שערי תורת ארץ ישראל על תלמוד ירושלמי תרומות· רבי זאב וולף רבינוביץ'
פרק ח · הלכה ג
באתריה דר"ח רובה הוה מנקרא בתאינייא בגין דלא ייכלון חברייא כו'. — צ"ל: הוה מנקרא בתאינייא סגין ולא אכלין חברייא והוה ר"ח רובה אכיל מנהון ולית אסור ידעתא הוה עובדא (פי' שראו דציפרים נקרו בתאנים אלו).
[השלמות: יין מבושל כו' מפני שהיה מתחילתו יין. פי' ואסור משום יין נסך אבל יין מבושל של ישראל שנגע בו גוי אין בו משום נסך ומותר ודלא כפ"מ שפירש דמוכיח לאיסורא מבושל של גוי.]
רבנן דקיסרין בשם ר' חייה בר טיטס. — צ"ל: בשם ר' יודה בר טיטס (וכ"ה בע"ז פ"ב ה"ג [מ"א ע"א] וגיטין פ"ה ה"י [מ"ז ג']).
קרינה צריכה לר' יוחנן ואתון שאלון לי לכ"ש יין מבושל עאל כו'. —צ"ל: קרינה צריכה לר' יוחנן לכ"ש יין מבושל ואתון שאלון לי עאל שאל כו'.
דבכל אתר ר' לעזר סמיך לר' חנינה. — בעירובין פ"ב ה"ד (כ' ב') איתא: בכל אתר ר' לעזר סמיך לר' חייה רובה.
[השלמות: מכיון דלא חשיד על הדא לא חשיד על הדא. ע' בבלי סוף נדרים ור"ן שם.]
פעם אחת לקה בדלקת (פי' שמתוך ששתה מים גלויים ששתה מהן נחש חלה בדלקת) וראו אותו יושב ודורש ביוה"כ וצלוחית של מים בידו (פי' דמשום סכנה ממחלת הדלקת היה צריך לשתות בכל שעה ואם לא היה שותה היה מת מן הדלקת ולפיכך התירו לו לשתות מים אפי' ביוה"כ).
אדלקין ואשכחון שפופינא שהוא דומה לשערה. — ראיתי במ"ע המביט [שנה א'] גליון יו"ד שנמצא מין נחש הנקרא בל"א "באנד־ שלאנגע" והוא דק כפתיל פשתים וארכו כרגל אחת, והוא היותר מסוכן שבנחשים ומי שנשוך ממנו לא יחיה יותר משעה אחת ע"כ ולדעתי זה הוא השפיפון.
אמר רשב"ל אלו זבנית גרמך ללודנין כו'. — כתב במעריך ערך לודר (שנמצא בשמות רבה פ"ל) שביאורו בלשון יונית שומר האריות ע"כ והיינו נמי לודנין דהכא ולודים שבבבלי והחיות היו נלחמות אצל הרומיים בקרקסאות ואדם השומר אותן היה קרוב לבא לידי סכנה.
הדיח בהן ענבים ואובשין לחולה אסור. — בתוספתא פ"ז הנוסח עובטין (בתוספתא כ"י "חובשין" וכן עיקר והיינו אובשין דהכא) ודורמסקנין, והרמב"ם בפי"א ה"ט מרוצח העתיק פרושים ודורמסקנין.
המשמרת של יין ר' נחמיה אומר אם היתה פקוקה כו'. — צ"ל: אם היתה התחתונה מכוסה כו' (ומה שבינתיים מיותר וליתא בתוספתא פ"ז).
אני אומר ארס שוקע היה. — נודע ע"פ הנסיון שאין ארס הנחש מזיק לאדם אא"כ נתערב הארס בתוך דמו ולכן יקרה לפעמים דהאוכל והשותה מאכל ומשקה שיש בהן ארס הנחש ומ"מ אינו ניזק כל עיקר שהארס כמו שיכנס דרך פיו כן יצא דרך בני מעיו, אבל אם יש לאדם זה איזה סרט או פצע אפי' כמלא פי מחט דקה בתוך פיו או בתוך בני מעיו אז יבוא הארס בתוך הדם וירעיל את הדם והאדם ימות (וכענין שאמרו למעלה לא אסרו אלא מקום סירטא); ולפ"ז אפשר שישתו עשרה בני אדם ולא ירגישו מאומה ואחד שיש לו איזה סרט בחללו ישתה וימות אלא דכאן אשמעינן דאפי' שתו כמה בני אדם שיש להן סרט ולא מתו לא ישתו עוד אחריהם דשמא ארס שוקע היה.
ר"ש אוסר בדבש. — יש למחוק המלה "בדבש" דאכל ה' משקין פליג ר"ש וכן ליתא למלה זו בשבת פ"א דף ג' ע"ד ובתוספתא דתרומות פ"ז והכי מוכח נמי בחולין מ"ט ב' [וע' אהבת ציון וירושלים].
[השלמות: עד דפעפעת בידיה. — פי' שנתקלקל הדבש מחמת הארס (ורא"פ פירש שהיה שם נחש חי).]
[השלמות: הוין (כנוס' רא"פ) יתבין בחד ביתא דו מרמרין (פי' בית של שיש) אמרין אפשר כו' (פי' שא"א לנחש לבקע את השיש).]
כדי שיהא חבית שיחין מתמלא מהן. — הרא"פ הגיה חבית שייטין, וכהנוסח שבתוספתא פ"ז אבל אין צורך כי שיחין היינו שייטין כדאיתא בשקלים פ"ו ה"ב [נ' רע"א] מהו מי שחו מלשוט א"ר חונא באתרין צווחין לשיוטא שחינא.
וא"ל דאימר הוא ואיתכלעס ומית כו' שזרתיה דחיוי אשכחנן בהון ואיתכלעסון ומיתון. — הביאו כאן שני מעשים אלו ללמדנו דרך ארץ שאם יראה אדם לחבירו שאוכל או שותה כל דבר רע או של סכנה והוא לא ידע לא יוציא זה דבר מגונה מפיו ולספר לו כי כזאת וכזאת אכל או שתה שלאחר המעשה לא יועיל לו כלום ולהפך עוד יזיק לו כי כל זמן שלא ידע האיש כי דבר של סכנה אכל או שתה אפשר שלא יהא לו היזק מזה אבל אם זה מספר לו מה שאכל ושתה קרוב הדבר שמתוך הפחד והיראה יחלה וימות והוא ענין מה שאמרו בכריתות (ו' א') דילמא חלשא דעתיה ומיתרע מזליה ע' בפרש"י שם, וז"ל הר"נ בדרשותיו סימן י"א "כי המאכל המזיק כשיאכלהו אוכל על דעת שמועיל אליו הנה מחשבתו תפעל באוכל ההוא ויסיר ממנו הזיקו אם לא שיהיה מופלג", וע' בבלי פסחים ק"י ב' כללא דמילתא כל דקפיד קפדי בהדיה ודלא קפיד לא קפדי בהדיה.