שפת אמת על בכורות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק שלישי
דף כ.
בגמ' רבינא אמר כו' רובא דתלי' במעשה כו' אין מובן הטעם. והי' נלע"ד לפרש דעיקר הכוונה כיון דדין רוב ילפינן מסנהדרין וט' חניות. א"כ נהי דאפי' רובא דליתא קמן ילפי רבנן מהתם. מ"מ היינו במידי דאיתא קמן פי' דמסופקין אם זה סריס אמרינן דהוא מרוב דאינם סריסין. אבל היכא דהספק אי אתעביד בי' מעשה פלוני כיון דהמעשה אינו לפנינו והבהמה שכבר ילדה היא כמו הבהמה שלא ילדה. לא שייך בזה למיזל בתר רובא לדון על מה דהוי כבר דאין זה הספק לפנינו לדון בו ולא הוי כמו סנהדרין וט' חניות. ובזה הי' מיושב מה דמקשין מרוב מצוין אצל שחיטה מומחין דהוי כרובא דתלי' במעשה. ולמ"ש א"ש דנהי דהטחאה היא ע"י לימוד ומעשה מ"מ הספק הוא על איש זה אי יודע עתה ה"ש [וגם במצא תרנגולת שחוטה בשוק. או בשחיט ואזיל לעלמא. כיון דעיקר הספק הוא על שעת השחיטה אם נשחט כהוגן ע"י יודע ה"ש] ונהי דהידיעה בא ע"י המעשה מ"מ שפיר הוי דומיא דסנהדרין כיון דדנין על מה שלפנינו. וכן הי' מיושב מה שהקשו התוס' מיבמות דלא תנשא שמא צרתה מעוברת. דהתם הס' שמא עדיין מעוברת שפיר הוי רוב אפי' תלי' במעשה כמ"ש:
דף כב.
בגמ' אר"י ל"ש אלא לטבול בו פתו כו'. וכן פסק הרמב"ם (פט"ז מהלכות טו"א) ויש לתמוה דהא הגמרא מסיק בקושיא הך דר' ירמי' דטומאה לאו כדאיתא מהך דחררת דם דאינו מטמא במשא. והנה גם בהני מילי דטומאת משא סותרין פסקי הרמב"ם. דבנבילה שנתערבה בשחוטה ואפר מקלה באפר כשר פוסק דמטמא במשא ובחררת דם פוסק דאינו מטמא. והכ"מ הקשה זה ותירץ בשם הר"י קורקוס לחלק בין תערובות לח ליבש ע"ש (פ"א מאבות הטומאה) ובמל"מ (פ"א ממשכב ומושב) תמה ע"ז דבגמ' הכא מדמי להו אהדדי. וזה לק"מ דאדרבא הגמ' שפיר מקשה דאי טומאה כדאיתא בלח מכ"ש ביבש ביבש, ולכן פריך הגמ' מאפר ומחתיכת נבילה ומשני הא איתמר עלה דמטמא במשא. אבל שפיר י"ל דאפי' אי לית לן דר' ירמי' בלח בלח מ"מ באפר ונבילה דהוי יבש שפיר כדאיתא ומטמא במשא. ומחררת דם מקשי' אדר' ירמי' דתרווייהו לח נינהו] אבל הא תמוה דבהך דר' ירמי' עצמו פוסק הרמב"ם כוותי' דאפי' בלח בלח הוי כדאיתא. וא"כ בחררת דם ג"כ ליטמא במשא דהגמ' מדמי להו. ותמהני על הרי"ק והכ"מ ומל"מ שלא הרגישו בזה:
דף כג.
בגמ' טומאה קלה כו'. לפרש"י דקלה מגע. יש להקשות לקמן דמקשה הגמ' לר"י מאי איריא משום ביטול תיפוק לי' דלא איתחזי כלל. והלא לר"י טומאה סרוחה מעיקרא נפקא לי' מנבילה דהוי טומאה חמורה. וי"ל דבטומאה קלה אפי' סרוחה מעיקרא טמא ולהכי צריך טעם דביטול ברוב לטומאת מגע. בשלמא לב"פ דהא מסברא עפרא הוי אין חילוק אבל לר"י מה מקשה. וצ"ל דמ"מ כיון דגלי קרא דסרוחה מעיקרא סגי באינו ראוי' לגר שוב מסברא אמרינן דהוי עפרא בעלמא גם לגבי טומאה קלה כנ"ל:
דף כג:
בתוס' ד"ה ואידך למעוטי סרוחה מעיקרא תימא כו' וי"ל דלענין איסור אכילה כו'. ומ"מ עדיין קשה דהתם מצריך הך קרא לנותן טעם לפגם והכא מוקי לי' לסרוחה מעיקרא [כן העיר בכרו"פ (סי' פ"ז). ובנוב"י (חיו"ד סי' כ"ו) ע"ש שהאריך בזה. והוי מצי הגמ' למימר דלר"י נמי סרוחה מעיקרא עפרא בעלמא ול"צ קרא. וקרא אתי לנט"ל כסוגיא דהתם וצ"ע:
דף כד.
בתוס' ד"ה ופלוגתא דברייתא וא"ת כו'. ולולי פרש"י ותוס' הי' נלע"ד לפרש פלוגתא דברייתא לאו פלוגתא אינו כלל דכל דלא מתני במשנה לאו פלוגתא הוא. רק על ברייתא זו נתכוין רב דס"ל דברייתא זו משבשתא. ולהכי אי הוי קאי אדר"י בן משולם הו"א דברייתא דהכא שפיר פלוגתא הוא להכי צ"ל דמשנת רשב"ג בר מפלוגתא כנ"ל:
דף כה.
בגמ' גוזז במספרים ואינו חושש. צ"ע למה נקרא אינו מתכוין כיון דגוזז להדיא ותו דהוי עכ"פ פסיק רישא. וגם הרמב"ם (פ"א מה' פרה) כתב הטעם דאינו מכוין לגוז. [וכ"מ בתוס' לקמן (ל"ד.) ד"ה אילימא. וכעין זה אי' בשבת (קל"ג.) בקציצת בהרת דנקרא דשא"מ אף שקוצץ בכונה כיון שא"מ לטהר. וע"ש ברשב"א שתמה ע"ז]. ואולי ס"ל להגמ' דעיקר גיזה כשנוטל הגיזה לאיזה צורך וכל היכי דא"צ לו לא חשוב גוזז וצ"ע ברא"ש לעיל (פ"א סי' י"א) מבואר דגם בגוזז מחמת מכה וקובר השיער איכא לאו דלא תגוז. ועי' במג"א (סי' ש"ג) בשם הריב"ש דגוזז בשבת חייב אפי' א"צ לצמר]:
שם שאני פרה דלא שכיחא פרש"י ובמידי דל"ש לא גזרו רבנן. וצ"ע בזה כיון דהתקנה הי' על כל קדשי בדק הבית למה מידי דל"ש לא יהי' בכלל. ודאי לעשות תקנה במידי דל"ש לא מצינו. אבל אם בתוך כלל בדק הבית נמצא גם מידי דל"ש שפיר הוי בכלל. ותו קשה א"א דלא גזרו בזה א"כ מה פריך בתר הכי ליחלה כו' וליגזה למה לטרוח בזה כיון דליכא איסור כלל. ולכן נראה לפרש פרה דלא שכיח למצוא פרה אדומה לכן התיר ר"י בה"מ לעשות איסור דרבנן ולהכי מקשה דהא איכא עצה בהתירא וא"צ להתיר מילתא דאיסורא: