שפה לנאמנים· רבי יהודה ליב אדל
שימושי בכל"ם
שלמים בִּפְקֹד (א) כִּפְקֹד לִפְקֹד מִפְּקֹד פ“פ הח”ע בַּעֲבֹר כַּעֲבֹר לַעֲבֹר מֵעֲבֹר פ“פ נו”ן בִּנְדֹּר כִּנְדֹּר לִ נְדֹּר מִנְּדֹּר משקל אחר בְּגֶשֶׁת כְּגֶשֶׁת לָגֶשֶׁת (ב) מִגֶּשֶׁת ל“פ הח”ע בְּטַעַת כְּטַעַת לָטַעַת מִטַּעַת פ"פ אלף בֶּאֱכֹל כֶּאֱכֹל לֶאֱכֹל מֵאֲכֹל נחי [פ"י] בְּשֶׁבֶת כְּשֶׁבֶת לָשֶׁבֶת מִשֶּׁבֶת ל“פ הח”ע בְּדַעַת כְּדַעַת לָדַעַת מִדַּעַת נחי עי"ן בְּשׁוּב כְּשׁוּב לָשׁוּב מִשּׁוּב כפולים בְּסֹב כְּסֹב לָסֹב מִסֹּב נחי ל"א בִּקְרֹא כִּקְרֹא לִקְרֹא מִקְּרֹא נחי ל"ה בִּרְאוֹת כִּרְאוֹת לִרְאוֹת מֵרְאוֹת פ“פ הח”ע בַּעֲשׂוֹת כַּעֲשׂוֹת לַעֲשׂוֹת מֵעֲשׂוֹת חסרי קצוות בְּתֵת כְּתֵת לָתֵת מִתֵּת
א אם ע“פ הוא בג”ד כפ“ת, היא דגושה, ויהי בִּשְׁכֹּן ישראל (בראשית לה, כב), כִּזְכֹּר בניהם (ירמיה יז, ב), ביום השבת לִמְכּוֹר (נחמיה י, לב). אבל בחבור המ”ם, העי“ן רפויה כי פ”פ דגושה בו לחסרון נו“ן מן, וא”כ שו“א נע הוא, לזה האות שאחריה רפויה. ודע כי חיר”ק בכל“ם ישתנה לשו”א בחבור הכנויים עם המקור, כמו לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ (בראשית ב, טו), והיינו במקום שאין אחר בכל“ם אות בשו”א או דגש. ומטעם זה אותיות בכל“ם בשו”א גם בלא חבור הכנויים בבא אחריהן תנועה, בְּגֶשֶׁת, בְּשֶׁבֶת, בְּסֹב, בְּתֵת: (ב) למ“ד לָגֶשֶׁת וכיוצא בה היא קמוצה, ודין זה נוהג גם בקצת שמות שאינם סמוכים לאחריהם והנגינה באות שאחרי הלמ”ד, כמו בין מים לָמָיִם (בראשית א, ו), ואכלתם לשֹׂבַע (ויקרא כה, יט), צו לָצָו קו לָקָו (ישעיה כח, י), היתה לָמַס (איכה א, א). וגם בבינונים תהיינה אותיות בכ“ל בשו”א בכל הגזרות. בנפעל וילך אליהו לְהֵרָאוֹת (מלכים א יח, ב). ובהפעיל, לְהַשְׁבִּית אויב (תהלים ח, ג). אם לא כאשר תשמט ה“א הבנין, אז הוטלה תנועתה על אות בכ”ל שלפניה, כמו לֵרָאוֹת פני (ישעיה א, יב), וְלַשְׁבִּית עניי ארץ (עמוס ח, ד).