אור ברסלב
שערי בנימין סימן נב

שערי בנימין· רבי אברהם בנימין קלוגר

סימן נב

סימן נא

להאברך החריף מו"ה מנחם מענדיל

שמידט בק'

קראקא: מכתבו הגיעני ולגודל הפצרתו אמרתי להשיבו להלהיב לבבו לתורת ה'. הנה הקשה לפ"ד הר"ש בפ"ב דמס' פאה (לא נמצא שם) ושו"ת הרשב"א (לפ"ד בת"א להרשב"א סי' פ"ב) דהיכא דא"צ לברירה למפרע רק מכאן ולהבא אז לכ"ע אמרינן ברירה א"כ מה הוכיח הש"ס בריש זבחים (ד"ג ע"א) דסתמא פסול מהא דאמרינן במס' גיטין יתר על כן אמר ללבלר כתוב ולאיזה שארצה אגרש פסול לגרש בו וכו' ומשני דלמא ש"ה דאין ברירה והקשה הלא אכתי מוכח דסתמא פסול דאל"כ דסתמא כשר א"כ א"צ למפרע לברירה רק מכאן ולהבא א"כ בכה"ג לכ"ע אמרינן ברירה לפ"ד הרשב"א הנ"ל א"ו מוכח דסתמא פסול. הנה לק"מ והוא לא ראה דברי הר"י במקומו דכתב בד"ה דאין ברירה וגרועה מסתמא דשמא בשעה שנכתב לא הי' בדעתו של בעל לזו ואינתק לשם האחרת עכ"ל. וביותר ביאור כתבו התוס' בגיטין (דף כ"ד ע"ב) ד"ה לאיזה שארצה אגרש וז"ל בגמ' מפרש משום דאין ברירה ואור"י דאפי' מאן דסבר בעלמא יש ברירה הכא מודה משום דוכתב לה לשמה משמע שהי' מבורר בשעת כתיבה וכו' וכו' עכ"ל עיי"ש א"כ י"ל דסתמא כשר ואעפ"כ כאן גרע מסתמא ואפי' ברירה מכאן ולהבא לא אמרינן כאן אפי' אם במק"א אמרינן ברירה להבא כאן גרע משום דצוה לכתוב לאיזה שארצה ושמא הי' בדעתו להאחרת כמ"ש רש"י ותוס' וז"פ ודוק:

ומה שהקשה על המשנה דזבחים (דף ע') כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או שור הנסקל אפי' אחת ברבוא ימותו והקשה הלא התוס' בתרומה ד"ל בד"ה ואידך לשתרי כתבו וז"ל יש לתמוה דהכא משמע שאם האיסור מעורב בהיתר נוטל האיסור וסומכין על הברירה לומר שזה האיסור שנסתלק וכן בהלוקח יין וכו' א"כ בכל איסור המעורב בהיתר נסמוך אברירה ונשקול כשיעור האיסור ואידך לשתרי וכן זבחים שנתערבו בשור הנסקל דאמרינן ימותו ואמאי נהי דבע"ח לא בטלי מ"מ נשקול חד מינייהו ואידך לשתרי ואמר מורי הרמ"ר כלל גדול בדין דודאי כל דבר שהוברר האיסור מתחלה ואח"כ נתערב בהיתר לא סמכינן אברירה כיון שתערובתו הי' באיסור אבל הכא תערובתו הי' בהיתר כי האיסור לא הי' מבורר קודם תערובתו ולאחר התערובות נולד האיסור אז סמכינן אברירה והקשה מעלתו לפ"ד ר"ת שם בזבחים ד"ה אפי' אחת דשור הנסקל אינו נאסר מחיים א"כ הדרא קו' דתוס' לדוכתא מדוע באם נתערבו כמה זבחים בשור הנסקל כולם ימותו נסמוך על ברירה וא"ל כיון דמינכר האיסור קודם התערובות לא אמרינן ברירה ז"א כיון דשור הנסקל לא נאסר מחיים אליבא דר"ת א"כ לא ניכר האיסור מקודם רק לאחר התערובות היינו לאחר השחיטה עכתו"ד. ובאמת לא אדע מה קא קשיא לי' הלא דברי ר"ת ברור מללו דשוה"נ אינו נאסר מחיים היינו לענין הנאה דמותר להנות ממנו כגון לרכוב עליו לבית הסקילה וכדומה אבל עכ"פ חל עליו איסור מחיים דאסור לשחטו ולאכלו וא"כ האי איסור מינכר עוד ונודע קודם תערובתו ועד כאן לא קאמר הרמ"ר אלא היכא דלא הי' נודע כלל קודם התערובות אם הי' על דבר זה שום איסור אז אמרינן ברירה אבל כאן נודע וניכר האיסור עכ"פ קודם התערובות דאסור לשחטו ולאכלו וכו' ודברי התוס' מורים להדיא כן שכתבו וז"ל וקשה דבסוף פ"ק דערובין משמע דשוה"נ נאסר מחיים גבי האשה שמתה נהנין בשערה דמפרש התם זו מיתתה אוסרתה וזה גמר דינו אוסרתו וי"ל גמר דינה דמחיים גורם לה להיות חל עלי' איסור וכו' וזו מיתתה אוסרתה אין עלי' שום איסור מחיים עכ"ל וביותר ביאור כתבו התוס' על קו' זו בסנהדרין (דף ע"ט ע"ב) בד"ה בשור שלא נגמר דינו וז"ל ויש לפרש גמר דינה אוסרתה כלומר מחיים חל עלי' איסור שאסורה אפי' שחטי' ועבדה כעין בשר וזו מיתתה אוסרתה ואין עלי' שום איסור מחיים עכ"ל הרי בפירוש דעל שוה"נ חל איסור מחיים רק בהנאה מותר אבל עכ"פ חל עלי' איסור מחיים וא"כ קו' לק"מ וז"ב:

והנה על דברי ר"ת אמרתי דבר חרוץ דהנה התוס' שם הביאו לדעת ר"ת וכתבו שם בזה"ל ויש להביא ראי' דלא נאסר מחיים מהא דתניא בפרק מרובה דע"א ובפ' אלו נערות (דף ל"ג) גבי גנב שוה"נ וטבחו משלם תשלומי דו"ה דברי ר"מ ואמאי הא ליתא ושמעינן לי' לר"ל בפ' מרובה (דף ע"א) דכל שישנו בטביחה ישנו במכירה וכל שאינו בטביחה אינו במכירה וה"ה דכל שאינו במכירה אינו בטביחה אבל אי שרי בהנאה ניחא שיכול למכרו לרכוב עליו לבית הסקילה או להנות בו מעט עד אותה השעה וכו' ומיהו מה שאומר ר"ת דאין לו מכר ואין לו בעלים זה לא נוכל לקיים עכ"ל היינו כיון שא"א לענות את דינו ויוצא לסקול לאו בר מכירה הוא ואין לו בעלים ואין הלוקח יכול לזכות בו יותר מאיש אחר כן הוא תוכן דברי ר"ת ולכאורה בהשקפה ראשונה אמרתי אמאי ליתא במכירה הלא יכול למכרו לנכרי א"כ הו"ל איתא במכירה דנהי דלישראל אסור למכרו דאסור בהנאה ואין זכי' באיסורי הנאה אבל עכ"פ יכול למכרו לנכרי אך לפ"ז קשה א"כ אמאי אמר ר"ל גבי הקדש דליתא במכירה הלא ג"כ איתא במכירה לנכרי דנהי דאסור למכור מ"מ אם עבר ומכר וקבל הדמים הוי בר מכירה ומצאתי בתוס' כתובות (דל"ד ע"ב) שכתבו הסברא הזאת לתרץ הקושיא שהקשו שם מדוע לר"מ מחייב דו"ה בשוה"נ הא ליתא במכירה ותרצו דימכרנו לנכרי והוי בר מכירה ושמחתי וא"כ קשה מהקדש לר"ל אמאי לא הוי בר מכירה הא יכול למכרו לנכרי וצריך לדחוק לפי דעתם דבהקדש לא הוי בר מכירה אפי' לנכרי וצ"ע. אמנם באמת המשל"מ בהל' אישות פ"ה הלכה א' שמביא שם הירושלמי לפי שאין דמיהם והאריך לחקור שם אם מוכר איסורי הנאה לנכרי אי יש לחשוב כמכירה הואיל ולעכו"ם מותר בהנאה או הואיל ולישראל אסור בהנאה הו"ל המעות מתנה ומכירה ליתא והא דבע"ד תופס את דמיו הוא מגזה"כ עיי"ש באריכות א"כ י"ל דליתא במכירה אפי' לנכרי כיון דלישראל אסור בהנאה וא"כ כיון דליתא במכירה א"כ קשה טובא לר"ל למה מחייב ר"מ דו"ה הא ליתא במכירה. ונ"ל ליישב דהנה התוס' במס' פסחים דכ"ט הקשו על מה דאמרינן התם האוכל חמץ של הקדש במועד י"א לא מעל והקשו שם התוס' ד"ה אין פודין תימא לר"י אע"ג דאין פודין נמעול דהא לאחר שנשרף ונעשה אפר יכול לפדותו ומותר בהנאה ותרצו שם דכמו שהוא עכשיו לא שוה מידי שפיר אינו מועיל ולא חשיב האפר כלל ועוי"ל דמיירי בליכא באפר ש"פ והקשו אח"כ הא ראוי הוא להנות שלכד"ה. והיינו כדאמרינן לעיל הקדש כיון דגמר חטא חטא מתרומה אף דלא כתיב גבי אכילה מ"מ שרי שלכד"ה א"כ קשה שפיר הא ראוי להנות שלכד"ה. והנה קושייתם הוא רק לתי' התוס' שהואיל ועכשיו אינו שוה כלום ע"כ אין מועלין דלתירוץ התוס' דמיירי בליכא באפר ש"פ א"כ גם קו' זו לק"מ די"ל דמיירי דליכא אף בשלכד"ה ש"פ כמובן ודוק וא"כ בשוה"ג אף דהוי מהנקברין ואפרן אסור עכ"פ מותר להנות שלכדה"נ ועיין בשעה"מ ריש הל' יסוה"ת. והנה התוס' שם בזבחים בר"פ התערובות כתבו דרכיבת השור הוי שלכדה"נ עיי"ש וא"כ כמו שכתבו הם דאם נאמר דשוה"נ אינו נאסר מחיים א"כ ראוי הוא לרכוב עליו לבית הסקילה והוי בר מכירה כמו כן אם נאמר דלא כר"ת רק נאסר בהנאה אחר שנגמר דינו ואפ"ה שייך גבי' מכירה ג"כ באופן שכתבו התוס' לרכוב עליו לבית הסקילה ושוה פרוטה בכה"ג למכור לרכוב עליו לבית הסקילה כיון דרכיבה הוי שלכדה"נ משא"כ שם בב"ק דאוקימתי' דר"ל הוא אליבא דר"ש דהוא אמר קדשים שחייב באחריותן ע"כ לדידי' שפיר אמר ר"ל דאינו במכירה וליכא למימר אליבא דר"ש דישנו במכירה למכרו שלכד"ה ז"א דר"ש לשטתו דס"ל כ"ש למכות ונודע דעת הרלב"ח והמשל"מ דאליבא דר"ש גס שלכד"ה אסור מה"ת א"כ שפיר ליתא במכירה אף שלא כדה"נ אליבא דר"ש ודוק כי זה נכון. ובאמת צ"ע וקשה טובא על ר"ת שבתוס' שכתב אם לא נאסר מחיים בהנאה יכול למכרו לרכוב עליו לבית הסקילה ומשמע מזה הא אם נאסר מחיים בהנאה א"א למכרו לרכוב עליו לבית הסקילה הלא התוס' בע"כ בעצמם כתבו לעיל מזה דרכיבה הוי שלכדה"נ ושלכדה"נ בשור הנסקל מותר וא"כ י"ל דבאמת שוה"נ נאסר בהנאה מחיים ואעפ"כ בר מכירה הוא לרכוב עליו לבית הסקילה וממקום שבאו להביא ראי' לר"ת מוכח להיפוך וצע"ג ועיין בשעה"מ בהל' יסוה"ת בד"ה ומעתה עיי"ש ובחי' הארכתי בזה דברי ידידו וכו':

תוכן העניינים

שערי בנימין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה