אור ברסלב

שערי בנימין· רבי אברהם בנימין קלוגר

סימן ו

סימן ה

ולמלאות הענין אעניד זר תפארה מה שמצאתי בכתבי קודש מרן מר אבא הגאון מאור הגולה מארי' דכולא תלמודא זצ"ל המדבר באלו הענינים, וזה לשונו הטהור:

לידידי כנפשי הרבני המופלג החריף ושנון המשכיל מו"ה

צבי הירש חיות נ"י:

הנה דבריו קבלתי ותוכן דבריו ליישב דעת הרמב"ם ז"ל, דבהקדש א"י לחזור בו תכ"ד הוא מכח דס"ל אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי ונחשב מעשה ובמעשה א"י לחזור בו אף תכ"ד. אבל בב"ק (דף ע"ג) פריך הש"ס לר' יוסי דהוא ס"ל בפ"ק דתמורה (דף ד') דאמרו שם משמי' דר' יוסי הגלילי דבכל התורה לאו שאין בו מעשה לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ואר"י לתנא לא תתני מימר דבדבורא קעביד מעשה וא"כ משמע דר' יוסי ס"ל דמימר לא הוי מעשה ולכך לדידי' שפיר יכול לחזור בו תכ"ד ע"כ תוכן דבריך:

ידידי זה אי אפשר להאמר מכח כמה טעמים. אחד דסברת דסתם ר' יוסי הוי ר' יוסי הגלילי וזה אינו דסתם ר' יוסי לא הוי ר' יוסי הגלילי וכן מוכח להדיא בהקדמת הרמב"ם לחבורו דר' יוסי סתם הוי חברו של ר"מ והם קבלו מר"ע ור' ישמעאל ור' יוסי הגלילי הוי אחר והוא קיבל מר"ט יעו"ש. אף אם סתם ר' יוסי הוי בנו של ר' יוסי הגלילי כמ"ש בסדר הדורות אין הכרח דס"ל כוותי' ומה פריך דהש"ס לפעמים מתרץ כן דראב"ש ס"ל כאבוהו ואין הכרח דס"ל כן ולפעמים קאמר הש"ס דפליג עלה בחדא וא"כ מהו פריך נימא דבזה פליג על אביו ודו"ק וא"כ מהו פריך הש"ס לר' יוסי סתם דנימא תכ"ד כד"ד ועוד דמלשון הש"ס בתמורה דאמר ר' יוחנן לא תתני מימר משמע דהוא מגי' כן בלשון ר' יוסי עצמו דאין לומר דכוונת ר' יוחנן הוי לחלוק בלשון פלוגתא דא"כ לא הו"ל לומר לא תתני רק הו"ל לומר לא קיי"ל כן בהא במימר ומהו לשון לא תתני ומזה משמע דמגי' כן בלשון ר' יוסי עצמו ועוד דאם אינו מגי' כן מנ"ל לר' יוחנן לחלוק על התנא ובע"כ מכח דמגי' כן דר' יוסי עצמו לא קאמר מימר כלל וא"כ נסתרו דבריך בזה:

ועוד בר מן דין ובר מן דין הנה בגוף הסברא דהיכי דהוי מעשה לא מהני חזרה תוכ"ד הרגיש בזה הט"ז בחו"מ והעלה דאף בקנין ממון כל דעשה מעשה בגוף החפץ א"י לחזור בו תכ"ד ולפי דבריו ודאי הוי א"ש בפשיטות מה דבמקדיש לא מהני חזרה תכ"ד כיון דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי אבל באמת דברי הט"ז תמוהין דבכל הקנינים יכול לחזור בו תכ"ד אף היכי דעשה מעשה כגון מסירה ומשיכה וכמשמעות לשון הש"ע והפוסקים בחו"מ סימן קצ"א. ועוד תמהתי עליו בחדושי מכבר ומצאתיו אח"כ בספר המקנה ה' קדושין סימן ל"ח ובספר קצה"ח ובאבני מלואים דאם בכל הקנינים היכי דעשה מעשה א"י לחזור בו מאי אריא דנקט הש"ס דבקדושין א"י לחזור בו הרי בקדושין הוי מעשה בגוף האשה והיכי דהוי מעשה א"י לחזור בו אלא ודאי מדנקט קדושין מוכח דבשאר הקנינים אף בעשה מעשה יכול לחזור בו תכ"ד וא"כ נסתרו דבריך מ"ש דמתוך דהוי מעשה א"י לחזור בו דהרי אף בקנינים היכי דהוי מעשה ומהני חזרה תכ"ד ולכך ליתא לדבריך:

