיצחק בגימ' ר"ח ונכנסה ו' של יעקוב בין ר' לח' לשכך הפחד והגבורה ונעשה רוח, ולכך הקדימו לפי שהוא היסוד היותר קל שבכולן, ואף את בריתי יצחק שהוא יסוד האש שהוא ג"כ קל מיסוד המים, ואח"כ אמר ואף את בריתי אברהם שהוא יסוד המים, והארץ אזכור זה יסוד העפר, אם כן תכלית כוונת הבריאה הוא שיהיו כבני אלהים שהם המלאכים בגוף ונפש, וכן לעתיד ג"כ נאמר מוציא אסירים לא אמר הוציא על מה שעבר אלא מוציא לרמוז על העתיד שעתיד הקב"ה להוציא הנשמות ממאסר גופם, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה עד שישובו בתשובה וישובו ויתישבו ולא יצטרכו עוד לגלגול, כמאמרם ז"ל אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף שלא יצטרכו עוד לגוף ויצאו ממאסר גופם בכשרות מעשיהם, בכי ושירות, בכי שנאמר בבכי יבאו, ושירות שנאמר וענתה שם כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים, ואין עניה אלא שירה שנאמר ותען להם מרים ותאמר שירו וכו':

מצאתי כתוב על שם ספר התמונות כי הבהמות של שמטה שעברה הם בני אדם של זו השמטה והבל היה רועה אותם שנאמר ויהי הבל רועה צאן וחזר משה ורעה הצאן שנאמר ומשה היה רועה, והיו ימיהם של אותם אנשים שהיו באותה שמטה שהיא שמטת אברהם ונאמר עליהם כימי העץ ימי עמי היו ארוכים שהיו אוכלים מפרי העץ, אבל אנשים של זו השמיטה שהיא שמיטת יצחק הם הצאן של אותה שמטה, והצאן אין אכילתם אלא מפרי האדמה, ולכך נצטוו שלא לאכול מפרי העץ ולכך אין ימיהם ארוכים, ובני אדם של אותה שמיטה היו כמלאכים, ומשה היה מאותה שמיטה שכן משה משמיטה שעברה הוא ולכך עלה אל האלהים לפי שהיה מלאך וכה"א וישלח מלאך ויוציאנו וכו', ולכך היה המטה של סנפרינון בערכם כן היה העצים שלהם לפי שהיו זכים מאירים ומזהירים כן היתה המטה להורות על מהותם כאומרם ז"ל והכית בצור מכאן שהמטה של סנפרינון, ולכך לא ידע איש את קבורתו ולכך ויורהו ה' עץ ולא להם ע"כ. א"כ יראה שרצה ה' להשלימם ולהעלותם לעלוי גדול מבהמה לאדם ומאדם למלאכים אלא שגרם עון העגל שנאמר אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם אכן כאדם כו', ולא עלו למעלת המלאכים:

פסוק יב

ותוצא הארץ דשא וגו' ועץ עושה פרי. אז"ל שהארץ קלקלה במאמר הקב"ה שאמר עץ פרי עושה פרי והיא לא עשתה כן אלא עץ עושה פרי, והקלקול היה שאמרה הארץ אם יהיה טעם העץ כטעם הפרי אחר שילקטו הפרי יאכלו העץ. ואצטרך להוציא אילנות בכל שנה ושנה אני אוציא עץ שיהיה עץ שאין בו טעם פרי כדי שאם ילקטו הפירות ישאר העץ, והיא לא ידעה שאחר שילקטו הפרי יוציא פרי אחר פרי ולא ימיש מעשות פרי, ולמה איררה אליבא דרבי פנחס כדאיתא במדרש הארץ קלקלה כדאמרינן נתקללה שנאמר ארורה האדמה ר' פינחס אומר הוסיפה על הצווי עץ עושה פרי אפילו אילני סרק עשו פירות ולמה נתקללה אלא כאנוש דאמר ליטין ביזייא דהכדין איינוק, אם כן אליבא דרבי פינחס לא נתקללה, וכן נראה כי אליבא דת"ק היה לו לקללה מיד, ועוד שאמר במדרש כל תולדות שבמקרא חסרים אלא אלה תולדות השמים מה חסרים ששה דברים שניטלו מאדם, זיוו חייו וקומתו ופרי הארץ ופרי האילן והמאורות, הרי מכאן ראיה שלא נתקללה מפני שקלקלה אלא מפני האדם, לפי שראה הקב"ה שאינן כדאין שיהנו מאותם פירות אלא שבכל שנה חורש וזורע כן בכל שנה יעדור ויזמור עד שתוציא פירות, וגנזו לצדיקים לעתיד לבא כמו שגנז האור, וכה"א ועץ הארץ יתן פריו, יתן לעתיד משמע. וכן אז"ל עתידה אשה שתלד בכל יום ועתידין אילנות שיוציאו פירות בכל יום צא ולמד מתרנגולת שמטלת ביצים בכל יום, יתן פרי"ו בגימטריא ובל"ו הפסק"ה, וכה"א לא יבול עלהו ולא יתום פריו לחדשיו יבכר. עוד אמרה הארץ אם העץ יהיה מאכל לא יודע גדולת הבורא ב"ה כי יאמרו שהוא בטבע שיהיה כך, אבל כשיראו העץ שנשר עליו ונשאר עץ יבש וחוזר ויצץ ציץ ומוציא פרח ועושה פירות בכל שנה אז יוכר גדולת הבורא:

פסוק טז

ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים. רמז על אלף הרביעי שבו היה משכן שילה ובית עולמים, והם גדולים שהיה בהם השכינה, והאחד נקרא מנוחה והאחד נקרא נחלה, והיו לגדולה וכבוד וזהו לממשלת היום שהיה להם לישראל ממשלה ומעלה וכבוד, אבל כשחרב מארת כתיב והוצרכו למאור הקטן שהוא בית שני ונקרא קטן לפי שחסר ה' דברים, ונאמר עליו לממשלת הלילה לפי שנבנה ביום ובלילה שנאמר והיה לנו הלילה למשמר והיום למלאכה, והיו תחת יד ממשלת העכו"ם זהו לממשלת הלילה שהיינו לממשלתם שדומה ללילה, ואת הכוכבים אלו בתי כנסיות שבכל דור ודור שאין להם כ"כ אורה:

ובמדרש בראשון ברא שמים וארץ, בשני ברא רקיע מן העליונים, בשלישי תדשא הארץ דשא מן התחתונים, בד' יהי מאורות מן העליונים, בה' ישרצו המים מן התחתונים, בו' בא לבראת אדם אמר אם אני בורא אותו מן העליונים עכשיו רבים עליונים על התחתונים בריה אחת ואין שלום ביניהם ואין שלום בעולמי, מן התחתונים רבים תחתונים על עליונים בריה אחת ואין שלום בעולמי אלא הריני בורא אותו מן העליונים ומן התחתונים הה"ד וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה מן התחתונים ויפח באפיו נשמת חיים מן העליונים ע"כ. הרי שאדם הוא מורכב, ולא אמר ויפח באפיו נשמה אלא נשמת חיים שיחיה כמלאכים:

ובספר הזוהר פ' נח ז"ל אלמלא לא חטא אדם לא עביד תולדין בגוונא דא מסטרא דיצה"ר אבל עביד תולדין מסטרא דרוחא קדישא ובגין דכל תולדין דבני נשא כלהו מסטרא דיצה"ר בגין כך לית לון קיום וא"א לון לאתקיימא דסטרא אחרא בהון אבל אלמלא לא חטא אדם ולא אתתרך מג"ע עביד תולדין מסטרא דרוחא קדישא קדישין כמלאכין עילאין קיימין לדרי דרין כגוונא דלעילא כיון דחטא ואוליד בנין לבר מגנתא דעדן ולא זכה לאפקא לון מגנתא לא אתקיימו אפילו לאשתרשא בעלמא דא עד דאתא נח ואעל לון לתיבה ומן תיבה נפקו כל דרין דעלמא ע"כ. הרי הכוונה שיחיה ויהיה כמלאכים אלא שחטא ואח"כ באו ישראל למעמד הר סיני ופסקה הזוהמא ונעשו בני חורין כאומרם ז"ל חרות אל תקרי חרות אלא חירות ממלאך המות:

וכתב בעל שערים ז"ל על פסוק ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, אמר שהדין הוא נגד העליונים והרחמים הם נגד התחתונים, והכוונה הוא לומר שמרוב רחמנותו יתברך לפי שהם מורכבים מחומר וצורה לזה עשה לנגדם מדת רחמים ואלמלא כך לא היה לעולם השארות, ולז"א משה רבינו ע"ה ילך נא אדני בקרבנו, ולזה נקראת מה"ד הרפה, והגבורה נקראת מה"ד הקשה, וכפי הנראה היה ראוי להיות להפך כי הגבורה היא קרובה לעליונים ואדנות היא רחוקה וכל ריחוק מורה דין אלא לכוונה שאמרנו. ומה"ד הקשה נגד העליונים כי אינם צריכים דין, סיני סמ"ך יו"ד נו"ן יו"ד בגימטרא רוני ר"ל רוני שפסקה הזוהמא, וכשעשו העגל נגעלו וזהו עגל כמו געל וזהו וגעלה נפשי אתכם ושלטו עלינו אומות העולם שנאמר היינו חרפה לשכנינו לע"ג וכן עגל עי"ן גימ"ל למ"ד בגימטרא פזר שלח מעל פני ויצאו, ובהתרחקם מאתו יתברך שהוא מקור החיים מיתה שלטה עליהם, ע"כ אכן כאדם תמותון שנטרד מג"ע ונפרד מן החיים ומת, ואח"כ חזר הקב"ה לכוונת הבריאה וצוה להם שיעשו משכן להשרות שכינתו ביניהם לחזור לכוונת הבריאה ובמדרש הקב"ה נמלך במלאכים אמר להם עולם אני מבקש לבראות, אמרו לו למה, אמר להם הקב"ה בשביל עם אחד שנקרא ישראל, אמרו לו ומה טיבו, א"ל כשם שבא' הבדלתי בין האור לחושך כן במצרים ולכל בני ישראל היה אור במושבותם, בשני הבדלתי בין מים העליונים למים התחתונים אף אני עתיד לעשות להם כן שנאמר והמים להם חומה, בשלישי בראתי דשאים וזרעים אף אני עתיד לעשות להם כן שנאמר והמן כזרע גד הוא ואומר בנאות דשא ירביצני וכו', בד' בראתי מאורות להבדיל בין היום ובין הלילה אף אני עתיד לעשות להם כן שנאמר לא ימיש עמוד הענן יומם. בה' בראתי עופות ודגים אף אני עתיד לעשות להם כן שנאמר ורוח נסע וכו'. בששי בראתי אדם שנאמר ויפח באפיו אף אני עתיד לעשות להם כן שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה, אמרו לפניו רבש"ע מה עשה לך העם הזה שאתה מחבבו כל כך, אמר להם ביום א' בראתי שמים וארץ ומתמתחים שנאמר הנוטה כדוק שמים אף הן אני משרה שכינתי ביניהם שנאמר ועשו לי מקדש וכו'. בב' הבדלתי בין מים למים אף הן כן והבדילה הפרוכת לכם, בג' בראתי דשאים וזרעים אף הן אוכלים ירקות בליל פסח ומביאים לחם הפנים. ברביעי בראתי מאורות אף הן ועשית מנורת וכו'. בה' בראתי עופות אף הן והיו הכרובים. בז' בראתי אדם אף הן בזאת יבא אהרן וכו'. הרי נראה בפירוש שהכוונה היא שיהיה לו עם בארץ אע"פ שהם בגוף כמו המלאכים, וזהו הכוונה בראשית ברא אלהים כאומרם ז"ל בשביל ישראל (סבא) שנקרא ראשית. וגם נראה מזה המאמר שאחר שברא העולם וברא אדם אמר למלאכים עולם אני מבקש לבראות, לפי שחטא אדם ולא נעשית הכוונה שיהיו כמלאכים שנקראו אלהים כמו שאמרתי, וכן אלהים בגימ' הכונה, וכן בראשית ברא אלהים בגימטריא בשביל ישראל עם אחד וגוי מיוחד הכונה, ולכך אמר בשביל עם אחד שנקרא ישראל היל"ל בשביל ישראל אלא לרמוז למה שאמרנו. וההמלכה היא כדי שלא יקנאו בהם כשישרה שכינתו ביניהם בבנין ב"ה, ואמר עם אחד ולא אמר עם שנקרא ישראל אלא עם אחד, לפי שבראשית במ"ק אחד, ולזה היא כוונת הבריאה שיהיה לו עם חביב מיחדים אותו ואין יחוד אלא במקום שנוי ופרוד שהוא עולם השפל שהם בני אדם שהם בעלי שנוי ובחירה, לז"א אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים, לך ראוי לדעת שאתם בעלי שנוי לא למלאכים כי בעולם המלאכים לא יש שנוי כי הם קיימים לכך אין צריכים ליחד אלא שאומרים קדוש לפי שהם מופרשים ומובדלים אומרים שהוא ב"ה מופרש ומובדל בכמה הבדלות, ולכך אומרים ג"פ קדוש בתכיפה כלומר אע"פ שהם מופרשים יש הפרש גדול בינם לבינו יתברך והוא הנעלם ושואלים איה מקום כבודו, אבל בעולם השפל שיש בו שנוי שמא יעלה בדעתך ח"ו שיש בו שום שנוי חלילה וחס לכך אנו אומרים ה' אלהינו ה' אחד והשנוי בא לנו מצד החטא של אדם לא מצדו יתברך, ולכך בא הפירוד שנפרדה השכינה ממנו כשם שיש בינינו פירוד הנשמה מן הגוף, כי שכינה בתחתונים צורך גבוה לומר שיש לנו חלק אלוה ממעל שהיא הנשמה ואין פירוד בין הפרי לאילן, ולכך היה אדם אילו לא חטא היה קיים לעולם אלא שהוא הפריד בחטאו ונתקלקלו הצינורות כאומרם ז"ל ואיש תרומות יהרסנה זה אדם הראשון שהיה חלתו של עולם והחלה נקראת תרומה שנאמר חלה תרימו תרומה עד שחזר הקב"ה לתקן ולטהר כמ"ש ולעשות עולם חדש ולהשרות שכינתו ביניהם כמ"ש המאמר אמר לפניו רבש"ע מה עשה לך העם הזה שאתה מחבבו כ"כ א"ל ביום ראשון בראתי שמים וארץ ומתמתחים שנאמר הנוטה כדוק שמים אף אני משרה שכינתי ביניהם שנאמר ועשו לי מקדש, הרי בפירוש שכוונת הבריאה היא לשרות שכינתו בתחתונים, וזהו שאמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, כלו' אע"פ שבבריאה היו שמים תחלה בעשיה ארץ תחלה כי זאת היא הכוונה כמ"ש:

וע"ד הקבלה שכינת הבריאה היא כתר העשיה לכך בבריאה אמר שמים תחלה ובעשייה אמר ארץ תחילה ולזה אמר ביום עשות וכו'. ומזה תבין גם כן שאמר ויהי ערב ויהי בקר "יום "הששי ר"ת י"ה, "ויכלו "השמים ו"ה. ובפ' "ישמחו "השמים "ותגל "הארץ, י"ה שמים, ו"ה ארץ והבן. וכן שמים במ"ק כמו ארץ במ"ק, ועם א' הנעלם היינו אחד לומר שהכל אחד. בשכמל"ו:

פסוק כו

נעשה אדם. אז"ל נמלך בנשמותיהן של צדיקים, וההמלכה היתה לפי שהן יוצאין מחלציו של אדם והם מתים כמיתתו ויהיה להם תרעומת על הקב"ה לומר למה בראם, ויש לעולם צורך בבריאתם כדי להנהיג דורם ולהעמידו בזכותם ולכפר על הדור במיתתם, וכדי שלא יהא להם תרעומת נמלך בהם, לז"א התנא על כרחך אתה נולד וע"כ אתה חי וע"כ אתה מת וכו. ולזה רמז הכתוב שאמר ויפח באפיו, לא אמר בחוטמו ואמר באפיו בלשון רבים רמז על ד' על כרחך שאמר התנא, באפיו לשון על אפו ועל חמתו, באפיו בגי מאה חסר אחת, האחת היא הבחירה שהיא ביד האדם. עוד יכולין לומר האחת היא הערלה שהשלמתה ע"י ב"ו כדי שיהיה לו שייכות עם הקב"ה כמ"ש על פסוק ויכלו, ועל כרח"ך גימ' רמ"ח מלמד שהקב"ה גזר על הנשמה שתתישב בכל אבר ואבר מרמ"ח איברי האדם, זהו ע"כ אתה נוצר וע"כ אתה נולד וע"כ אתה חי, ובשעת מיתה לאחר שנזדווגה עם איברי האדם מוציאה מרמ"ח איבריו זהו ע"כ אתה מת:

עוד היתה ההמלכה שאם היתה בריאת האדם ע"י הקב"ה לבד היה רוחני בתכלית הרוחניות שכל פשוט בלא שום הרכבה ולא היתה כוונתו אלא שיהיה בעל בחירה ורצון לזה היתה ההמלכה בנשמותיהם של צדיקים שיהיה כמותם בעל בחירה ורצון:

פרק ב

פסוק א

יום הששי ויכלו השמים. כשבא יום ששי בסיון שקבלו ישראל התורה אז בקבלתם ויכלו כביכול כאילו נעשו שותפים להקב"ה במעשה בראשית ויכלו כתיב שנאמר אם לא בריתי וכו', א"כ ביום הששי הידוע שהוא ששי בסיון אז נשתכללו השמים והארץ כתרגומו ונשלם השם, ולזה לא נזכר שם הוי"ה בבריאה שאין התכלית בבריאה כי אם בקבלת התורה שניתנה בשם אלהים, שנאמר וידבר אלהים וכו', זהו בראשית ברא אלהים בשביל אלהים את השמים את היא התורה שהיא מורכבת על כ"ב אותיות שתחילתן אל"ף וסופן תי"ו, וכן אמרו חז"ל על פסוק אנכי תכנתי עמודיה סלה, שבאנכי ה' אלהיך נתכן העולם זהו וכל צבאם, תרגום ואם לא יחפוץ יצבי, וכל צבאם כאילו אמר וכל חפצם, כי החפץ הוא בקבלת התורה. ולפי הפשט צבא השמים הם הגלגלים ושבעה כוכבי לכת וי"ב מזלות ולפי שכוכב שבתאי שהוא שולט ביום שבת הוא מורה על חורבן ושבי ורעב, לז"א ויכל אלהים כילה כל דינין שבו במה כילה אותם ביום השביעי כשבא יום השביעי, לזה היה שבתאי ביום שבת להתיש כחו באכילה ובשתיה ובמלבושים נאים ובעונה ולענגו בכל מיני עונג הפך מכל מה שמורה כוכב שבתאי, ואמר מלאכתו אשר עשה ולא אמר מכל מלאכתו לרמוז למה שאז"ל עשרה דברים נבראו בין השמשות, אותם עשרה דברים אינן גמר מלאכה אלא כלים לעשות בהם מלאכה, ואמר יום השביעי ג"פ לרמוז לשני שבתות ולמעלי דשבתא שנקראת שעת כלה, ויכל אלהים היא שבת מלכתא שבה נגמר הכל, וכן אמר בבראשית רבה רבנן אמרי למלך שעשה חופה ציורה וכיירה וסיירה מה היתה חופה חסרה כלה שתכנס בתוכה כך מה העולם חסר שבת ע"כ. הרי רמזו לכלה הכלולה מן הכל, וישבות ביום השביעי, זה שבת דכלה שהוא היסוד ששובת ומתענג בה מכל מלאכתו וסימנך ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים וכו' והבן. ויברך אלהים, דא אמא, ויקדש דא אבא, יהבו להו מתנן ונבזבזן, לזה ויברך אלהים את, א"ת דייקא מאמא לברתא ומאבא לברא והבן:

נחזור לעניננו שכוונת הבריאה היא לדור בתחתונים אלא שאדם הרס, ולזה אמר אשר ברא אלהים לעשות שיהיה גמר ע"י ב"ו וזהו פירוש לעשות שיגמור עשייה על ידו הואיל והוא הרס כמו המילה והרבה דברים שגמר להם ע"י ב"ו, וג"כ להורות שיש לאדם חלק אלוה ממעל אם כן אין ראוי לו לעבור על דבורו ולמרות פיו הואיל ונתן לו הקב"ה יתרון על שאר ב"ח ויתן אל לבו כי הוא כביכול שותף להקב"ה וידע מעלתו, וכן אז"ל ויכולו אל תקרי ויכולו אלא ויכלו כאילו שניהם כלו, ואפילו שמים וארץ אין להם העמדה וקיום אלא בקיום התורה שנאמר אם לא בריתי וכו', א"כ הקב"ה בראם והוא מקיימם, אם כן הרי כביכול הוא שותף, ואם ח"ו אינו מקיים התורה ראוי ליפרע ממנו לא על העבירות שעשה לבד אלא על חורבן העולם, וזו היא משנת בעשרה מאמרות נברא העולם לא אמר ברא אלא נברא לומר שבקיום התורה כאילו נברא מאליו, וכן בראשית בגימ' קיי"ם עול"ם בתור"ה עם שש אותיות כלומר שקיום העולם בקיום התורה, ולזה אמר לעשות פירוש לקיים, וכן לעשו"ת בגימטרא ז"ה הו"א בקיו"ם התור"ה, ורמז גם כן על המילה כמו שאמרנו:

ובמדרש שאל טורנוסרופוס את רבי עקיבא איזה מעשים נאים של הקב"ה או של ב"ו וא"ל של ב"ו, א"ל הרי שמים וארץ אדם יכול לעשות כיוצא בהם, א"ל ר' עקיבא לא תאמר בדבר שהוא למעלה שאין הבריות שולטין אלא בדברים המצויים בבני אדם, א"ל למה אתם מלים א"ל והלא הייתי יודע שבדבר זה אתה שואלני ולכך הקדמתי לך מעשה ב"ו נאים משל הקב"ה הביא לו שבלים וגלוסקאות א"ל הללו מעשה הקב"ה והללו מעשה בשר ודם, א"ל אם הקב"ה רוצה במילה למה אין יוצא הולד מהול ממעי אמו א"ל לפי שלא נתן הקב"ה המצות אלא לצרף בהם את ישראל שנאמר אמרת ה' צרופה וכו' ע"כ. ר' עקיבא ז"ל רצה לסתום פיו של אותו רשע ודחאו בקש אבל עיקרן של דברים שאדם מושך בערלתו היה לכך רצה הקב"ה שהוא יתקן מה שעוות שהוא נברא מהול, ולזה אמרו לא נתן הקב"ה המצות אלא לצרף כמו הכסף והזהב שמצרפים אותו מסיג שבו ולכך נחתכה הערלה, וזהו שנאמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו ולא אמר ערלת בשרו אלא ערלתו ממש, לכך אמר הקב"ה תוצא הארץ עץ פרי הוא על אדם שנקרא עץ שנאמר כי האדם עץ השדה, עץ פרי עושה פרי שהוא בעצמו יהיה פרי, וכשמשך ערלתו אמר ותוצא הארץ עץ עושה פרי אבל הוא אינו פרי, ואע"פ שזה היה ביום הג' קודם שנברא אדם כותב התורה כתב שכך היה ראוי מאחר שחטא, ובאילן ג"כ אמר וערלתם ערלתו את פריו לא אמר ערלת פריו אלא ערלתו של אדם שנגזר עליו מיתה וסיבב מיתה לו ולכל הנבראים, וכן וערלתם" ערלתו" את" ס"ת מות, ולז"א וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל, שהעץ בעצמו יהיה מאכל, שלש שנים יהיה לכם ערלים, רמז על יום ג' של בריאת העולם שאמר הקב"ה תוצא האר עץ פרי שהעץ בעצמו יהיה פרי ואמר ותוצא הארץ עץ עושה וכו' ולכך וערלתם וכו', ואז"ל את פריו את הטפל לפריו שהיא הקליפה שנמשכה וקלטה הפרי בתוכה. ומכאן תראה שכותב התורה כתב כן אחר שחטא אדם, שהרי ביום ג' נאמר בו ב"פ כי טוב, אלא אחר שחטא נמשכה הקליפה ולא יש פרי בלא קליפה כי אם התות, לעשות בגימ' תות, והכל ברמז:

עוד אפשר לומר שרמז לעשות מה שאמרו בזוהר על פסוק ואשים דברי בפיך, שכשהאדם מחדש שום חדוש בתורה אם הוא מדברי קבלה הוא בונה שמים ואם מפשטי התורה הוא בונה ארצות שנאמר אתהלך לפני ה' בארצות החיים, לזה רמז לעשות שמים חדשים שנאמר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עשיתי לא נאמר אלא עושה שבכל עת אני עושה בשותפות המחדש. אשרי הזוכה:

או ירמוז לעשות לצבת שנבראה בין השמשות שבה נעשות כל המלאכות וזהו לעשות כל המלאכות. עוד לעשות כל מלאכה ומלאכה שהתנה הקב"ה עם עולמו לעשותה בזמנה כמו שהתנה הקב"ה עם הים שיבקע לבני ישראל כשיעברו בו והדג שבלע יונה וכן התנה שהשמים יתנו טלם ויגשימו בעתם שהעולם צריך לוי, ובזה יסתם פיו של קיסר שאמר לר' יהושע בן חנניא אם הקב"ה אוהב השבת למה אינו שובת ומוריד גשמים ומצמיח זרעים, כבר עשה הקב"ה תנאי זה, כמו ששנינו פותקים מים לגנה מע"ש והיא הולכת ומשקה מאליה וכן שורין דיו וסממנים והם נעשים מאליהם וכן הרבה דברים השנויים שם במשנה מס' שבת פ"ק, וכה"א המכין לארץ מטר שהוא מוכן ועומד לזמן שהעולם צריך לו:

עוד לעשות רמז על המזיקים שנבראו רוחין בלא גופין, ולצורך נבראו שלא יאמר אדם אין לי קיום והעמדה אלא בגוף ולא יחזור לבקש אלא אחר גופו, אומרים לו הרי אלו יש להם קיום והעמדה בעולם השפל והם בלא גוף, אם כן אע"פ שיענה האדם גופו יש לרוחו ונפשו קיום, וגם כדי שיפחדו מהם הבריות וידביקו עצמם בהי"ת ויתהלכו אל האלהים בכשרון מעשיהם הטובים ולא יטו ימין ושמאל:

ובמדרש לעשות ועשה אין כתיב כאן אלא לעשות עדיין יש מלאכה אחרת לעשות וכיון שבא שלמה ובנה בית המקדש אמר הקב"ה עכשיו נשלמה מלאכת שמים וארץ לכך נקרא שלמה שהשלים הקב"ה מלאכת ששת ימי בראשית לתוך מעשה ידיו ע"כ. ענין אומרו לתוך מעשה ידיו רמז על השכינה שמצאה מנוח, ולזה אמר בתחלת המאמר ותשלם המלאכה אין כתיב כאן אלא כל המלאכה, וכל רמז לבתו של אברהם אבינו, והבן:

פסוק ב

ואמר מכל מלאכתו אמרו בתנחומא ממלאכת עולמו שבת אבל לא שבת ממעשיהם של צדיקים ולא ממעשיהם של רשעים אלא פועל עם אלו ועם אלו ומראה לאלו מעין דוגמא שלהם ולאלו מעין דוגמא שלהם, ומנין שפורענות רשעים קרויה מלאכה שנאמר פתח ה' את אוצרו ויוצא את כלי זעמו כי מלאכה היא, ומנין שפעולתן של צדיקים קרויה מלאכה שנאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת וכו'. ואמר וישבות מכל מלאכתו לומר שאין עוד בריה חדשה ואין כל חדש ועולם כמנהגו נוהג עוד לעשות רמז למה שאחז"ל במדרש ג' בריות ברא הקב"ה בכל יום במעשה בראשית, ביום ראשון ברא שמים וארץ ואורה, בשני ברא רקיע וגיהנם ומלאכים, בג' ברא אילנות ודשאים וג"ע, בד' ברא חמה ולבנה ומזלות, בה' ברא דגים ועופות ולויתן, בו' ברא אדם וחוה ורמש ובהמה וחיתו ארץ ומריאים. אשר ברא ועשה אין כתיב אלא אשר ברא אלהים לעשות מה שעתיד לעשות בשביעי עשה בששי ע"כ. להודיע מה שאמר במקום אחר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ר"ל כשיבא יום שבת יהיה כאילו כל מלאכתך עשויה, וגם כדי שידע האדם מעלת השבת ויזמין לו מנה יפה ביום הששי שנאמר והיה ביום הששי והכינו וכו'. והלא ביום אחד יכול לבראות כל מה שברא בששה ימים וברגע אחד חלא להודיע לבני אדם שיתנו לכל יום ויום חלק הראוי לו ומצות הראויות לאותו יום אם חול אם שבת או יום טוב כמו שאני עתיד לפרש על פסוק ביומו תתן שכרו בעזרת האל:

פסוק ז

ויברא אלהים את האדם. לא אמר ויברא אלהים אדם אלא את האדם בה"א הידיעה לרמוז למ"ש במדרש ויברא אלהים את האדם בזכותו של אברהם דכתיב האדם הגדול בענקים זה אברהם למה קורא אותו האדם הגדול שהיה לו להבראות קודם אדם הראשון אלא אמר הקב"ה שמא יקלקל ואין מי שיבא ויתקן אחריו. ויש לשאול על זה המאמר איך אמר שמא יקלקל וכי אברהם שנתנסה בעשרה נסיונות ועמד בכלן יאמר עליו שמא יקלקל, ועוד מאי שמא מי איכא ספיקא קמי קוב"ה, ועוד מה אומר ואין מי שיבא אחריו ויתקן והרי יצחק והרי יעקב שנתקן בו כמו שרמזנו שופריה דאדם וכו'. אלא אין הכוונה שמא יקלקל חוזר לאברהם ח"ו אלא לאדם אם יבא אחריו אחר אברהם אין מי שיבא ויתקן אחריו לפי שאין תיקון אלא אחר ג' פעמים, כי ביעקב שהוא ג' אמר שופריה פירוש חזוק כמו ברוחו שמים שפרה בתלתא זמני הויא חזקה, ואם אברהם יבא קודם אין מי שיבא ויתקן שלא יש כי אם יצחק ויעקב ובתרי זמני לא הויא חזקה, וכן אברהם יצחק יעקב ע"ה גימ' בא"ו לתק"ן האד"ם, וכן אברהם אכר מ"ה, ומ"ה היינו אדם, וכן בצלם אלהים בגימ' רמ"ח היינו אברהם, אם כן ויברא אלהים את האדם בזכותו של אברהם ושלשתם רמוזים, ויברא" אלהים" את" ס"ת אמת זה יעקב שנאמר בו תתן אמת ליעקב, האדם בצלמו בגימ' זה יצחק עם ב' מלות, בצלם אלהים בגימ' אברהם, הרי רמזה, כי הוא יודע העתידות טרם מכה ציץ רפואה פרח ומגיד מראשית אחרית הקב"ה. וכן אז"ל אלה תולדות השמים והארץ בהבראם באברהם:

ודע שיש במעשה בראשית שש פעמים אמ"ת רמוזים בס"ת אלו הן, ברא אלהים את השמים וכו', לומר שאע"פ שמתחם כאהל שנאמר הנוטה כדוק שמים וימתחם כאהל לשבת והארץ רקעה על המים חתמם בחותם אמת שלא יזוזו לעולם ועד עד עת חליפתם הנגזר להם שנאמר שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה, וכשמתחם ונמתחו למקום שנגזר להם שהוא זרת שנאמר ושמים בזרת תכן חתמם בחותם אמת. וכן אמ"ת במלואו אל"ף מ"ם תי"ו גימ' זר"ת וזר"ת במ"ק אחד שניכר בהם אחדותו יתברך שנאמר השמים מספרים כבוד אל. והאור הגנוז חתמו באמת, לפי שדבר הגנוז והמופקד צריך חותם חתמו באמת, שנאמר וירא אלהים את האור וכו'. ובבריאת התנינים ג"כ חתמם באמת שהם לויתן ובת זוגו שהם מזומנין לעשות מהם סעודה לצדיקים כמו שאז"ל סרס את הזכר והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא, אמר ויברא אלהים את ס"ת אמ"ת, ובבריאת אדם נאמר ויברא אלהים את האדם בצלמו וכו' ס"ת אמת שיהיה זה הבנין עומד לעולם דור הולך ודור בא עד שיושלמו שיתא אלפי שני. ואחר שעשה לכל אחד חותם בפני עצמו עשה ג"כ חותם כללי לכלול שאר הדברים, שנאמר וירא" אלהים" את" כל אשר עשה, ועשה חותם לשבת בפני עצמו שהוא עולם שכלו שבת שהוא גנוז לישראל כדי שיזכו בו, וחתמו באמת שנאמר ברא אלהים לעשות ס"ת אמת, ולז"א אשר ברא אלהים לעשות שהוא עולם המעשה שצריך לעשות מעשה כדי שיזכו לעולם שכלו שבת, ולזה תקנו בברכה אחרונה של ק"ש שש פעמים אמת, וכן נמצא ברוב המחזורים ו' פעמים וכן כתב הרמב"ם ז"ל בתיקון תפלותיו, וחתמו ביציאת מצרים אמת ממצרים גאלתנו וכו' כמו שחתם בבריאה, אלהים לעשות בגימ' יציאת מצרים ע"ה, ולז"א לעשות, שצפה הקב"ה שעתיד להשתכח חדוש העולם וצריך לעשות דבר שיורה עליו שהוא יציאת מצרים וכן לעשות פירושו לקנות שלמות שהוא זה העולם שהוא עולם המעשה שבו משתלם האדם וכן לעשות בגימ' לשלמות, שאפילו שכל מה שנברא בו' ימי בראשית נבראו בשלמותם כאמרם ז"ל בקומתן נבראו בצביונם נבראו בדעתם נבראו, כדי שלא לתת פגם בבריאה, אבל מכאן ואילך ועיר פרא אדם יולד, והם יקנו השלמות, ולזה סמך אלה תולדות, ולזה רמזו במדרש כל תולדות שבמקרא חסרים בר מן ב' אלה תולדות פרץ והדין, מפני מה אינון חסרי' כנגד ו' דברים שניטלו מאדם הראשון זיוו וחייו קומתו ופרי הארץ ופרי האילן והמאורות, זיוו מנין שנאמר משנה פניו ותשלחהו. חייו מנין שנאמר ואל עפר תשוב. קומתו מנין שנאמר וימח את כל היקום שנכפפה קומתו. פרי הארץ ופרי האדמה שנאמר ארורה האדמה בעבורך, המאורות לקו במוצאי שבת. ואינם חוזרים עד שיבא בן פרץ לכך תולדות מלא, זיוו שנאמר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, חייו שנאמר כי כימי העץ ימי עמי. קומתו שנאמר ואולך אתכם קוממיות בקומה זקופה, פרי הארץ שנאמר הגפן תתן פריה, המאורות שנאמר והיה אור הלבנה כאור החמה וכו':

ובמדרש ז' הבלים אמר קהלת למה כנגד ז' ימי בראשית אמר, מה נברא ביום ראשון שמים וארץ ומה סופן שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה ואמר הבל, ומה נברא ביום ב' רקיע ומה סופן ונגולו כספר השמים ואמר הבל, מה נברא ביום ג' יקוו המים מה סופן והחרים ה' את לשון ים מצרים וחמר הבל, מה נברא ביום ד' יהי מאורות ומה סופן וחפרה הלבנה ובושה החמה ואמר הבל, מה נברא ביום ה' ועוף יעופף ומה סופן אסוף אסיפם מעל פני האדמה אסוף עוף השמים ואמר הבל, מה נברא ביום ו' אדם ומה סופו כי עפר אתה ואל עפר תשוב ואמר הבל, מה נברא ביום ז' שבת חזר ונסתכל לכאן ולכאן ליתן בו פגם ולא היה מוצא לפי שכולו קדושה ומנוחה, אמר רבי יצחק אחר הסתכלו ראה כשאדם חוטא כו' מתחייב בנפשו ואמר הבל ע"כ. א"כ הרי נראה מאלו המאמרים שצריך לשלמות והשלמות הוא כדי לזכות בו לעולם שכולו שבת וזהו לעשות את השבת, פירוש לשלמות שהשבת הוא יום נברא ואינו נעשה אלא ודאי כמו שאמר, ולכך בהבראם בה"א זעירא. וכתב רבינו בחיי ז"ל ועד"ה בהבראם בה' בראם, הה' הזאת היא ה' אחרונה שבשם והיא זעיר נאצלת מכח אלהים והיא שבראה את העולם, מכאן סיוע לדברינו. וכדי שלא יחשוב אדם לפי שנברא העולם בדין א"כ ראוי הוא ובדין הוא שיהיה כך ובטבע, שכן אלהים בגימ' הטבע, לכך אמר ביום עשות ה' אלהים בגימ' יב"ק, יחיד ברוך קדמון, יחוד ברכה קדושה. יב"ק יק"ב בגימ' בחירה ע"ה, זהו וגם יקב חצב בו למד על הבחירה, זהו רבוי וגם יקב ויק"ב, אז יהיה בק"י בבחירה ולא יהיה מוכרח במעשיו, ולכך אחר שאמר ויברא אלהים את האדם אמר וייצר ה' אלהים וכו'. וכתב הרב רבינו בחיי ז"ל בפ' בא אל פרעה אמר בתחלה אלהים ואח"כ ה' אלהים כדי שלא תאמין שמדת הדין בלבד עשתה זאת ויקצץ לכך אמר אח"כ ה' אלהים לחבר את האהל:

ויהי האדם לנפש חיה. אמר האדם בה"א הידיעה רמז על משה ע"ה, וכן האדם לנפש חיה ס"ת משה, האדם במ"ם סתומה **((מ"ם סתומה היא ת"ר באי"ק בכ"ר):)** ע"ה בגימ' תרי"א היינו תורה שהוריד משה לישראל להחיות נפשותיהם זהו לנפש חיה כי האדם אין לו חיות והעמדה אלא בתורה שנאמר כי הוא חייך ואורך ימיך ונאמר ובדבר הזה תאריכו ימים וזהו ויהי שיש לו הוי"ה והשארות וקיום נצחי בקיום התורה שיש בה רמ"ח מצות עשה כנגד איברי האדם ושס"ה מצות לא תעשה כנגד שס"ה גידים שבאדם, האדם במ"ם סתומה עם ב' מלות עולה תרי"ג, ובסיבת התורה יש לנפש קיום והעמדה ואפילו בקבר כההוא מעשה דקפולאי במסכת שבת, וכמו שדרשו ז"ל בשכבך תשמור עליך בקבר א"כ כל הויתו של אדם הוא להחיות נפשו, וכתב רבינו בחיי ז"ל האדם מורכב משני עצמות, האחד חי בטבע והשני מת בטבע ומפני התחברותם קרה לכל אחד ואחד מקרה בפני עצמו, וקרה חיות לגוף מפני התחברותו לנפש וקרה מיתה לנפש מפני התחברותה לגוף א"כ הנפש חיה בטבע מתה במקרה והגוף מת בטבע חי במקרה ע"כ. ולכך צריך האדם להיות כל השתדלותו בחיות הנפש שהחיות לה בטבע ולא יביאנה במקרה המות בסיבת חיות הגוף שהוא לו מקרה, כי לכך נגזר על אדם מיתה לפי שנמשך והשתדל אחר צרכי הגוף. ובהיות הגוף קרה מיתה לנפש להתיך אכילה, ונתקצרו הימים שלא יחיו אלא עד ע' שנה ולא יותר שהוא שביעית ת"ק שהוא תשלום ז' שמיטות מלבד כ' שנים הראשונים שהם שני ההוספה, ולכך ב"ד של מעלה אין עונשין אלא מבן כ' ומעלה שהן שני ההעמדה שאין אדם עומד על דעתו עד תשלום כ' שנה, ולכך נתן אדם לדוד ע' שנה שהם שנותיו של יובל ואילולא אכל מעץ החיים היה חי נ' אלף שנה שהוא יובל הגדול, וזהו ואכל וחי לעולם לעולמו של יובל, אבל אחר שנמשך אחר תאות הגוף שהוא עץ הדעת נתחייב שיתקצרו ימיו ויתקצרו הגופים עד שיותך, ואדם שנתקן בדוד שהוא תשלום גופו לא חי אלא ע' שנה לפי שניתך גופו וכל ימיו ישב בתענית להתיך האכילה, וכן תענית כמנין שנותיו של אדם, ובביאת בן בנו שהוא מלך המשיח יתארכו הקומות שנאמר ואולך אתכם קוממיות, ויתארכו הימים שנאמר כימי העץ ימי עמי, והאדם עץ השדה, משיח במ"ק בגימ' קומ"ה זקופה, אבל אכילתו מעץ הדעת גרם שקפח הגוף, עץ הדעת בא"ת ב"ש גימ' זה קפיח, אבל לעתיד יאכל מעץ החיים בא"ת ב"ש זה רם בקומה זקופה, ויחיו חמשים אלף שנה כי כן מהלך עץ החיים נ' אלף. לכך אמר לאדם מות תמות, כי הולך ומתמעט בקומה ובקוצר ימים, ובקוצר הימים נתקצר גם כן כל העולם ומהלך הגלגלים והימים, כי כפי ערך אורכו כך היה העולם ארוך והיו הימים ארוכים, ובערך העולם שהיה כך היו הגלגלים ארוכים ומהלך השמש ארוך והיה כל יום כמו שנה או יותר, וכשחטא ונתמעטה קומתו נתקצר גם כן העולם ונתמעטו הגלגלים, ונתמעטו הימים ונתקצרו, אבל לע"ל שעתידין להלוך בקומה זקופה שנא' ואולך אתכם קוממיות, במדרש חד אמר מאה אמה כגובהו של היכל וחד אמר מאתים שתי קומות כגובהו של היכל, א"כ יתארך העולם לפי שפסיעותיו של איש במדת ר' אמה תהיה כל פסיעה לפחות שלשים אמה ואם העולם מהלך ת"ק שנה משנותינו אפשר שילך אחד בשמונה שנים כל העולם כולו, אלא ודאי מוכרח שיארך ובהתארכו יתארך ג"כ הגלגל ויהיה כל יום כמו שנה של זמן הזה או יותר. ובזה יובן מה שאמר דוד שמחנו כימות עניתנו, ואנו עתה בגלות אלף תקכ"ט שנה לחרבן לא נשאר מאלף הששי כי אם שש מאות וחמשים והיכן שמחה שישמחנו כימות שעיננו ולא חצי ימות שעיננו, לפי שתם אלף הששי והשביעי חרוב, אם כן מוכרח הוא שיתארך היום והעולם ויתארך הגלגל עד שנשב בשלוה כימי הענוי. ולפי שעתה העולם הוא כפול ומכופל הולך ומתמעט בגלות לפי שנכפפה הקומה. ובזה תוכל להבין איך מקום השכינה מצומצם בין בדי הארון לפני ולפנים מקום שאפילו כהן גדול לא היה נכנס אלא פעם אחת בשנה אחר כמה טבילות וקידושין ואחר כמה תפלות שהיו ישראל מתפללים עליו, איך עתה הוא בית תורפה של ישמעאלים בית תורפה שלהם אלא שנתקפלה ירושלים וגברה עליה קליפה של שאר ארצות, ואפשר לומר שבקיפול ארצות באה שום רצועה מארם עד שבנו שם בית התורפה שלהם והם חושבים שבנו בירושלים והם מכזבים, וכה"א הרחיבי מקום אהלך. עוד ראיה מפ' הנזקין ז"ל ס' רבוא עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך וכל אחת ואחת היו בה כיוצאי מצרים חוץ משלש שהיו בה כפלים כיוצאי מצרים, אמר עולא לדידי חזי לי ההוא אתרא ואפילו ס' רבוותא דקניא לא מחזיק א"ל ההוא מינאה שקורי משקריתו א"ל ארץ צבי כתיב בה מה צבי זה אין עורו מחזיק בשרו אף ארץ ישראל בזמן שיושביה עליה רווחא ובזמן שאין יושביה עליה גמדא ע"כ. ותבין סוד זה מהשער שנכרוך על התפילין עד שיבערו הקב"ה שנאמר והלך בסערות תימן, ותחילתו של זה היה שלמה הוא גרם כמו שאז"ל יום שנשא שלמה בת פרעה לקח גבריאל קנה ונעצו בים הגדול ועלה עליו שרטון ועליו נבנה כרך גדול של רומי (שבת נו) והבן:

או אפשר שאמר מות תמות שתי מיתות אחת לו ואחת לדוד אע"פ שלא נזכרה מיתה בדוד אלא שכיבה לפי שהושלם וכן א"ל נתן הנביא גם ה' העביר חטאתך לא תמות, אמר גם לרבות אדם שהושלם בו אע"פ שנאמר עליו מות שנאמר מות תמות לא מת:

פסוק כג

זאת הפעם עצם מעצמי וגו'. היה לו לומר צלע מצלעי אלא שאותו צלע לוקח עם חצי חוליא של השדרא שהוא העצם שממנו מתהוה שהוא לוז, ולז"א עצם מעצמי שאני מתהוה ממנו, ולזה תמצא אפילו בבהמות י"ב צלעות בימין וי"א בשמאל, וכדי שלא תהיה הבהמה בשלימות ומין האדם בחסרון נחסר גם בבהמה אפילו שנקבתו לא נקחה מצלעו:

פרק ג

פסוק א

והנחש היה ערום מכל חית וגו'. יש לשאול למה פיתה לאשה ולא לאדם, רז"ל אמרו שהאשה נוחה להתפתות שדעתה קלה, והרי אנו רואים שאדם היה נוח להתפתות שהרי אמר לאשה לא מות תמותון כי יודע אלהים וגו' ולאדם כשנתנה לו מיד אכל שנאמר ותתן גם לאישה עמה ויאכל מיד ולא שאל ולא דבר, וא"ת שלא ידע אם הוא מן העץ כדאיתא במדרש אדם היכן היה נתעסק בדרך ארץ וישן, ר' אמר נטלו הקב"ה. והחזירו בכל העולם וא"ל כאן בית נטע כאן בית זרע והראה לו ג"כ מוצא הכסף והזהב ואבנים טובות, הרי כשאמר לו הקב"ה המן העץ וכו' אמר האשה היא נתנה לי מן העץ, הרי בפירוש אמר מן העץ. ועוד מאחר שהפתוי הוא לאשה למה אמר לה בלשון רבים אף כי אמר אלהים לא תאכלו כי ביום אכלכם וכו' ונפקחו עיניכם וכו', ועוד אדם חכם גדול יציר כפיו של הקב"ה איך נתפתה, ומה היתה טענתו האשה אשר נתת כפוי טובה שלפי שנתן לו אשה ישמע ממנה ויאכל ממה שמנעו הקב"ה. ועוד למה לא קללו מיד עד שאמר לאשה מה זאת עשית וקלל לנחש ולאשה ואחר כך לאדם הראשון, ועוד מה היתה כוונתה של האשה שנתנה לו. אלא הפתוי שפתה לאשה לא יכול לפתות לו לאדם, שהפתוי היה שאמר הנחש הקב"ה צוה לאדם שלא יאכל מן העץ שהעץ הוא מורכב מטוב ורע ואדם טוב בלא רע שהוא יציר כפיו אבל עתה באכילתכם נעשיתם מורכבים מטוב ורע ולא יזיק לכם אדרבה שתהיו כאלהים יודעי טוב ורע ולכן אמר לה בלשון רבים שכיון שתתן לאישה שהוא טוב ואת רע תהיו מורכבים ולא תוזקו, ולכך נתנה לו שנאמר ותתן גם לאישה גם רבוי הוא שהטעימה לו הדברים שאם תאכל היא ולא הוא תנזק ואם יאכל הוא יהיו מורכבים ויועיל להם, מיד ותתן גם לאישה עמה ויאכל, ולכך אמר אדם האשה היא נתנה מצדה שהיא רע, ממנה היתה ההתחלה לא ממני שאני טוב ואם היא תאכל ולא אוכל אני יהיה רע לעולם בלא טוב, ולכך לא קללו מיד, ואמר לאשה מי אמר ל שאת רע והוא טוב, אמרה הנחש השיאני צד אותי בפיו כמו עשו שכנו, השיאני בגימ' עש"ו, שכנ"ו נשכני, השיאני בגימ' נושך, ואני ריקה הדעת, השיאני בגימ' ריק"ה אנ"י:

עוד נאמר שהפתוי היה שאמר הנחש לאשה ענינים שמורה שמונע אותה מהנזק, אמר אף כי אמר אלהים לא תאכל מכל עץ הגן, לא מבעיא מהפירות אלא אפילו מהעץ עצמו של שאר אילנות אסר עליכם, ולזה אמר אף כי שהוא לשון לא מבעיא, ועשה כן כדי להטעותה שיש פרי ויש עץ (ונפקחו עיניה, ובאה לה ידיעה אחרת מה שלא היתה יודעת) ואמר לה שלא יש הפרש בין העץ לפרי (אז אמר לה ונפקחו עיניכם וכו') ואמרה לו מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן ג"כ נאכל ממנו, שהקב"ה לא מנענו אלא מהעץ לא מהפרי, אבל העץ בעצמו אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון, היא מקודם לא ידעה שיש הפרש בין פרי ובין עץ אלא הנחש בערמימותו שם מגמתה שיש הפרש כדי להטעותה, אמר הנחש הואיל ואת אומרת שמהפרי מנע הקב"ה ולא מן העץ עצמו, לא מות תמותון כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו בעצמו ונפקחו עיניכם, כי אין הפרש בין העץ ובין הפרי. ותרא האשה ראתה בעין שכלה הקלה והקלקלה שיש הפרש בין פרי ובין העץ הפרש גדול, ולכך יש פזר גדול על האשה, כי טוב העץ למאכל ומרוב חשיבותו ומעלתו נמנע שלא יאכלו ממנו מן העץ בעצמו ולקחה מהפרי ולא מהעץ ותתן גם לאישה שפתתהו ונתפתה, ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם ערום ועריה מזאת הידיעה שיש הפרש בין העץ לפרי. ולכך כשאמר לו הקב"ה המן העץ וכו' אמר האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ שלא יש הפרש בין העץ לפרי. ואין מן התימה שיהיה טעם העץ ופריו שוים, שהרי אז"ל פרי עץ הדר איזהו עץ שטעם עצו ופריו שוה הוי אומר זה אתרוג ויש אומר אתרוג היה וגם כן אמר על ונטעתם כל עץ מאכל מאחר שאמר וערלתם ערלתו את פריו איני יודע שהוא עושה פירות למה אמר מאכל אלא לומר לך שהעץ בעצמו נאכל ואיזה זה הפלפלים, אם כן אין מן התימה שאילני ג"ע יהיה טעם העץ והפרי שוה:

עוד אפשר לומר שהמניעה היתה שלא יאכל מקצת אלא כולו שלא יפריד, וזהו פירוש ממנו מקצתו, ולא די שלא אכלה מן העץ אלא אפילו מן הפרי ג"כ לא אכלה אלא מן הטפל לפרי שהיא הקליפה וזהו ותקח מפריו ולא פריו, והוא פרוד וקצוץ שעשתה מהקליפה פרי ועיקר:

עוד אפשר לומר שהקב"ה אמר לו מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת גם כן אבל לא ממנו לבדו שלא יקצץ אלא על ידי חבור. ותשובתו של אדם הראשון שאמר האשה אשר נתת עמדי, כוונתו לומר שבשעת הצווי לא נבראת אלא להיות לו לעזר כאומרם מביא אדם סאה של חטים חטים אוכל אלא טוחנת מרקדת ולשה ואופה ועושה פת ומביאה לפני בעלה, אם כן תקון המאכל הוא על ידה, לכך אמר האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי ואוכל אע"פ שידעתי שהוא מן העץ אכלתי כי חשבתי שנתקן על ידה הואיל ונבראת לכך:

ובמדרש אמרו סחטה ענבים, כוונו לומר שלא המתינה עד שיתבשל היין ויפרדו השמרים וירדו למטה שהוא סוף השמיטה, כי מה שכתוב בתורה אדם כי ימות גם מות יומת גם יטמא, הכל היה עתיד לבא בסוף, אבל היא לא המתינה וערבה הכל לזה הדורות מעורבים ומרודפים זה מזה, הבל מקין, נח מאנשי דורו, ובאותם הדורות באו למך ומתושלח, ואברהם מורדף מנמרוד, יצחק מפלשתים, יעקב מעשו, ישראל ממצרים עד שעמדו על הר סיני ונצלל היין שנאמר הביאני אל בית היין וכה"א אנהגך אביאך אל בית אמי תלמדני אשקך מיין הרקח שאין בו זוהמא כמו שאז"ל חירות ממה"מ:

