שערי תורת ארץ ישראל על תלמוד ירושלמי שביעית· רבי זאב וולף רבינוביץ'
פרק ט · הלכה ה
לית כאן עלי קנים כו'. — פי' דאשגרת לישנא הוא דקנים וגפנים שנויים יחד בכמה מקומות כמו בתוספתא יומא פ"ד ובבלי ב"ב פ' ב' (וע' מ"ש בברכות פ"ב ה"ה עמ' 5) וב"ק פ"א א'. וע' ירושלמי שבועות פ"ג רה"ג ובבלי ב"ק ק"א ב' ובמכילתין פ"ד מ"ו.
[השלמות: אמר רבי חנינה מכיון שתסרח כו'. מפרש הטעם למה מותרין לשרוף התבן והקש משתרד רביעה שנייה.]
וכד מחסרין מייתין מן שוריא. — פי' שמביאין משורות הספיחין שבשדה.
אם יש בזרע ובעץ כדי ליתן טעם לא נמצא מאבד אוכלי בהמה כו'. — צ"ל: אם יש בזרע ובעץ כדי ליתן טעם א"ר מנא תיפתר בקדושת שביעית כו' (ומה שבינתיים מיותר ונשתרבב מלמעלה פ"ז ה"א ע' מ"ש בברכות פ"ב ה"ה, וע' רא"פ שפירש ולא נמצא מאבד אוכלי בהמה כששורף בתבן וקש, וזה תימה שהרי מפורש לעיל פ"ח ה"ב שמדליקין בשמן טהור של שביעית אף שהוא מיוחד לאכילת אדם, הן אמת שבבבלי סוכה מ' א' איכא מאן דאסר להדליק בתבן וקש של שביעית מפני שהנאתן אחד ביעורן ע"ש אבל אין זה כדרך הירושלמי כמו שרמזתי למעלה פ"ח ה"ה).
[השלמות: תבן של שביעית מהו שיהא אסור כו'. — פי' התבן והקש והא דאסר במתני' לשורפן לפני רביעה שנייה היינו משום קדושת שביעית.]
[השלמות: כשאינו יודע אם חשוד הוא. — ע' בסוף מעשרות [נ"ב ע"א].]