ולפמ"ש בחדושי לנדרים (דף כ"ט) במה דמשני שם הש"ס דאף למ"ד התם חוזרת הכא אינה חוזרת מכח דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי והקשיתי הרי אף גבי נתינת מעות ליד אשה איכא מסירה ממש דמסר לה הכסף ויכול לחזור בו והתם בהקדש נמי הוי על אחר למ"ד יום כמו בקדושין ומה בין זה לזה ודו"ק. וכתבתי לחלק דשאני מסירה דקדושין דצריך שניהם מעשה ודבור וכל חד בלא חברי' לא מהני דהדבור לא מהני בלא מעשה והמעשה לא מהני בלא הדבור ולכך אם חוזר אח"כ אמרינן אתי דבור ומבטל דבור ונשאר רק המעשה בלא הדבור ובטל ממילא וא"כ אין דבור השני מבטל המעשה רק הדבור הראשון אבל גבי הקדש אמירה בעצמו הוי כמעשה והוי גוף הדבור כמעשה לכך לא מהני חזרה והוי כמ"ש בפ"ג דקדושין דשאני מחשבה דטומאה ותרומה דהוי כמעשה לכך לא אתי דבור ומבטל מעשה לכך אין יכול לחזור בו יעו"ש א"כ הוי א"ש דבריך כאן דנהי דבשאר מסירה מהני חזרה תכ"ד היינו כיון דקנין מסירה בעינן אמירה ולכך אתי דבור ומבטל דבור ושוב בטל המעשה ממילא אבל בהקדש דהדבור גופו הוי כמעשה לכך לא אתי דבור ומבטל מעשה:

ושוב הגיע לידי ספר קצות החושן כי לא הי' בביתי תחלה וראיתי בו סברא זו וכוונתי לדעתו בזה ולפמ"ש הוא מוכרח כן בש"ס דנדרים וראי' ברורה משם והוי א"ש מה דהוי קשה להרמב"ם למה לא מנה הש"ס בסוף נדרים גבי הנהו דלא מהני חזרה תכ"ד הו"ל למנות הקדש נמי אך לפמ"ש א"ש דלא מנה רק הני דהדבור הוי דבור גרידא דאף דבקדושין וגירושין איכא מעשה מ"מ הדבור דידהו הוי רק דבור גרידא ושייך בי' לומר תכ"ד כד"ד אבל בהקדש הדבור גופו הוי כמעשה ובזה פשיטא דלא מהני חזרה תכ"ד דלא שייך לומר תכ"ד דאין כאן דבור רק מעשה ממש:

והנה עפ"י הנ"ל הי' נראה ליישב שיטת הרמב"ם דאינו סותר לסוגיא דמרובה והוא. דהנה לכאורה הי' מקום לחלק דבשלמא אם רוצה לחזור בו מהקדש לחולין א"כ הוא בא לחזור ולהוציאו מרשות הקדש לגמרי שפיר י"ל כיון דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי א"כ הוי הדבור כמעשה ולא אתי אח"כ הדבור שחוזר בו שיהי' חולין לבטל מעשה אבל אם כעת מסכים שיהי' הקדש רק דחוזר בו מעולה לשלמים או להיפוך א"כ בזה אף בחזרה אינו בא להוציא מרשות הקדש רק משמירו ברשות הקדש א"כ גוף הדבור שהקדישו אינו מבטל רק שחוזר בו ממה שאמר תחלה שיהי' עולה ואומר שיהי' שלמים הנה אמירת עולה שפיר הוי רק דבור בעלמא ויכול לחזור בו מעולה לשלמים דאתי דבור ומבטל דבור כיון דסוף סוף הוי קודש רק לענין מה יהי' הקודש זה דינו רק כדבור ואתי דבור ומבטל דבור והמעשה אינו בטל דהרי נשאר הקדש וא"כ תקשה אכתי למה ס"ל להרמב"ם באומר ולד זה שלמים ואח"כ עולה אין יכול לחזור בו תכ"ד וצריך לומר כיון דקיי"ל אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו א"כ ה"נ בשלמא אם הי' יכול לחזור בו לגמרי תכ"ד להיות חולין א"כ הוי עדיין ברשותו לכך הי' יכול נמי לעשותו שלמים או תמורת שלמים אבל כיון דלחולין אין יכול לחזור בו דלא אתי דבור ומבטל

מעשה א"כ שוב אף לעשותו שלמים אינו יכול דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו:

והנה בסוגיא דצנועין יש שם פלוגתא דר"י ור"ל. דר"ל ס"ל דיכול אדם להקדיש דבר שאינו ברשותו ואנן קיי"ל כר' יוחנן דאינו יכול להקדיש ולכך י"ל דסוגיא דמרובה ס"ל כר"ל דיכול להקדיש דבר שאינו ברשותו ולכך פריך שפיר דלמה לא יוכל לחזור בו לומר תמורת שלמים דהרי בזה אינו חוזר מההקדש רק מעולה שלמים ונימא אתי דבור ומבטל דבור. ואין לומר דאין יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו דהרי לר"ל יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו לכך משני תרי כד"ד הוי אבל אנן דקיי"ל כר"י דאינו מקדיש דבר שאינו ברשותו לכך אף מעולה לשלמים לא מהני חזרה דא"י להקדיש דבר שאינו ברשותו והוי א"ש פסקי הרמב"ם:

ובדרך זה יתיישב דברי הרמב"ם יותר נכון. דהנה בש"ס פ"ג דקדושין ובפ"ג דנדרים מביא שם הך בעיא דר"א בנותן שתי פרוטות לאשה ואומר לה באחת התקדשי היום ובאחת לאחר שאגרשך וכו'. והנה הרמב"ם פוסק בפשיטות בפ"ז מה"א דמקודשת וכתבו הרשב"א והר"ן דלמד כן מפ"ה דכתובות דאמר שם ר' אילא מה אלו אומר שדה זו שאני מוכר לך תקדיש דקדשה יעו"ש. והנה לכאורה הוי קשה מה ראי' מהתם דממ"נ היכי מיירי אם מיירי דעדיין לא עשה בו חזקה כלל בשעה שאומר תקדיש א"כ מה ראי' לענין קדושין דבשעה שאומר ובאחת לאחר שאגרשך כבר קבלה פרוטה ראשונה ונתקדשה פעם א' ובע"כ גם גבי מכירה נמי מיירי רק דאמר לו שדה זו שאני מוכר לך ועשה בו קנין תיכף ואז אמר לו תקדיש א"כ מה ראי' מהתם לקדושין בשלמא במכירה כיון דיכול עדיין לחזור בו תכ"ד לכך נחשב שלו אבל בקדושין דתכ"ד לאו כד"ד א"כ אינו יכול לחזור בו עוד לכך אף לקדשה תיכף לאחר שיגרשה אינו יכול דמעתה אין בידו לקדשה כיון דכבר נתקדשה לו והוי כנותן פרוטה לאשתו דלא מהני ומזה הי' מוכח כדעת הט"ז דס"ל גם במכירה א"י לחזור בו תכ"ד ולכך יש מהתם שפיר ראי' דהרי חזינן דלחזור לא הי' יכול עוד ומ"מ נחשב בידו להקדישה דדוקא לענין חזרה אמרינן תכ"ד לאו כד"ד ודלא אתי דבור ומבטל מעשה אבל לענין שיחשב כשלו שיהי' יכול לחזור ולהקדישה שפיר נחשב שלו כיון דתכ"ד כד"ד הוי בשעה זו כאלו הי' רגע הראשונה בשעה שמכרה תחלה או באשה בשעה שקדשה בתחלה וכעין שכתבו התוספות בב"ק (דף ע"ג) דאף אם א"י לחזור בו תכ"ד מ"מ לענין לפרש דבריו הוי תכ"ד כד"ד כן ה"נ בזה. בשלמא לבטל דבריו הראשונים לא הוי כדבור כיון דלא אתי דבור ומבטל מעשה אבל מה שאינו חוזר רק לקיום מעשה לענין קיום המעשה שפיר הוי כדבור ונחשב עדיין שלו כרגע ראשונה והוי בידו. אך בזה לא הונח דאכתי מה ראי' מהתם דלמא ר' אילא מיירי בקנין סידור וכסף דבזה לכ"ע יכול לחזור בו תכ"ד או בעסוקין באותו ענין ומה ראי' לקדושין. ועוד קשיא למה נקט ר"א בעיא שלו בנתן שתי פרוטות לאשה למה לי דנתן שני הפרוטות יחד וכך הו"ל נתן פרוטה לאשה ואמר לה התקדשי לי היום ונתן לה פרוטה ואמר לה התקדשי לאחר שאגרשך ולמ"ל דנקט דנתן שני הפרוטות יחד. גם קשה מה דהקשו הרשב"א והר"ן בנדרים (דף למ"ד) למה לא פשיט להיפוך דאינה מקודשת כיון דאשה דמיא לפדאוהו אחרים ופשיט להיפוך דאינה מקודשת והר"ן שם נדחק בזה. ולדעתי נראה כך דודאי זה מודה ר"א אם נתן לה פרוטה ואמר לה התקדשי לי בזה היום אף אם תיכף הי' נותן לה עוד פרוטה והי' אומר התקדשי לאחר שאגרשך לא הי' מהני כיון דתוכ"ד בקדושין לאו כד"ד א"כ לא הוי בידו לקדשה רק דמבעי' לי' אי בגמר דבריו קודם נתינה אמר לה תחלה כל האמירה ואח"כ נתן להן א"כ בשעת קדושין שניים עדיין לא נתקדשה קדושין הראשונים כיון דלא נתן לה עדיין או דמיירי דאמר לה אחר הנתינה רק בזה כיון דנתן לה יחד שני פרוטות ואמר לה התקדשי בפרוטה א"כ באותו רגע הוי כידוע דרוצה לקדשה תיכף עוד דאל"כ למה הקדים ליתן לה שתים אחר שמקדשה רק בפרוטה ובע"כ תחלה הוי גלוי מלתא דרוצה לקדשה עוד אף דלא הי' אפשר לומר שני דברים כאחד לכך אמר לה קדושין שניים אח"כ והוי כמו תמורת עולה ושלמים דס"ל לר' יוסי כיון דאי אפשר לומר ולהוציא שני דברים כאחד חלו שניהם כן ה"נ בזה ובאמת ממה דהזכיר ר"א תחלה הנתינה ואח"כ האמירה ולא הזכיר תחלה האמירה ואח"כ הנתינה מוכח דבאמת באמר תחלה קודם כל הנתינה הוי פשיטא לי' דמהני כיון דעדיין לא נתקדשה כלל ולא מבעי' לי' רק בנתן תחלה לה הכסף א"כ תיכף אחר הנתינה ואמר באחת היום כבר נתקדשה ומ"מ כיון דנתן לה תחלה שניהם הוי כגלוי דעת שרצה לקדשה יחד ולכך מדמה לה הרמב"ם שפיר לשדה זו שאני מוכר לך דהתם נמי כיון דיכול הוא לחזור בו תכ"ד לכך הוי כדבור אחד ממש ודומה ממש לקדושין בנתן לה שני פרוטות תחלה ויליף הרמב"ם זה מזה ולכך א"ש מה דלא פשיט לי' מהתם מפדאן אחרים דאינן מקודשת דהתם בשעה שאמר הרי נטיעות הללו קודש או קרבן לא הוי גלוי דעת תחלה דרצה לומר שפדאן יחזרו ויתקדשו ושוב אין יכול להקדישן כיון דבהקדש תכ"ד לאו כד"ד וא"כ כבר אינן ברשותו כלל ולכך לא מהני בפדאן אחרים אבל בבעיא דר"א דנתן לה תחלה שני פרוטות ואמר לה התקדשי לי באחת דיש גלוי דעת תיכף דרוצה לקדשה עוד בזה י"ל דלא נחשבו אינן ברשותו כיון דיש גלוי דעת דרצה כן מתחלה לקדשה שני פעמים לכך לא פשיט לי' מהא וא"כ לפ"ז מוכח מבעיא דר"א דנקט בנתן שני פרוטות יחד ולא נקט בנתן חדא חדא וגם ממה דלא פשיט הש"ס בנדרים מפדאן אחרים מוכח דס"ל כיון דאין יכול לחזור בו תכ"ד אף לקיים המעשה נמי לאו כדבור דמי ואינו ברשותו להקדישו ולקדשה והסוגיא דב"ק בע"כ הוי ס"ל דנהי דתוך כ"ד לאו כד"ד בהקדש היינו רק לענין חזרה דלא אתי דבור ומבטל מעשה אבל לקיים מעשה הוי כדבור ונחשב עדיין ברשותו כבתחלה ויכול לחזור מהקדש להקדש ומקדושין לקדושין אבל אנן קיי"ל כדעת ר"א והש"ס בנדרים דמוכח דס"ל היכי דלאו כד"ד אף לענין קיום מעשה לא הוי כדבור דמי, ולא נחשב ברשותו עוד כלל, ולכך אף מהקדש להקדש אין יכול לחזור בו:

ויובן יותר, די"ל דהש"ס דמרובה ס"ל כהס"ד דנדרים דאף בפדאן אחרים נמי חוזרין וקדושות ולא הוי ידע מימרא דר' יוחנן שם ולכך הוי מוכיח מזה דאף דתכ"ד בהקדש לאו כדבור דמי לענין קיום מעשה להיות ברשותו עדיין שיוכל לחזור ולהקדיש הוי כדבור וכדס"ד דש"ס דנדרים דפריך שם תפשוט דבעי ר"א וכו' ולכך מוכרח הוא לתרץ דתרי תכ"ד הוי אבל אנן דקיי"ל כר' יוחנן דפדאן אחרים אין חוזרין וקודשות וקיי"ל כר"א בנתן שני פרוטות מקודשת בע"כ יש לחלק דהתם הוי גלוי דעת תחלה דרוצה לקדשה עוד לכך מהני אבל באומר נטיעות האלו קרבן עד שיקצצו לא מהני בפדאן אחרים כיון דלא הוי ברשותו עוד ואין יכול לחזור בו אף תכ"ד לכך אף לקיום מעשה נמי לא מהני ומוכח כשיטת הרמב"ם:

והנה מ"ש לעיל, די"ל דהסוגיא דמרובה אזיל לר"ל אף דבאינו שלו מודה ר"ל דלא יכול להקדיש מ"מ הכא שאני כיון דעדיין הוי תוך כדי דבור א"כ בעלמא הוי תכ"ד כד"ד א"כ לענין שלו עדיין נחשב שלו כיון דהוי תכ"ד והוי כדבור נחשב עדיין שלו אבל מ"מ הוי אינו ברשותו כיון דאם רצה לחזור בו אינו יכול לחזור בו לכך לא הוי ברשותו והוי בזה כשלו ואינו ברשותו וזה תליא בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל הנ"ל אם יכול להקדיש או לא ולכך התם אזיל הש"ס לצנועין ור"ל ואנן קיי"ל כר' יוחנן כנ"ל ותבין:

ועוד הי' נראה ליישב שיטת הרמב"ם דהנה בחבורי לה' נדרים (דף כ' ע"ב). הבאתי שם ראי' להרמב"ם דבהקדש אינו יכול לחזור בו אף תכ"ד אבל בתמורה דהוי עברה ולא ניחא לההקדש בכך ואדרבא טפי הי' ניחא אם לא הי' מימר כלל לכך לא עדיף מחולין דיכול לחזור בו תכ"ד:

