שערי תורת ארץ ישראל על תלמוד ירושלמי ערלה· רבי זאב וולף רבינוביץ'
פרק ב · הלכה ה
כל שההדיוט טועמו ואומר קדרה זו אינה חסירה ונפל כו'. —צ"ל: קדירה זו אינה חסירה כלום ונפגם מפני זו (פי' מחמת איסור זה שנפל בה) זה הוא נותן טעם לפגם ומותר ואפי' אמר תבלין פלוני יש בקדירה זו (פי' שההדיוט טועם ואומר שתבלין פלוני יש בקדירה זו הרבה ומחמתן נפגמה) זה הוא נותן טעם לפגם ומותר (פי' שאין סומכין על ההדיוט שאמר שהפגם הוא מחמת תבלין יתירין) וכל שהאומן טועמו ואומר תבלין פלוני יש בקדירה זו (פי' ומחמת התבלין נפגמה ולא מחמת האיסור) זה הוא נותן טעם לשבח ואסור (והוא כפי הלשון השני שבבבלי ע"ז ס"ז א' ע"ש).
התיב ר' חמא בר יוסי קומי ר' יוחנן. — צ"ל: התיב ר' חייא בר יוסף קומי ר' יוחנן (וכ"ה בנזיר פ"ו ה"א).
שאם שרה ענבים ושרה פיתו בהן ויש בהן כדי לצרף בהן כזית חייב. — צ"ל: שאם שרה ענבים במים ושרה פיתו בהן ויש בהן כדי לצרף כזית חייב (כ"ה בנזיר שם וכן העתיק במאור רפ"ג דפסחים, וה"פ דזה ששרה ענבים במים הוא טעם כעיקר ונוהג בכל האיסורים אבל זה שחזר ושרה הפת במים אלו שבהן טעם ענבים הוא היתר מצטרף לאיסור מפני שאין בפת טעם העיקר עצמו דהיינו הענבים עצמן).