שערי תורת ארץ ישראל על תלמוד ירושלמי מועד קטן· רבי זאב וולף רבינוביץ'
פרק א · הלכה ה
ומה ביניהון ר' יוחנן אמר ערב הרגל ביניהון כו'. — צ"ל: רי"א ימי הרגל ביניהון ר"ע אומר כו' ואת פוטרו מן הראשונה ואינו מטמאו בשנייה שאת נזקק לו להקל ולא להחמיר ר' יוסי בשם ר' אחא אתייא דיחידייא דהכא כסתמא דתמן ודיחידייא דתמן כסתמא דהכא אתייא דיחידייא דתמן כסתמא דהכא ר"ע אומר כו' ודיחידייא דהכא כסתמא דתמן דרבנן אמרי חורי היא ואת פוטרו מן הראשונה ואינו מטמאו בשנייה ותנינן הכא ר"מ כו'.
ואמרון בשם שמואל פריחה ושחין המורד ביניהון (פי' "הלכה לה האום" ששנינו היינו שנעשה מקומה שחין המורד שאינו טמא בבהרת כדתנן בנגעים פ"ו מ"ח1) וטרם שהספיק הכהן לטמא משום מחיה או שער לבן שבגדים שפשה פרחה מהאום שנעשתה שחין המורד בכולו) ר"ע אומר היא קדמייתא כפורח מן הטמא טהור (פי' דפורח מן המוסגר דינו כפורח מן הטמא) ורבנן אמרי חורי היא כפורח מן הטהור טמא (פי' דפורח משחין המורד דינו כפורח מן הטהור וטמא כרשב"ל למטה) בגין דהיא חורי הא אין היא היא טהור (פי' שאם היא בהרת ראשונה ומוסגרת ונעשית שחין המורד ופרחה ממנו בכולו דינו כמוסגר שפרח בכולו דטהור כדמוכח במגילה פ"א ה"י וכן בנגעים סופ"ח) ואתייא כיי דארשב"ל דאיתפלגון פרחה בו בשחין המורד (פי' שהיה בו נגע בשחין המורד דטהור וממנו פרחה בכולו) ר' יוחנן אמר טהור (פי' דהוא סבר דמש"ה הפורח מן הטהור טמא דהרי פשה וכאן שאין שחין המורד מטמא בנגע אפי' בסמני טומאה אין פשיון מועיל בו שהרי אין בו אום) רשב"ל אמר טמא (פי' דסבר דהא דפורח מן הטהור טמא אין הטעם משום פשיון אלא גזירת הכתוב היא כדתני בספרא פ' תזריע שדורש דין זה מן המקרא, ור' יוחנן ורשב"ל נחלקו בהני תרי פירושי שהביא הר"ש בנגעים פ"ח מ"א ד"ה מטהור טמא כו' אלא בשיש בו כו' ועוד יש לפרש כו' וע"ש).
לומר שנינוחו אבותיו מן הדין. — צ"ל: שנינוחו עצמות אביו מן הדין (כן העתיק הרמב"ן בתה"א שער הקבורה, וביאור זה שבשר המת אחר קבורתו נבאש ומסריח ומתפרד ליסודותיו וישובו היסודות העפריים אל הארץ כשהיה והיסודות האויריים בוקעין מן הארץ למעלה ומתערבין באויר עד שבמשך הזמן פעמים מרובה ופעמים מועט לפי יסודות הארץ שנקבר בה ולפי אויר אותו מקום ישארו רק העצמות, ומשך זמן הפירוד ליסודותיו מכונה אצל חז"ל "חבוט הקבר" כדאיתא בברייתא דחבוט הקבר פ"ג שבספר ראשית חכמה שער א' פי"ב דין הקבר יתר מדינה של גיהנם שאלו בדינה של גיהנם אין דנין עליה אלא מעשרים ומעלה אבל דין הקבר אפי' יונק שדי אמו אפי' נפלים אפי' גמולי מחלב צדיקים וחסידים בה נדונים ע"כ, וכתב רס"ג בספר האמונות והדעות מאמר ששי פ"ז ובתחלת זמן הפרוד תעמוד הנפש זמן מבלי מנוחה עד שיכלה הגוף כו' ויקשה עליה כו' ממה שיעבור על הגוף מן התולעה והרמה כו' וזה שקוראים דין הקבר או חבוט הקבר ע"כ. ואחר שנרקב כל הבשר ונשארו רק העצמות היבשות מכונה בירושלמי כאן שנחו העצמות מן הדין, ונקרא זה "דין" מפני שכך נגזירה גזירה מראש ימות עולם כדכתיב כי עפר אתה ואל עפר תשוב).
לא ישא אדם אשה שיש לה בנים אפי' בקבר כו' מפני מעשה שאירע. — פי' דאפי' אין לה בנים חיים אלא שכבר מתו מ"מ לא ישאנה מפני מעשה שאירע כדאיתא בבבלי ח' א' שנתנה מעות בעלה שכינס לרגל לספדן שיספיד את בניה ומפני זה נמנע בעלה ולא עלה לרגל (כן ביאר הרמב"ן בתוה"א שער ההספד).