אור ברסלב
שערי עזרה יורה דעה › סימן א

שערי עזרה· רבי עזרא הכהן טראב מסלתון

יורה דעה · סימן א

יורה דעה

שאלה בעיר אחת ששוחטי מתא שלהם הם דו"ה ולוקחים שכרם מבהמות הכשרות ולא מהטרפות שנהגו בזה מזה זמן קרוב ואחד מהם יצאת טריפה מתח"י ושאר השוחטים שעמו בחמלתם עליו הם מעצמם התרו בו והעבירוהו ל"י והחזירוהו ושוב עוד פעם שנית יצאת טריפה מתח"י והעבירוהו כבראשונה והחזירוהו ולא גילו אוזן מע' הב"ד יכב"ץ הקבוע בעיר בזה ושוב עוד פעם ג' יצאת טריפה מתח"י ואזי באו השו"ב לב"ד וגילו להם על הכל והביאו את השוחט ההוא לפני מע' הב"ד ועל שתי פעמים הראשונים הכחיש שלהד"מ ועל פעם שלישית שלא יוכל להכחיש בע"כ הודה ויצא לטעון טענת הבל שהן אמת שהבהמה נתנבלה בשחיטתו בדעתו הוא היה רוצה להגיד לחביריו ע"ז אבל מחמת הערבוב והבהלה שהיה במקולין שכח ולא הודיעם. גם העידו עליו חביריו בפני הב"ד שכמה פעמים ירד למקולין לשחוט ולבדוק והוא היה שתוי והתרו בו ע"ז ולא אבה שמוע ועוד שפעם אחת שחט והוא יושב באופן שהוא מזלזל הרבה במלאכת השחיטה. ועי"ז נתגלגלו הדברים בב"ד שנגלה קלונו עוד שעבר על השבועה שהיה מושבע מהחכם באשי יצ"ו שבעיר. שבועה במידי דשייכא להשחיטה ועבר על השבועה ב"פ. ונתבררו כל הדברים הנ"ל ונתאמתו בפני הב"ד ואזי הח' באשי יצ"ו הנ"ל נתוועד הוא וחו"ר העיר יצ"ו והעבירוהו וגזרו עליו מלהיות שוחט ובודק עוד כלל. וכשראה שכלתה אליו הרעה הלך עם אהוביו ורעיו וחילה את פני מע' הקונצול שלו שיהיה לו להדרעז'ר לשוב לאומנותו להיות שו"ב כבראשונה ואהוביו ורעיו הם משתדלים עמו בזה. נדעה נרדפה אם יש לו תקנה לחזור לאומנותו לאכול משחיטתו ובדיקתו. ומהו תקנתו כפי הדין:

תשו' מילתא דנא כבר היא מוצאת והובאה בספרים לקדושים אשר בארץ המה וספרין פתיחו וכותלי ביהמ"ד יוכיחו והם מלאים מזה המדברים בדין עסק ביש ואין כל חדש. ועיקרא דהאי מלתא היא בסו' בפ' ז"ב כ"ה. ההוא טבחא דנפקא טריפה מתותי ידיה פסליה ר"ן ואעבריה אזל רבי מזייה וטופריה סבר ר"ן לאכשוריה אמ"ל רבא דילמא איערומי קא מערים אלא מאי תקנתיה כדרב אידי ב"א דאמר החשוד על הטריפות אין לו תקנה עד שילך למקום שאמ"א ויחזיר אבידה בד"ח או שיוציא טריפה מתח"י בד"ח משלו ע"כ. ופסקוה פוסקי הלכות ראשונים ואח' ז"ל ע"ע. והן קדם אציגה נא פה מה שהיה כתוב אצלי מקדם קדמתה על דברי אחד המיוחד מיקירי הדעת שבירושלם. הוא איש הביניים. אשר כתב בענין זה מגילה עפה בעט ברזל ועופרת. כל שהיא תפארת. ושלחה לכבוד מע' הרב המו' כמוהר"ר יצחק אב"א יצ"ו לעיין בדבריו הנעימים לראות אם יעלו לרצון לפני הדרת כבודו. ובו בפרק נתן את האגרת בידי והוא ציוה לי לאמר. זיל גמור. וקרא כתיב לא תענה. וההכרח לא ישובח ולא יגונה. ע"כ יצאתי ממחיצתי והיא לא נצרכה אלא לפלפולא בעלמא. אמרתי ויהי מה. וראיתי עתה לכותבם פה כי הם שייכי לזה. והגם שלא הבאתי דבריו בהרחבה כ"א בקצ'ר אמיץ מ"מ ממ"ש אני הדל על דבריו יובנו כונת דבריו:

תחילת דבר הביא לשון הש"ס דפ' ז"ב ויצא לחלק והיה בהני'ח דכל שאין חשש הערמה שעושה זאת כדי שיחזירוהו לאומנותו מהני חזרה במקומו ועפ"י מונח זה יצא לידון דגבי עד זומם ונשבע לשקר ל"צ משאמ"א אלא אף בעירו בב"ד שאמ"א די. ודקדק בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב גבי ע"ז שהלך ולא כתב ילך וכו' והסכים דברי הרמב"ם והטור ז"ל לדבריו שכוונתם במ"ש שהלך וכו' וכן כל כיוצא בזה שהכונה הוא שאין עיקר המקום דאף בעירו בב"ד שאמ"א די שלענין זה הוא כיוצא בזה ממקום שאמ"א כיון דלא מפני חשש הערמה נחתו וכו' והאריך בזה מע' יצ"ו. ואנכי הפעוט אמינא דחילוק זה אינו מסתבר דהרי בדברי כמה מהפוס' ז"ל מפורש דס"ל דאף דליכא חשש ערמה שהוא עושה זאת כדי שיחזירוהו לאומנותו עכ"ז ל"מ חזרה במקומם כ"א דצריך משאמ"א דוקא וכן מפרשים דברי הש"ס דפ' ז"ב וכמו שיתבאר לקמן ומה שדקדק מלשון הרמב"ם שכתב שהלך ולא כתב ילך אי מהא לא אירייא דבין אמר שהלך ובין אמר ילך הכל עולה בקנה אחד שהכונה הוא דחזרת הע"ז שיחזור לכשרותו הראשונה הוא דוקא שהלך למשאמ"א אבל בגוונא אחרינא לא. וראיה לזה דגבי חזרת מועלי בשבועות כתב משבא לב"ד שאמ"א ולא כתב שצריך שיבוא לב"ד וכו' אלא דל"ש. מה גם דהטור כתב דחזרת הע"ז שהולך וכו'. ומ"ש דכיוונו בלשונם וכו' הוא כיוצא בזה ממקום שאמ"א וכו' אחהמ"ר לבדי לא כן דמ"ש וכן כל כיוצא בזה פי' הוא דאחר שמנה חזרת משחקי בקובייא ומפרח"י ומב"ר ומועב"ש וטבח וע"ז כתב וכל כיוצא בזה דהיינו כל אדם שעבר עבירה שע"י נפסל אם עשה תשו' שהיא היפך העבירה דנראה ממנה שחזר בו חזרה גמורה באופ"ז דוקא הוא דמהני ולא כאשר כתב מע' יצ"ו דמ"ש וכן כל כיוצא בזה חוזר עמ"ש שהלך למשאמ"א עז"א וכן כל כיוצא בזה דלע"ד זה אינו וכל ישר הולך לבבו יבין דמ"ש בעניותין הוא העיקר דזהו פשט הלשון. ועוד דחידוש דין כזה דמהני חזרתו בעירו בב"ד שאמ"א הו"ל לאשמעי' בפי' ולא להעמיסו בלשונם ואתייא מכללא במ"ש וכן כל כיוצא בזה דזה הוא רבותא טפי להשמיענו דאף בעירו מהני חזרתו. וביותר ק' דא"כ הול"ל שילך לב"ד שאמ"א ולתפוס זה הלשון הקצר לב"ד וממילא אנן ידעינן דאף בעירו בב"ד שאמ"א דיו ואם באולי בעירו כל הב"ד יודעים אותו הוא מוכרח לכתת את רגליו ללכת לעיר אחרת לפני ב"ד שאמ"א. א"ו אנו מוכר"ל דס"ל דבעירו לא מהני חזרתו כלל כ"א עד שילך למשאמ"א. ואעיקרא יש לי לעמוד בדברי מע' יצ"ו דנר' מדבריו דגם ע"ז צריך שיהיה בב"ד וזה אינו דע"ז אי"צ ב"ד כ"א דוקא שיתאמת שנתנו לו ממון להעיד שקר ולא רצה דיו ושמה חזרה ולא צריך ב"ד כלל:

ומן האמור מ"ש מע' יצ"ו בדברי הירוש' בנשבע לשקר שאמרו שילך למשאמ"א דלאו דוקא מקום אלא גם בעירו בב"ד שאמ"א סגי ונדחק בדברי המשרים שכתבו בשם הגדולים דדוקא נשל"ש צריך מקום שאמ"א וכו' ופי' ג"כ דלאו דוקא דבריהם וכו' ועו"כ דמ"ש הטור בע"ז שהולך ט"ס הוא וצ"ל הלך וכו' והאריך בזה. לע"ד הם דברים דחוקים ואין צורך להאריך בדחייתם דהאמת הוא דדוקא צריך מקום שאמ"א ואינו די בעירו ואתו דברי המשרים ז"ל על תכונתם וכמ"ש הפוסקים ז"ל כאשר יעו"ע:

ואנכי אביע אומר במש"ר למרן הב"י ז"ל דכתב וז"ל ומ"מ הרמב"ם נר' דלא ס"ל שטעם חומרת הטבח וכו' ולדבריו צריך טעם מ"ש בהני דבעו מקום שאמ"א טפי מהנך וכו' וה"ט שייך בחשוד על השבועה וכו' לפיכך צריך בהני שילכו למקום שאמ"א וכו' ע"ש. הנה נראה דהבין בדברי הרמב"ם דמ"ש דחזרת המועל בשבועות משבא לב"ד שאמ"א ויאמר חשוד אני או יתחייב שבועה בממון חשוב בב"ד שאמ"א וישלם. הוא דדוקא בעי' ב"ד שהוא חוץ לעירו מקום שאמ"א דומיא דע"ז וטבח ואחריו נמשכו בסברא זו הפוס' ז"ל. ואנכי העבד יש לי לעמוד בזה דלכאורה נר' דאינו כן שהרי הרמב"ם והטור ז"ל דקדקו בלשונם דבחזרת מועב"ש כתבו משבא לב"ד שאמ"א ולא כתבו שילך לב"ד מקום שאמ"א כמ"ש בטבח ובע"ז. ונר' מזה דמועב"ש אפי' שילך בעירו לב"ד שאמ"א דיו וא"ץ שילך חוץ לעירו מקום שאמ"א כמו בטבח וע"ז. וי"ל דמרן ז"ל מה שפי' בדברי הרמב"ם כן מפני מה שראה דברי הירוש' שם שאמרו דחשוד עה"ש צריך לילך למקום שאמ"א ויאמר בפני ב"ד חשוד אני דנר' דס"ל להירוש' דאינו די בעירו אלא צריך לילך למקום שאמ"א וכדי להשוות הרמב"ם עם הירושלמי פי' דבריו במ"ש מועב"ש משבא לב"ד שאמ"א היינו שילך לחוץ לעיר כמו בטבח וע"ז וכללם יחד והוא נותן טעם לכולם דאמאי בעו מקום שאמ"א טפי מהינך כיון דהרמב"ם לא ס"ל דטעם חומרת הטבח הוא מפני שהעבירוהו מאומנותו וכו' ככתוב בדב"ק:

ברם אחרי ראותי בדברי הירוש' בפ"ז דשבועות שאמרו שם וז"ל החשוד בשבועה מאימתי מקבלין אותו משיבוא בב"ד ויאמר חשוד אני. מה נן קיימין אי בהוא דקאים חייב לחבריה שבועה וב"ד מוסרין שבועה. אלא כן אנן קיימין בהוא דאזיל מידון בב"ד דלא חכמין ליה וימר לון ההוא גברא חשוד הוא. אף בהוא דקאים וחייב ליה שבועה ומחליה עליה ע"כ. נפל פיתא בבירא דגם בירוש' לא קאמר שילך למקום שאמ"א כ"א בב"ד דלא חכמין ליה ויאמר חשוד אני מהני. וא"כ מי הכריחו למרן הב"י ז"ל לפרש דברי הרמב"ם שאמר משבא לב"ד שאמ"א היינו שילך למקום שאמ"א ונמשכו אחריו ג"כ הפוס' ז"ל. ועוד ק' במ"ש המשרים נ"ב ח"ד בשם הירוש' שילך למקום שאמ"א וכו' דמנ"ל דהירו' הצריך שילך למקום שאמ"א הרי הירוש' קאמר דאזל מידון בב"ד דלא חכמין ליה ועוד אני תמיה דהסמ"ג בה' עדות סי' רי"ג כתב ע"ש הירוש' כלשון הרמב"ם וז"ל מאימתי חזרת המועב"ש משבא לב"ד שאמ"א ואומר חשוד אני או יתחייב שבועה בב"ד שאמ"א בממון חשוב וישלם ולא ירצה לישבע ע"כ דנראה מ"ש או יתחייב וכו' זהו הצד הב' שהובא בירוש'. ולפי האמת דאינו כן דכתבו שם דאנן קימין בהוא דאזל מידון וכו' אף בהוא דקאים וחייב ליה שבועה ומחליה עליה. ופי' מבואר דאף שהוא עומד בב"ד שמכירין אותו מהני ליה חזרה כגון דנתחייב לחבירו שבועה וכיון דהב"ד יודעין בו שהוא חשוד וגם הוא אומר ע"ע חשוד אני אין מוסרין לו שבועה ודינא הוי דשכנגדו נשבע ונוטל והוא מחל לחבירו השבועה ושילם לו בלא שבועה כעין זה ג"כ הויא חזרה. הרי דהצד הב' של הירוש' הוא דאף שנתחייב שבועה בב"ד שמכירין אותו ושילם ולא רצה להשביע לשכנגדו חשיבא חזרה. וא"כ מהו זה שכתב הסמ"ג ע"ש הירוש' בצד הב' דיתחייב שבועה בב"ד שאמ"א ומוכר"ל דהצד הב' שכתבו הרמב"ם והסמ"ג לא זה הוא צד הב' הכתוב בירוש' אלא הם המציאו צד זה וכמ"ש הכ"מ וכ"כ בב"י וז"ל ומ"ש או יתחייב וכו' נ"ל שלמדו רבינו מההיא דטבח שכתב בסמוך ע"ש. אך עדין קשה מדוע לא כתבו הצד הב' המובא בירוש' דאף בההוא דקאים וכו' דמהניא הך חזרה וכעת לא ראיתי מי שהעיר בכל זה כלל:

שו"ר לה' פ"מ על הירוש' שפי' בכונת דברי הירוש' הנ"ל כמו שפי' אנן בעניותין ובמראה הפנים שלו הביא שם לדברי הרמב"ם והעיר בזה וכתב דהרמב"ם לא ניח"ל לפרש במקום שמכירין אותו אלא מפרש הכי דלאו דוקא שיאמר חשוד אני אלא אף אם עומד ושותק בזה אלא שנתחייב שבועה במקום שאמ"א והוא מוחל לזה הממון ואינו רוצה לקבל השבועה עליו. ומ"ש הכ"מ ז"ל דלמד זה מדין הטבח נראה דמכאן הוא למד ע"ש. ולע"ד הוא דוחק לומר כן בהירוש' כאשר יראה המעיין:

שוב אשוב לדברי מע' יצ"ו דראיתי לו דדקדק ע"ד מרן הב"י ז"ל שכתב דהרמב"ם לא ס"ל שטעם חומרת הטבח הוא מפני שהעבירוהו מאומנותו. דמה יענה לסוגייא ערוכה בפ' ז"ב דאמר דילמא איערומי קא מערים ומזה הכריח דהרמב"ם מודה דטעמא הוי משום שהעבירוהו מאומנותו וכדברי התוס' ע"כ. ואנא אמינא דאי מהא ל"מ דהרמב"ם מפרש דברי רב אידי ב"א שאמר החשוד על הטריפות וכו' הם להכשירו לעדות ולא כדי להכשירו שיחזור לאומנותו וכמ"ש החק"ל ביו"ד ח"א סי' קמ"ט ע"ש. ונוכל לומר דמ"ש בש"ס איערומי קא מערים אין פי' משום כדי להחזירו לאומנותו כ"א כדי שיוכשר לעדות או כדי לאחזוקי נפשיה בעיני הבריות באיש כשר וכמ"ש מוהרח"ש ז"ל בח"ג סי' י"ב וז"ל והוכרחו התוס' לומר דטעמא דאיערומי כדי לחזור לאומנותו משום דאי לא"ה אלא משום שיש חמוד ממון לבד מחמרינן דכדי להראות עצמו בכשר עושה כן וכו' ע"ש. דנר' מדבריו דיש ב' מיני עורמות א' כדי לאחזוקי נפשיה בכשר והב' מ"ש התוס' דהוא כדי לחזור לאומנותו. וכיון דנר' מדברי הרמב"ם דטעם הטבח דמחמרינן ביה לאו משום שהעבירוהו מאומנותו לכן הוצרך מרן ז"ל לתת טעם להני תלתא טבח ומועב"ש וע"ז דהצריכו אותם מקום שאמ"א. ונגררו כל הפוס' ז"ל בתר דברי מרן דהרמב"ם לא ס"ל כס' התוס' דטעמא הוי משום שהעבירוהו מאומנותו. וגם מוהרח"ש ז"ל לא פליג על מרן כ"א בסוף דבריו שכתב דלפי"ד התוס' ל"ש בודק לעצמו שיש הנאת ממון או לאחרים שאין לו בה הנאת ממון מעבירין אותו וכו' בזה הוא דפליג עליו וכתב דליכא הכרעה לומר דהתוס' חולקים בזה ברם בעיקר דברי מרן לא פליג עליה וס"ל כוותיה ולכן הוצרך שם לתרץ קושית מרן שהק' מדברי הירוש' ע"ד התוס' כאשר יעו"ש:

ומה שרצה מע' יצ"ו להסכים דברי התוס' עם דברי הרמב"ם והטור והוא דגם התוס' ס"ל דאם יש בעירו ב"ד שאמ"א מהני חזרה למועב"ש וע"ז ואי ליכא בעירו ב"ד שאמ"א אזי צריכים לילך למקום שאמ"א ועפי"ז רצה לתרץ קושית מרן הב"י ז"ל שהק' על התוס' מדברי הירוש' וכו'. לע"ד דברי מרן הם חזקים כראי מוצק וקושיתו במקומה עומדת חדא דא"א לפרש בירוש' כמ"ש הוא יצ"ו וכאשר הארכנו לעיל. ותו דגם דברי התוס' לא מתפרשן בהכי דהרי התוס' כתבו דכל אלו חזרתן במקומם ואי"צ לילך למשאמ"א זולתי הטבח וכו' ודבריהם מבוארים דכל אלו דהיינו מלוה ברבית ומפ"י ומשב"ק וע"ז ונשל"ש כולם מהני להו חזרה במקומם ואי"ץ לילך למשאמ"א זולתי הטבת וא"כ כמו שמוכר"ל דמלוה ברבית ומשב"ק ומפ"י מהני להם חזרה במקומם ואי"ץ לילך למקום אחר כלל כן ג"כ צ"ל דס"ל דע"ז ומועב"ש דינם הכי כיון דבחדא מחתא מחתו אותם דדי להם חזרה במקומם אף אם מכירין אותם. וחזרתם היא שיקבלו עליהם שלא ישובו לכסלה עוד וחזרה זו מהנייא להו כיון דליכא טעמא שהעבירוהו מאומנותו כ"א הטבח צריך וכו' וע"ז הקשה מרן עליהם מדברי הירוש' דהצריכו לחשוד על השבועה שילך למקום שאמ"א וכו' והתם ליכא טעמא שהעבירוהו מאומנותו. ודברי הרמב"ם והטור הם חלוקים מדברי התוס'. והגם דכל מאי דמצי' דלא לאפושי בפלוגתא טפי עדיף מ"מ כיון דמבואר בדבריהם דהם חלוקים אנן מה נענה. ולזה הסכימו הפוס' עם מרן ז"ל שהתוס' הם חלוקים עם הרמב"ם והטור עיין בהלח"ם ה' עדות פי"ב ומשפ"ץ ח"ב סי"ב והגו"ר כלל א' סי' א' והחק"ל יו"ד ח"א סי':

עוד נוראות נפלאתי במ"ש מע' יצ"ו דבטבח העיקר המקום דלא מהני חזרתו במקומו אפי' בב"ד שאמ"א. ובמקום אחר די אפי' במכירין ע"כ. ואחה"מ היאך אפשר לומר כן דבטבח במקום אחר מהני חזרתו אפי' מכירין אותו דהרי כתבו התוס' בפי' ואי"צ לילך למקום שאמ"א זולתי הטבח וכו' הרי דכתבו בפי' דהטבח צריך שילך למקום שאמ"א ואם כדבריו יצ"ו היל"ל שילך הטבח למקום אחר דאז הוה משמע דהטבח מהני ליה חזרתו במקום אחר אף דמכירין אותו. ועוד כיון דהטבח דצריך לילך למקום אחר הוא מפני חשש הערמה א"כ מה יושיענו זה שהולך אחר שמכירין אותו עדיין חשש ההערמה במקומה עומדת. ותו איך אפשר זה דהוא נגד סוגייא ערוכה דפ' ז"ב שאמרה צריך שילך למקום שאמ"א. ואין מי שיכחיש בזה דאפי' הלך לכמה מקומות אחרים והם מכירים אותו דלא מהנייא חזרתו בהם עד שילך למקום שאמ"א ויחזור שם אזי מהנייא חזרתו וכמ"ש בש"ס וכ"פ הפוס' ז"ל וצ"ע:

עוד הביא מע' יצ"ו דברי הסמ"ע ס"ק פ' מ"ש ע"ד מרן שכ' שאין מכירין דהא בעירו אין לו תיקון זה שבלא"ה מכירין אותו וכו'. והק' עליו דמדבריו נר' דס"ל בדעת מרן דכ"ז דצריך מקום שאמ"א הוא מטעם דבעירו אין לו תיקון זה. דנר' דאם יהיה אופן בעירו להמצא ב"ד שאמ"א דמהני חזרתו במקומו. ואילו מרן ז"ל הוכיח מכמה טעמים דצריך מקום שאמ"א דוקא ע"כ. ואני בעוניי אמינא דכונת הסמ"ע הוא דבתחילה בא לתת טעם דלמה בעירו לא מהני חזרתו הוא כיון שכולם מכירין אותו כיון דאיתחזק שהוא חשוד בהכי אית ליה קלא בעירו והכל יודעים בו שהוא חשוד ורחוק המציאות דימצא בעירו ב"ד שאמ"א מאחר שיצא שמו בעיר שהוא חשוד בכך קרוב לודאי דכולם גלוי וידוע לפניהם דב"ז והחששא במקומה עומדת. ואף את"ל דמשכ"ל דהמצא ימצא ב"ד שאמ"א מה שא"א לפי דעתו אפי"ה לא מהני חזרתו בפניהם דאמרי' דכשגזרו מתחילה דצריך שילך למקום שאמ"א לא חילקו דבעירו לא מהני ליה כלל. ושוב אח"כ כבר הסמ"ע בעצמו דחה טע"ז ונתן טעם אחר יעו"ש:

עוד הביא מע' יצ"ו דברי הגו"ר מה שהק' ע"ד האגודה שהביאה הב"ח סוס"ד שכתב דאין תקנה להחזירו אם יראו אותו מתענה ומצטער עד שילך וכו' דאין דברי האגודה נכונים בזה כלל דכיון דליכא ח"מ מנין לנו להחמיר וכו' וכתב עליו יצ"ו דאפשר דהאגודה ס"ל כס' התוס' שהבין מרן הב"י ז"ל דאף דליכא ח"מ כל דאיכא חשש הערמה וכו' אין לו תקנה וכו' ע"כ. ורואה אנכי דאי ישוב בדבריו כלל ולא קשה על הגו"ר דהנה התוס' ז"ל לא כתבו זה בפי' דאף דליכא ח"מ אי איכא חשש הערמה אין תקנה וכו' כ"א דמרן ז"ל הוא שכתב דלפי סברתם כן הוא וכבר מוהרח"ש ז"ל בח"ג סי' י"ב דחה דברי מרן ז"ל וכתב דאפי' התוס' ס"ל דעד דאיכא ח"מ אוי מחמירינן ומע' יצ"ו הבי"ד מוהרח"ש לעיל וגם הגו"ר הביא בתחילה והכריח דדוקא היכא דאיכא ח"מ אוי מחמירינן בתשו' אבל היכא דליכא ח"מ בתשו' קלה סגי ליה. ולכן בסוף כשהביא דברי האגודה דס"ל במנקר דאין לו תקנה עד שילך וכו' דחאם מהלכה דכיון שאין במנקר ח"מ מנין לנו להחמיר וכו'. ומ"ש עוד מע' יצ"ו וז"ל ואעיקרא דמילתא וכו' ויצא לחלק חילוק חדש כדי ליישב דברי האגודה דע"כ ל"א דהיכא דליכא ח"מ דאי"צ לילך למשאמ"א אלא כשלא ראינו שום ראיה לסתור את תשובתו. אבל היכא דראינוהו מתענה ומצטער ע"ז לחזור הורה גבר דתשו' אינה שלימה ע"כ. נר' דרוצה לפרש דברי האגודה בהכי דאם ראינוהו מתענה ומצטער אזי אין לו תקנה להחזירו עד שילך וכו'. ולא כן אנכי עמדי דזה אינו ההבנה האמיתית דאדרבא דברי האגודה הם באים לאשמועי' רבותא והוא דאף שראינוהו מתענה ומצטער על המאורע ההוא והו"א דתסגי ליה בהכי ואי"צ לילך למקום אחר אפי"ה ל"מ במקומו דאמרי' שהוא מערים עד שילך למשאמ"א ולדעתי דזהו פשט דברי האגודה ואין בהם נפתל ועקש. ומה שהביא ראיה לדבריו יצ"ו מדברי הרשב"א ז"ל לאו שמה מתייא דדברי הרשב"א ז"ל הם בטבח דאית ליה הנאה וכמו שנבאר לקמן בס"ד ואיכא למימר דלכן כתב חילוק זה בין אם ראינוהו מתענה ומצטער על מה שאירע או כדי שלא יעבירוהו. אך היכא דליכא הנאה לא מחמרי' ביה כ"כ ובקבלת ד"ח סגי ליה ולא כאשר כתב יצ"ו דדברי הרשב"א הם בפשיטות אהיכא דליכא ח"מ דליתא וכנ"ל:

ובדרך אגב ראיתי מ"ש מרן ב"י ז"ל בסי' ל"ד ע"ד הטור סי"א דכתב לשון הרמב"ם טבח וכו' ויראה מלשונו שהבודק לאחר אינו נפסל אם יצאה טרפה מתח"י דהקשה עליו ופי' בדעת הרמב"ם פי' אחר ושוב קיים דבריו וכתב ומיהו אפשר דטבח שיצאת טריפה מתח"י אם אין לו בה הנאת ממון לא מיפסיל דכיון דאין לו בה הנאה לא חשדינן ליה במזיד אלא בשוגג ובב"ה כתב וז"ל אבל הרשב"א כתב דאי אמר שוגג הייתי אינה טענה דא"כ פושע הוא ע"כ. ואנא עבדא בהורמנותיה דמני"ר אמינא דמאי דהביא מדברי הרשב"א הוא מתשו' ח"א סי' כ' ושם אפשר לומר דמדבר בטבח דמטי ליה הנאת ממון לכך כתב שם הרשב"א דאינו נאמן לומר שוגג הייתי אבל היכא דלא מטי ליה הנאת ממון אפשר דמודה הרשב"א דיכול לומר שוגג הייתי ולא מפסיל כלל וכמ"ש הטור ז"ל בדעת הרמב"ם וקיימה הוא ג"כ בסוף ודברי הרשב"א אינם מנגדים למ"ש מקודם. אחר שכתבתי זה מסברא מצאתי הון לי בס' יכין ובועז ח"א סי' ה' שכ"כ וז"ל ומ"ש שהרא"ש כתב בתשו' טבח שיצ"ט מתח"י אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי שא"כ לעולם יאמר כן זאת התשו' אינה להרא"ש אלא להרשב"א וזאת התשו' די בה סתירה לדבריך והיא ראיה למ"ש לפי שלא כתב הרשב"א ז"ל בודק הבהמות אלא טבח והטבח כן הוא דינו באמת כאשר כתבתי אני וכו' ויש לחשדו שעשה במזיד כיון שיש לו הנאת ממון באותה טריפה ואין לו התנצלות שעשה בשוגג וע"ז כתב הרשב"א מ"ש באותה תשו' ואין דבריו אלא בטבח הנז' בדברי רז"ל ואין הדין כן בבודק הבהמית שאין לדונו שעשה במזיד אלא בשוגג עש"ב:

עו"ר שהק' מע' יצ"ו על הלח"מ דלא הרגיש במה שהניח הב"י דברי התוס' בצ"ע. גס את זה איני מכיר דהרי הלח"מ ז"ל הוא שר המסכי"ם למ"ש הב"י ז"ל בדעת התוס' וכמבואר בדבריו וס"ל דקושית הב"י מהירוש' על התוס' היא קושיא אלימתא וא"כ למה לו להביאה בדבריו. ועל מה שהק' הלח"מ דלמה בנשב"ל וע"ז לא הצריכו הלבשת שחורין כטבח כתב מע' יצ"ו דמאי קושיא דהחילוק הוא מבואר וכו' ואילו בטבח גדול עונו מנשוא שהאכיל טריפה לרבים וכו' ולזה הצריכוהו הלב"ש שהוא מורה על ההכנעה והיראה ע"כ. דבריו הם מכוונים כמ"ש הסמ"ע סקפ"ד וז"ל שם והחמירו בטבח להלב"ש בשביל שהכשיל רבים וכו' כי השחרות משפיל הגאוה והזדון שבלבו ע"כ. והרב מים רבים בחח"מ סי' י"ג כתב שבדין החמירו עליו בהלב"ש לפי שודאי מי שלא חש בנפשו להיות חוטא ומחטיא הרבים בשביל הנאת ממון ודאי שעלול הוא להיות יצרו מתגבר עליו וכבר לימדונו רז"ל אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילבש שחורים וכו' ע"ש. ובלומדי בדברי ה' מים רבים ראיתי שכתב שם וז"ל ולפיכך אם המלוה ברבית לא יקרע וכו' זוהי סיבה שמנה הרמב"ם וכו' ולדעת מוהרי"ו והתוס' כפי מ"ש הב"י צריך ג"כ שיקבלו בב"ד שבעירם שלא יחזרו עוד אפי' בחנם דמשום שחטאו בדבר ממון החמירו בהם לקבל בפני ב"ד. אבל בעבירות אחרות כל שפירש מהעבירה סגי להכשירו ואי"צ לפני ב"ד ואפי' לפני עירם ע"כ. ואנכי הדל הוק"ל דהרי התוס' כתבו דכל אלו תורתם במקומם זולתי הטבח וכו' משמע דמלוה ברבית ומפ"י וכו' חזרתם במקומם ואי"צ מקום שאמ"א ולא הוזכר בדבריהם דצריך בפני ב"ד וי"ל דאפי' בינם לבין עצמם די ואי"צ בפני ב"ד דבמאי שחזרו בהם אפי' במקומם ואפי' שלא בפני ב"ד די. ברם נר' דלא ק' שהרי גם הטור כתב מאימתי חזרת מלוה ברבית וכו' ומרן הב"י ז"ל הבין בדבריו דצריך שיקבלו כך בב"ד שבעירם שלא יחזרו עוד וכמ"ש וז"ל ונ"ל לחלק דבהלואה ברבית ואינך כיון שקבל כך בפני ב"ד שבעירו הוכשר ע"ש. כן נוכל לומר ג"כ בדברי התוס' דמ"ש חזרתם במקומם היינו דצריכים שיקבלו בפני הב"ד שבעירם דוקא. ואתו לאפוקי שאי"צ שילכו למשאמ"א. ולפי"ז נוכל לומר דמ"ש מרן הב"י ז"ל אחר דברי התוס' ונ"ל דכשיבוא לב"ד שבעירו לקבל עליו שלא יחזור לאותו חטא צריך שיקבל עליו שום גדר וכו' דבריו הם חוזרים גם אדברי התוס' שהובאו מקודם. והדבר מבואר בדברי מרן הב"י ז"ל בד"ה ומ"ש חזרת עד זומם וכו' שכתב וז"ל ולדעת התוס' דין ע"ז כשאר הפסולין בשיקבל בפני דייני עירו שלא יעשה עוד סגי ע"ש. ובזה אזד"ל מ"ש מע' יצ"ו שהביא דברי הגו"ר דכתב וז"ל דבלא"ה מאי קושיא דהני תרתי דהצריכו משאמ"א משום דבעירו לא יקבלוהו לעדות ולשבועה שו"ר דדברי הרב נכונים שהרי כתב דבשאר עבירות די שילך לב"ד שבעירו וא"כ הקושיא היא עצומה מדברי התוס' וכו' וכתב עליו יצ"ו דלא דקדק יפה בדברי התוס' דהתוס' לא כתבו כ"א דכל הני מהני חזרתם במקומם וכו' והאריך בזה. דבמה שכתבנו והארכנו לעיל די ואי"צ להאריך עוד:

גם מה שהק' מע' יצ"ו על הלח"מ במה שתי' לקושית מוהריב"ל עפ"י ס' התוס' דגם במוכר תרומה לשם חולין איכא למיחש להערמה וכו'. לדידי אינו כ"כ מהקושי דכיון דזה אינו אומנות וכמ"ש איהו יצ"ו לכן לא חשו חכמים אף דהמצא ימצא שיש בו חשש וגם המשפ"ץ ח"ב סי"ב שר המסכי"ם לתי' הלח"מ ז"ל אך יצא לו קושי ממקום אחר מטבח שנמצא אחריו כזית חלב דמההנ"א פג"ה נר' דאי"צ שילך למקום שאמ"א דאמאי לא מצריכינן ליה משמ"א אפי' לדברי התוס' ז"ל שהרי נאמר שכל מה שעושה הוא כדי שיחזירוהו לאומנותו וכו' ע"ס:

עוד הביא מע' יצ"ו דברי הגו"ר מה שרצה לישב דברי הרמב"ם שהצריך בהני תלתא שילכו למשאמ"א. והק' עליו דלא ישב כלום דלאיזה אומנות יחזירוהו דבשלמא טבח וכו' דמה ירויחו כשיחזירוהו לכשרותם כיון דאין זה אומנות וכו' ולא חיישי' שעושה זה כדי להכשר לעדות כדי להעיד שקר גס בנשבל"ש ליכא למיחש שרוצה להכשר כדי שלא יהיה שכנגדו נשבע ונוטל דזה רחוק המציאות בכל אדם ורחוק מהם הטבח כרחוק מזרח ממערב ע"כ. הנה הגם דדברי הגו"ר הם דחוקים במה שרצה לפרש לשון הרב"י כדי להסיר מעליו את תלונות הלח"מ כאשר יראה הרואה. מ"מ במה שרצה לתת טעם להרמב"ם במאי דהצריך להני תלתא משאמ"א טפי מאינך אינו מהדוחק דכונתו היא לומר דגם בנשבל"ש יש חששא דעשה זאת כדי שיחזור לכשרותו דהיינו כיון דנשבל"ש אם יארע דהוצרך שוב שבועה לא משבע"ל כיון דכבר הוא נפסל. ואי מכשירינן ליה בתשו' בעירו א"כ הוא חוזר לענין שבועה להכשירו גם בע"ז הוי הכי דאי מכשרי' ליה במה שעשה תשו' בעירו לקבל עדותו מאחר דעי"ז חוזר לכשרותו לכן חיישי' להערמה כיון דאיכא חזרה לדבר עצמו שנכשל בו דהיינו שבועה ועדות. אבל במלוה בריבית ומשב"ק וכיוצא דעל ידי העבירה שעשו נפסלו שוב מלהעיד ואם עשו תשו' בעירם וקבלנו עדותם אינם חוזרים ע"י העדות לדבר עצמו שנכשלו בו מקודם דהיינו שילוו ברבית וישב"ק דאדרבא מב"ר צריך שיחזרו בהם חזרה גמורה שאפי' לגוי לא ילוו עוד ברבית. גם משב"ק אפי' בחנם לא עבדי גם מפ"י כן לכן די להם תשו' בעירם ואי"צ לילך למשאמ"א. ועיין בהסמ"ע סק"פ דאף שתי' הוא באו"א מדברי הגו"ר מ"מ קרובים דבריו לדברי הגו"ר דבהני תלתא יש חששא בתשו' בעירם דעשו זאת כדי לשוב להכשרם לאותו דבר עצמו. משא"כ בשאר עבירות דלא יוכשרו לחזור להתעסק בהם כ"א להיות כשרים לעדות לכן הקילו בתשו' בעירם. ומה שהק' יצ"ו דבמועל בשבועה וע"ז מה ירויחו כשיחזרו לכשרותם וכו' והרבה להק' על דבריו כבר הגו"ר ז"ל בעצמו כתב דמרן ז"ל ס"ל דמדקאמרי בתוס' שיחזירוהו לאומנותו משמע דוקא אומנות שמשתכר בה ומשום חשש ח"מ הוא דאיכא למיחש לערמה. אבל בע"ז ומועב"ש כיון דליכא חזרת אומנות שמשתכר בה ליכא חשש הערמה. ולדעת הרמב"ם אפש"ל ה"ט וכו' ע"ש. הרי דהרב בעצמו נרגש בזה וכתב דלהרמב"ם אפש"ל ה"ט דאף בחזרתם לכשרותם איכא רווחא בזה מ"מ כיון דאיכא חזרה לדבר עצמו שנכשל בו ליכא למיחש להערמה לא כן באינך, וכפי"ז רצה לתרץ לקושית מרן הב"י ז"ל על התוס' לולי דברי מרן דס"ל דטעם התוס' הוא דמאי דחיישי' להערמה כדי שיחזירוהו לאומנותו הי"ד היכא דאיכא חששת העבירוהו מאומנותו. לא כן בנשלב"ש וע"ז דלא יאמר העבירוהו מאומנותו וגם ליכא חזרה לאומנות שישתכר בה. וא"כ מ"ש יצ"ו דכפי"ז ממילא אזדא מה שרצה לתרץ לקושית מרן הב"י ע"ד התוס' וכו' ע"כ. ליכא חידוש בדבריו דכבר הגו"ר בעצמו חזר בו מתי' מכח דברי מרן וכנ"ל. גם מ"ש עוד יצ"ו דגם מאי דיישב אינו מן הישוב וכו' ומה ערמה שייכא גבי העברת אומנות וכו' ע"כ. אינו רחוק הוא דגם בהעברת אומנות שייך ערמה כמ"ש הרב דכיון דהעבירוהו מאומנותו זילא ביה מילתא לומר שהוא בטל מכח דעבר עבירה והרי הוא מתגלה חרפתו בתוך קהל ועדה לכן חיישינן שמא יערים עד שיאמרו עליו שכבר הוא כשר ויסתלק מעליו אותו חרפה ובוז שהעבירוהו מאומנותו לכן אין לו תקנה עד שילך למשאמ"א שאז ליכא הערמה כלל:

והרב נאמן שמואל בסי' ע"ו כתב טעם להנך תרי טבח ומועב"ש דצריכי משאמ"א משום דאית בהו שתים רעות ח"מ ונשבע לשקר ומאפיל נבלות ע"ש. וכתב עליו מע' יצ"ו דמה ישיב לע"ז דאולי שגם ע"ז דומה לאלו ע"כ. ואנכי לא ידעתי מאי מקשה ומתרץ שהרי התוס' כתבו דכל אלו חזרתם במקומם זולתי הטבח דאית ביה טעם דחזרת אומנות ומרן ז"ל הק' עליהם מהירוש' דהצריכו למועב"ש שילך למשאמ"א כמו בטבח ואילו לדבריהם היה די לו חזרתו במקומו והניח בצ"ע. ובא ה' נאמ"ש ז"ל לתרץ לזה דמאי דהצריכו למועב"ש מקום שאמ"א אע"ג דליכא טעמא דאערומי ולפי"ד התוס' היה די לו בעירו. מ"מ הוא שוה לטבח דאית ביה תרתי דגוזל את חבירו ונשבע לשקר אבל ע"ז דלית ביה תרתי להכי לא בעי מקום שאמ"א. ברם הקושיא שהק' ה' חשק שלמה ז"ל על הנאמ"ש דאין תי' עולה יפה דכונת רבי' המחבר להק' על התוס' דתלו הטעם בטבח דוקא משום דחיישי' שמא יערים לחזור לאומנותו דזה לא שייך בחשוד על השבועה. וא"כ איך יתורץ עם ההיא דהרמב"ם ז"ל יעו"ש. הא ודאי קשה וסהדי במרומים שקודם ראותי דברי החש"ש ז"ל הוק"ל אני הדל בזה ושו"ר שכבר הוא ז"ל קדמני בזה:

וראיתי למע' יצ"ו דרצה לתרץ לדברי הנאמ"ש ז"ל דלא בא הרב ז"ל לתרץ קושית מרן ע"ד התוס' אלא דהביא דברי מוהרח"ש שכתב דהטעם במועב"ש הוא משום חומר שבועה. לזה כתב הוא תי' אחר דמועב"ש אית ביה תרתי לריעותא כטבח ע"כ. ואחה"מ דברים אלו לא ניתנו ליאמר דמוכרח הוא דהנאמ"ש בא לתרץ קושית מרן דהרי כתב וכבר הק' הרב ב"י למה מועב"ש צריך מקום שאמ"א כיון דליכא איערומי והניחה בצ"ע. ופשוט הוא דקושית מרן והצ"ע הוא ע"ד התוס' שהק' עליהם מדברי הירוש' דהצריכו גם במועב"ש משאמ"א ואילו לדבריהם ל"צ כיון דליכא חששת איערומי והניח בצ"ע. ולדברי הרמב"ם ל"ק מדברי הירוש' ואדרבא כוותיה אתי וכבר נ"ט הב"י כפי"ד הרמב"ם להנהו תלתא. וה' מוהרח"ש בא לתרץ הקושיא שהק' מרן ע"ד התוס' וכתב דאע"ג דבמועב"ש ליכא טעמא דאיערומי כדי לחזור לאומנותו מ"מ מאי דהצריכו בירוש' למשאמ"א משום חומר שבועה ולאפרושי אינשי מינה. וע"ז בא הנאמ"ש לתרוצי תי' אחר ובודאי שכונתו לתרץ קושית מרן ע"ד התוס' מהירוש' וקושית החש"ש ז"ל על הנאמ"ש ז"ל במקומה עומדת. ומה שהביא ראיה לדבריו מסוף דברי הנאמ"ש דכתב ובזה מתרצין דהשוה מועב"ש לטבחא אע"ג דליכא איערומי וכתב יצ"ו הרי פי' דבריו דלא תי' כ"א על מה שהשוה מועב"ש לטבח ע"כ. לדידי ליכא סיעתא מזה כלל דכונת דברי הנאמ"ש ז"ל הוא דבזה מתורץ קושית מרן הב"י ז"ל ע"ד התוס' מהירוש' דלמה הושוו שם דין מועב"ש לטבח דצריך משאמ"א. ואדרבא מדברים אלו מוכח דכונתו שהוא בא כדי לתרץ לקושית מרן דלמה השוו מועב"ש לטבח וקושיא זאת אינה נופלת כ"א ע"ד התוס' דאילו לדברי הרמב"ם תחת שלש רגזה אר"ש דלמה בטבח ובמועב"ש וע"ז צריכים מקום שאמ"א וכמ"ש מרן הב"י ותי' ע"ש:

עוד הביא מע' יצ"ו דברי החק"ל יו"ד ח"א סי' זק"ן מה שיישב דברי הטור במ"ש שאינו חס על ממונו דקאי אף לחזרת אבידה וס"ל ככנה"ג דבעי' תרתי מקום שאמ"א ויחזיר אבידה או במקום שאמ"א יוציא טריפה. והק' יצ"ו דיותר אדם חס שלא להפסיד ממונו ממניעת הריוח לפי"ז היה די בשיקח רבינו ז"ל שיחזיר אבידה וכ"ש אם יוציא טריפה ע"כ. הנה אם כונתו להק' על החק"ל כאשר נר' מדבריו ל"ק ול"מ דאם לא אשמעינן רבינו האי דיוציא טריפה הו"א זיל לאידך גיסא דבאזרת אבידה דוקא בעי' מקום שאמ"א כיון דהוא מניעת הריוח. אך ביוציא טריפה שהוא הפסד ממונו סגי ליה בעירו להכי אשמעינן שתים זו וגם האי דיוציא טריפה הוא דוקא במקום שאמ"א ופשוט. ומה שהק' יצ"ו עוד מפי' רש"י ז"ל דכתב ויחזיר אבידה אם ימצא אבידת, חבירו דכיון דמחזיר אבידה ודאי דהדר ביה מח"מ. דאדרבא בחזרת אבידה אין כ"כ ראיה דהדר ביה מח"מ וזה הי"ל לפרש ביוציא טריפה ע"כ. גם זה לא ידעתי מה כונתו להק' מדברי רש"י דכיון דדינא הוא דהחזרת אבידה במשאמ"א סגי ונרצה לו לכפר עליו וה"ט דאמרינן דאילו היה עדיין בדעתו הראשונה אוהב כסף לא היה מחזיר אבידה בממון חשוב. לכן פירש"י ז"ל כן גבי החזרת אבידה לאשמועי' רבותא ולאפוקי דל"ת דאין כ"כ ראיה מהחזרת אבידה דהיא מניעת הריוח אתא לאשמועי' דגם בזה היא ראיה גדולה דכיון שהחזיר אבידה ודאי דהדר ביה מח"מ וכ"ש אם יוציא טריפה שהוא מפסיד ממונו. וגם אם כונתו יצ"ו שהוא בא להק' על מוהריב"ל ז"ל לפי סברתו דס"ל דיותר אדם חס וכו' אין מקום לקושיתו כאשר יראה הרואה:

ורואה אנכי דהוא יצ"ו הסכים לדברי הכנה"ג והחק"ל דס"ל דגם האי דיוצ"ט הוא דוקא במקום שאמ"א ורצה לפרש דברי רבינו דבהחזרת אבידה כיון דאינו מפסיד כלום מכיסו וממונו אז אינו ודאי תשו' בלא הערמה אבל ביוצ"ט מתח"י אז היא תשו' ודאי בלי הערמה כיון שאינו חס על ממונו וכו' ע"כ. ואנא אמינא דזה א"א דאם בהחזרת אבידה יש חשש ערמה וכנ"ל א"כ היאך מקובלת תשו' בזה לחזור להכשרו הראשון דמה שהצריכו אותו שילך למקום שאמ"א הוא כדי שלא יהיה חשש הערמה בדבר כלל. א"ו דגם בהחזרת אבידה במשאמ"א ליכא חשש הערמה כלל כמ"ש רש"י ז"ל דתשו' דהתם לאו איערומי הוא כלו' דבמה שהלך למשאמ"א והחזיר אבידה שוב ליכא חששת הערמה כלל. ומה שהכריח מע' יצ"ו דהוצ"ט צריך שיהיה במקום שאמ"א משום דבעירו אינה ניכרת תשו' דלמי יאכילנה כיון שהוא בחזקת פסול ע"כ. לדידי אינו הכרח כלל דכיון דלביתו לא נפסל כמ"ש הפוס' ז"ל ואם הוא ובני ביתו רוצים לאכול והוא שחט ועלתה הבהמה טריפה ויש הפסד ממון לו בזה. ועכ"ז הוא לא חשש להפסד והוצ"ט מתחת ידו אזי היא הוכחה גמורה בזה ואפי' בעירו דהדר ביה מח"מ וזו היא סברת מוהריב"ל וסי' ברם שאר הפוס' ס"ל דגם זאת בעי' דוקא במקום שאמ"א. ומה שהק' מע' יצ"ו על הרב משפ"ץ ח"ב סי' ב' דמסכים לס' מוהריב"ל ז"ל דביוצ"ט די בעירו ואי"צ מקום שאמ"א. מכח דברי רש"י ז"ל ושכ"ש הוא לגבי יוצי"ט וכו'. יען דלא ירדתי לסוף כונת קושיתו לכן אאריך בהם. ברם דברי ה' משאת משה בחיו"ד סי' ג' שהביא דברי מוהריב"ל ודחאם דהעיקר הממון ולא המקום וכו' ע"ש הם קשים לשמוע כמו שהק' עליו מע' יצ"ו וכאשר יראה המעיין:

והנה הגאון החק"ל שם בסי' הנז' הביא חילוקו של הגו"ר בין אם רוצה לחזור לאומנותו לאינו רוצה לחזור לאומנותו ולא רצה בחילוקו זה דאיך יתברר הדבר לב"ד שאינו רוצה לחזור לאומנותו דאף שאמר כן מי מהימן להכשיר את עצמו ודילמא משקר ע"כ. וקודם כל יש לבאר דברי הגו"ר ז"ל דהנה בתחילה הביא דברי רי"ו דנר' מדבריו דאף בהחזרת אבידה סגי ומהני במקומו. ושוב כתב דאפשר דס"ל לרי"ו דמ"ש בגמ' דצריך לילך למקום שאמ"א הי"ד ברוצה לחזור לאומנותו דהתם איכא למיחש להערמה. אבל כשאינו רוצה לחזור לאומנותו דליכא למיחש להערמה סגי ליה בתשו' קלה דהיינו אפי' בעירו באחד מהם סג"ל לענין שיהא כשר לעדות. ופי' דבריו מבוארים דדוקא כשאינו רוצה לחזור לאומנותו שבשעה שעשה תשו' לא היה בדעתו כדי לשוב לאומנותו אזי מהני ליה התשו' הקלה שעשה בעירו ליכשר לעדות. אבל אם כשעשה התשו' היה רוצה לחזור לאומנותו איכא למיחש להערמה ואזי בתשו' הקלה ההיא לא מהני אפי' ליכשר לעדות דכיון דיש חשש הערמה בדבר א"כ תשובתו לאו כלום וכמאן דליתא דמייא. והחק"ל מיאן בזה דאיך יתברר הדבר לב"ד וכו' ודילמא משקר. והוצרכתי לזה יען דראיתי לה' פני מבין בחי' לסנהדרין ופי' דברי הגו"ר דכונתו היא דהגם דאם דעתו לחזור לאומנותו בתשו' קלה לא סג"ל לחזור לאומנותו כיון דאיכא חשש הערמה ואנן תשו' בלי הערמה כלל בעינן. מ"מ תשובתו זאת אהנייא ליה לחזור לכשרותו לענין עדות. וכפי פי"ז הק' על החק"ל במ"ש דאיך יתברר הדבר לב"ד וכו' דאין מקום לדבריו דאף שדעתו הוא לחזור לאומנותו אפי"ה נקטי' תשובתו לחזור לכשרותו לענין עדות והאריך בזה יעו"ש. דאחהס"ר לע"ד כונת דברי הג"ור הם כמ"ש דמאי דכשר לעדות בתשו' קלה ההיא הי"ד כשעשה התשו' לא היה בדעתו שרוצה לחזור לאומנותו. דאם היה בדעתו כשעשה התשו' ההיא לחזור לאומנותו אזי אף לעדות לא מתכשר. והכי דייקי דברי הגו"ר דקאמר אבל כשאינו רוצה לחזור לאומנותו דליכא למיחש להערמה סג"ל בתשו' קלה וכו' לענין שיהא כשר לעדות. ואם איתא דפי' דבריו כדברי ה' פ"מ ז"ל מה זה דקאמר אבל כשאינו רוצה וכו' דנר' מזה דאף לענין עדות דסג"ל בתשו' קלה הי"ד כשאין בדעתו לחזור לאומנותו. כך הול"ל דהא דבעי' תשו' חמורה ולא מהני ליה תשו' קלה הי"ד לענין חזרה לאומנותו. אבל לענין עדות הוכשר בתשו' קלה ההיא שעשה דאז הוה משמע כמ"ש הוא ז"ל דאף כשעשה התשו' הוא היה בדעתו לחזור לאומנותו ולענין זה לא מהנייא ליה כיון דאיכא בה חשש הערמה מ"מ מהנייא ליה תשו' זאת לענין ליכשר לעדות אף דאיכא בהתשו' חשש הערמה א"ו כדכתיבנא בעניותין. ובודאי דהחק"ל ז"ל כן הבין בדבריו והוא לא רצה לחלק בהכי וקאמר דאיך יתברר הדבר לב"ד דבשעה שעשה התשו' לא היה בדעתו לחזור לאומנותו דאף שהוא אמר כן מי מהימן להכשיר עצמו ודילמא משקר. ומעתה גם מה שהק' מע' יצ"ו על החק"ל דכשאומרים לו שמה שמקבלים אותו לעדות הוא באופן שלא יחזור לאומנותו בשום אופן ליכא חשש הערמה ע"כ. ל"ק ול"מ דעדין דברים אלו יש בהם משום מחוסרי אמנה דהמצא ימצא איש אשר פיו ולבו אינן שוים והגם שאומרים לו כן הוא עונה אמן בע"כ ולבו הלך חשכים דיאמר בלבו דבעת הזאת אני מסכים בפי לדבריהם שלא לחזור לאומנות כדי שאכשר לעדות ואחר שאכשר לעדות ולא יהיה עכבה מצד זה ברוב הימים ישתקע הדבר ואחזור לכמות שהייתי בתחילה ואינו מתברר הדבר לב"ד דבאמת אינו רוצה לחזור לאומנותו. וכמו דחיישינן כשאומר שעשה תשו' בלי הערמה אינו מהימן דחיישי' דהוא אומר כן כדי לחזור לאומנותו. גם כאן אף דיאמרו לו שמה שמקבלים אותו הוא כשאינו חוזר לאומנותו עדין איכא חששא דמשקר ובלבו לא כן יחשוב. וזהו שכתב החק"ל אם באנו להאמינו וכו' הי"ל להאמינו וכו' ודלא כמ"ש יצ"ו דלא דמיא וכו' דכל ישר הולך דהם דומים זל"ז והדמי'ן יתעבד וכאמור:

ומע' יצ"ו הביא דברי הפ"מ מה שהק' על החק"ל ומה שפי' בכונת דברי הגו"ר וכתב עליו פליאה דעת ממני איך שגה שמרן החק"ל לא ירד לסו"ד הגו"ר אלא דאיהו ז"ל כתב דאף דהחילוק הוא מבורר מ"מ מר באתריה לא ס"ל שאף שדעתו לחזור לאומנותו מכשרינן ליה לעדות דכשאתה מכשירו לעדות תכף יחזור לאומנותו כיון דכבר הוכשר וכו' ע"כ הנה הוא יצ"ו הבין ג"כ דברי הגו"ר כאשר הבינם הפ"מ ורצה ג"כ לומר דגם החק"ל הבין דבריו כן אלא דלא ס"ל וכו'. ואני בעניי אמינא דכונת הגו"ר כמש"ל בעניותין וגם החק"ל כן הבין בדבריו וכבר לעיל הכרחתי פי' זה בדבריו והחק"ל הק' עליו מה שהק' ודבריו נכונים וברורים וכבר הארכתי בזה לעיל ותול"מ:

הלכ"ד זעירא דבי רב הצעיר

עזרא הכהן טראב ס"ט

אחר שכתבתי כל זה להפיק רצון צדיק הוא ניהו מני"ר מע' הרב המו' כמוהר"י אב"א יצ"ו אלד'י יצחק יהיה בעזרו הרציתי הדברים למע' כת"ר יצ"ו לעמוד ולראות בשורשן של דברים ואת אשר יבחר בו יקריב אליו כי מפיו אנו חיים ואם לא יעלו דברי לרצון והיו דברי כלא היו. וזהו מה שהשיב וכתב בכתב יד"ק בזה"ל:

הן כל יקר ראתה עיני כל מ"ש רב רחומאי הרב ועצום עזרא הסופר והוא כהן לאל עליון יצ"ו די השב לכל מ"ש רב אחאי הרב ועצום אליאו בהיר לבית חזן יצ"ו ובינותי באמרי קדוש רב כהנא יצ"ו הנז' וראיתי ונתון אל לבי שכל דבריו הם הנאמרים באמו"ץ ויש בהם די השב תשו' ניצחת את כל ונוכחת והרב אליאו חזן הנז' נר"ו לדבר הזה יסלח שלא כיוין בזה למרכז העיון האמיתי והישר ואגב חורפיה לא דק יפה יפה ומאוד חפץ הייתי לבא קצת בארוכה להשתעשע בדברי קדשם טובים השנים יצ"ו ברם להיות שענין זה קמחא טחינא הוי ולא השאירו לנו עוללות גדולי האח' ז"ל כלל כי כן האריכות בזה אך למותר אי לזאת עמד קנה במקומו ותנח התיב'ה וה' ברחמיו יאיר עינינו בתורתו ויזכנו לכוין לאמיתה של תורה ולא נכשל בדבר הלכה אכי"ר הלא כה דברי זעירא דמן חברייא והוא הצעיר:

יצחק אבואלעפייא ס"ט

כל הנז"ל היו כתובים אצלי מזמן קדום קרוב לשלשים שנה וראיתי עתה לכותבם פה כי הם שייכים לשאלתנו דממוצא דבר אנו למדים לנד"ז דאין לו תקנה לחזור לאומנותו ולאכול משחיטתו כ"א בתשו' האמורה בפז"ב שילך למשאמ"א וכו'. ועיין בכנה"ג יו"ד סי' ח"י הגב"י אות ס"ב דס"ל דאין חילוק בין הנאה מועטת למרובה דשם קרא תגר על המנהג שנהגו בזמנו דהטבח היה נוטל שכר מהכשירות ולא מהטריפות דכפי הרמב"ם והראב"ד והריב"ש ז"ל אסור דכל שיש לבודק הנאה אפי' שוה פרוטה יש לחוש שיכשיר הטריפה דלא כהט"ז שחילק בין הנאה מועטת למרובה ע"ש והבי"ד ה' שמן המשחה ה' שחיטה סי' י"ג ע"ש. ועיין בהחק"ל יו"ד ח"א סי' קנ"ב דכתב במקום ח"מ גם שאין לנו ברור דבמזיד הוציא טריפה מתח"י לח"מ ויש מקום לתלות בשוגג וגם השוחט טוען שוגג היה אינו נאמן ומעבירין אותו עכ"פ וציין שם על להקת הפוס' ז"ל בזה ע"ש. וה' בני אברהם סי' ה' כתב דאי איכא ח"מ אף בפעם א' בעי תשו' דפז"ב ואי עבר ג"פ אף דליכא ח"מ בעי תשו' דפז"ב. ואם אנו רואים מכח האומדנא שעשה כן במזיד אף שהוא פ"א וליכא ח"מ בעי תשו' דפז"ב. והביא דברי הרשב"א והאח' ז"ל דבמקום דסגי בקד"ח הי"ד אם ראינוהו בוכה ומתאנח על מה שאירע שנראה שהיא תשו' בלי הערמה אבל אם יש לחוש להערמה דמה שבוכה וצועק הוא כדי שלא יעבירוהו לא סגי בקד"ח. ועוד הביא בשם מוהרימ"ט חיו"ד סי' ס"ו דכתב דהא דסגי בקד"ח כשראינוהו בוכה ומתאנח הי"ד היכא דבוכה ומתאנח קודם שהעבירוהו דזה הוראה שלא היה פושע. אבל אם יראה שהוא כמקל ופושע אנחה דלבסוף לא מעלה ול"מ. וע"ש ג"כ לענין עד אחד בהכחשה עש"ב. ובס' שמן המשחה סי' י"א הביא בשם מוהריב"ל ח"ג סי' ט"ל ומוהרימ"ט חיו"ד סי' ט"ו וב"ח ח"מ סי' ל"ד דכתבו דבטבח דח"מ אין לחלק לפי מה שהוא אדם דח"מ מעבירו על דת. ואי"צ להאריך דכל ספרי הפוס' ראשו' ואח' ז"ל מלאים מזה דבאיכא ח"מ צריך תשו' חמורה בדבר שחטא בח"מ בלי שום ערמה וציין על החק"ל יו"ד ד' רכ"ז וזרע אמת חיו"ד סי' כ' ובני אברהם סי' ה' ואף שה' כר"ש חיו"ד סי' י"ז כתב דמידי ס' ל"נ כל הפוס' חלוקים עליו והחק"ל בד' רל"ה הכריח דשחיטת חשוד נבילה מן התורה ולו יהי ספק ספיקא דאו' לחומרא ובס' גו"ר משמע דס"ל דהוי מדרבנן אלא דהחק"ל ראיותיו חזקות כראי מוצק דהוי מן התורה וכו' וצריך תשו' דפז"ב ואף שרש"ל ז"ל ביש"ש פג"ה סי' ט"ו ובתשו' סי' כ' כתב שעכשיו ליכא תשו' דפז"ב משום טיפול בניו ואתה נועל דלת בפני בעלי תשו' וכו' סברא יחידאה היא כמ"ש ה' מטה יוסף חיו"ד סי' ב' וגם המשאת משה חיו"ד סי' ג' כתב דאין לסמוך על רש"ל גם הגו"ר סי' או"ב פליג עליו וכן הרב"ד יו"ד והברכ"י ז"ל הביא בשם מוהר"א יצחקי ז"ל דלא חש לדברי רש"ל ופליג עליו דצריך תשו' חמורה עכ"פ. ולו יהי ספק ס' דאו' לחומרא. ועוד אפי' רש"ל בתחילת דבריו לא כתב זה אלא כשבא מאליו ושואל תשו' וניכר דליכא ערמה בדבר בזה כתב דאם דוחים אותו להצריכו תשו' דפז"ב אתה נועל דלת בפני בעתש"ו. לא כן בנ"ד דכל ימיו מראה טלפים כחסיד גדול ונמצאו בו כל דברים הנז' והוא הולך בקומה כמאז ומקדם אין מי שיאמר דאומרים לו אם אתה רוצה לחזור לאומנותך עשה כך וכך דודאי דהוא מראה דעושה התיקון כדי שיחזירוהו לאומנותו בערמה דלא גרע מהאי טבחא דפז"ב דרבי טופריה ומזייה דאמר רבה דמשום ערמה הוא עושה ולא אשכח אלא לילך וכו' ואף דכתב רש"ל דעכשו א"א זה מ"מ צריך כעין תשו' הנז' דליכא למיחש לערמה וגם צריך דיראה דחזר בו מח"מ וכו' ובנ"ד לא ראינו זה אלא אדרבא בתר איפכא וע"ע להחק"ל סי' קנ"ז ד' רל"ב עבו"ד. ובקונט' ההסכמות מרבני או"ה באחד שיצא טריפה מתח"י והעבירוהו מלהיות טבח כל ימי עולם והסכימו עמהם כמה וכמה רבנים ולא כתבו עד שישוב בתשו'. ואף במקום דסגי בקד"ח כתב הריב"א הי"ד כשראינו דואג ומתחרט ומתאנח על מה שאירע ולא כדי שיחזירוהו לאומנותו וצריך לחוש בכך הרבה והכל לפי מה שהוא אדם ע"כ ועיין למוהריב"ל וכו' וכן נעשה, מעשה בסופר לפוסלו בהסכמת רבנים עמי זולת שהכשרנו בכשר עומד ע"ג בכל הכתיבה עכ"ד. והנך רואה דדוקא בסופר הכשירו באחר עומד ע"ג משא"כ בשוחט לא הכשירו באחר עומד ע"ג וכנז"ל ודון מינה ואוקי באתרין דאינו כשר כ"א בתשו' חמורה בלי שום ערמה ופנייה כלל שילך וכו' כההיא דפז"ב. גם ה' ידיו ש"מ חיו"ד סי' ג' שהאריך בדברי החק"ל כיעו"ש ובגוונא דנ"ד נר' דשר המסכי"ם דבעי תשו' דפז"ב גם בפעם א' וכמו שכ"כ בפי' בתחי' התשו' וז"ל לענין מכירת תפילין הוי חשוד לאותו דבר מחמת ח"מ ואפי' בפעם א' מעבירין אותו עד שיעשה תשו' דפז"ב וכו' ע"ש. מכ"ש וק"ו בנ"ד, דיצאתה טריפה מתח"י כמה פעמים דפשיטא דלא מהני כ"א בתשו' דפז"ב ובלי שום פנייה וערמה כלל. והדעת נוטה לומר דטבח זה דנ"ד דהוא ממונה לרבים ומזלזל במלאכת השחיטה ויצא מתח"י טריפה ג"פ ומלבד כ"ז עבר אשבועתא במידי דשחיטה ב"פ במרד ובמעל כל כי האי אין לו תקנה גם בתשו' דפז"ב וכמ"ש מוהרשד"ם ז"ל ע"ע. ועיין בס' ידיו ש"מ שם בענין עובר על השבועה גם בס' ירך אברהם חיו"ד סי' א' ובס' בני חיי חיו"ד סי' שהאריך בענין השבועה ע"ש, דיוצא בפשיטות לנד"ז דהוא פסול מטע"ז לבד ומדינא אסור לאכול משחיטתו והדעת נוטה דגם בתשו' דפז"ב אין לו תקנה מאחר דהוא מזלזל וכו' ועבר לשבועה ב"פ במרד ובמעל ורחוק הדבר שיעשה תשו' דפז"ב בלי שום פנייה וערמה וכדבר האמור הנלע"ד כתבתי לשוני ע"ט ס"ט:

א. הכנה"ג ז"ל בחיו"ד סי' כ"ח הגה"ט אות ל"ז הביא בשם התוספתא דהשוחט לרפואה לאכילת עכו"ם לאכילת כלבים חייב לכסות ושכ"כ בש"ג ריא"ז ושכן תניא בת"כ ושפך פרט לשוחט ונתנבלה בידו ולנוחר ולמעקר להביא לאכילת עוע"ז ולאכילת כלבים וכו' ע"ש ופשט הדברים נר' דחייב לכסות בברכה מאחר דהשחיטה ראויה כמ"ש הכנה"ג שם. גם ה' מסגרת השלחן על יו"ד סוסכ"ח כ"כ דיברך דשאני מהא דשהה כ"ש ובחתך המפרקת לב' דיכסה ולא יברך דא"א לאכול אם ירצה משא"כ בשוחט לכלבים ולגוי יע"ש. ויש לעמוד ע"ד בנתינת טעם הנ"ל דהם נגד דבריו הראשונים דכתב דלאו באכילה תלי רחמנא וכו' וגם הכנה"ג ז"ל שם כ"כ דדוקא תלוי בשחיטה הראויה דאז איכא חיובא בכסוי וכו' ע"ש. עו"ר בזה לה' שמ"ח בסעיף כ"ב דכתב השוחט אעפ"י שאי"צ אלא לדם או שוחט לנכרי ולכלבים חייב לכסות כיצד יעשה נוחר או מעקר כדי שיפטר מכיסוי ע"כ. ואנכי הרואה אחהמ"ר דלשונו אינו מדויק דמ"ש כיצד יעשה נוחר וכו' זה אינו כ"א להשוחט ואי"צ אלא לדם וכן אמרו בש"ס בפי' השוחט ואי"צ אלא לדם כיצד יעשה נוחר וכו' משא"כ בשוחט לגוי ולכלבים לא אמרו זה. ומדברי התוספתא והת"כ הנ"ל נר' דליכא ספק בדבר לשיצטרך לנחור כדי שיפטור עצמו מכסוי דודאי שהוא חייב בכסוי ובברכה וזהו אומרם להביא לאכילת וכו' וכנ"ל:

תוכן העניינים

שערי עזרה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה