שפת אמת על בכורות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק שמיני · דף מח.
בגמ' אר"י זאת אומרת ב' יב"ש כו' ולקחו שדה בשותפות כו'. אמר רבא מכדי נכסי' דבר נש ערבין בי'. ויש לתמוה דנהי דלא יפרע מן הערב כשא"י לתבוע הלוה. היינו אם פטור הלוה מן הדין. אבל היכא דהלוה משקר והערב יודע שהלוה משקר מפורש בפוס' דחייב הערב שע"ז הי' ערב אם לא ירצה הלוה לשלם ובזה שכופר שאינו זה הוב"ש בשקר הוי כאינו רוצה לפרוע כה"ג שפיר חייב הערב. ולכן נלע"ד דרבא דוחה רק ראיות ר' ירמי' דהכא בבכור לא מתורץ בהך דר"י. דהכא כיון דבאמת אין הבנים יודעין ופטורין מן הדין כה"ג שפיר אין הערב חייב אבל התם בשני יב"ש ל"ש סברת רבא. רק דזאת אומרת אדחי. וממילא י"ל דרבא פליג נמי אדינא דר"י. דבאמת אין סברת ר"י מוכרחת. דנהי דכל אחד יש לו חלק בשדה זו מ"מ כיון דסוף סוף ע"י גביותו יפסידו שניהם ויכול כל אחד לעכבו מלגבות. רק דר"י הכריח הדין מכח המשנה ורבא דוחה ראייתו ופליג עליו. או אפשר דמודה לדינא. אבל עכ"פ טעם רבא לא קאי רק אבכור דהכא כנ"ל. ובח"מ (סי' מ"ט) הובא זה הדין דשדה מטעם דנכסוהו ערבין. ותמוה בעיני רק הדין יוכל להיות אמת מטעם שכתבתי. והנה הש"ך שם הוסיף דאפי' ב' יב"ש א' לוה וא' נעשה ערב כיון דא"י לתבוע את הלוה א"י לתבוע את הערב. ובתומים תמה עליו שהרי כל שערב מודה שהלוה חייב והלוה כופר בשקר צריך הערב לשלם וא"כ ה"נ חייב ע"ש. ולע"ד הדין עם הש"ך מטעם אחר. דכיון דבאמת יכול לתבוע מטעם ממ"נ לכל אחד מהם מטעם או אתה הלוה או הערב. א"כ פשיטא דצריך באמת לגבות מן הלוה שהלוה באמת ולא מן הערב להפסידו בחנם. וא"כ שפיר תו כל אחד מדחה ואומר פלוני לוה באמת ולך אליו וכמו כן השני אומר כן ודו"ק. אבל בעיקר הדין דקנו שדה בשותפות לא מתישב הטעם דנכסוהו ערבין כיון דהלוה חייב באמת רק משקר כמ"ש לעיל. רק הדין אמת מכח הסברא כמ"ש לעיל לרבא:
מיהו בדין השני דר' ירמי' בלקח יב"ש שדה מיב"ש שני בזה פסק ג"כ בש"ע דלא כר"י. ולמ"ש אין זה מוכרח דמן הסברא אפי' בלי ראי' מן המשנה נראין דברי ר"י כיון דהלוקח יודע שהמוכר חייב לו באמת הקרקע משועבדת לו וכיון דטעם דרבא דאין גובין מערב תחלה לא שייך הכא א"כ נהי דמן המשנה אין הוכחה אפשר דהדין אמת. ושוב ראיתי במהרי"ט אלגזי שמביא ד' הה"מ שנראה מדבריו דהדין השני דר' ירמי' אמת. והקשה עליו דב' הדינים מתלי זה בזה. ולפמ"ש נכונים ד' הה"מ:
שם בגמ' דכו"ע כו' ודכ"ע אית להו דר"פ כו'. ויש לעיין לרב ושמואל דאמרו מלוה ע"פ אין גובה גם מן היורשין איך יפרנסו משנה זו. והגם די"ל דפליגי ר"מ ור"י במלוה הכ' בתורה אי הוי ככתובה בשטר ולכ"ע יורשין נינהו. מ"מ למה מודה ר"מ עד שלא חלקו כיון דלדידי' כמלוה ע"פ הוי ואינו גובה מן היורשין. ואפשר לומר דבאמת לרו"ש דשעבודא ל"ד ולהכי מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשין ומ"מ בשטר דתיקנו חכמים דגובה מ"מ מלקוחות לא תיקנו משום פסידא דלקוחות. רק משום דאית לי' קלא טפי והו"ל ליזהר מלקנות. ולא בנזקין אע"ג דאית להו ג"כ קלא כמ"ש התוס' ב"ק (י"ד:) ועי' בשעה"מ (פי"ט מה' מלוה ולוה) מ"ש בביאור דבריהם] א"כ י"ל דאפי' אי מלוה הכ' בתורה ככתובה בשטר היינו לענין לגבות מן היורשין. אבל מלקוחות אין גובין משום פסידא דלענין זה לא מהני כתובה בתורה רק להיות שעבודא דאורייתא הואיל וכתובה בתורה. אבל מ"מ מלקוחות לא גבה. כיון דליכא נע"ד ולא עדיף מנזקין] והשתא י"ל דלכ"ע ככתובה בשטר לענין יורשין ופליגי ר"מ ור"י אי יורשין הן או לקוחות כנ"ל: