שערי בנימין· רבי אברהם בנימין קלוגר
סימן כב
ב"ה יום ג' כ"ג אדר תרמ"ה לפ"ק בראדי:
בין גאולה לגאולה ישיגהו רווח והצלה וקרנו ירום למעלה כבוד ידי"נ הרב הגדול החריף ובקי בחדרי תורה עיניו כיונים על אפיקי הראשונים כש"ת מו"ה
ישעי' לאנדמאן מק'
פודהייץ: אחד"ש נועם יקרת מכתבו הגיעני בזמנו אמנם לדאבון לבי לא יכלתי לעיין ולהשיב תיכף כי לא הייתי בקו הבריאה וכהיום הוקל לי מעט בעזר השם אמרתי להשיב למעכת"ה בראשונה ולו משפט הבכורה כי מאוד יקרו דבריו בעיני כי המה ד"ת וצדקו יחדו אליבא דדינא וכמעט אין להשיב על דבריו האמורים בצדק אך למען כת"ר אשתעשע עמו:
הנה ע"ד שאלתו בעיר שנפטר הרב שלהם ושלחו אחר רב להספידו ודיבר הרב המספיד עם אנשי העיר שיקבלו את חתנו לרב והוא מחזיקו אצלו וכעת בא לשם חתן הרב הנפטר לתבוע חזקת חותנו ולהיות שמה לרב ואנשי העיר עמדו נגדו ורצו לדון בזבל"א וזבל"א ורוצים אנשים משם לקבל לבורר מצדם את הרב המספיד הנ"ל אבל חתן הנפטר אומר שהרב המספיד הנ"ל הוא נוגע בדבר כי רוצה שיהי' חתנו לרב ע"כ פסול לדין אף בזבל"א וזבל"א הדין עם מי:
תשובה יפה דן ויפה הורה מעכ"ת דבודאי אסור לו להיות דיין אף בזבל"א כי חשוב נוגע כמו דקיי"ל בש"ע חו"מ סי' ז' כל הפסולים להעיד מחמת קורבה או מחמת עברה פסולין לדון ומבואר שם בסעיף י"ב כל דבר שיש לדיין בו צד הנאה אינו יכול לדון עליו עכ"ל וכבר מבואר בש"ע חו"מ סי' ל"ז סכ"ו וז"ל ואלו דברים תלוין בדעת הדיין ובעוצם בינתו וכו' ויעמיק לראות אם ימצא לזה העד צד הנאה בעדות זו אפי' בדרך רחוקה ונפלאה הרי זה לא יעיד בה וכן לא יהי' דיין בדבר וכו' ומעתה לשני הטעמים שכתב הסמ"ע בריש סי' ל"ז בטעם דנוגע פסול טעם האחד מצד קורבה וטעם השני מצד דחיישינן דלמא משקר אסור לו להיות דיין בדבר מצד שהוא נוגע בדבר הגם דבסי' ז' סע"ז שם כתב הרמ"א וי"א דכל שאינו אוהבו ושונאו ממש מותר לו לדון בזבל"א וזבל"א הלא כתב שם הסמ"ע סע"ק כ' דהיינו דוקא באינו אוהבו ושונאו ממש דכיון דהוא רק מדת חסידות ממש ע"כ מותר לדונו בזבל"א וזבל"א אבל בקרוב או פסול דפסול מן התורה אסור לו להיות דיין בזבל"א עיי"ש א"כ פשיטא דחשיב נוגע א"כ לא מבעיא לטעם של הסמ"ע דנוגע פסול מטעם קרוב א"כ בודאי נוגע פסול מדאורייתא דהוי כמו קרוב א"כ פשיטא דאסור לו להיות דיין אף בזבל"א לדעת הסמ"ע בסי' ז' ס"ק כ' הנ"ל אלא אפי' לטעם השני של הסמ"ע דמשום הכי נוגע פסול מטעם דחיישינן דלמא משקר וכתבתי לקמן דלטעם זה לא הוי נוגע פסול מדאורייתא (ועיין לקמן מלתא בטעמא) אבל בדיין גרע עוד לענין נוגע מעדות כיון דאיתא בחו"מ סי' ל"ג ס"א כל הפסולים לדון פסולים להעיד הוץ מאוהב ושונא שכשרים להעיד אעפ"י שפסולים לדון וכתב שם הסמ"ע בסק"א הטעם וז"ל דבעדות כאשר הוא לפנינו הוא מעיד ולא חיישינן לי' שישנה בכוון בשביל אהבתו או שנאתו משא"כ בדין שתולה בסברא והמחשבה משתנה מחמת אהבתו או שנאתו בלא כוונת רשע עכ"ל הרי דבדיין ל"צ לבא לטעמא דמשקר אך כיון שרוצה לעשות את חתנו לרב נשתנה דעתו ממילא ולא חשדינן לי' למשקר כלל א"כ בודאי פסול מדאורייתא א"כ פסול אף בזבל"א כדעת הסמ"ע הנ"ל ולא דמי כלל להא דמבואר בסי' ל"ז דכל היכא דהשתא אינו נוגע בעדות אעפ"י שאם יתעשר יהנה בעדותו כשר להעיד וא"כ אפ"ל גם בזה כיון דאף אם יפסיד חתן הנפטר חזקת חותנו אין ידוע עדיין אם יוגמר הדבר שיקבלו בני העיר את חתן הרב המספיד שהרי לא הי' רק דברים עם אנשי העיר ועדיין לא נגמר ע"כ לא מקרי נוגע ז"א דבנדון סי' ל"ז הרי השתא עדיין לא נתעשר ובין אם יעיד ובין אם לא יעיד אין לו עכשיו שום הנאה והעושר לא תלוי בעדותו כלל ע"כ שפיר לא מקרי נוגע וכשר להעיד אבל בנ"ד הרי השתא ע"י חזקת חתן הרב הנפטר לא יוכל כלל הרב המספיד להשתדל עבור חתנו וכשיהי' הדין שאין לחתן הרב הנפטר חזקה יכול להיות חתנו שם לרב א"כ יוכל להיות להרב המספיד עכשיו הנאה וכבר הובא לעיל מ"ש בש"ע לקמן דברים אלו תלוים בדעת הדיין וכו' וכו' וכן לא יהי' דיין בדבר עכ"ל א"כ בנדון דידן כיון שגילה הרב המספיד מעיקרא דעתו שרוצה שחתנו יתמנה שם ממילא יש לו צד הנאה בדין זה דאף שאין הדבר ברור שאם לא ישאר שם חתן הרב המספיד משא"כ כשישאר חתן הרב הנפטר על מקום חותנו וא"כ שפיר נקרא הרב המספיד נוגע בדבר, עוד י"ל דל"ד להתם דהתם הנגיעה אינו עומד כלל בשעה שהעיד לנגד עיניו ופן יתעשר זה אינו עולה ע"ד ומחשבות ב"א אבל כאן בשעה שישב לדון הנגיעה עומדת כעת לנגד עיניו פן יהי' חתנו לרב הגם שהוא ספק עכ"פ בספק נגיעה נשתנה סברתו ומחשבתו להטות לצד זה יותר פן יעלה בידו למנות חתנו לרב משא"כ שמא יתעשר אינו עולה ע"ד ב"א אף ספק כלל כמובן ובאמת אם הי' לו כעת תקוה ומראה מקום להתעשר הגם שהוא ספק בודאי הי' ג"כ פסול להעיד ומכש"כ דיין דגרע מעדות כנ"ל (ועיין בבכ"י סי' ל"ז בשם מהריב"ל דאפי' אם אין להם הנאה אלא עשיית רצון נוגע כעדות מקרי) וא"כ בודאי הדין עם מעכת"ה דהרב המספיד אסור להיות דיין אף בזבל"א וז"ב:
והנה זה לי ימים רבים עמדתי על החקירה המבואר בדברי הפוסקים אי נוגע פסול לעדות מדאורייתא או רק מדרבנן והנה כל הפוסקים תפסו דנוגע פסול מן התורה ולכאורה מוכרח לומר כן דהרי קיי"ל בסי' ל"ז דהפסול מן התורה א"צ הכרזה ופסול מדרבנן צריך הכרזה ולא מצינו שום דעה בהפוסקים דנוגע בעדות יהי' צריך הכרזה א"ו דכ"ע סוברים דנוגע פסול מן התורה אמנם לפענ"ד נראה דזה תלוי בב' הטעמים של הסמ"ע הנ"ל והש"ך בר"ס ל"ז טעם הע"ש דהוא מטעם קרוב וטעם השני דלמא משקר ולזה הטעם האחרון הסכים הש"ך עיי"ש והנה להטעם דהוא קרוב בודאי מדאורייתא נוגע פסול כמו דקרוב פסול מדאורייתא אמנם לטעם השני דחיישינן ד דלמא משקר י"ל דבאמת מדאורייתא כשר ול"ח דלמא משקר אך מדרבנן פסול והיינו משום דלכאורה קשה לי מדוע נימא גבי נוגע דלמא משקר הלא אנן קיי"ל כר"ה בשני כתי עדים המכחישים זא"ז זו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפ"ע ומעידה והוא מטעם דמוקמינן כל כת בחזקת כשרות הגם שיש כנגדם חזקת ממון של הנתבע או הלוה והטעם כמ"ש הפנ"י בחידושיו לגיטין (דף ח') דחזקת כשרות עדיף מחזקת ממון עיי"ש א"כ קשה למה יהי' נוגע פסול משום דחיישינן דלמא משקר נימא דמעמידין אותו על חזקת כשרות בשביל הנאתו או נגיעה דממון וכדומה כמו בב' כתי עדים המכחישין זא"ז וא"ל דכאן איתרע ח"כ שלו מחמת דהוא נוגע הלא ג"כ בב' כתי עדים המכחישין זא"ז איתרע ח"כ שלהם דשנים מהם ודאי פסולים א"ו דלטעמא דלמא משקר אינו אלא מדרבנן ובדרבנן יש לחלק בין ב' כתי עדים לכאן בכמה גוונא אך כ"ז בעד הנוגע אבל בדיין הנוגע א"צ לומר דחשדינן לי' למשקר דבאמת מוקמינן לי' אח"כ דלא ישקר בשביל הנגיעה רק אמרינן דממילא נשתנה סברתו ומחשבתו ע"י הנגיעה כטעם הסמ"ע בר"ס ל"ז הנ"ל וז"ב ודוק. אמנם הש"ך ז"ל מסכים לטעם הע"ש דחיישינן דלמא משקר ואעפ"כ סובר דנוגע פסול מד מדאורייתא ע"כ צ"ע מהא דב' כתי עדים וכנ"ל. והנה ראיתי בשו"ת נו"ב קמא חאהע"ז סי' כ"ז דהביא ראי' לדעת הש"ך ודעימי' דנוגע פסול מטעם דמשקר ולא מטעם קרוב וזה"ל והנה אני אומר כיון שכן דלגבי ממון נקרא עד פסול ובטלה כל העדות א"כ קו' הגמ' בד"נ הרוג יציל מקשה אני גבי ד"מ מלוה ולוה יצילו דבשלמא שם מתרץ הגמ' דעל עצמו אין עליו שם עד כלל ולא הוי עדות ש שבטלה מקצתו אבל גבי ממונא דנקרא עליו עד פסול וא"כ מלוה ולוה יצילו בשלמא לשטת הסמ"ע והש"ך דהטעם פסול נוגע הוא משום דמשקר א"כ אין זה עדות שבטלה מקצתו בטלה כולו אבל לדעת הע"ש דנוגע אינו משקר והטעם משום פסול קורבה קשה מלוה ולוה יצילו עכ"ל הנו"ב עיי"ש ודבריו נפלאו ממני דהרי שם במכות (דף ו') פריך הגמ' אלא מעתה הרוג יציל ופרש"י לר' יוסי פריך דאמר אף בלא התרו שלא נתכוין להעיד הוא מציל את הנדון מפני קורבה ה"ה נמי יציל את הנדון שהרי גם הוא ראה והוא קרוב אצל עצמו עכ"ל א"כ עיקר קו' הש"ס לר' יוסי וא"כ מה מקשה מלוה ולוה יצילו דהרי שם במשנה אמרינן אר"י בד"א דאמרינן עדות שבטלה מקצתו בטלה כולו בד"נ אבל בד"מ תתקיים העדות בשאר וא"כ לק"מ דמלוה ולוה יצילו הלא לר"י לא אמרינן כלל בד"מ עדות שבטלה מקצתו בטלה כולו וצע"ג. ויש לדחות דכוונת הנו"ב הוי דכוונת הגמ' מלוה ולוה יצילו קאי אליבא דרבי דס"ל שם במשנה דגם בד"מ אמרינן עדות שבטלה מקצתו בטלה כולו ובד"מ א"צ התראה ועדיין צ"ע:
והנה בילדותי שמעתי בשם גדול אחד שהביא ראי' ע"ד החידוד דנוגע פסול רק מדרבנן ומה"ת כשר מהא דאמרינן במס' ב"ק (דמ"א ע"א) במשנה שור שנגח את האדם ומת מועד משלם את הכופר ותם פטור ופריך שם הגמ' וכי מאחר דמתם קטלינן לי' מועד היכי משכחת לה ושקלינן וטרינן שם ומסיק כגון שהוזמו בזוממי זוממין ופריך הניחא אי ליעודי תורא בעינן שפיר אלא אי ליעודי גברא בעינן מימר אמר לא הוי ידענא ומשני כגון דאמרו כל אימת דקטיל תורא גבי' הוי קאי. ומקשים העולם מדוע הקשו הש"ס על המשנה דמועד חייב כופר ותם פטור כיון דתם קטלינן מועד היכי משכחת לה ולא הקשו יותר על התורה גופא דנאמר בקרא דבין תם ובין מועד חייבין מיתה קשה מאחר דמתם קטלינן מועד היכא משכחת לה ותירץ הגדול הנ"ל דעל התורה לק"מ דגם המקשן ידע דיש לתרץ בזוממי זוממין רק דהוי ק"ל קושיות הש"ס הניחא למ"ד ליעודי תורא אלא למ"ד ליעודי גברא מאי א"ל אך אם אמרינן דנוגע כשר לעדות מן התורה א"כ על התורה לק"מ די"ל כגון שבעל השור עצמו הוא אחד מן הזוממין דאז א"א לומר אנא אהעדאת קא סמיכנא לכן מקשה הש"ס על המשנה דנוגע בעדות מדרבנן פסול ואם הי' הבעלים אחד מן הזוממין אז נהרג השור ע"פ עדות הראשונים ולא נתקבל עדותם של השור ולא הוי נוגע כלל וא"כ שפיר י"ל ליעודי גברא עכתו"ד מה ששמעתי. והרואה יראה שהוא רק לחידוד וגם הדוחק מבואר שידע המקשן מסברת התרצן ורק מזה התרצן דמיירי בזוממי זוממין ושכחו כל התירוצים הראשונים שמתרץ שם בש"ס אמנם אחרי דדלא לי חספא מצאתי מרגניתא תותי' להביא מכאן ראי' להיפוך דנוגע פסול מה"ת והיינו מכח קו' העולם הנ"ל מדוע הקשו הש"ס על המשנה ולא הקשו יותר על הקרא גופא דמאחר דמתם קטלינן לי' מועד היכא משכחת לה דהנה ידוע פלוגתת הפוסקים אי גבי נוגע בעדות אי בעינן תחלתו וסופו בכשרות (אי מהני סלוק) והש"ך בסי' ל"ז ס"ק ל"ב הביא דעות בזה א"כ גם זה תלוי בהתרי טעמים דהביא הסמ"ע והש"ך אי נוגע פסול מטעם קרוב או מטעם דמשקר דלטעם דהוי כמו קרוב א"כ כמו דקיי"ל בחו"מ סי' ל"ג הי' יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ואח"כ נעשה חתנו וכו' אינו מעיד וא"כ נוגע בעינן תחלתו וסופו בכשרות אמנם אם נאמר הטעם דחיישינן דמשקר בשביל הנאתו א"כ בנסתלק כשר וכן איתא ברמב"ן בחידושיו לב"ב אמנם שם בב"ב (דף מ"ג) הביא הרמב"ן בשם רבותיו דנוגע בעדות מחמת ממון שאני משאר פסולין דגבי ממון לא מקרי תחלתו בפסלות כיון דמטא לי' הנאה בזה לאו בר עדות הוא כלל ואח"כ כשמסתלק כשר למפרע עיי"ש ודברי הרמב"ן הללו משו"ת מהרי"ט סי' כ"ו עיי"ש בח"ר שכתב דגבי נוגע בעינן ג"כ תחלתו וסופו בכשרות וכתב שם דהא דאמרינן דאין מוכר מעיד ללוקח משום חששא דמעמידו בפני בע"ח והוי נוגע ולא נימא הטעם משום דלא הוי תחלתו וסופו בכשרות משום שמתחלה הי' השור שלו ומתרץ דשאני התם דבעת שהי' שלו לא הי' עליו שם עדות כלל משא"כ בעת שהי' עליו שם עד בעינן תחלתו וסופו בכשרות עיי"ש ולדברי הרמב"ן הנ"ל לק"מ קו' המהרי"ט משדה כמובן ועיין בנוב"ק סי' ל"ג ובשו"ת חת"ס חו"מ סי' ל"ו. ונחזור לענין הנ"ל לפ"ד הרמב"ן והפוסקים שעמו דבמעיד לענין שיש לקרוב בו הנאה מהני סילוק שנסתלק הקרוב מהנאה היינו הממון ואם הוי תחלתו וסופו בכשרות א"כ עה"ת לק"מ קו' הגמ' וכי מאחר דמתם קטלינן לי' מועד היכא משכחת לה די"ל דמשכחת לה כה"ג שאמר שהשור הרג קרובו ורצה שיתן חצי כופר ליורשיו בתם והוא מן יורשי הנהרג א"כ הוי נוגע ופסול ואין השור נהרג ג"כ מטעם דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכן הי' בפעם שני' אך בפעם ג' שהרג סילק הקרוב א"ע מהכופר וא"כ לפי דברי הרמב"ם ז"ל נאמן הוא למפרע מה שראה בעוד היותו נוגע וא"כ שפיר משכחת לה שנעשה מועד וא"כ על התורה לק"מ ואך על המשנה דתני מועד משלם את הכופר ותם פטור וא"כ שפיר מקשה הש"ס מועד היכא משכחת לה שאין לומר כנ"ל דהעיד שהי' קרובו ז"א כיון דאין כאן כופר אין כאן רק עדות על השור א"כ קטלינן לי' באמת שהוא תם ע"י עדותו א"כ קשה שפיר מועד היכא משכחת לה וממקום שהביא הרב הנ"ל להוכיח דנוגע לעדות פסול מדרבנן מזה מוכח להיפוך בדרך ישר דנוגע פסול לעדות מדאורייתא ודוק שהוא לדעתי נכון. דברי ידידו וכו':