אור ברסלב

שערי תורת בבל על סנהדרין· רבי זאב וולף רבינוביץ'

דף ס.

דף נט:

(ס ע"א) ש"מ שם בן ארבע אותיות נמי שם הוא וכו' מ"ד עד דאיכא שם רבה וכו'.—לפי' רש"י "שם רבה" הוא שם המפורש בן מ"ב אותיות. ופלא שבסוכה (מה א) כתב רש"י, דשם של ע"ב שמות הוא שם המפורש. ומ"מ מפשטות לשון התלמוד כאן משמע, דכל שם שהוא גדול מד' אותיות ה"ז "שם רבה". וכ"כ הרמ"ה בחדושיו כאן: "שם רבה כגון שם בן מ"ב אי נמי שם בן י"ב". והיינו דכל שכן שהוא חייב על כל השמות שהם יתירים מד' אותיות (ועי' קידושין עא א).

ושיטה אחרת יש להרמב"ם בזה במורה ח"א פס"ב, דשמות בן י"ב ומ"ב הם למעלה בקדושה משם א־דני בן ד' אותיות ולמטה משם הוי"ה (ועי' קידושין שם בארנו טעמו בזה). ומ"מ בהל' ע"ז פ"ב כתב, שנסקל על נקיבת שם אדנות והוי"ה, והשמיט את השמות הגדולים. וטעמו שהוא פירש כאן שם בן ד' אותיות היינו שם אדנות, ושם רבה היינו הוי"ה*. ואף דשם בן י"ב ושם בן מ"ב הם למעלה בקדושה משם אדנות מ"מ אינו חייב עליהם, שלא נתחייבו אלא על השמות הכתובים בתורה בלבד.

(שם תוספות) ד"ה המלך קרע תימה היאך אמרו למלך מה ששמעו וכו'.—נראה ברור, שהם לא אמרו למלך מה ששמעו בפירוש, אלא ש"רבשקה בירך את ה'", ומאחר שאלו היו אומרים לו בפירוש היה חזקיה חייב לקרוע מה"ת, לכך החמיר חזקיה על עצמו וקרע על שמועה זו. אבל הם עצמם אפי' אם חזרו ואמרו בפירוש לא היו חייבין לקרוע מפני שכבר קרעו, לכך עתה שלא אמרו בפירוש לא החמירו על עצמם לקרוע. וראיתי בשו"ת מהרי"ק סי' צ' שתירץ בשם תוס' שיטה, "שבאותה אמירה גמרו את דינו לכשימצאוהו". וזה פלא שהרי אין גומרים דינו של אדם אלא בפניו. ועי' בהגהות הרש"ש כאן.

תוכן העניינים

שערי תורת בבל על סנהדרין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה