שערי תורת בבל על נזיר· רבי זאב וולף רבינוביץ'
דף מד.
(מד דע"א) ורב דאמר כי האי תנא דתניא מעשה וכו'.—כל הענין תמוה, דמה ראייה ממעשה זה לרב, דהתם לאחר ג' שנים ודאי כבר כלה כל הגוף*, ורק העצמות נשארו, לפיכך אינו מטמא לו; אבל בנקטע הראש והגוף והראש כולו קיים לפנינו, אלא שנחלק לשני חלקים, אפשר שאף הזקנים מודים, שדינו כשלם ומטמא לו. ואולי נאמר שרב חסדא בשם רב הכי נמי קאמר, דנקטע ראשו של אביו אחר שכבר מת ואבד הראש*. ולפ"ז יש לבאר יפה שאלת רב המנונא לרב חסדא (לעיל מג ב), שאינה מובנת (כמ"ש התוס' בד"ה אמר): אלא מעתה קאזיל בפקתא דערבות (פי' ארץ ציה כמ"ש בערוך ע' פקתא) ופסקי וכו' (פי' ובמיתה מקטיעת ראש במדבר של חול אי אפשר שלא יבלע החול מעט מדמו, והדם הוא הנפש, אם גם באופן זה דעתך שאינו מטמא לו, אע"פ שהגוף והראש שניהם כאן*) א"ל מת מצוה קאמרת וכו' (פי' ודאי כן הוא, דאם נהרג ובשעה זו נחסר דמו אינו מטמא לו, שבשעת מיתה חסר היה, ואנא אמינא דאף כשהיה שלם בשעת מיתה ואח"כ נקטע ראשו, ולאו דוקא ראשו אלא כל אבר שהוא, שאינו מטמא לו, ולא אמר רב חסדא שחסר דמו, מפני שהדם נקרש לאחר מיתה, ואין דרכו לזוב מן המת, ומ"מ באופן שאתה, רב המנונא, מצייר - הוא מטמא לו, שהרי כמת מצוה הוא).