אור ברסלב
שערי בנימין סימן לא

שערי בנימין· רבי אברהם בנימין קלוגר

סימן לא

סימן ל

ב"ה יום א' י"ב מרחשוון ברכ"ת טו"ב לפ"ק בראדי:

שוכט"ס לכבוד ידי"נ הרב החריף ובקי משנתו זך ונקי חכם וסופר אשכול הכופר כש"ת מו"ה

שמואל הכהן גלאז בהה"ג מו"ה מאיר הכהן אב"ד

ראהטין וחתן ידידי הרה"ג אב"ד זאלישטשיק:

בעש"ק העבר כבואי לביתי מדרכי בתוך תכריך מכתבים אשר הגיעני מצאתי גם יקרת מכתבו ואם אמנם עדיין אין כחי עמדי מחולשא דאורחא וכו' אך למען שלא יאמר כי השלכתי דבריו אחרי גוי לכן אמרתי להשיבהו אך בקצרה כי אין הענין סובל אריכות ובעניני חזקות כבר הלכו בו נמושות גדולי האחרונים בתשובותיהם וכל אחד בודה סברות מלבו בענין זה ואין לו מקור בש"ס ואין דרכי לטחון קמחא טחינא:

תורף שאלתו איש אחד הי' מחזיק בהוראנדא כמה שנים ואח"כ ירד מנכסיו ולא הי' בכחו להחזיק הראנדא לכן ביקש יעקב את שמעון שהי' עושר גדול שיהי' שותפו בעסק הזה וכן הי' והחזיקו שניהם את העסק כמה שנים ואח"כ מתו ב' השותפין ונשאר העסק ביד בני יעקב לבד כמה שנים ובני שמעון עסקו במו"מ אחרים ואחד מבני יעקב הוחזק האוראנדא במק"א והנה שנה העברה כאשר יצא החוק כי כל האוראנדיס נפלו תח"י הממשלה והלכו בני יעקב ועשו המצאה לשכור העסק אצל הממשלה ולא הלכו כלל אל האדון וכשמוע האדון הדבר הזה אשר עוד מקודם הי' לו חרון אף עליהם חרה אפו כעת יותר והלך ושכר הוא האוראנדא מהממשלה והשכיר לבן שמעון ושמו ראובן בלא הוספה רק אדרבא בהנחה רבה ובזול וכעת תובעים בני יעקב את ראובן כי לקח את החזקה שלהם והעביר עליהם את הדרך וראובן טוען כי שכר מהאדון עוד קודם הליציטאטיאן בחודש סיון והשנית טוען כי גם לו יש חזקה הנקראת חזקת דאבהתי' ילמדנו הדין עם מי:

תשובה. נלענ"ד דהדין עם ראובן אמנם לא מטעם שטוען דגם לו יש חזקה מכח אביו ובאמת ז"א טענה כלל כיון דכבר הוי העסק אצל בני יעקב כמה שנים והוא החריש התאפק ולא מיחה בהם ולא עשה דבר כנגדם מסתמא מחל להם או נתייאש מן זה העסק ובפרט לדעת הש"ך והפוסקים שעמו דדין חזקות הללו דין מטלטלין יש להם וא"כ בודאי במטלטלין מהני יאוש וכן פוסק הרדב"ז בסי' תקל"ג דבחזקת חנות מהני יאוש עיי"ש וכן משמע מדברי כנה"ג שכתב דאם בעל החזקה עומד כמה שנים ולא תבע חזקתו לא אבד חזקתו אם יש לו טעם מדוע שתק עיי"ש דמשמע אם אין לו טעם אבד חזקתו ע"י השתיקה והיינו או דמחל או דנתייאש וא"כ בטענת ראובן שיש לו חזקת דאבהתי' אינו כלום אך מטעם אחד יש להצדיק את ראובן כיון שהי' חרון אף עליהם מהאדון קודם מסתמא התנהגו עמו שלא כשורה וכעת הוסיפו עוד להתגרות בו והטו ממנו והלכו לשכור אצל הממשלה נגד רצונו אין על בני יעקב לטעון נגד ראובן כלום כיון שהם במעשיהם גרמו שמשכו עליהם שנאת האדון והתגרו בו עד שאין רצונו עוד להשכיר להם וראי' שהוזל והשכיר לראובן בזול יותר א"כ אין עליהם שום טו"מ דהא דהחרים ר"ג דוקא היכא שהישראל גורם ע"י הוספת דמים דהאדון משכיר להם אז יש להם טענה בחזקה אבל היכא שאין הישראל מעלה בדמים רק שהאדון בעצמו ע"י השנאה עושה כן אין להם שום טענה. ולא מלבי הוצאתי הסברא הזאת רק הוא כתובה על ספר הישר ומתורת רבינו משה אלשיך ז"ל למדתי כן כי כן כתב בתשובה סי' ס"ז וז"ל וא"כ איפוא אמור מעתה כי גם אם ברשעו הוא סיבה שכלה גרש יגרש מן הבית או יחייב את ראשו לבעה"ב או מלך או שר ולקח ביתו וכל קנינו כנ"ד ודאי שלא עלה על לב רגמ"ה לתקן על זה דמה לי צאתו מבחירתו מה לי היותו מתגרה בשעה עדי יחייב ראשו וגרושיו מאת בעה"ב ועיי"ש שהביא ראי' לזה וז"ל דהא על המשנה דפ' הפועלים דתנן גבי רועה מוליכן למקום גדודי חי' ולסטים אינו אונס גרסינן עלה בגמ' א"ל אביי לרבא אשכחן רועה וא"ל גנבא סריך בדוכתא פלן יתבינן כך וכך גברא איכא וכן כלבא איכא בהדן וכו' מאי א"ל הרי הוליכן למקום גדודי חי' ולסטים ופרש"י ז"ל הרי הוליכן שהזכיר לו המקום והשיאו לבוא ע"י שגדפו וכן הביא הרמב"ם דין זה בפ"ג משכירות הרי בפירוש כי היותו מתגרה ברועה שעל ידו גדפו את הגנב גרם שיבוא וליקח מהעדר במה שהכעיסו וחשבינן כאלו הוליך ממש את הצאן אל החי' ואל הלסטין א"כ ה"נ דכוותי' מה שהכעיס יוזפא את העצה עליו עד נתחייב ראשו עליהם ונטלו ביתו נחשב כאלו הוא מעצמו הוציא את עצמו ויצא מביתו וחזקתו עכ"ל המר"מ אלשיך וא"כ דמי ממש לנ"ד כיון שהכעיסו את האדון במעשיהם עד שגרמו שהאדון השכיר לאיש אחר בזול יותר מהם אין זה בכלל חרם רגמ"ה ולא גזר בכה"ג כלל וכלל:

ועוד יש להצדיק את ראובן דהנה ראיתי בספרי קודש של אאמו"ר הגאון רבינו ז"ל בחבורו לחו"מ מהדורא חמישי בתשובתו להרב ר' יעקב אביגדור אבד"ק פודקאמין וראב"ד דפ"ק כתב כלל חדש וקילורין לעינים בדיני חזקות ולכן אעתיק פה לשונו הזהב ע"ד החזקות קשה עלי להשיב בדבר שאין לו שורש בש"ס והראשונים ואעפ"כ מוכרח אני להשיב בעזה"י וידע רו"מ כי החזקות הללו המה רק תקנה בעלמא וספק תקנה נמי אוקמוהו אדינא ובפרט דנראה לי דדין חזקות לא עדיפי מדין מצרנות שהוא תקנה של חכמי הש"ס וא"כ הרי במצרנות דנהי דשייך בשכירות דין מצרנות היינו אם אין נ"מ להמשכיר בזה או בזה אבל אם המשכיר אומר שאינו רוצה בזה בשום אופן ל"ש דין מצרנות דלא תקנו חז"ל להפסיד לבעלים כן ה"נ בזה בתקנות חזקות דנהי דחז"ל תקנו חזקות היינו רק אם אין להנכרי ג"מ בזה או בזה רק מכח הוספת מעות דהשני מוסיף נהי דבישראל גם בזה ל"ש מצרנות וצריך ליתן כמו שהשני נותן היינו כיון דהישראל גם להפסיד מניעת הריוח חששו ולא עשו תקנה להפסיד הישראל המשכיר מה שיכול לקבל יותר אבל בנכרי כיון דהפקעת הלואתו מותר מכ"ש מניעת הריוח לכך כ"ז דאין נ"מ להאדון המשכיר או בזה או בזה רק מכח שהשני ניתן יותר מן הראשון אז דמן התורה אין במניעת הריוח איסור לכן תקנו חז"ל שאעפ"כ לא ישיג אחד גבול חברו מטעם חזקה אבל אם אין כוונת האדון מכח שכירות יותר רק מכח דרמיא עלי' כארי' ארבא שגורם לו היזק או כדומה א"כ אם נימא שישב שם בע"כ גוזל הוא את האדון שהקרקע שלו וגזל נכרי הוא אסור מה"ת והוא כנגד הדין תורה לכן לא תקנו חז"ל בזה ולא שייך בזה דין מצרנות עכדה"ק והיינו ממש כנ"ד כיון שלא ע"י הוספת המעות שכר לו האדון רק בכאן הוא כש"כ שהוזיל לו המקח ורואין אנחנו שכל כוונתו רק להוציא את בני יעקב בזה ליכא לא הדין מצרנות ולא עהמב"ח ולא תקנת ר"ג כלל וגם כתב הנה"מ בסי' רל"ז דלכאורה מה הי' צורך לחדר"ג הלא אסור מדינא מטעם דינא דב"מ ותירץ דחר"ג הי' רק שלא להוסיף וא"כ כאן שלא הוסיף ליכא תקנת רגמ"ה וגם דדב"מ ודין עהמב"ח אין כאן כמ"ש אאמו"ר הגאון ז"ל ושו"ת מהר"מ אלשיך ז"ל והדין דין אמת עם ראובן כמו שפסק כ"ה. ומ"ש כת"ר להצדיק את ראובן ע"פ תשובת הרדב"ז סי' תי"ג דהיכא דאיכא דינא דמלכותא ליכא חזקה עיי"ש הנה לא דבר פשוט הוא והרבה מן הפוסקים חולקים עליו והרי מהב"ח בתשובותיו הישנות סי' ס"א מוכח להיפוך דאף היכא דשייך למלך שייך התקנה דכן מורה לשונו בפירוש שכתב תשובה מדינא אין תורת חזקה לא בהארנדאס וכו' כי המלך וב"כ מחכירין לכל מי שימצא לו מעות וכו' ואח"כ כתב ואעפ"כ יש בו איסור מדין תקנה א"כ מורה אף היכא דשייך כלל דד"מ יש איסור התקנה לא כדברי הרדב"ז. ומ"ש עוד להצדיק את ראובן ע"פ דברי הרדב"ז סי' תקל"ז דכל שנסתלק האדון הראשון פסק החזקה א"כ בזמנינו כל חזקות אוראנדעס בטלין ומבוטלין כי פקע כח הראשונים מחמת כי המלך לקח לו כל האוראנדעס לכן בזה"ז ליכא שום חשש הנה כת"ר ראה רק ראי' אחת בהרדב"ז ואנכי הרואה שתי ראיות דהרדב"ז בשו"ת החדשות סי' רי"ג פסק להיפוך דגם היכא דפקע כח האדון הראשון ישבו בדין חזקה וא"כ דבריו סותרין זא"ז ועל איזה תשובה נסמוך עד שבא הכתוב השלישי הוא גדול האחרונים המהרי"ט בשניות סי' למ"ד דפסק להיפוך דאפי' היכא דפקע כח הבעלים מהראשונים כגון שמתו הבעלים או שכרו לאחר החזקה במקומה עומדת והטעם כיון דיש להמחזיק שיעבוד על גוף הקרקע ושווי' חכמים שכירות כמכר עיי"ש. ומ"ש עוד דאף לפי שיטת הפוסקים דאף היכא דיש כח המלך ודדמ"ד פקע החזקה מ"מ הוי באונס והוי כמו אנס המלך גרנו משא"כ בזמנינו דיש בית הנבחרים הוי כמו שאנחנו עושים תקנה חדשה כנגד תקנת רגמ"ה דבר זה לא ניתן להאמר כלל וכ"ש לכתוב בספר. ותו הכי יש בידינו לבטל תקנת רגמ"ה הלא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין והוא דבר בטל אין מהצורך להאריך בזה. וכן מה שמפלפל בענין דין מצרנות מחמת הלאקאל כבר כתבתי לעיל דלפ"ד אאמו"ר ז"ל אין כאן דין מצרנות כלל. ומ"ש בענין עני המהפך בחררה יפה כתב כיון ששכר בזול הרבה תו הוי כמו מציאה והפקר דאין בו דין עהמב"ח כמ"ש הפוסקים ויש עוד לומר כיון ששכרו בזול הרבה יש לדמות למתנה דג"כ כתבו הפוסקים דאין בו דין עהמב"ח דלא עדיף ממצרן דליתא במתנה. עוד יש לסייע להצדיק את ראובן ע"פ דברי המהרש"ל בתשובה באחד ששכר מכירת יין מן השר על ג' שנים ובא אחר ושכר את העסק הנ"ל אחר כלות הג"ש והעלה דאין כאן דין עהמב"ח כיון ששכר עד ג"ש ולא ג"ש לא היפך בחררה כלל עיי"ש וה"נ דכוותי'. תו כתב רו"מ לפלפל בדין שהעלו האחרונים דתקנות רגמ"ה בענין חזקות תליא בפלוגתא דאביי ורבא בדין כ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ הנה י"ל כן דתליא בזה כמ"ש בש"ע יו"ד סי' א' סעיף י"א אם הטילו הקהל חרם שלא ישחוט אלא טבח ידוע ושחט אחר י"א ששחיטתו אסורה והוא מתשובת הרא"ש וכתב שם החו"ד דטעם הרא"ש הוא משום דהלכה כרבא דכ"מ דארל"ת אעל"מ הגם שכבר הקשו האחרונים עליו דלדבריו יסתרו דברי הרא"ש אהדדי דהלא הוא בעצמו פוסק הובא בש"ע יו"ד סי' רכ"ח בטו"ז שם ס"ק מ"ד דבמצות שאפשר לבטלן ע"י שאלה והתרת חרם לא אמרינן האי כללא דרבא דכ"מ דארל"ת אעל"מ עד שמתוך כך העלה בשו"ת חת"ס יו"ד סי' ו' דאפי' בחרמי ציבור דחמורי טובא מ"מ כיון דיש בידם לבטלם לא אמרינן אעל"מ אך כ"ו בחרמי צבור דאפשר לבטלם אך בחדר"ג דאין ביד שום צבור לבטלם דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד וכו' פשיטא דאיתא להאי כללא דאעל"מ ובחנם האריך לספק בזה. ומ"ש רו"מ דרך אגב ליישב קו' השואל בשו"ת חת"ס לפי דברי הטו"ז יו"ד סי' קי"ז דכל מה שנאמר בתורה בפי' להיתר אין בכח חכמים לאסרו א"כ קשה האיך אמר רגמ"ה לאסור ליקח ב' נשים הלא כתיב בפי' בתורה להיתר כי תהינה לאיש שתי נשים הנה יפה דחה דאין זה נקרא היתר מפורש דהיתר מפורש נקרא וזבחת ואכלת וכדומה אך הפ' כי תהינה מורה אם יהי' כן או קודם מתן תורה או שנשא שלא בהיתר וכדומה והוא נכון וברור. ומ"ש עוד אופן אחר ליישב סתירת הרמ"א מסי' ר"ח בחו"מ לסי' ר"ל ביו"ד ע"פ דברי הפמ"א ח"א סי' ל"ד דהכלל אעל"מ לא נאמר רק היכא שהאיסור חל על שניהם על המוכר והקונה אבל היכא שהאיסור חל רק על אחד לא אמרינן הך כללא הנה זה דוחק גדול הגם דהמרדכי מיירי גם מנדר דהוי איסור חפצא וחל על שניהם האיסור אך הרמ"א לא איירי כלל מנדר וכתב רק בשבועה ושבועה הוא איסור גברא לא איסור חפצא ועדיין אין סתירת הרמ"א מיושב אם ימחול לעיין בספרי לשון צדיק בתשובה להרב ר"ד לייטר הבאתי דברי הפמ"א הנ"ל ותרצתי בזה קושיא גדולה ומ"ש בטעם דאמר אביי ורבא כ"מ דארל"ת הלא לא תורה הוא רק מדרבנן או חר"ג וכתב דהיינו כיון דכל מלתא מדרבנן סמכוהו אקרא דל"ת ימחול לעיין בשו"ת חת"ס חו"מ סי' ק"ד ויראה שכוון לרוב דבריו שם. דברי ידידו נצח:

תוכן העניינים

שערי בנימין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה