אור ברסלב

שערי תורת בבל על עבודה זרה· רבי זאב וולף רבינוביץ'

דף נה.

דף נד:

(נה א) והא קחזינן גברי דאזלי כי מתברי ואתו כי מצמדי וכו'.—ע"פ השקפה ראשונה נראה פלא. וכבר השתדל רה"ג ליישב הדבר בתשובתו אשר בקובץ "טעם זקנים" וכתב: "ואנו אומרים כי גם יש סממנים ומיני רפואות, שמנהג החולים להתרפא בהם מאותו חולי, ואין הקב"ה משנה מנהג שהנהיג את עולמו בעבור אלו, וכענין ששנינו שאלו את הזקנים ברומי וכו' יאבד עולמו מפני השוטים". אלו דברי גאון ז"ל. אבל לנו יש עוד דברים נכבדים בזה, אשר הם כרחוקים בעיני ההמון, אבל הם קרובים בעיני החכמים דורשי חכמת הטבע והרפואה, כי כבר נודע שבין רוב המחלות ישנה מחלה "היסטֶריה" שמה, אבל אין הגוף לקוי בה רק הנפש, כי היא מחלת העצבים בלבד, וגופו של החולה בריא ושלם כאחד האדם, אבל רוחו חולה, כי אינו יכול לשלוט באיבריו כרצונו. וזה יקרה בכמה אופנים: פעם אין החולה יכול להניע את ידו, והיא מונחת לצדו דוממת; פעם יתאונן החולה כי ידו התכווצה, ואינו יכול להשתמש בה, ומוכרח לשכב על מטתו; ופעם כי לא יוכל לפקוח את עינו, והוא ידמה כי עינו לא תוכל לראות. ובאמת כל האיברים האלה שלימים הם ובריאים, רק מאשר כי רוחו של אדם זה מוכה במחלה כזאת, אשר נסתלק ממנו הרצון להרים את ידו ולפשוט את רגלו ולפקוח את עינו. וזה נודע בבירור ע"י הנסיון, כי הרופאים הרדימו כמה פעמים חולה במחלה זו בסם שֵנה כלורופורם, ואז יכלו להרים את ידו ולפשוט את רגלו ולפקוח את עינו; אך אחרי אשר התעורר האיש החולה מתרדמתו שבה ידו או רגלו או עינו כקדם. ועד היום אין לרופאים שום רפואה ברורה לחולים כאלה, ושוא תשועת אדם. אך אם יקרה פעם כי יפול על חולה כזה פחד גדול פתאום אז ידלג כאיל פסח, והחולה בידו ירימה למעלה, ואז תפקחנה עינים עורות. וכן אם חולים כאלה יאמינו באיש קדוש שהוא מפליא לעשות, או במקום קדוש אשר ישנה את הטבע - כל זה יעוררם ללכת ברגלם ולהניע את ידם ולפקוח את עינם, כי הרצון ישוב להם ויכולים להשתמש בו ככל האדם. וכבר נודע לרופאים מקרים רבים אשר חולים כאלה התרפאו כליל מעצמם בעת יצאה אש ותבעיר בתים רבים, כי אז קמו גם הם ממטתם להציל את רכושם ואת בני ביתם, או כי התרפאו ממחלתם בברכת צדיק, או כי לנו במקום קדוש, ושם עזבו את מחלתם ונושעו. וכמה נסים ונפלאות כאלה יספרו בין המאמינים בצדיקים, אשר הם אמתיים ונכונים*. וברור הוא אצלנו, כי גם בבית ע"ז זו שבימי ר"ע נרפאו רק אותם החולים במחלת העצבים, אשר האמינו בטומאתה.

(נה א רש"י) ד"ה אגריפס וכו' ובימי אגריפס המלך היה.—לכאורה נראים דבריו כדברי נביאות. אבל דבריו נובעים ממקור טהור מפירושי גאון שבסוף ספר תשובות גאונים קדמונים, ושם ביאר דמשום שהיו שניהם בזמן אחד כדי שלא להחליפם זה בזה קראו לאגריפס דכאן "שר צבא" (וע"ע שם).

תוכן העניינים

שערי תורת בבל על עבודה זרה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה