אור ברסלב

שפת אמת על ערכין· רבי יהודה אריה ליב אלתר

פרק שלישי

פרק ראשון

דף יד.

במשנה נותן זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. פרש"י בין גאלה אחר או הבעלים וכ"כ הרמב"ם (פ"ד מה"ע). וצ"ע בזה דאם שוה באמת הרבה למה לא ימכור הגזבר למי שנותן יותר. בשלמא הבעלים זכתה להם תורה בזה השומא. אבל כשאין הבעלים רוצין לפדותה למה לא יכריזו למכור בשוי' וכן להיפוך אם אין מי שיתן זה השיעור בחולת המחוז למה לא ימכרנה הגיזבר למי שירצה ליקח אפי' בפחות מזה השיעור. ולא מצאתי מפורש זה הדין בגמ'. והא דתנן לקמן (כ"ה.) אחד הבעלים וא' כל אדם היינו לענין דצריך ליתן כל הפדיון כאחד ולא מידי שנה בשנה ע"ש. וגם צ"ע לדבריהם למי ינתן אם יהי' הרבה קופצים לגאול השדה בפרדיסות סבסטי:

שם בגמ' אלמא קסבר ר"ה כו' בעין יפה מקדיש. וכן בסמוך הא מני ר"ש היא כו' בעין רעה מקדיש. צ"ע להבין ענין זה כיון דפלוגתא דר"ה ור"נ היא אפי' בהקדיש גם האילנות. שהרי בברייתא דהקדיש ג' אילנות ע"כ גם הקרקע הקדיש ואעפ"כ לר"ש פדיון אחד להם ומה שייך בזה עין רעה. ורש"י מתרץ קצת בלשונו דלענין זה הוי עין רעה שיהי' נפדה כאחת ועין טובה להיות ב' פדיונות. וכ"כ התוס' בב"ב (ל"ז:) ע"ש]. אבל אין מובן שפיר:

דף יד:

בגמ' אי משום קרא קרא לכדר"מ הוא דאתא עיין לקמן (כ"ו:) דקאמרו בגמ' דפליגי אי קנין פירות לאו כקנין הגוף א"כ לדר"מ ל"צ קרא ע"ש. וצ"ל דסוגיא זו ס"ל דלכ"ע קנין פירות כקנין הגוף דמי ולהכי אמרו קרא לדר"מ. [וכעין זה כ' התוס' בב"ב (ע"ב:) ע"ש]:

שם בגמ' או דלמא לית להו גז"ש כו'. פשוט נראה דמסופק שמא רבנן לא גמרו האי גז"ש מרבם:

שם הקישו הכתוב לערכין מה ערכין אין מוסיף חומש כו'. צ"ע מה חומש שייך בערכין ואולי כוונתם אם אמר ערכי עלי מוסיף חומש ואם אמר ערך פלוני עלי הוי כאחר ודוחק. ויותר י"ל דס"ל דנין אפשר משאי אפשר. מיהו ק"ק מה ת"כ דרבא דילמא האי ברייתא אתיא כר"א דמפיק לגז"ש לענין חשבון חומר שעורים בחמשים. להכי מקיש אע"ג דהוי אפשר משאי אפשר. אבל לרבנן דגז"ש אתיא רק לחומש דוחה האי הקישא. וגם צ"ע דהא בשדה אחוזה נמי כתי' ערכך כמה פעמים בפרשה ומ"מ אית בי' חומש:

דף טו.

במשנה וכן מצינו שלא נתחתם כו'. נראה דגם המקבל לה"ר חמור כל כך. דהא דור המדבר לא אמרו לה"ר רק המרגלים ורק משום שקיבלו לה"ר נענשו. וכ"מ מלשון הרמב"ם (פ"ז מה' דעות) שכ' כל אלו בעלי לה"ר כו' ולשמוע דבריהם ולא נחתם גז"ד כו' ע"ש:

שם בגמ' עשר נסיונות כו' אע"ג דבמצרים ג"כ אמרו ירא ה' עליכם וישפוט. נראה דקרא חשיב רק מה שחטאו אחר שראו ניסי מצרים כמ"ש אשר עשיתי להם במצרים ובמדבר. וגם קודם הים כבר נסעו ע"פ ענן ה' ומ"מ לא האמינו:

דף טו:

בגמ' וסלף בה כו' פרש"י מי שסולף בלשון הרע כו' וזה יתכן רק לר"ח בר"ח. אבל לרב אחא בר"ח דמוקי לה קודם שדיבר לה"ר לא יתכן. ולכן נראה דקאי ארישא דתורה מרפא לשון הרע ואי ע"ה הוא היינו סלף בה דלית בי' תורה תקנתו שבר ברוח.

שם בגמ' כ"מ דמתאמרא באפי מרה כו' כ"ש חוצפא כו' אנא כר"י כו'. נראה החילוק דאי אומר לה"ר של שקר ודאי באפי מרה אדרבא הוי חוצפה. אבל בלה"ר של אמת כהך דר' יוסי בזה באפי מרה הוי כתוכחה שרוצה להסירו מזה הדרך. אבל שלא באפי מרה הוי רק כדי להשניאו בפני אחרים והוי לישנא בישא כנ"ל:

דף טז:

בגמ' תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה כו'. תוס' הקשו לפרש"י דמונע תוכחה עובר על הוכח תוכיח. ונראה לפרש דודאי ברואה בחבירו איזה דבר מגונה מוכיחו רק שמונע עצמו מלעיין בעסק חבירו כדי שלא יצטרך להוכיחו משום ענוה שלא לשמה. והוכחה לשמה היינו שמפקח בעסקי חביריו לראות מעשיהם ולהוכיחם וכוונתו לשמה כנ"ל מיהו מעובדא דר"ה וחייא בר רב לא משמע הכי:

שם בגמ' ושלשתן מקרא א' דרשו כו'. ק"ק דילמא שאני יהונתן דשאול אביו הוי. ונראה דעיקר הוכחה דעד שיעור זה מצוה להוכיח ק"ו מיהונתן לגבי אביו. אבל אין הוכחה דטפי ליכא מצוה. והרמב"ם (פ"ו מה' דעות) פוסק עד הכאה. וקשה דהלכה כר"י לגבי רב ושמואל וכן הקשה עליו הסמ"ג. ואפשר משום דלכו"ע איסורא ליכא רק דלא מצינו חיוב טפי מהני שיעורין לכן פוסק הרמב"ם לחומרא:

דף יז.

בגמ' תניא ר"א הגדול אומר כו'. נראה דהגמ' מייתי הכא האי ברייתא משום דאמר מקודם דמי שעובר עליו מ' יום בלי יסורים קיבל עולמו. וקשה דלמה כייל לומר כן אפשר הוא צדיק גמור שזוכה לב' עולמות. ולהכי מייתי דאפי' צדיקים גדולים צריכין עכ"פ לקבל יסורים קלים תוך מ' יום:

תוכן העניינים

שפת אמת על ערכין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה