שפת אמת על ברכות· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק מאמתי קורין · דף ב.
במשנה מאימתי קורין כו' משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן י"ל משום דאסור לאכול קודם ק"ש ותפלה להכי קתני נכנסין כלומר רשאין לאכול שנטהרו מטומאתן וכדקתני בברייתא משעה שהכהנים מטוהרים לאכול] וכמ"ש מהרש"א לקמן (ע"ב בתוס' ד"ה משעה) ע"ש, ולא כמו שנסתפק הצל"ח לומר דהכהנים יהיו רשאין לאכול תרומה קודם ק"ש ותפלה כיון שאכילת תרומה מצוה היא ולדבריו שבתות ויו"ט ג"כ נימא הכי כיון דאיכא מצוה באכילתן ובב"י או"ח (סי' רס"ז) וכן במג"א שם (ס"ק ב') מבואר דגם בע"ש אסור לאכול קודם ק"ש ע"ש. גם לא ס"ל למהרש"א לחלק כמ"ש בחי' הרי"מ דאכילת תרומה שאני משום דחשיב עבודה כעבודת המקדש. אכן בתוס' רעק"א ז"ל במשניות הקשה על דברי המהרש"א דלמא לאכול דמתניתין היינו טעימה ורצה להוכיח מדבריו דלא כמ"ש המג"א (סי' רל"ה ס"ק ד') להוכיח מדברי התוס' דלקמן (ד: ד"ה וקורא) דדוקא סעודה אסור אבל טעימה שרי ע"ש. אבל בתוס' נראה עיקר כדעת המג"א ע"ש [וכן הט"ז שם (ס"ק ג') התיר טעימה] ומה שהקשה דאי כוונת התוס' לאסור רק קביעות סעודה מתניתין היא פ"א דשבת. תימא על הגאון דהא מתני' דמפסיקין לק"ש י"ל דקאי אחברים שעוסקין בתורה ע"ש בגמ' ובפי' הרע"ב. ובפיה"מ להרמב"ם שם. וא"כ י"ל דבק"ש לא גזרו באכילה כמ"ש הט"ז (סי' רל"ה ס"ק ג') משום דרגיל לקרות ק"ש קודם שכיבה. או כמ"ש הפנ"י משום דעיקר מצות ק"ש בתורה קודם שכיבה מדכתי' ובשכבך ע"ש משא"כ בתורה דמיירי בדליכא שהות אח"כ לקרוא ק"ש כמ"ש הר"ן שם] אכן קושיתו על המהרש"א נראה לתרץ דלשון לאכול לא משמע טעימה גם בתרומתן משמע עיקר התרומה דאורייתא דהיינו תרומת דגן א"כ אכילה דידי' אסור. מיהו למ"ש בשו"ע (סי' רל"ב סעי' ג') ובמג"א שם דכביצה נקרא טעימה אף בפת א"כ שייך בי' לשון לאכול וא"כ יפה הקשה. וי"ל דכזית פת באמת ס"ל לתוס' דאסור וכן משמע קצת לשון קיצור פסקי תוס' שם דאסור לאכול תחילת סעודה וכזית פת הוי חחילת סעודה. אבל אכילת פירות דאפי' הרבה נקרא טעימה (כמ"ש בשו"ע שם] ולא הוי התחלת סעודה י"ל דמותר. אבל במג"א משמע דלא נחית לחלק בהכי:
שם עד סוף האשמורה הראשונה דברי ר"א כו'. לר"א וודאי נראה דקורא אח"כ כדין ק"ש של שחרית דתנן במשנה לקמן (ט:) הקורא מכאן ואילך לא הפסיד. וגם הברכות לא הפסיד כדאי' שם (י':) בגמ' אכן בדעת החכמים פירשו בתר"י דלאחר חצות אינו קורא כלל ואע"ג דמדאורייתא זמנה כל הלילה חכמים עשו גדר וסיג לעקור דבר מה"ת כמו בשופר ובלולב בשבת ע"ש. ותמוה דלא דמי לשופר ולולב דחששו לחילול שבת ומצות שופר ולולב אינו דוחה שבת. אבל הכא לא שייך לומר דמשום חשש שיבטל פעם אחרת מצות ק"ש יאמרו חכמים שיבטל עכשיו המצוה דאורייתא לכתחילה **כן הקשה הפנ"י כאן והשאג"א (סי' ד') אך אי משום הא לא אריא שכן מצינו במנחות (מ"ד) לס"ד דר"ח דאם אין לו תפלין ש"י וש"ר אע"ג דא"מ זא"ז לא יניח כלום משום גזירה שמא יפשע. וכן בסוכה (י"ד:) דא"מ בנסרים משום גזירת תקרה אפי' אין לו סכך כשר ודוקא בשעת הסכנה התירו כדי שלא תשתכח תורת סוכה כמ"ש הריטב"א שם. אך במג"א (סי' תרכ"ט ס"ק כ"ב) לא משמע כן ע"ש. ויותר יש לתמוה ע"ד הר"י מהא דלקמן (ט.) דאמרי' רבנן פליגי עילווך ויחיד ורבים הלכה כרבים כו' להרחיק את האדם מן העבירה. ולדברי הר"י מאי נפ"מ כיון דמ"מ לרבנן אפי' בדיעבד לא יקרא אחר חצות שוב הלכה כרבים. אך למ"ש הש"ך ביו"ד (סי' רמ"ב) בהוראת או"ה דבדרבנן אמרי' כדאי הוא היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק ולא בדאורייתא א"כ שפיר אמרי דאי לא פליגי בדאורייתא יכולין לסמוך אדר"ג בשעהידר כיון דאנוסין הוי. גם י"ל דבמקום אונס מודים רבנן לר"ג דקורא. אך לפמ"ש הרשב"א לקמן (ט') שעברו בפשיעה שוב קשה כנ"ל וצ"ע:** וגם אין סברא לומר דלר"א דס"ל דמה"ת זמנה עד סוף אשמורה הראשונה יקרא ק"ש כל הלילה אם לא קרא מקודם. ולחכמים דס"ל דזמן ק"ש מה"ת כל הלילה לא יקרא אחר חצות. לכן נראה יותר כדעת הפוסקים דגם לחכמים קורא כל הלילה כאדם הקורא בתורה וגם לא הפסיד הברכות אלא דלכתחלה חייבוהו לקרות קודם חצות. וכן משמעות הברייתא לקמן (ד:) חכמים עשו סייג שלא יאמר אדם אוכל קימעא ואשתה קימעא כו' דדוקא לכתחילה חייבוהו שלא לאחר כנ"ל. ומה שמיאן הר"י לפרש כן משום דהוי קשיא לי' דלכתחלה מסתמא גם ר"ג אית לי' האי סייג ועוד דהא קיי"ל כר"ג וקיי"ל דאסור לאכול ולישן כשהגיע זמן ק"ש ולכן פי' דפליגי לענין דיעבד. אבל אין זה מוכרח די"ל דר"ג פרושי קמפרש דת"ק הוי שמיע לי' דחכמים אמרו עד חצות ואתי ר"ג ומפרש דעד חצות דקאמרו לסייג היא. וגם הוא ס"ל הכי וליכא שלש מחלוקת. והלכה כר"ג דקאמר בגמ' לאפוקי מר"א היא. או י"ל דת"ק ור"ג פליגי בדברי החכמים וע"ז אמרו הלכה כר"ג כנ"ל:
שם אם לא עלה עה"ש חייבין אתם לקרות. לפמ"ש לעיל דלר"א ג"כ הקורא מכאן ואילך לא הפסיד הברכות א"כ משמע דמ"מ חיובא ליכא לדידי'. ומינה נלמד ג"כ לק"ש של שחרית לדידן דזמנה עד ג' שעות דמכאן ואילך אינו מחויב לקרות. וכן משמע באמת לשון המשנה דלקמן (ט:) הקורא מכאן ואילך לא הפסיד דחיובא ליכא וכדקתני כאדם הקורא בתורה ולכן אמר להם ר"ג לבניו דלא קיי"ל כר"א וחייבין אתם לקרות. והיינו דקתני שבאו מבית המשתה שהי' קשה להם הקריאה ואם לא היו חייבין לא היו קורין כנ"ל. אבל צ"ע בפוסקים בק"ש של שחרית אם לא קרא עד אחר שלש שעות אי אין עליו חיוב:
בתוס' ד"ה מאימתי כו' וגם ראי' מדרב הוי מצלי כו' לכאורה קשה הא רב ס"ל כר' יהודה דמפלג המנחה לילה היא א"כ אכתי אין ראי' מכאן לדידן [דנוהנין להתפלל תפלת מנחה אפי' אחר פה"מ כרבנן] לכן נראה לפרש דהר"י לא ס"ל כלל כר"ת ומחלק בין תפלה לק"ש דאף לר"י דמפלג המנחה ואילך אינו זמן תפלת מנחה מ"מ לאו לילה היא לק"ש א"כ הוכיח שפיר. אכן המהרש"א ז"ל הכריע דראי' זו קאי על דברי ר"ת כמ"ש ברא"ש וכן הוא בלשון חי' הרשב"א ולפ"ז לק"מ:
בא"ד אומר ר"ת שהיו רגילין לקרות ק"ש קודם תפלתם כו'. פשוט נראה דקאי על תפלת המנחה. אך במעדני יו"ט הקשה דלפ"ז קשה להבין ס"ד דירושלמי ע"ש ולכן פי' על תפלת ערבית ע"ש שנדחק. ובחי' הרשב"א משמע בהדיא דקאי על תפלת המנחה אבל לא נראה כן בירושלמי ע"ש. אכן בפנ"י בחלק רביעי בקונטרס אחרון חולק ע"ד המעדני יו"ט הנ"ל והכריע דקאי על תפלת המנחה ע"ש. וכדבריו מבואר בחי' הראבי"ה ובסמ"ג (חלק עשין סי' י"ח) ע"ש. אולם בשבלי הלקט ה' תפלה (סי' מ"ח) מבואר כפי' המעדני יו"ט]:
בד"ה מברך כו' ודוקא בביהכנ"ס שלהם כו' בסוה"ד אלא בלילה. כמדומה דלשון זה ט"ס הוא דהא וודאי בק"ש דלילה איירינן הכא. וצ"ל בדוחק שהיו נוהגין בזמניהן להיות קורין ק"ש דלילה בעוד היום קצת. אך בל"ז אין מובן למה להו להוסיף זה ומנ"ל דבלילה גם האידנא צריכין להמתין ולקמן (ו) בתוס' ד"ה המתפלל משמע דדוקא בביהכנ"ס שלהם צריך להמתין בלילה וכן כתב בתר"י בשם הר"ח ע"ד הרי"ף דמיירי בתפלת ערבית ע"ש. אך בטוש"ע או"ח (סי' צ') מבואר דבלילה צריך להמתין גם בביהכנ"ס שלנו כמ"ש התוס' כאן]: