שערי תורת ארץ ישראל על תלמוד ירושלמי שביעית· רבי זאב וולף רבינוביץ'
פרק ח · הלכה ד
מהו מהלכות של עימעום הוא כך אני אומר במקום שאין פת ישראל כו'. — צ"ל: כך אני אומר במקום שפת ישראל מצויה בדין היה שתהא פת גוים אסורה ועימעמו עליה והתירוה או במקום שאין פת ישראל מצויה בדין היה שתהא פת גוים מותרת כו' (וכ"ה במע"ש רפ"ג ושבת פ"א).
כך אנו אומרים במקום שתבשילי ישראל אינן מצויין כו'. — צ"ל: במקום שתבשילי ישראל מצויין שם בדין היה שיהיו תבשילי גוים אסורין ועימעמו עליהן והתירום אלא כן הוא במקום כו'.
מה נן קיימין כההוא דאמר הב לי וברי לי אנא יהב לך כו'. — צ"ל: מה נן קיימין אי דאמר ליה הא לך והב לי ד"ה מותר (פי' שאם נתן לו ירקות שדה קודם שלקח הככר מותר שאין זה פורע חוב שהרי בשעה שנתן לו הירקות עדיין לא נתחייב לו) הב לי ואנא יהיב לך ד"ה אסור (פי' מפני שפורע חובו בעד הככר עם הירקות) אלא כי אנן קיימין הב לי וברי לי אנא יהיב לך (פי' כשיביא לי בני ירקות שדה אתנם לך) ר' יודה כו' וחכמים מתירין מפני שירקות שדה מצויין (פי' ואין הככר אלא שכר רגליו שהרי הוא עצמו היה יכול ללקוט הירקות בשדה שהרי מצויין הן, וכן הגיה הגר"א בהגהותיו למע"ש פ"ג ה"א).