שפת אמת על ברכות· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק אלו דברים
דף נב.
ברש"י ד"ה גזירה שמא יטמא משקין שנפלו באחורי הכוס. ובסמוך בדברי ב"ה פי' רש"י הטעם גזירה שמא לא יהיו הידים נגובות. ולכך בתוך הסעודה אין לחוש שהידים נגובין [)כמ"ש התוס' שהרי אדם מנגב ידיו יפה קודם אכילה] ע"ש ד"ה אין כלי. וטעמא דב"ש דאסור להשתמש בכלי שאחוריו טמאות דאמרינן לקמן (ע"ב) דחיישי לניצוצות פי' רש"י ג"כ שיטמאו המשקין מן הכוס ע"י הניצוצות שמנתזין לאחוריו ויטמאו את הידים. אבל ב"ה ס"ל דאין חוששין לניצוצות וא"כ הכוס נקי מבחוץ. ודוקא קודם אכילה יש לחוש דמשום הנטילה אין הידים נגובין. וכן הוא שיטת התוס'. אבל בתר"י ז"ל פי' טעמא דב"ש מפני ששוטפין את הכוס מבחוץ קודם השתי'. ולפ"ז צ"ע דגם בדברי ב"ה י"ל טעם זה ולמה להו לפרש טעמא דב"ה משום שאין הידים נגובין יפה ע"ש. גם בפי' גזירה דניצוצות יש לו שיטה אחרת דלא כפי' רש"י ע"ש (שכתבו שמא יתערבו טיפות מהמשקה שעומד אחורי הכוס עם מה שבתוך הכוס. וכן פי' השטמ"ק]:
דף נג:
בגמ' למימרא דבישראל אע"ג דלא שמע כו' וכי לא שמע היכי נפיק. מכאן קשיא לי על מ"ש ה"ר יונה ז"ל לעיל פ' (שלשה שאכלו) גבי אמן יתומה. דכשיודע איזה ברכה מברך ומכוין לצאת וענה אמן כמאן דשמע לי' דמי ויוצא בברכתו אע"פ שלא שמע ע"ש. א"כ מאי פריך הכא דאין ה"נ דבישראל כיון דיודע שמברך על המזון יוצא אף בלי שמיעה. ומוכח מכאן כדעת החולקים שם דלענין לצאת בברכת חבירו בעינן דוקא שמיעה ועי' בב"י או"ח (סי' קכ"ד) וצ"ע: