שפת אמת על מעילה· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק ראשון · דף ה:
בגמ' אין דבר עושה שיריים אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו. צ"ע במחשבה שלא לשמה בחטאת ופסח אי עושה שיריים. דלכאורה הי' נראה דכל דהפסול ע"י מחשבה עושה שיריים כיון דהמעשה בהכשר. ומעשה שהיא בפסול לא חשיב מעשה כלל ולכך אינו עושה שיריים אבל כשנפסל ע"י המחשבה לא נתבטל כל המעשה ולהכי עושה שיריים וא"כ ה"ה שלא לשמה. אבל לפי הטעם דאר"י הואיל דמרצה לפיגולו וזה שייך רק בפיגול ואפי' בחוץ למקומו נראה כיון דכ' בי' לא ירצה גלי קרא כהרצאת כשר דצריך להיות שלא בעירוב פסול אחר. וי"ל דגם במחשבה דחוץ למקומו יש כלל זה [עי' במל"מ (פי"ח מה' פסוה"מ) שנסתפק בזה]. מיהו בעלמא אין נ"מ בזה דבלא"ה פסול. רק בפיגול נ"מ לענין כרת. אבל הכלל אמת גם בפיסול דשלא במקומו. כיון דבשניהם כ' לא ירצה. אבל בפיסול דשלא לשמה י"ל דאינו עושה שיריים וצ"ע. וברמב"ם לא מצאתי כל הדין גם בחוץ לזמנו לענין שיריים אכן ממ"ש (פי"ד מה' פסוה"מ) דפסול לעבודה שחישב מחשבת מקום או זמן לא פסל ואם נשאר דם הנפש יחזור ויקבל. ממילא משמע דבכה"ג בכשר עושה שיריים וא"י לחזור ולקבל]:
שם בגמ' ת"ש הפיגול כו' ש"מ היתר זריקה שנינו. נראה לפרש דס"ד דגמ' הוי דלא כר' גידל רק זריקת פיגול מוציא מידי מעילה. מיהו היתר זריקה כיון דכל מה דמוציא מידי מעילה משום דעומד לזרוק כזרוק דמי בהא ודאי קבלה בפיגול אינו מוציא מידי מעילה דהא אינו עומד לזרוק כלל. ולהכי בעי להוכיח דהיתר זריקה שנינו. ומשני לא רק היתר אכילה וכדר' גידל. ודברי התוס' אין מובנים לי בזה: