שפת אמת על זבחים· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק אחד עשר · דף צד:
במשנה נטמא חוץ לקלעים קורעו כו'. הא דאין מטהרין אותה בטבילה וכמו כן במעיל לקמן דלא אשכח בי' תקנתא. נראה משום דחוששין שע"י מים דמקוה יתכבס קצת מן הדם וכל הכיבוס צריך להיות בקודש דוקא. או דבמקום הדם לא עלתה טבילה דהוי חציצה. מיהו מיעוט המקפיד מה"ת אינו חוצץ. ונראה דה"ה נטמא בפנים ג"כ אסור להשהותו בפנים ומוציאו וקורעו ומכניסו ומכבסו רק דאין דרך ליטמא בפנים נקט התנא נטמא בחוץ. או י"ל דנטמא בפנים קורעו בפנים דבקריעה זו מסלק הטומאה אם לא ישהה בקריעה יותר מיציאתו לחוץ:
שם בגמ' והא בגד אמר רחמנא. וצ"ע דבקרא כתיב יזה על הבגד. וי"ל דכל שהזה כשהי' בגד אפי' קורעו אח"כ לגמרי צריכה כיבוס. והי' אפשר דאה"נ רק לשון תכבס משמע כמו שהוא בגד ולא ישתנה קודם הכיבוס ולכן משני ברובו. אבל אפשר אפי' קרעו לגמרי עדיין צריך כיבוס. אבל הרמב"ם בפי' המשניות כ' בהדיא דאחר שבטל שם בגד א"צ כיבוס. ע"ש שהוא יש לו פי' אחר בסוגיא דמדרבנן הוא דצריך כיבוס אחר הקריעה דרובו. ופי' זה דוחק דא"כ שוב א"צ לשייר והו"ל למימר אלא מדרבנן. ותו קשה כיון דמה"ת בטל מצות כיבוס ע"י הקריעה לא הו"ל למקרע רק להכניסו בפחות מג' ולכבסו כמו במעיל דאסור לקרוע עושין כן. ובחיבורו חזר בו הרמב"ם ופי' כפשוטו כיון דמה"ת נטהר בנשאר כדי מעפורת לא גזרו רבנן להכניסו לעזרה בטהרה זו ע"ש. אבל עכ"פ הדין דכשבטל תורת בגד א"צ כיבוס משמע כן בפשט הגמ' והטעם צ"ע כמ"ש: