שפת אמת על מעילה· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק שני
דף ח.
במשנה נמלקה הוכשרה לפסול בטבול יום כו'. לכאורה אין מובן הלשון דמשמע דניתוסף ע"י המליקה קדושה טפי למיפסל בטבול יום. הא קודם מליקה לא שייך בי' קבלת טומאה א"כ אין זה מצד תוס' קדושה של המליקה. ואפשר לפרש דנ"מ אי שחטה אחר ההקדש בחוץ דאינה מקבלת טומאה מטבול יום דעדיין אין עלי' שם קדשים להיות נפסל בטבול יום. ובפרט למאי דמסיק הגמ' דמדרבנן מטמאת גם שני ושלישי א"כ נ"מ אי מטמא תו קדשים אחרים. מיהו באמת צ"ע הטעם למה לא יהי' דין קדשים עלי' אפי' קודם המליקה לענין טומאה דהרי בנשחטה בחוץ חייב משום שחוטי חוץ א"כ הוי כקדשים ומזה יש להוכיח כמ"ש לעיל בריש מכילתין דעיקר קדושת הקרבן בשעת שחיטה] ] וצ"ע לדינא:
בתוס' ד"ה ובלינה כו' דמשעת מליקה מונין יום ולילה ולא משעת הזאה, דבריהם תמוהים דהא המליקה והזאה הכל ביום א' ומה נ"מ לענין החשבון יום ולילה. וי"ל דכוונתם אי הלינה בראשו של מזבח דאין הדם נפסל ומזה למחרתו לדעת התוס' בזבחים (נ"ו.) וע"ש ברש"י דלא ס"ל הכי] ומ"מ למנין יום ולילה דבשר דלא חזי לגבוה לא מהני ראשו של מזבח והוי הבשר נותר. אך רחוק שיהי' נשאר כל הלילה הדם תוך העוף שיהי' ראוי להזותו למחר:
דף ח:
בגמ' מעילה היא דליכא כו'. נראה דקושי' הגמ' למ"ד מיצוי מעכב ותני מיצה. אבל למ"ד דלא מעכב ותני היזה א"כ עדיין אסור לכהן דעכ"פ צריך לקיים מצית מיצוי. אך למ"ש לעיל הפי' איסורא איכא להנות י"ל דלכו"ע מקשה דכיון דמיצוי לא מעכב מותר בהנאה גם קודם המיצוי:
דף ט.
במשנה קרמו פני' בתנור הוכשרה לפסול כו'. רש"י וכן הרמב"ם בפיה"מ ל"ג בלינה. דס"ל אין התנור מקדש ומ"מ לענין לפסול בטבול יום מהני קרימת פנים וצ"ע הטעם. ורש"י כתב דהיא במקום שחיטה ואין זה מובן. ואולי רק מדרבנן נפסל כיון דנעשה בפנים אע"ג דאין התנור מקדש גזרו בי' רבנן. [אכן לא משמע כן בשבועות (י"א.) דגם לענין פסול דטבו"י אמרי' התם קדשו בכלי אין לא קדשו בכלי לא ע"ש]:
שם במשנה ואין בהם מעילה הקשו בתוס' הא איסורא איכא וכאן לא שייך דאפסיל ביוצא אפי' לרע"ק דאינו גוף הקרבן. וכוונתם לסוגיא דזבחים (צ'.) דמחלק הגמ' בין יוצא דבשר ליוצא דלחם. אבל דבריהם תמוהים לי דמבואר שם דגם בלחם פליגי ר"א ורע"ק בהדר עיילינהו דכה"ג מהני זריקה ליוצא לרע"ק אפי' בלחם א"כ מצי איירי הכא בהדר עיילינהו, ולעיל (ז':) דאמרינן בגמ' ליוצאין ורע"ק היא אין להקשות למה דוקא לרע"ק הא ר"א מודה בהדר עיילינהו בגוף הקרבן דזריקה מועלת כמסקנת הגמ' שם בזבחים. ז"א דלעיל מיירי הגמ' באימורי קדשים קלים דקיי"ל כר"י בזבחים (פ"ט:) דאימורי קדשים קלים שיצאו וחזרו לא נפסלו כלל. אבל הכא בקדשי קדשים שפיר מיפסלי אפי' הדר עיילינהו וא"ש. (מיהו אכתי קשה דהומ"ל לעיל ביצאו חוץ לחומת ירושלים דגם לר"י נפסל. ובהדר עיילינהו ואליבא דר"א]:
דף י.
בגמ' שאם נהנה מבשר ק"ק שנטמא קודם זריקה כו'. הקשו בתוס' הא לכ"ע ביוצא מועלין בו קודם זריקה ופליגי ר"א ורע"ק רק אי זריקה מועלת ליוצא ותי' התוס' שלפנינו שנטמא אחר זריקה. תמוה דכבר יצא מידי מעילה ומה בכך דאיטמי אח"כ. ובבה"ז גורם שנהנה אחר זריקה וגם זה דחוק דא"כ עיקר רבותא דגמ' דבנטמא אפי' כולו מהני בי' זריקה ול"ד ליוצא. ועיקר חסר מן הספר. והנה מלשון הרמב"ם (פ"ג דמעילה הי"א) משמע בהדיא אפי' נהנה קודם זריקה פטור אבל הטעם צ"ע. וגם יש לתמוה דבהלכה א' שם משמע דנטמא קודם זריקה יש בו מעילה ודוקא יצא מקצתו זריקה מועלת ע"ש. מיהו לפי הנראה מלשון הרמב"ם דכל הני פיסולים אית בהו מעילה רק מדרבנן א"ש דהכא כ' דפטור. אבל מעילה מדרבנן איכא. ועדיין צ"ע בדעת הרמב"ם:
שם בגמ' ומאימורי קדשים קלים לאחר שהעלן. רש"י ותוס' נדחקו ליישב הא דתנן דמועלין עד שיצא לבית הדשן וחילקו בין ק"ק לאימורי קדשים קלים והוא תמוה והרמב"ם כ' בהדיא (ריש פ"ב ממעילה) באימורי קדשים קלים מועלין עד שיצא לבית הדשן. (ויש לגמגם על הכ"מ שהביא שכן היא במשנה ע"ש ובאמת רש"י ותוס' הכא פליגי ע"ז). והנה (בפ"ג ה' י"א) משמעות הרמב"ם שהבין דאימורי קדשים קלים דהכא מיירי נמי קודם זריקה. דקאי אדלעיל דב' אלו קודם זריקה הם. בשר ק"ק שנטמא קודם זריקה ואימורים שהעלן קודם זריקה. לכן כ' הרמב"ם בלשונו אפי' העלן על המזבח. וכוונתו הי'. נראה דאע"ג דקיי"ל אימורים שהעלן קודם זריקה נעשה לחמו של מזבח ולא ירדו מ"מ אין מועלין בהם. וזה הי' פי' נכון. אבל תמהני שהרי זה הדין כ' כבר שם הרמב"ם (בפ"ב דמעילה) והביא שם הכ"מ שהיא בעי' דאיפשטא בפ' המזבח מקדש (פ"ה:) ולמה הביאו כאן שנית. וגם א"כ מה פשיטא דקאמר בגמ' כיון דבעיא היא שם. ואפשר ליישב לפמ"ש לעיל דנראה שיטת הרמב"ם דכל הפסולין רק מדרבנן מועלין. והנה בפ"ב כ' דאין בהם מעילה וכן הוא הלשון בגמ' פ' המזבח מקדש. והיינו עד הזריקה אין מועלין בהם כלל. אבל משנזרק הדם יש בהם מעילה דרבנן עכ"פ והוי כמו קדשים פסולין מאחר שהעלן קודם הזריקה. והכא כ' הרמב"ם דפטור וכן הלשון בגמ' הכא. והיינו אפי' נהנה מהם אחר זריקה מ"מ פטור דלית בהו מעילה דאורייתא. אך צ"ע ליישב לשון הגמ' מצוה לאפוכי בצינורא. ואפשר הרמב"ם לא גרס כל זה:
שם במשנה הקומץ והלבונה כו' ומסיים המשנה דכל שאין לו מתירין כיון שקידש בכלי חייבין משום נותר וטמא. ויש לי מקום עיון בלבונה. דאפשר כוונת התנא במביא לבונה בפ"ע דאין לו מתיר כלל. אבל לבונה הקריבה עם המנחה נהי דיכול להקטיר הלבונה קודם הקומץ. כדאי' במנחות (י"ג:)] אבל הקמיצה מתיר הלבונה ליקרב דאסור להקריב הלבונה קודם הקמיצה דהיא במקום שחיטה. א"כ כיון דיליף בגמ' מאשר יקרב דאין בו כרת דטומאה עד שיוכשר ליקרב כדפירש"י. וכן מפורש בגמ' דזבחים (מ"ה:) להדיא. א"כ נראה דליכא נותר וטמא בלבונה קודם הקמיצה אף שנתקדש בכלי. ולבונה דהכא מיירי בלבונה הבא בפ"ע. ואע"ג דלענין פיגול מודינא דבכל לבונה לית בהו פיגול משום דמשלמים ילפינן דצריך להיות מתיר לגבי מזבח דוקא לכן אע"ג דקמיצה מעכב נקרא אין לה מתירין כמ"ש התוס' זבחים (מ"ג.) ד"ה והלבונה. אבל לענין נותר וטמא דעיקר הטעם מקרא דאשר יקרב דיהי' ראוי להקריב א"כ קודם קמיצה דאינו ראוי פטור. וצע"ג בזה. [אכן ברמב"ם (פי"ח מה' פסוה"מ) מבואר דגם בלבונת המנחה אחר שנתקדשה בכלי חייב משום טומאה ע"ש]: