שערי תורת ארץ ישראל על תלמוד ירושלמי שבת· רבי זאב וולף רבינוביץ'
פרק ו · הלכה א
בקדמייתא הוינן אמרין על ידי שהיא מתרת את התפור. — צ"ל: שהיא מתרת את הקשור (פי' שהחוטין והרצועות נקשרין על השער ואסור להתיר בשבת).
ואפי' עשה להם אמבולי יהו טהורין (פי' שזוג באנשים אינו עשוי להשמיע קול אלא לנוי והעשוי לנוי אינו מקבל טומאה) ולא כן כו' ובלבד שלא ישמיע את הקול (פי' שמוליך ומביא בשבת בנחת ובמתון באופן שלא יקשקש העינבל בזוג ולא ישמיע את הקול) וחרנה כו' (וכל זה תירוצא היא).
וחרנה אמר אם השמיע את הקול אסור כו'. — צ"ל: אם משמיע את הקול אסור (אם כשיוליך ויביא שלא במתון ישמיע את הקול אף אם ירצה להוליך ולהביא בנחת ובמתון אסור) ואם לאו (פי' כגון שהזוג פקוק בפנים במוכין באופן שאף אם יוליך ויביא בכל כוחו לא ישמיע את הקול) מותר (פי' והרי כשהזוג פקוק אינו עשוי להשמיע קול ומ"מ זוגי העריסה מקבלין טומאה כמבואר בתוספתא כלים ב"מ פ"א ומובא בבבלי דמכילתין נ"ח ב' וה"ה בזוגי אדם אע"פ שאינן עשויין להשמיע את הקול אם יש להן עינבל מקבלין טומאה ועד כאן הוא התירוץ על הקושיא "ואפי' אם עשה להם אמבולי יהו טהורין") תמן אם אינן עשויין כו' ברם הכא אינן עשויין להשמיע קול בין בחול בין בשבת ומפני מה עשה להן אמבולי לנוי לא בטוטפת כו'.
הדא אמרה עשוי לכך ולכך הדא אמרה אחד האיש כו'. — צ"ל: הדא אמרה עשוי לכך ולכך אסור הדא אמרה כו' (כן העתיק בחדושי רמב"ן).