שפה לנאמנים· רבי יהודה ליב אדל
נחי למ“ד ה”א
זְמַן גוּף קַל (זכר) קַל (נקבה) נִפְעַל (זכר) נִפְעַל (נקבה) עבר יחיד נסתר פָּנָה (א) פָּנְתָה נִפְנָה (ז) נִפְנְתָה רבים נסתרים פָּנוּ (ג) פָּנוּ (ג) נִפְנוּ נִפְנוּ נוכח ליחיד פָּנִיתָ פָּנִית נִפְנִיתָ (ח) נִפְנִית נוכח לרבים פְּנִיתֶם פְּנִיתֶן נִפְנִיתֶם נִפְנִיתֶן יחיד מדבר פָּנִיתִי פָּנִיתִי נִפְנִיתִי נִפְנִיתִי רבים מדברים פָּנִינוּ פָּנִינוּ נִפְנִינוּ נִפְנִינוּ בינוני פֹּעֵל נסתר פֹּנֶה (ד) פֹּנָה נִפְנֶה נִפְנָה נסתרים פֹּנִים פֹּנוֹת נִפְנִים נִפְנוֹת פָּעוּל נסתר פָּנוּי פְּנוּיָה אין בו פעול אין בו פעול נסתרים פְּנוּיִם פְּנוּיוֹת אין בו פעול אין בו פעול מָקוֹר בכל"ם פָּנֹה או פְּנוֹת (ה) הִפָּנֶה או הִפָּנוֹת ציווי ליחיד פְּנֵה פְּנִי הִפָּנֶה הִפָּנִי לרבים פְּנוּ פְּנֶינָה הִפָּנוּ הִפָּנֶינָה עתיד יחיד מדבר אֶפְנֶה (ו) אֶפְנֶה (ו) אֶפָּנֶה אֶפָּנֶה רבים מדברים נִפְנֶה נִפְנֶה נִפָּנֶה נִפָּנֶה נוכח ליחיד תִּפְנֶה תִּפְנִי תִּפָּנֶה תִּפָּנִי נוכח לרבים תִּפְנוּ תִּפְנֶינָה תִּפָּנוּ תִּפָּנֶינָה נסתר יִפְנֶה תִּפְנֶה יִפָּנֶה תִּפָּנֶה נסתרים יִפְנוּ תִּפְנֶינָה יִפָּנוּ תִּפָּנֶינָה
א גזרה זו נקראת נחי למ“ד ה”א, והיא נחה על הרוב, וכ“כ העי”ן בקמ“ץ כדי שתמשך ממנו הה”א. וארבעה שרשים נמצאים מגזרה זו ע“ד השלמים, לא גָבַהּ לבי (תהלים קלא, א), נָגַהּ אור (איוב כב, כח), וַיִתְמְהוּ האנשים (בראשית, מג, לג), כָּמַהּ לך בשרי (תהלים סג, ב), וסי' גנת”ך [גַבה, נַגה, תַמה, נַמה. א“ה יש להעיר על המחבר שכתב שבנחי למ”ד ה“א הה”א נחה על הרוב וששרשי גנת“ך הם בגזרה זו אלא שהם ע”ד השלמים, שהיה לו לומר שנחי ל“ה הה”א נחה לעולם ושרשי גנת“ך למדיה”ם נראית ואינם נחי ל“ה כלל – וכפי שהגדיר הרד”ק במכלול, ליק, קיא, א ו-קכא, א]. (ב) ה“א השורש נשתנית לתי”ו, שאם נשמטה לא היה הבדל בין זכר לנקבה, כי בשניהם נאמר עָשָׂה. ונמצא ג“כ ע”ד השלמים, דַּלְיוּ שוקים (משלי כו, ז), צור חָסָיוּ בו (דברים לב,לז). (ג) ה“א השורש נשמטה בזה לפי שלא יתכנו להיות שתי אותיות נחות רצופות. אולם לנמצאים ומדברים תשתנה ה”א השורש ליו“ד נחה. וכל זה, לפי שלא תנוח הה”א באמצע תיבה לעולם. (ד) משקל אחר, עֹשֵׂה פלא (שמות טו,יא), העי“ן בציר”י. וביחידה בקמ“ץ, וה”א הכתובה היא ה“א הנקבה, וה”א השורש נשמטה. (ה) מ“א, רְאֹה פניך (בראשית מח, יא), הסכלת עֲשׂוֹ (בראשית לא, כח). ועם בכל”ם תמיד בתוספת תי“ו: (ו) מ”א, אם תַּעֲשֶׂה עמנו רעה (בראשית כו, כט), אל תַּעֲשֶׂה את הדבר (ירמיה מ, טז). ואם פ“פ גרונית אות אית”ן בסגו“ל, אֶעֱלֶה ואגידה (בראשית מו, לא), תֶּהְגֶּה צדקך (תהלים לה, כח). ולפעמים הפילו ה”א ל“פ, והטילו תנועת ע”פ על פ“פ, והעמידו אות אית”ן בנגינה, אל תֵּפֶן (במדבר טז, טו) אל תְּגַל (משלי כה, ט), [א"ה, לכאורה אין זו דוגמא נאותה לכאן] יַעַשׂ ד'