עוד במדרש אמר רבי יצחק למלך שאמר לעבדו לא תטעום מהתבשיל עד שאבא מן המרחץ א"ל אשתו טעום את התבשיל הזה שלא יהא מבקש ליתן בתוכו מלח או מורייס בא המלך ומצא אותו טועם בשפתותיו א"ל המלך ולשפחות שמעת יותר ממני, כך אמר הקב"ה ולחוה שמעת יותר ממני מיד נטרד שנאמר ויגרש את האדם. הוקשה לו לרבי יצחק כיון דקיימא לן קם ליה בדרבה מניה א"כ למה קלל לאדם ונתגרש מסתייה המיתה שאמר לו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, לכך בא לומר שזה העונש אינו אלא על השמיעה לבד, ואגב אורחיה אשמעינן שלא נאסר עליו לעולם אלא עד שיבא מבית המרחץ, עד שיבא יום השבת, ולכך נברא ביום ששי, שאם היה נברא ביום אחר היה מצטער על אכילתו כי לא יוכל לסבול כלום אבל כשהזמן קצר יוכל לסבול, ואמרה לו אשתו טעום שלא יהא צריך מלח או מורייס ולא אמר תבלין לפי שהמלח צריך תבשיל כאומרם ז"ל בעיא מלחא בשולא כבשרא דתורא, והמורייס ג"כ צריך בשול ויבא יום שבת ולא תוכל לבשלו, ובא המלך ומצאו טועם בשפתותיו כלומר עד שלא יבלע האכילה שאם היה בולעה אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת לפי שהוא עונש דבק כמו סם המות ולכך בא אליו בעודו טועם בשפתותיו, ולפי שהיתה הטומאה בו כפולה מהנחש ומהאשה לכך נתגרש שלא יטמא משכן ה' וישב בדד מחוץ למחנה, ואולי מה שאמר שלא יהא מבקש ליתן בו מלח או מורייס הוא רמז לחסרון סחיטת הענבים לעשות יין כאמז"ל סחטה ענבים והסחיטה אחת מארבעים מלאכות לכך אמר לו קודם שיכנס השבת שיסחוט והיה משומר בענביו לקדש היום וחללתו והפרידתו מהענבים ועשתה מהקודש חול ופסלתו מן קדוש היום ולא המתינה עד שקדש היום ועד שיתבשלו הענבים והאכילתו ענבים קהות וקהו שניו ושני הבריות ונקרא ערל שאכל מן הפרי בשנת הערלה. או נאמר שהתבשיל הוא שפע שבא לבית שכן אז"ל משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה והוא משל על השפע והיחוד הבא אליה, ואמר לו המלך, שלא יהנה ממנה עד שיותקנו שבע צנורות העליונות כדי שיהיה השפע שלם ומבושל בשלמות מהשבע עליונות ועדיין לא נשלמו אלא ששה ימים ויום השביעי שהוא שבת גמר הבשול והוא התבלין כאותו מעשה (שבת קי"ט) של קיסר שהריח ריח התבשיל והיה ריחו נודף וא"ל ר"י בן חנניה יש לנו תבלין ושבת שמו, והוא לא המתין עד שיושלם הפרי ואכלו פגה, וכן עשה בגלגולו בדוד שאכלה פגה לבת שב"ע, בא המלך שהוא הבינה שהוא מלכו של עולם וא"ל לשפחות שמעת שהם שאר המדות יותר ממני, פירוש שעדיין לא באה השפעתי עד יום שבת, ולזה אמר מצאו שהיה טועם בשפתותיו פירוש שהיה מקבל משאר המדות והיא כמו פרוד וקצוץ לפי שעדיין לא בא להן מלמעלה וסימן ויבנהו שבע שנים, ולזה עלו ב' וירדו ד' והבן, לפי שבשעה ראשונה עלה במחשבה, ב' נתיעץ, ג' כנס עפרו, רביעית גבלו, ה' רקמו, ו' עשאו גולם, ז' זרק בו נשמה, ח' הכניסו לג"ע, ט' נצטוה, י' סרח, י"א נדון, י"ב יצא בדימוס, הרי שנצטוה בט' ונשאר ג' שעות י' וי"א וי"ב כנגד ג' שני ערלה, והד' היא יום שבת שכן השבת הוא בדבור ד', והלא היה יכול לעשות הכל בשעה אחת אלא הניח ג' שעות לרמוז על שנות הערלה ובשנה הד' יהיה כל פריו קדש הלולים, והוא לא המתין אלא בי' סרח לכך נקרא ערל ונתחלל ונטרד מן הקדש, שכן מרח"ץ בגימ' של"ח, וגם ירקח"ך, ואם לאו ירחק"ך יחרק"ך חריק"ך, ולזה מקדשין על היין בכניסתו וביציאתו, ואז"ל זכור את יום השבת זכרהו על היין אין זכירה אלא במקום שכחה מאחר ששכחו ונתנה לו היין בשמריו ולזה רמזו ז"ל סוחט אדם אשכול ענבים וכו'. עוד רמז לו שלא יאכל מן הפרי עד שיטבול וירחץ כל גופו, מרח"ץ במ"ק עולה גופ"ו, מבי"ת מרח"ץ בגימ' ישת"ף שלא יעשה שום שורפית, ובזה יתורצו כמה קושיות שבמאמר. אבל עדיין השאלה היא חזקה על אדם איך יציר כפיו ישמע לאשה, היא נתפתית בדעתה הקלה אבל אדם ודאי שהיה חכם גדול איך נתפתה. נוכל לומר כשראה אדם מעלתו כמו שאחז"ל שהיה אורו. מבהיק מסוף העולם ועד סופו עד שמלאכי השרת טעו בו וחשבו שהוא אלוה עד שאמר להם באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו אני עשוי ונברא ככם כשאמר כן כוון לש"ש, אמר אולי הדורות הבאים יגבה לכם ויטעו אחריהם ובפרט אם יהיו חייהם ארוכים יעשו עצמם אלוהות והיה הוא רוצה לאכול משום עת לעשות לה' הפרו וכו', והיה קשה עליו לאכול הוא בעצמו, וכשבא לו ע"י אשה מיד אכל, והן אמר האשה וכו' היא נתנה לי מן העץ אע"פ שידעתי שהוא מן העץ ואוכל, כי אם לא הייתי אוכל הייתי כמו מלאך והיו העולם טועים אחרי ולהודיע פחיתותי ומפחיתותי תוכר מעלתך אע"פ שאמות, גם להודיע לכל בני העולם שהבחירה היא ביד האדם וכן אמר דוד שהוא תיקונו למען תצדק בדברך שהיא הבחירה שהיא מסורה ביד האדם, אם לא היה חוטא כלל היה נראה שטבעו כמו המלאך ואינו מבחירתו. ולזה לא קללו אלא אמר ארורה האדמה, שאם היא היתה מוציאה עץ שהוא עצמו פרי לא היתה האשה נסתית כי בראותה שיש הפרש בין הפרי ובין העץ לזה נסתית, לזה ארורה האדמה, וכשראה הקב"ה אמר בעצבון תאכלנה כדי שיהיו טרודים במזונם ולא יתגאו, וכן אמר עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וכו' וגם כן כי עפר אתה ואל עפר תשוב כדי שלא יעשו עצמן אלהות, לזה אחר הבל אמר ויקרא האדם שם אשתו חוה תרגום ויספר וחוי, אמר אדם ע"י בא הספור כמו שכיוונתי וידעו הכל שהם נולדים ולא יעשו עצמן אלהות, ועל זה לא מת ביום שאכל, וקלל לאשה קודם. ואמר כי עפר אתה ואל עפר תשוב כמו שנא' הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר שעתידין הכל לחזור לעפרן הראשון, ולזה אמר ואל עפר תשוב ולא אמר ותשוב עפר רמז לו שישוב לחומר הראשון שהוא מן הבינה, והבן:

פסוק יב

ויאמר האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ. יציר כפיו של הקב"ה יאמר כן ולא עוד אלא שאמר ואוכל. יש מי שאמר דרך הלצה שאמר ואכל כי היא אכלה והיא מתה וכדי שלא להטריחך לברוא לי נקבה אחרת לזה ואכל. עוד אמר ואכל לפי שהתשובה נבראת קודם שנברא העולם וכדי להראות כחה לבריות לזה ואכל, וכן אמר דוד שהוא סופו של אדם למען תצדק בדברך. עוד טעם אחר לפי שאדם הראשון היה חכם גדול וראה שהדורות הבאים עושים עצמם אלהות כמו נמרוד וכמו פרעה וכמו נבוכדנצר וכמו חירם מלך צור, לזה אכל כדי שידעו גוים אנוש המה סלה שסופם למות והם ילוד אשה ואינם אלהות ולזה כשקללו הקב"ה לפי שראה שכוונתו לשם שמים, לא קללו אלא אמר ארורה האדמה ואמר לו בעצבון תאכלנה וקוץ ודרדר תצמיח וכו' כי עפר אתה ואל עפר תשוב וכו', כל זה למה שכיון כדי שידעו שהם ילודי אשה ואינן אלהות, ונתקלל בט' קללות ולא עשה כמו שקלל לאשה ולנחש כל זה לפי שראה הקב"ה שכוונתו לטובה היתה, אד"ם במ"ק ט' (טוב), והבן:

פרק ד

פסוק ח

ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה פסקא באמצע פסוק רמז למה שאז"ל שאמר דברים הרבה שאמר לית דין ולית דיין וכו', ולפי שהוא נולד ראשון מן יציר כפיו, ומפני כבודו לא נכתב מה שאמר והניחוהו חלק:

ויקם קין על הבל אחיו וכו'. כבר הוקדם לך שקין הוא מצד הקליפה שהיא הערלה שהיא בגימ' אש"ה ע"ה, ולכך נאמר בו ותהר ובהבל לא נאמר ותהר, וההריגה היתה שכסתה הקליפה וקלטה כל הפרי בתוכה וזהו ויקם קין על הבל שקם עליו והקיף כל סביביו, ואמר לו הקב"ה אי הבל אחיך למה נתחברת עמו, ויאמר לא ידעתי לא נתחברתי אלא שומר אחי אני עליו כקליפה שהיא שומרת הפרי, לכך לא שעה למנחתו לפי שהפרי אינו שלו. וה"א של השומר אחי אינה ה"א התימה אלא ידיעה. ויאמר מה עשית קול דמי אחיך שאת שותה ושואב התמצית קודם הפרי לכך כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כחה:

ושמעתי למה נתחייב הבל הריגה לפי שלא נתעורר מדעתו להקריב קרבן אלא אחר שהקריב קין שנאמר ויבא גם הוא. וכתב הרב ז"ל ועל דרך השכל קין הבל יש בשמם התעוררות ורמז לענין הויה והפסד כי הם אחים סמוכים זה לזה, וקין רמז לעולם הזה לקנות קניינים, והבל מהביל כל זה העולם, ועל כן היתה מנחתו ממין הצאן שהוא שפל יותר מכל בעלי חיים, וע"כ דבק בו רצון השי"ת שנאמר וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ומנחתו של קין היתה מפרי האדמה כי היה אוהב קנייני העולם הזה עבודת הגוף שאין בו קיימא ונמשך אחר התאוות הגופניות ועל זה לא חל עליו רצון השי"ת, והבל המהביל הרג עצמו לקנות חיי העולם הבא, וקין שאהב קנייני עולם הזה נתקלל ואמר לו נע ונד, כי אוהב כסף לא ישבע כסף והולך ומטלטל ממקום למקום בימים ובמדברות ובמקום גדודי חיות ולסטים ולא יעכבהו לא שלג ולא מטר ואין לו מנוחה אפילו שעה אחת וכל ימיו מכאובים, והאריך וכתב בסוף דבריו וראוי היה ענין זה שיהיה ברמז בשמות שני בני אדם הנולדים בעולם ראשונה ע"כ:

ועוד יש לומר שהשנאה היתה לפי שקין היה הבכור, והיה לו להקריב. מבכורתו וכשראה שלא הקריב והקריב הוא מבכורות מבכרות כתיב שהקריב הבכורות שהם קודש, ולא די זה אלא שהקריב עצמו גם כן שנאמר והבל הביא גם הוא שהקריב גופו ונפשו וזהו רבוי גם, וכשראה קין שמה שהיה לו להקריב לא הקריב נפלו פניו:

ועוד במדרש פרקי רבי אליעזר הגיע ליל יום ט"ו של פסח קרא אדם לבניו א"ל עתידין ישראל להקריב בלילה הזה קרבנות פסחיהן הקריבו גם אתם לפני בוראכם, והביא קין מותר מאכלו קליות זרע פשתן, והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו כבשים שלא נגזזו. והסוד הוא שקין חרה לו על מפלתו של פרעה שכן פרעה אותיות העפר, ולזה הביא מפרי האדמה מפרי האדמה בגימ' שכינה שהיא עשתה המכות במצרים, ומכה ראשונה היתה דם ונאמר ובושו עובדי פשתים וכו', ולכך הביא קליות זרע פשתן כלומר שעתיד ליאבד גם במכת הברד נאמר והפשתה נוכתה, אבל הבל שמח שיצאו ישראל והוכו בכורי מצרים ומבכורי ישראל לא מת אחד ולכך הביא מבכורות צאנו. צאנו ומחלביהן בגימ' עם ב' מלות יצא"ו קה"ל גדו"ל, וכן מבכורות צאנו ומחלביהן, ר"ת גי' א' קהל, ר"ל קהל אחד:

פרק ה

פסוק כא

מצאתי כתוב למה נקרא שמו מתושלח לפי שהיה לו חרב והיה חקוק עליה שם המפורש והיה הורג בה בכל יום ת"ק מזיקין ושדים וכשמת נגנזה עמו. זה מתושלח מת ושלחו עמו, ופירוש שלח חרב כמו בשלח יעבורו באיוב, וכן כל צדיק וצדיק יש לו חרב לעכב הפורענות שלא יבא ומה היא החרב התפלות שמתפלל על דורו אותה תפלה היא כמו חרב לעכב הפורענות שנאמר וחרב פיפיות בידם פיפיות הם הפה שלהם שמתפללין בו, פיפיות בגימ' תוקף, שתוקפין בדין שלא יחול בעולם כמו שעשה אהרן ופינחס, וזה הוא בידם כלומר כשהחרב הוא בפה שמתפלל בכוונה ידועה התוקף שהוא הדין מסור בידו, וכן מ"ש מתושלח מת ושלח המבול כן ג"כ כל צדיק וצדיק מת ושולח הפורענות שנאמר כי מפני הרעה נאסף הצדיק. שלא תבוא ח"ו ומגין בזכותו, שגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם:

גימטריאות
אלו הגימטריאות מצאתים בספר כתיבת יד על שם רבינו שמשון ואכתבם בסוף כל פרשה ופרשה בעזהי"ת:

את האור. בגימ' תרי"ג, כי טוב הוא, שהם טובים לישראל, תדשא הארץ דשא, אלו ד"ת שהם מרובים כדשאים וכעשבי השדה:

תדשא. אש דת:

ואת כל עוף כנף למינהו, ר"ת בגימ' המלאכים:

אעשה לו. בגימ' בית:

עזר. זרע שיתקן בו ויעזר:

כנגדו ע"ה, דוד ע', רמז על עי"ן שנה שנתן אדם לדוד:

אדם חוה. בגימ' דין, למה נקרא שמו נחש שגרם זוהמא בחוה ופרסה נדה ופגע בחלתו של עולם ונטרד מעולם שכולו שבת, נח"ש נדה חלה שבת:

האדם נפש חיה. ס"ת משה. נפש חיה, ר"ת נח:

ויקרא ל"ו האד"ם נפש, ס"ת למפרע שמואל. האדם נפש חיה, ר"ת למפרע חנה, למדך שאף שמות הצדיקים והצדקניות נגלו לו לאדם:

הנפילים היו בארץ. ס"ת למפרע צום, שצום יום הכפורים מכפר עליהם, כדאיתא במסכת יומא גורל אחד לעזאזל לכפר על מעשה עזה ועזאל:

הגבורים אשר מעולם אנשי שם, ס"ת מרמי"ם את בני אדם. ורק רע, בגימטריא יצר הרע:

נח. בהפוך אתוון חן, ונח מצא חן:

פרק ו

פסוק ג

לא ידון רוחי באדם. אמר מן הראוי להביא להם משה רבינו שינהגם ולא ידון רוחי שלא תחול עליהם מדת הדין אבל הוא בשר ואינו יכול עליהם וגם ימיו קצרים שהם ק"כ שנה והם מאריכים ימים ובערך ימיהם כחם ולא יקבלו ממנו, הרי מתושלח שהיה צדיק גמור ולא קבלו ממנו ולא בא המבול עד שמת, וזהו מתושלח מת ושלח המבול, ועליהם נאמר ואם לא ישמעו בשלח יעבורו, שעברו ונשתלחו אחר שעבר מתושלח, א"כ דור המבול אינם ראויים לו שינהיגם וזהו כי מן המים משיתיהו והנחתיו לדור הגון לרח עליהם בשג"ם הוא בשר בגימ' מש"ה הוא שם רב ברחמים, והיו ימיו ק"כ שנה, כלומר הרי נח היה עסוק בתיבה כמנין שנותיו ולא חזרו, משיתיהו בגימ' משה הוא בעל הרחמים:

תוכן העניינים

שפתי כהן על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה