שפת אמת על בכורות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק שמיני · דף נא:
בגמ' מה להלן יורשים חייבין פרש"י דהאשה שהביאה חטאתה יביאו יורשין עולתה. וזה דוקא למ"ד שעבודא דאורייתא. אבל למ"ד לאו דאורייתא מיירי דוקא בהפרישתו מחיים. ותו קשה לי מה דמיונו להתם דחייבה תורה להביא קרבן. אבל הכא עיקר המצוה שלא יראה ריקם וזה כבר עבר. ונהי דיש לו תשלומין כל ימי החג מ"מ לאו חיוב דנכסים שייך בזה כמו ביולדת. והנה הרמב"ם (פ"א מה' חגיגה) כתב המפריש עולת ראייתו ומת היורשין חייבין להביאה. משמע דוקא בהפריש. והלח"מ שם תמה עליו דהא גבי יולדת כתב אפי' לא הפרישתו מחיים דס"ל שעבודא דאורייתא. ולמ"ש א"ש. אך איך יפרנס סוגיא דהכא. והלח"מ הניח בצ"ע. ולע"ד נראה דהרמב"ם לא גרס בגמ' כלל האי סיומא מה להלן. רק סתם ולא יראה פני ריקם וכוונת הגמ' כמו התם דעיקר מצוה להביאו בעת ראיית פנים ומ"מ יש לו תשלומין ומחויב להביא תוך ימי החג אע"ג דכבר ראה ולא הביא. ה"ה הכא אע"ג דהמצוה ביום ל' וכבר מת הבן מ"מ עדיין החיוב לפדות: