שערי תורת ארץ ישראל על תלמוד ירושלמי חגיגה· רבי זאב וולף רבינוביץ'
פרק א · הלכה ז
א"ר חייה ב"ב אותי עזבו אוותרה שמא את תורתי שמרו כו'. — פי' שדרך הכתובים לומר שני דברים בלא זו אף זו ולכן דרשו כאן שעזיבת התורה היא יותר חמורה מעזיבת ה'. ולפי הפשט י"ל בענין מקרא זה לפי מה שכתב רשב"ם בפה"ת (בראשית כ"ו ה') ותורותי לפי עיקר פשוטו מצות הניכרות כגון גזל ועריות וחימוד ודינין והכנסת אורחים ע"כ וכ"כ הרמב"ן שם על דרך הפשט מצות בני נח כולן שהן תורה להן ע"כ. וכן אמר הכתוב שלא רק אותי עזבו דהיינו המצות החוקיות אשר לולא ציווי ה' עליהן לא ידענו מהן לעולם וכשעוברין עליהן אינן עוברין אלא על מצות ה' לבד ואין שם ה' מתחלל עבורן אצל הגוים, אלא ואת תורתם לא שמרו דהיינו מצות הניכרות או הנימוסיות שכל האומות קבעו אותן בנימוסיהן ונוהגין בהן בין אדם לחבירו עד כי בני ישראל העוברין עליהן מלבד שחוטאין לה' ולאדם הנה גם מחללין שם ה' בין הגוים; וכעין זה בפסיקתא רבתי פיסקא כ"ה ר' אלעזר שאל את ר' חנינה מה הדין דכתיב (משלי ל' ז') ריש ועושר אל תתן לי פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה' ופן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלקי כו' איזה קשה מחברתה א"ל שנייה א"ל ולמה א"ל מצינו שויתר הקב"ה לישראל על ע"ז ולא ויתר על חילול ה' שנאמר (יחזקאל כ' ל"ט) ואתם בית ישראל איש גילוליו לכו עבודו כו' ואת שם קדשי לא תחללו עוד.
נמנו בעליית בית ארים התלמוד קודם למעשה. — צ"ל: נמנו בעליית בית ארזא בלוד (כן העתיק בטיו"ד סימן שס"ט וע' שביעית רפ"ד "בית לבזה בלוד" ובפסחים פ"ג ה"ז "בית ארים בלוד" ובבבלי קידושין מ' ב' וסנהדרין ע"ד א' "בית נתזה בלוד" ובספרי עקב פיסקא מ"א "בית ערוד" והגר"א שם הגיה "נתזה" כנוסח הבבלי).