אור ברסלב

שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף

נח

נז

א אם לא נתנם לו בפני עדים. מעשה בא לידינו ביורשי' שהוציאו שט"ח שירשו מאביהם על אחד והלה טען פרעתי לאביכם בפניכם והיורשי' השיבו אמת שראינו שקיבל ממך מעות בתורת פרעון אך שמא הוא מהלואה אחרת ופסקנו שאין היורשים יכולים לגבות בשטר זה כלל אף דבשאר שטר גובים בשבועת היורשים שלא פקדנו אבא מ"מ שטר זה איתרע כיון דמבואר בש"ס דאין המלוה נאמן לומר סטראי אלא במיגו דלהד"ם והיינו משום דסטראי טענה גרועה הוא כמ"ש הטור בסי' פ"ג בשם בעה"ת דלכך ביש עדים דליכא מיגו לא מהימן דטענה גרועה הוא שהפרעון ודאי והחוב האחר ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי וא"כ הכא כיון שהיורשים מודים שראו שפרע לאביהם אלא שא"י אם על חוב זה או על חוב אחר הרי הם בעצמם עדים שנפרע אביהם ואיתרע שטרא דהא מיגו לא שייך הכא דהא הם טוענים ספק וא"ר לשקר כלל ולפי דבריהם בעצמם איתרע שטרא ולא מצי לגבות ממון בספק וליכא למימר כיון דב"ד טוענים עבור יתומים הוי כטענת ברי כמ"ש הרא"ש רפ"ב דכתובות זה ליתא דלא מצינו דהב"ד טוענים בשביל יתומים אלא להחזיק ולא להוציא כמ"ש הש"ך בסי' ע"ב ס"ק קמ"ב והכא כיון דלפי דבריהם איתרע שטרא היכי מצי להוציא ממון מספק וכעין זה מצינו בסי' ע"ב סל"ד דיורשים אינם גובים בשטר שמודים שהלוה הניח עליו משכון וטוענים שאפשר שנאנס המשכון ע"ש אך מ"מ יש לדון בזה טובא דהנה הרא"ש הקשה דל"ל להש"ס למימר דנאמן לומר סטראי במיגו דלהד"ם מה לי סטראי מה לי להד"ם הא איכא חזקה דשטרך בידי מאי בעי ותי' דסטראי טענה גרועה הוא דחזקה לא שביק אינש מלוה בשטר ופרע מלוה ע"פ והנה לכאורה קשה לפ"ז דא"כ אף כשפרעו בסתם לפני עדים להימן המלוה לומר סטראי נינהו ממלוה בשטר אחר שהיה לי עליך והחזרתי לך את השטר משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי וא"ל דאה"נ זה ליתא דא"כ אף אם אומר סטראי נינהו ממלוה ע"פ להימן במיגו דאי בעי אמר סטראי ממלוה בשטר אחר ועוד דהא הטור בסי' ל' והבעה"ת כ' להדיא דאף כשטוען סטראי ממלוה בשטר אחר לא מהימן כשפרע בפני עדים וצ"ל דס"ל להרא"ש דכשפרע בפני עדים ודאי סטראי טענה גרועה הוא דאיתרע שטרא כיון שעדי' ראו הפרעון ויכול לומר דלכך לא נטל שטרו דסמיך א"ע על העדים משא"כ בלא עדים קשה שפיר דלמה ליה להש"ס לטעם מיגו ואמאי לא מהימן לומר סטראי כמו להד"ם כיון דאיכא חזקה דשטרך בידי מאי בעי לכך הוצרך הרא"ש לתרץ דהש"ס מיירי בטוען סטראי ממלוה ע"פ וטענה גרועה הוא דחזקה דלא שביק אינש מלוה בשטר ופרע מלוה ע"פ ולכך א"נ אלא מטעם מיגו וכ"כ הכנה"ג בביאור דברי הרא"ש אלו וא"כ לפ"ז בנ"ד ביורשים שראו הפרעון שפרע אביהם שלא בפני עדים לא איתרע שטרא כלל דמוקמינן השטר על חזקתו משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי ותלינן דהפרעון היה מחוב אחר שבשטר והחזיר לו השטר ונשבעין היורשים שלא פקדנו אבא כמו בשאר שטר דגובין בשבועה משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי אף בספק משום דמוקמינן השטר על חזקתו וה"נ גם יש להוכיח מדברי הרמב"ן דס"ל דטענת סטראי בעצמה טענה מעלייתא היא דהא הבעה"ת הביא בשם הרמב"ן שפסק דביש ע"א על הפרעון והוא אומר סטראי א"צ לישבע כדי ליטול דכי תקינו רבנן שבועה בע"א מעיד שהשטר פרוע היינו היכא שמעיד שפרע שטר זה וכדי להפיס דעתו של בעה"ב אבל היכא שאין העד מעיד בפי' שהשטר הוא פרוע מפויס ועומד הוא ולכאורה תימה כיון דסטראי הוא טענה גרועה וא"נ אלא במיגו דלהד"ם א"כ כי היכא דאי טעין להד"ם היה צריך שבועה נגד העד ה"נ בטענת סטראי נמי חייב שבועה דאל"כ איערומי קמערים וכן הדין בשטר פקדון בסי' רצ"ז דחייב ש"ד על טענת החזרתי כיון דא"נ אלא במיגו דנאנסו וכדאמרינן להדיא בב"ב דף ע' וכ"כ הש"ך בסי' קכ"ו ס"ק נ"ו ע"ש וכן בחדושי הרשב"א בפ' שבועת הדיינים הביא בשם הרמב"ן שהקשה על שיטת ר"י הלוי שסובר דבנתנה לו בסתם ולא ידעו העדים אם בתורת פרעון או בתורת מתנה דנאמן לומר סטראי במיגו דמתנה נתנם לי והשיג עליו הרמב"ן דמיגו להוציא לא אמרינן והרשב"א הסכים עמו בקושיא זו אלא שכתב דנ"ל דאמרינן מיגו להוציא אלא דלשיטת ר"י הלוי דל"א מיגו להוציא יש להקשות כן ולכאורה תימה דא"כ אף בלא עדים היכי אמרינן בש"ס דנאמן במיגו דלהד"ם הא הוי מיגו להוציא ובאמת שכן הקשו התוס' וש"פ ותי' דבשטרא מעליא אמרינן מיגו להוציא וא"כ גם על הר"י הלוי לק"מ מכ"ז נראה דהרמב"ן והרשב"א סברי דהא דאמרי' בש"ס דנאמן לומר סטראי במיגו דלהד"ם לאו מתורת מיגו אתינן עלה אלא הוא לשון מושאל למיגו וה"פ מיגו דיכול לומר להד"ם ר"ל כיון דיכול לומר להד"ם ומהימן משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי יכול נמי לומר סטראי נינהו משום חזקה זו גופה דמסתמא על חוב אחר נטל המעו' כיון שלא החזיר לו שטרו אבל היכא דנתנם לו בפני עדים איתרע שטרא כיון דיש ריעותא לפנינו יכול לומר דסמיך א"ע אעדים דלא אסיק אדעתיה שיטעון סטראי ולכך בנתנם לו בפני עדים בסתם דס"ל להר"י הלוי דנאמן במיגו דמתנה הקשה הרמב"ן שפיר דהוי מיגו להוציא וכן היכא דליכא אלא ע"א שפרע בפניו בסתם פסק הרמב"ן שפיר דא"צ המלוה לישבע כלל דכיון שלא