ויש להסביר הדבר יותר כיון דעיקר הטעם הוי דא"י לחזור היינו מכח דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי וא"כ בהקנאה להדיוט גופו אם לא ניחא להקונה אינו זוכה בע"כ ודוקא היכי דניחא לי' בכך אז זוכה בו אבל בלא ניחא לי' בכך אינו זוכה ולכך ה"נ בהקדש כמה דניחא לההקדש בכך אמרינן דמסירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וא"י לחזור בו אבל בתמורה דלא ניחא לההקדש בזה לא שייך כמסירתו להדיוט דמי לכך לא עדיף מחולין דיכול לחזור בו תכ"ד ועיין שם עוד מ"ש בזה אך בזה לא הונח מ"ש הרמב"ם בפ"ה מה' תמורה דשם משמע דאף בתמורה פוסק דא"י לחזור בו תכ"ד והוא נגד הסוגיא דב"ק:

אך נראה דהנה המעיין בב"ק שם יראה דקשיא זו אזיל שם אליבא דאביי דהוא ס"ל שם למפרע הוא נפסל ולדידי' פריך שם הש"ס דר"י אדר"י ולפ"ז הנה דין זה תליא במה דפליגי אביי ורבא אם כל מלתא דעביד רחמנא לא תעביד דאביי ס"ל דעביד מהני דאי לא מהני אמאי לוקה ורבא ס"ל דלא מהני ומ"מ לוקה אמימרא דרחמנא ולפ"ז הנה באם אמר תמורת עולה תמורת שלמים אם נימא דיכול לחזור בו תכ"ד אם ילקה שתים או לא יהי' תליא בפלוגתא הנ"ל דהנה לאביי לא ילקה רק על תמורת שלמים ולא על של עולה כיון דחזר בו משל עולה ונעשה רק תמורת שלמים וא"כ שוב לא אהני לי' דבור ראשון וכל דלא אהני לא לקה דהרי עיקר המלקות מכח דאהני מעשיו וכל דלא אהני לא לקה אבל לרבא דס"ל עביד לא מהני ולקה ונהי דגלי קרא בתמורה דעביד מהני היינו רק דזה הוי גלוי בפ"ע דעביד מהני ומ"מ חיוב המלקות הוי אף במקום דעביד לא מהני וא"כ כיון דאמר תמורת עולה תיכף נתחייב מלקות ושוב אף דאמר אח"כ תמורת שלמים נהי דמגוף הבהמה וחזר בו ונעשה תמורת שלמים מ"מ מהדבור הראשון אי אפשר לחזור ולא נפטר ממלקות דלפטור ממלקות לא מהני חזרה תכ"ד והוי כמו מגדף ועובד עכו"ם דאמרינן בי' תכ"ד לאו כד"ד ומוכח שם כפירש"י בנדרים דהיינו כיון דאדבורא מחייב וכל היכי דמחייב על הדבור לבד אין יכול לחזור בו אף תכ"ד ואינו דומה לשבועה ונדר דמהני חזרה תכ"ד היינו רק בשבועה דלהבא דבזה בשעת שבועה עדיין לא נתחייב כלל בזה יכול לחזור מהם תכ"ד אבל בשבועה דלשעבר לא מהני חזרה תכ"ד כיון דכבר נתחייב עליו. ותדע דאל"כ לא משכחת לה שבועת ב"ד בממון דנהי דנשבע שמא יחזור ממנה בלחש תיכף תכ"ד ויחזור ויבטלנה ובע"כ כה"ג לא מהני חזרה ובשלמא לאביי דס"ל דאינו לוקה רק מכח דעביד מהני א"כ כיון דהמלקות בקיום המעשה תלוי ובמעשה יכול לחזור בו תכ"ד לכך ממילא יופטר ממלקות נמי אבל לרבא דאף אם אין המעשה קיים לוקה א"כ כיון דהדבור לבדו מחייבו מלקות בזה לא מהני חזרה תכ"ד ולכך א"ש דלאביי אזיל הש"ס התם והוא ס"ל דעביד מהני לכך לדידי' מהני חזרה בתמורה דאף דבהקדש לא מהני היינו כיון דניחא לי' להקדש בכך זכה בו תיכף והוי אמירתו כמסירתו להדיוט. אבל בתמורה דלא ניחא להקדש שיתחייב מלקות בכך לעבור על איסור תורה א"כ לו יהא דהוי כמסירתו להדיוט. בהדיוט אם לא ניחא לי' לא קנה לכך יכול לחזור בו ולא נעשה הבהמה קודש וכיון דלא הוקדשה הבהמה ממילא לא עבר בלאו נמי כיון דמעשיו לא הועיל כלום ולכך שפיר ראוי לומר דיכול לחזור בו תכ"ד ומוכרח לתרץ דתרי כד"ד הוי אבל לדידן די"ל דקיי"ל כרבא דעביד לא מהני א"כ אם נימא דמהני חזרה מהקדש הבהמה יהי' נעשה תמורת שלמים ואז יעבור בשני לאוין וילקה על תמורת עולה ועל תמורת שלמים שוב אמרינן דמעתה ניחא להקדש דיחול תמורה ראשונה וכיון דחל תמורה הראשונה שוב כשאומר תמורת שלמים הוי כמימר בבהמה שאינה שלו דבזה ודאי לא לקי דפטומי מילי בעלמא הוא ולכך הדר דינו כהקדש ממש ולא מהני חזרה תכ"ד:

ועוד דבשלמא למ"ד דאי עביד מהני דבלא"ה למה לקי מוכח דעל קיום המעשה באה המלקות לכך אמרינן דלא ניחא להקדש בהך תמורה דלא לתעביד איסורא בכך ולכך בזה דינו כמו בחולין אבל לרבא דס"ל דלקי אף אי עביד לא מהני א"כ קיום המעשה לאו בעברת הלאו תליא דהלאו עובר אף אם אין המעשה קיים רק דהמעשה קיים הוי ענין בפ"ע דגלי קרא דמהני ובזה כיון דהלאו נעשה בין כך או כך א"כ גוף המעשה דינו כשאר הקדש ושוב ניחא לההקדש בכך ודינו ככל הקדש ולא מהני חזרה. ועוד בשלמא לאביי אמרינן דלא ניחא כלל לההקדש בהך תמורה ומה דעביד מהני היינו רק מכח קנס דלא יופטר ממלקות דאם לא הי' מהני הי' פטור ממלקות לכך קנסה התורה אותו דיועילו מעשיו כדי שילקה וכיון דקיום המעשה הוי רק כדי שילקה ולא דניחא לי' בכך שוב אמרינן דלא ניחא לי' בדבר עברה ושוב דינו רק כמו בהדיוט ומהני חזרה אבל לרבא דס"ל עביד לא מהני והוי לוקה בלא זה א"כ מה דגילתה התורה בתמורה דמהני לא לחייבו מלקות הוי רק בע"כ דבגוף ההקדש ניחא לי' לכך שוב דינו כמו שאר הקדש ואמרינן דהוי כמסירתו להדיוט וזכה בו ההקדש ואין יכול לחזור בו אף תכ"ד וזה ברור ונכון לפענ"ד:

והנה מדי דברי בזה אזכיר מה דתמי' לי על הרמב"ם בזה והוא. דהנה המעיין בפ"ב מה' מעילה ובה' נזקי ממון ובפ"ו מה' בכורות בלח"מ ומלמ"ל שם מבואר דהרמב"ם פוסק כר' יוסי הגלילי דקדשים קלים ממון בעלים וא"כ קשה למה פסק בה' מעה"ק דהאומר שלמים ואח"כ עולה א"י לחזור בו אף תכ"ד ונהי דכן מבואר במשנה דר' יוסי ס"ל כן וכר"פ דאף בתכ"ד לא מהני היינו משום דר' יוסי יסבור כרבנן דאף קדשים קלים לא הוי ממון בעלים לכך אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי ואין יכול לחזור בו אבל הרמב"ם דפוסק כר' יוסי הגלילי דהוי ממון בעלים א"כ באומר תחלה שלמים ואח"כ עולה למה לא יוכל לחזור בו הרי במה שאמר שלמים לא הוי אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כיון דהוי ממון בעלים לגמרי ובה' תמורה באמת נקט ל להיפוך תחלה עולה ואח"כ שלמים וזה הוי א"ש. ובזה הוי א"ש דלא סתרי דבריו להש"ס דמשני תרי כ"ד הוי די"ל דבהקדש אין יכול לחזור בו תכ"ד מהקדש לחולין משום דבזה בא לבטל המעשה ולא אתי דבור ומבטל מעשה אבל מקרבן לקרבן כיון דהמעשה הי' קיים ויהי' נשאר ברשות גבוה רק לחזור מקרבן לקרבן זה הוי רק אמירה ומהני חזרה תכ"ד. ומה דפוסק הרמב"ם בתמורת עולה ואח"כ תמורת שלמים דא"י לחזור בו מכח דקיי"ל דממון בעלים הוי שלמים א"כ הוי בחזרה זו ביטול מעשה והוי כחוזר מרשות הקדש לרשותו לכך לא מהני חזרה והש"ס פריך שם התם לר' יוסי דהוא ס"ל מסתמא כרבנן דקדשים קלים לא הוי ממון בעלים ולכך הוי מהקדש להקדש ודינו כמו חולין ולכך מוכרח לחלק בין תכ"ד קטן לגדול אבל הרמב"ם דפוסק כריה"ג לכך שפיר כתב דא"י לחזור בו מעולה לשלמים אבל מ"ש בה' מעה"ק דמשלמים לעולה נמי א"י לחזור בו הוא תמוה:

ומה שהי' נראה ליישב היינו עפמ"ש בחבורי ליו"ד סימן רנ"ח ובחו"מ סימן קכ"ה על דברי הסמ"ע שכתב דאף בצדקה לעניים אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי והם משלחן גבוה קא זכו ותמהתי שם עליו והעליתי דתרי משלחן גבוה קא זכו יש. דיש משלחן גבוה קזכו דלא ניתן להם להיות שלהם כלל רק שיאכלו לבד וכמו עבד האוכל משל רבו דאטו הוי המאכל שלו לעשות בו מה שירצה ואין לו רק אכילה בלבד ויש הנותן מתנה לחברו דהוי של הנותן תחלה ומ"מ כשנתן לאחר נעשה שלו ממש כן ה"נ הכהנים בקדשי קדשים וכדומה לא הוי שלהם כלל הקרבנות רק לאכילה לבד אבל העניים אף דהצדקה לגבוה הוי והוי כזכה בו הגבוה מ"מ נחשב כאלו חזר הגבוה ונתן להעניים במתנה שיהי' שלהם ממש ולכך נחשב ממון שלהם כשמגיע לידם לקדש בו אשה ולכל דבר יעו"ש. ובזה א"ש נמי כאן דנהי דקדשים קלים הוי ממון בעלים מ"מ לא גרע מנודר צדקה לדעת הסמ"ע ואמרינן בי' דהוי אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דהוי כאלו חזר הגבוה ונתן הקרבן להבעלים שיהי' שלהם ממש לכל דבר לכך לדין ממון נחשב שלהם כיון דחזרו וזכו בו ומ"מ לענין חזרה א"י לחזור בו תכ"ד כיון דהוי כאן מעשה דתחלה הוי כזכה בו ההקדש וחזר והקנהו לבעלים ואין אחר מעשה ב"ד כלום ולא אתי דבור ומבטל מעשה ובזה הוי א"ש מה דהקשה המשל"מ בפ"ב מה' מעילה דברי הרמב"ם אהדדי מה דפסק המוכר שלמיו לא עשה ולא כלום ומה דפסק דנעבד לא מהני במוקדשין יעו"ש והוא נגד הש"ס והניח בצ"ע:

ולפי הנ"ל יתיישב והוא דהרי מפורש בפ"ב דקדושין דאף ריה"ג לא אמר רק מחיים אבל אחר מיתה מודה דהוי ממון גבוה ולפ"ז לפי מ"ש כאן דתחלה הוי של גבוה רק דחוזר הגבוה ומקנה לבעלים וכיון דהבעלים צריכין להקריבו אח"כ ויחזור להיות של גבוה וא"כ הוי כמתנה ע"מ להחזיר והוי כנתן ההקדש לבעלים הקדשים קלים ע"מ שיחזור ויתננו לגבוה בעת הקרבה. והנה קיי"ל בש"ס פ"ה דב"ב בשור זה נתן לך ע"מ שתחזירהו להקדישו אם החזירו קדוש לא החזירו לא הוי קדוש יעו"ש א"כ ה"נ אם הוא עובדו לע"ז אם יחול עליו שם נעבד יתסר עוד לקרבן ולא יהי' בידו כלל להחזיר וכיון דלא יהי' בידו לקיים התנאי הוי למפרע כאינו שלו ולכך אין בידו לאסרו כלל וכן נמי למכרו כיון דקרבן בעינן לשמו לשם בעלים א"כ תחלה בשעה שמקדישו הוי כאלו חזר הגבוה והקנה לו ע"מ שיחזירו הוא בעצמו ליד גבוה ולכך אם מכרו לאחד לא הוי שלו למפרע כיון דלא קיים תנאו לכך א"י למכרו והש"ס דאמרינן דלר' יוסי הגלילי מהני היינו דהנה אנן קיי"ל מתנה לזמן הוי רק קנין הפירות ולא נחשב קנין הגוף כלל רק מתנה ע"מ להחזיר הוי קנין הגוף כיון דנותן לו לחלוטין רק דמתנה עמו תנאי להחזירו אך זה למ"ד קה"פ לאו כקהג"ד אבל למ"ד קה"פ כקנין הגוף דמי אף מתנה לזמן נחשב קנין הגוף עיין מזה בפוסקים ואחרונים ולכך א"ש כיון דר' יוסי הגלילי למדו מקרא דמעלה מעל בד' לרבות קדשים קלים וכו' שהם ממונו. והנה זה אפשר לומר בשני אופנים. או דהגבוה נתן לו הקרבנות בתורת תנאי על מנת להחזירו או דנתן לו מתנה לזמן היינו שעד הקרבה יהי' שלו והוי כמתנה לזמן ולכך א"ש דהש"ס דמוקי לה המשנה דמוקצה ונעבד כר"י הגלילי וכן במוכר עולתו ושלמיו היינו דשם אתיא נמי כמ"ד קה"פ כקהג"ד ולדידי' מתנה לזמן הוי מתנה ונחשב שלו ולכך מפרשינן לר' יוסי הגלילי דדריש ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים היינו כפשוטו דהוי כאלו חזר הגבוה והקנה לו לזמן עד זמן ההקרבה וא"כ לא הוי כמתנה על תנאי רק כמתנה לזמן ולכך כיון דהוי שלו יכול למכרו או לאסרו ואף דאח"כ אין בידו להחזירו עוד מה בכך כיון דלא הוי בידו בתורת תנאי ע"מ להחזירו יכול לעשות בו באותו זמן כרצונו כיון דגלי קרא דהוי שלו אבל אנן דקיי"ל קה"פ לאו כקהג"ד א"כ אי אפשר לומר דהוי כמתנה לזמן א"כ הוי רק קה"פ ולאו כשלו הוי ולמה יתחייב עליו קרבן שבועה כיון דאין הגוף שלו ולאו ממונו הוא וקנין פירות לא שייך בקדשים דאסור לו ליהנות ולאחר מיתה חוזר לרשות גבוה ולמה יתחייב קרבן שבועה ובע"כ דהוי כמתנה ע"מ להחזיר כאלו ניתן לו להיות שלו בתנאי להחזירו וכיון דהוי כמתנה ע"מ להחזיר אינו יכול לאסרו דא"כ לא יהי' יכול להחזירו עוד וכן למכרו דהוי כאלו התנה עמו שיחזירנו הוא מידו ולכך פוסק הרמב"ם דא"י לעשותו נעבד או למכרם וא"ש. ומיהו מ"ש בה' טוען ונטען שבתקדשות פטור זה עדיין צ"ע כמו שתמה הלח"מ בפ"ו מבכורות ואין פנאי להאריך בזה כעת אולי יזכני ד' בזמן אחר לבאר יותר:

והנה עפמ"ש לעיל בישוב שיטת הרמב"ם במה שפסק בתמורה תכ"ד לאו כד"ד יתיישב דקדוק חמור שהוי קשה לי ושוב מצאתי בפ"י בב"ק שם שהרגיש בזה דלמה פריך הש"ס מהסיפא דתמורת עולה ולא פריך מרישא דהיא שלמים וולדה עולה ואדרבא מימרא דר"פ רק ארישא אתמר יעו"ש אך לפמ"ש א"ש ומזה גופא הוכיח הרמב"ם דבהקדש לא מהני חזרה תכ"ד לכך לא הוי קשה לו כלל מרישא דהקדש שאני רק מתמורה פריך שפיר כיון דהוי עברה ראוי שיהי' דינו כמו בחולין וזה לאביי דס"ל מלקות בקיום מעשה תלוי אבל אנן קיי"ל כרבא דאין המלקות תלוי בקיום מעשה לכך הדר דינו לענין קיום מעשה כשאר הקדש כנ"ל וא"ש ודו"ק. שוב מצאתי דאתי לידי ספר ושב הכהן בחבורו על תמורה הרגיש שם בסברא הנ"ל דבאיסור י"ל תכ"ד כד"ד רק במותר דברינו לא הרגיש שם:

ועיין בקצה"ח מ"ש בישוב דברי הרמב"ם ועפ"י דרבו לא הוי צריך להוכיח מדסיפא תכ"ד קטן אף הרישא נמי בתכ"ד קטן רק דהי' יכול יותר כיון דחזינן דלחזור בו תכ"ד הוי רבותא טפי מלבטל הדבר מכח טעות דהרי בקדושין קדושי טעות לא הוי קדושין ולחזור א"י תכ"ד וכן בהקדש להרמב"ם תוך כ"ד א"י לחזור והקדש טעות לא הוי הקדש וא"כ כיון דלחזור תכ"ד גרע מטעות וא"כ כיון דבתמורה בטעות הוי תמורה מכ"ש דא"י לחזור בו תכ"ד א"כ קשה דבאמת מנ"ל להש"ס בתמורה (דף י"ז) ללמוד מקרא דיהי' דתמורה בטעות הוי תמורה דלמא יהי' אינו מרבה דתכ"ד אינו יכול לחזור בו בתמורה דזה מסתבר טפי אבל בטעות לא הוי תמורה ומנ"ל דיהי' מרבה שוגג אלא ודאי דאף בהקדש א"י לחזור בו תכ"ד לכך אי אפשר לפרש יהי' לרבות תכ"ד דמה אריא תמורה כל ההקדש לא מהני חזרה תכ"ד ובע"כ יהי' מרבה רק תמורה בטעות דבהקדש לא הוי הקדש ובתמורה הוי תמורה ומוכח ממילא שיטת הרמב"ם:

אך לפי מ"ש די"ל דבתמורה גרע מהקדש ומסתבר בי' יותר לומר דתכ"ד כד"ד קשה שפיר לפי האמת מנ"ל להש"ס דיהי' מרבה תמורה בטעות דלמא מרבה רק תוך כ"ד דא"י לחזור בו אף גבי תמורה ובטעות באמת לא הוי תמורה. ואין לומר דתכ"ד עדיף מטעות ומסתבר יותר שיהי' יכול לחזור בו דהרי חזינן בקדושין אינו כן וכן להרמב"ם בהקדש אינו כן וצ"ע בזה. והנה עוד הי' מקום להאריך בזה אלא דאין הפנאי גורם אולי יזכני ה' בזמן אחר לבאר יותר בזה. ועיין בתשובה סימן זיי"ן מ"ש עוד בזה יעו"ש ועיין בספר ושב הכהן במס' תמורה הרגיש בסברת הקצה"ח ובקושיא שלו מתמורה בטעות יעו"ש:

תוכן העניינים

שערי בנימין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה