שערי תורת בבל על כתובות· רבי זאב וולף רבינוביץ'
דף לג:
(לג רע"ב) אלמלי נגדוה לחמו"ע פלחו לצלמא.—עי' בתוס' בשם ר"ת, שלא היה ע"ז ממש. אבל מצינו במדרש שהש"ר (פ"ב אות יח): א"ר חייא בר אבא אם יאמר לי אדם תן נפשך על קדושת השם אני נותן ובלבד שיהרגוני מיד, אבל כדורו של שמד איני יכול לסבול וכו'*. ולפ"ז אין הכרח להוציא את צלמו של נבוכדנצר מידי ע"ז פשוטה.
(לג ב רש"י) ד"ה ואי מיית וכו' דאי לאו לקטלא למאי חבשינן ליה.—יש לעיין, דהא בסנה' (פא ב) אמרינן, דהורג נפש שלא בהתראה כונסין אותו לכיפה ואין ממיתין אותו. ואולי נאמר שדין כיפה אינו מן התורה כל עיקר, אלא שחכמים תקנו זה כדי שלא להרבות רוצחים בישראל, וכדעת הרמב"ם בס' המצות שרש ג', שבכל מקום שאמרו חז"ל "רמז לדבר זה מניין" אינו אלא מדרבנן. ובסנה' שם אמרו: "רמז לכיפה מנין".