אור ברסלב

שערי תורת ארץ ישראל על תלמוד ירושלמי שבת· רבי זאב וולף רבינוביץ'

פרק א · הלכה ג

הלכה ב

מתניתין ב' (ג' ב') הא שאר כל אדם יוצאין בכך מחלפא שיטתיה כו'. —צ"ל: הא שאר כל אדם יוצאין בכך פטורין מחלפא שיטתיה כו'.

מתניתין ג' א"ר שמעון בן חלפתא ולא מחלזון שמענו וחלזון יש לו כו'. —צ"ל: ולא מאלים שמענו ואלים יש להן גידים ועצמות (וכ"ה בבבלי ק"ז ב', ואין לגרוס כאן "חלזון" שהרי לדעת הירושלמי לא היתה במדבר צידת חלזון וצביעת תכלת כי לשיטת הירושלמי הוציאו ממצרים תכלת וארגמן ותולעת שני מוכנים ולא צבעו אותן במדבר כדמוכח לקמן פ"ז ה"ב דף יו"ד רע"ג דשם שאלו מה צביעה היתה במשכן והשיבו שהיו משרבטין בבהמה בעורות אלים מאדמים וכ"כ בשירי קרבן שם; ועו"ש ה"ג דלמ"ד דתחש לא צדו אותו במדבר לא היה צידה במשכן; ועו"ש ה"ב למדו את הקשירה במשכן; מתופרי יריעות או מאורגי יריעות או ממיתרי המשכן ולא הזכירו את החלזון בכל אלה. ואיתא בשמות רבה סו"פ ל"ג וכשבא משה אמר להם שיעשו המשכן יש מהם שהביא מעצמו ויש מהן שלא הביא אלא ממה שהיה מונח בידו שכן הוא אומר כל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן וגו' וע"ש בידי משה ויפ"ת אבל שיטת הבבלי ע"ד ב' דקשירה נלמדת מציידי חלזון, והענין תמוה דהיכן מצאו את החלזון במדבר כדי לצודו וכבר נשאל על זה הרדב"ז בשו"ת ח"ב סימן תרפ"ה ומה שהשיב שם שהחלזון מצוי בים בחלקו של זבולון כדאיתא בבבלי מגילה ו' א' ואין בין ים סוף להר סיני אלא דבר מועט והיו הולכין לים סוף וצדין אותו יעו"ש אין לו יסוד כל עיקר שמעולם לא היה ים סוף בחלקו של זבולון והים סוף רחוק מחלקו של זבולון כרחוק צפון מדרום, גם כי צידת החלזון לא היה בים סוף רק בים הגדול כדמשמע בספרי ברכה פיסקא שנ"ד ובבלי שבת (כ"ו א') "ציידי חלזון מסולמא דצור עד חיפה", וידוע דצור וחיפה הן על שפת הים הגדול שהוא היה גבול חלק זבולון כ"ש בכפתור ופרח פי"א והאריך בזה בביאור רד"ל לפר"א פי"ח; ושם נתקשה על מה שכתב הרמב"ם בפ"ב ה"ב מציצית דהחלזון מצוי בים המלח, אבל נעלם מהרד"ל ז"ל שהרמב"ם מכנה לים הגדול "ים המלח" כדמוכח ממה שכתב הרמב"ם בהשלמת פירוש המשנה שלו. וראיתי בק"ע שכתב לפי נוסח שלפנינו דכינה יש לה גידים ועצמות וחלזון אין לו גידים ועצמות, והוא הפך המורגש והמפורסם וכתב עוד בק"ע דהצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת משום צידה הנה תפס שיטת הבבלי ע"ה א' ולא כן שיטת הירושלמי לקמן פ"ז ה"ג אלא שחייב אחת משום נטילת נשמה ע"ש). תני כל דבר שאין לו גידים כו'.

ר' יוסי ב"ר בון בשם רב זביד אחת לז' שנים כו'. —צ"ל: ריבר"ב בשם רב אחת לז' שנים כו' קומקמה מתעביד ארפד ארפד מתעביד שד (כן העתיק בספר חסידים הוצאת מקיצי נרדמים סימן תתתתרס"ג) ממוחא דרישא מתעביד עקרב ודמעיא סממי (כן העתיק ר' חננאל בב"ק ט"ז א' וע' בבלי דמכילתין ע"ז ב') תולעתא דסוסיא מתעבדא אורדענייא (פי' צפרדע) דתורתא כו'.

עולא בר ישמעאל בשם ר' ליעזר אפי' כמה על דעתיה דר' ליעזר כו'. — צ"ל: בשם ר' ליעזר אפי' גבוה כמה על דעתיה דר' ליעזר אפי' נתון בבית אחר (כן העתיק באו"ז ח"ב סימן ל"ב ור' ליעזר זה הוא ר' אלעזר בן פדת האמורא שעולא בר ישמעאל או עולא סתם שבבבלי רגיל לומר בשמו בירושלמי ובבלי ובאו"ז שם נשתבש בזה לומר שהוא ר' אליעזר בן הורקנוס חבירו של ר' יהושע וכעין זה נשתבש באו"ז ב"מ סימן ג' שחשב דר' יוסי דירושלמי רפ"ג דב"מ הוא ר' יוסי התנא שנימוקו עמו ואינו אלא ר' יוסי האמורא חבירו של ר' יונה [וע' מ"ש בחלה פ"א ה"א, עמ' 123, על אודות ר' יוסי זה] וכעין זה בביאורי הגר"א א"ח סימן רס"א אות י"א חשב על הא דאיתא בבבלי שבת ל"ה ב' א"ר יוסי לא כוכבים גדולים כו' שהוא ר' יוסי התנא ואינו אלא אמורא ר' יוסי בר אבין כהנוסח שברי"ף ורא"ש וראשונים ובכ"י כ"ש בד"ס שם וכעין זה בירושלמי ריש ברכות א"ר יוסי ב"ר בון ובלחוד דתחמין תלתא כוכבין בר מן הדא כוכבתא).

אתת חדא רוחא ונסיתיה ושרי תהי ביה כו'. — באו"ז ח"א סימן קכ"ד הביא מעשה כזה בשינויים בשם מדרש תנחומא פרשת זה ספר, ונמצא במ' תנחומא החדש (הוצאת הר"ש בובער ז"ל) פ' בראשית אות כ"ז ונראה שכל הענין שם אינו מגוף המדרש רק הוספה מאיזה מעתיק וראייה לזה שבתנחומא שם פ' מקץ אות ט"ו כתוב ג"כ מעשה זה באריכות וכפי הנוסח דכאן בירושלמי ע"ש.

מתניתין ד' כ"מ ששנינו באמת הלכה למשה מסיני מהו מתקן ראשי פרקים כו'. —יש להפך הגירס' וכצ"ל: הלכה למשה מסיני תני (תוספתא פ"א ובבלי י"ג א') רשב"ג אומר התינוקות מתקינין להן ראשי (ע' היטב בבבלי שם) פרקיהן לאור הנר (פי' אפי' שלא בפני החזן) מהו מתקינין להן ראשי פרקיהן פסקין מהו כדון (פי' למה התינוקות מותרין לקרות לאור הנר אפי' שלא בפני החזן) אילין בעיי דיטפי בוצינא ואילין כו' (פירוש שאין דעת כל התינוקות שוה דיש מהן שרוצין לכבות את הנר ויש שאינן רוצין יש מהן שרוצין להטות הנר להרבות אורה ויש שאינן רוצין לפיכך אם ירצה אחד מן התינוקות לכבות את הנר או להטותה לא יניחו לו האחרים ויזכירו לו דשבת היום, ובמפתח לר' נסים גאון פירש באופן אחר שהתינוקות רוצין שתיכבה הנר לכך לא יטו כדי שתיכבה ומפני זה מותרין לקרות לאור הנר אבל החזן רוצה שלא תיכבה הנר לכך הוא אסור לקרות לאור הנר).

מתניתין ה' שנאמר כי מעט אשר היה לך לפני ויפרוץ כו' פרצו לרוב. — ע' מ"ש בפיאה פ"ז ה"ב (עמ' 28).

ואם לאו תהא אכיל שבעה יומין מן שתא. — צ"ל דז' ימים הם: פסח ב' ימים ראשון ושביעי, עצרת יום אחד, רה"ש שני ימים (מפני שבכ"מ עושין רה"ש ב' ימים מפני הספק שאין הקביעה מרה"ש ידועה רק במקום שמקדשין את החדש), סוכות ב' ימים, והטעם שצריך לטהר את עצמו ברגל כדאיתא בבבלי רה"ש ט"ז ב'. אבל במאור ואחריו כל המפרשים פירשו דז' ימים אלו הן שבין רה"ש ליוהכ"פ ועל רה"ש לא הוצרך להזהיר שהכל לשין בבתיהן ואין זה מחוור דעשרה ימים ה"ל לומר וכעין שאמרו "עשרה ימים שבין רה"ש ליוהכ"פ".

תוכן העניינים

שערי תורת ארץ ישראל על תלמוד ירושלמי שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה