שערי תורת ארץ ישראל על תלמוד ירושלמי סוטה· רבי זאב וולף רבינוביץ'
פרק ג · הלכה ו
תני ניטמאת מנחתה עד שלא קדשה בכלי ה"ה ככל המנחות ותיפדה משקדשה כו'. — צ"ל: ה"ה ככל המנחות ותיפדה ותיאכל משקדשה בכלי ה"ה ככל המנחות תעובר צורתה ותצא לבית השריפה (כ"ה בתוספתא פ"ב וע' בבלי ו' ב' ותוספתא זו אתא כתנא דבי ר' אבהו בבבלי פסחים ל"ד ב' דאפי' פגול טעון עבור צורה ובמנחת בכורים על התוספתא סתם דבריו) והאומרת טמאה אני לך ולא כדמי חטאת שמתו בעליה היא (פי' מקשה אסיפא דתנן "ושבאו לה עדים שהיא טמאה" דמנחתה נשרפת) ודמי חטאת שמתו בעליה ילכו לים המלח (כ"ה במעילה י"א א') דמיא לאשם (פי' שאם אחר שנשחט נודע לו שלא חטא ה"ז יקבר ע' כריתות כ"ג ב') אם לאשם תיקבר א"ר מתנייא דמיא לאשם תלוי שנשחט דתנינן תמן כו'.
הדא אמרה ניתנים בלילה וניתנין לאחר מיתה ומחשב להן. — פי' מדא"ר יוחנן דלר"ש אין השיריים ניתנין על המערכה במקום שנותן את הקומץ אלא נותנן ע"ג הדשן שלמעלה מוכח שאין דין שיריים כדין קומץ וע' מנחות ע"ד א'.