פרע אלא בפני ע"א לא איתרע החזקה דשטרך בידי מאי בעי כלל וטענת סטראי בעצמה טענה מעלייתא היא וא"צ למיגו כלל ולכך א"צ לישבע נגד העד דמפויס ועומד הוא דכיון דלא מכחיש את העד כלל לא תקנו רבנן שבועה בזה וז"ב ומוכרח בדברי הרמב"ן והרשב"א ולפ"ז ה"ה יורשין שראו הפרעון לאביהם בינו לבינו לא איתרע שטרא כלל ונשבעין שלא פקדנו וגובין כמו בשאר שטר אמנם מדברי התוס' פחז"ה והרמב"ן בחי' שם והבעה"ת והרא"ש שכולם הקשו אסטראי דהוי מיגו להוציא מוכח דס"ל דסטראי א"נ אלא מטעם מיגו משום דטענה גרועה היא בעצמה וכן מוכח מדברי התוס' בפ' הכותב ובפ' חז"ה דף ל"ד שהקשו גבי עובדא דאבימי דליהוי משויל"מ והביאם הש"ך בס"ק כ"ג מוכח דס"ל דאף בלא עדים טענת סטראי טענה גרועה היא בעצמותה וא"נ אלא במיגו דאי אמרת דהא דא"נ ביש עדים הוא משום דאיתרע החזקה דשטרך בידי מאי בעי די"ל דסמיך עצמו אעדים א"כ בע"א דלא שייך לומר דסמיך עצמו אע"א א"כ טענת סטראי בעצמה טענה מעלייתא היא ולא שייך הכא נסכא דר"א כלל כיון דבע"א נאמן בעצמו מצד טענתו בלא מיגו כלל וכמו שהקשה הה"מ והרשב"א על הרמב"ם בע"א בשטר דל"ש גביה משויל"מ דכיון דבע"א בשטר לא שייך שטרך בידי מאי בעי א"כ טענת פרעתי טענה מעלייתא היא מצד עצמה ואף הרמב"ם לא פליג אלא משום דס"ל דאף בע"א בשטר שייך חזקה דשטרך בידי מאי בעי כמ"ש הב"י בסי' נ"א ע"ש ובאמת מזה יש להוכיח גם כן דהתוס' לא ס"ל כסברת הרא"ש דלכך סטראי בעצמה טענה גרועה היא משום חזקה דלא שביק אינש מלוה בשטר ופרע מלוה ע"פ דהא התוס' בפ' הכותב נקטו בקושייתם אהא דאבימי דהוי השליח העד והוי משויל"מ כנסכא דר"א דלא הוי מיגו לא חציף לאכחושי העד בשבועה וכן הרמב"ן בחי' בפחז"ה ד' ל"ד הקשה ג"כ קושית התו' דליהוי משויל"מ לטעמ' דלא הוי מיגו בנסכא דר"א משום דלא חציף לאכחושי סהדא ולשיטת הרא"ש לק"מ דהא אי הוה טעין סטראי ממלוה בשטר אחר הוי מהימן דהא הטענה מעליא מצד עצמה ולא הוי משויל"מ כלל וא"כ אף אי טעין סטראי ממלוה ע"פ מהימן במיגו דאי בעי היה טוען סטראי ממלוה בשטר אחר א"ו דהתוס' בכתובות והרמב"ן דפחז"ה לא ס"ל כשיטת הרא"ש אלא דסטראי טענה גרועה הוא משום דהפרעון ודאי והחוב האחר ספק כמ"ש הבעה"ת ולכך אף בטוען סטראי ממלוה בשטר אחר גריעא טענתו ובעינן מיגו וכשיש ע"א שפרע הוי משויל"מ אך מ"מ אי משום הא לא איריא די"ל בכוונת דברי הרא"ש בדרך אחר דס"ל דלכך ביש עדים איתרע שטרא משום כיון דפרעו בפני עדים היה לו להמלוה לפרש שנוטל הממון בשביל חוב אחר שהחזיר לו השטר כבר בכדי שלא יתרע השטר שנשאר אצלו וכ"כ הב"ח בסי' ל' להדיא ע"ש וא"כ י"ל דאף כשפרעו בפני ע"א איתרע השטר דמ"מ ה"ל להמלוה לפרש כיון שפרעו בפני ע"א אבל כשפרעו בינו לבינו לא איתרע השטר כלל וטענינן ליתמי שהיה לו שטר אחר והחזירו אך מ"מ לפי מה שנראה מהבעה"ת דלכך איתרע שטרא בפרעו בעדים כיון שהפרעון ודאי והחוב האחר ספק אין ספק מוציא מידי ודאי נראה דה"ה ביורשים שראו פרעון לאביהם ואינם יודעים אם משטר שירשו מאביהם או מהלואה אחרת אינם גובי' בשטר זה ואפשר דאף הרא"ש מודה דיורשים אינם גובים בשטר זה כיון שהם עצמם ראו ריעותא לפניהם והלוה טוען ברי בכה"ג לא אמרינן שישבעו שלא פקדנו ויטלו וכן פסקתי למעשה שלא להוציא ממון בשטר זה דמספיקא לא מפקינן ממונא והממע"ה ודוק היטב בכ"ז כי נ"מ טובא לדינא ועמ"ש בסק"ז:

ב אלא שלחם לו ע"י שליח. בחי' הרשב"א לקדושין בדף מ"ג כתב בפשיטות דבכה"ג דשלחם ע"י שליח דצריך המלוה לישבע שבועת המשנה ויטול דשליח נעשה עד והוי כע"א מעיד שהוא פרוע ע"ש והנה לכאורה נראה דהרשב"א אזיל לשיטתיה שם דס"ל התם דאף דהאידנא דתקנו רבנן שבועת היסת לא הוי שליח עד כמו דאיתא בש"ס שם מ"מ השתא שהודה המלוה שקיבל המעות אין השליח נוגע בעדותו כלל ונעשה עד לחייב שבועה אבל לפמ"ש התוס' בכתובות דף פ"ה וב"ב דף ל"ד והרמב"ן בחי' והר"ן שם דהשתא דתקנו רבנן היסת לא הוי השליח עד כלל ואינו מחייב שבועה ולכך לא הוי משויל"מ א"כ ליתא לדינו של הרשב"א ואין המלוה צריך שבועה כלל אך מ"מ דברי הרשב"א נכונים לפמ"ש לעיל דאף היכא שפרעו בלא עדים סטראי בעצמה טענה גרועה היא וא"נ עליה אלא במיגו דלהד"ם כדמשמע פשטא דתלמודא וא"כ הכא דשלחם ע"י שליח כיון דאם יטעון המלוה להד"ם שלא קיבל מן השליח כלום יצטרך לישבע בנק"ח וליטול כמבואר בסי' קכ"א ס"ט ומסתימת הפוס' שם משמע דאף במלוה בשטר דינא הכי וכן הש"ך שם בס"ק נ"ה מוקי לה בשטר ומוכח התם דאף בשטר צריך המלוה לישבע וליטול כשאומר שלא קיבל וא"כ השתא נמי שאומר המלוה סטראי חייב שבועה בנק"ח כיון שאינו נאמן אלא במיגו דלהד"ם כמו בשטר פקדון דצריך ש"ד בטענת החזרתי כיון שאינו נאמן אלא במיגו דנאנסו וליכא לאקשויי דא"כ מאי תי' התוס' במעשה דאבימי דלכך לא הוי משויל''מ משום דאין שליח נעשה עד לדידן דתקנו היסת דהא אכתי אי יטעון להד"ם צריך שבועה וא"כ השתא נמי צריך שבועה ומשויל"מ זה ליתא חדא דהא התוס' כתבו דלכך הוי משויל"מ ולא מהימן במיגו דהוה מכחיש העד משום דלא חציף להכחיש העד בשבועה וא"כ י"ל דוקא עד כשר אינו חציף להכחיש אבל עד פסול חציף להכחיש ועוד דבלא"ה לא שייך בזה משויל"מ דעד כאן לא אמרי' משויל"מ אלא היכא דתיקנו רבנן שבועה להכחיש את העד וא"י לישבע שהוא מודה לדבריו לכך חייב לשלם משא"כ הכא כיון דלדידן אין שליח נעשה עד והוא פסול לעדות אלא דמ"מ צריך המלוה לישבע כיון שא"נ אלא מחמת מיגו דלהד"ם וא"כ שבועה זו שהוא חייב לישבע מחמת המיגו יכול לישבע ונשבע ונוטל וז"ב אלא דקשה לי אמאי צריך המלוה לישבע שלא קיבל מן השליח במלוה בשטר דמי גרע מע"א מעיד שהוא פרוע והוא קרוב או פסול אף שאינו נוגע כלל פשיטא דאין בעל השטר צריך שבועה ליטול כמ"ש התוס' והרא"ש בפ' הכותב גבי מרענא שטרא אפומא דר"פ קרוב היה ע"ש וא"כ אמאי צריך המלוה שבועה להכחיש את השליח וכי עדיף השליח מעד קרוב או פסול הא השליח צריך שבועה ג"כ ועד שצריך שבועה אינו עד וצ"ל כיון דחזינן דבמלוה ע"פ והלוה טוען א"י אם פרעתיך נוטל המלוה בלא שבועה ולא מצינו בשום מקום דעד פסול וזקוק להמלוה לשבועת המשנה ואפילו להיסת יש מחלוקת אי קרוב מזקיק להיסת בטענת ספק כמבואר בס"ס ע"ה בש"ך ואפ"ה כשהמלוה כופר ואומר שלא קיבל מן השליח מזקיקו השליח לשבועה בנק"ח אף דהוי כא"י אם פרעתיך א"ו צ"ל כיון שבודאי שלח לו להמלוה מעות וחזקה שליח עושה שליחותו וגם השליח טוען ברי שנתן לו מחייבינן להמלוה שבועה להכחישו כמ"ש הרשב"א בקדושין שם ולכך אף בשטר היכא שהשליח טוען שנתן לו מחייבינן להמלוה שבועה משום חזקה דשליח עושה שליחותו וא"כ ממילא אף כשהמלוה טוען סטראי חייב לישבע כיון שא"נ אלא במיגו דלהד"ם אך כ"ז לשיטת הבעה"ת אבל לפמ"ש לעיל בשיטת הרא"ש ורמב"ן שבבעה"ת והרשב"א בחי' לשבועות בשם הרמב"ן דכשפרעו בינו לבינו טענת סטראי בעצמה טענה מעלייתא היא אף בלא מיגו א"כ א"ל שבועה אף בשליח דעד שצריך שבועה אינו עד לפי שיטת התוס' וש"פ שהבאתי וגם י"ל דבכה"ג לא תקנו חז"ל שבועת ע"א מעיד שהוא פרוע דמפויס ועומד הוא וכמ"ש הרמב"ן בבעה"ת ומ"מ כיון דספיקא דדינא הוא אין המלוה נוטל אלא בשבועה וכמ"ש הרשב"א בקדושין להדיא ומסתבר טעמיה:

ג חייב השליח לפרוע למשלח. הכי איתא בפ' הכותב ואיכא למידק הא אם אמת היה שחייב לו חוב אחר בע"פ היה השליח פטור דהא אף בהפקיד אצל חבירו והלך הנפקד ונתנו למי שחייב לו המפקיד פטור כיון דמשתעבד ליה מדר"נ כמבואר בס"ס ק"ה וא"כ הכא כיון שיש לבעל השטר מיגו דלהד"ם שהוא טענה מעולה וטוען סטראי שהוא טענה גרועה הרי יש ראיה שאומר אמת שחייב לו חוב אחר וא"כ אף השליח יפטר דהוי כיש עדים שחייב לו חוב אחר בע"פ וליכא למימר דלא מהני מיגו אלא בבעל דבר עצמו אבל מיגו של אחר לא מהני לפטור את זה זה לית' דהא הרשב"א בתשו' הובא בב"י סי' ע"ב והביאו הרב שם בסי"ח בהגה פסק דאם ראובן השכין משכון ביד שמעון ולוי הביא עדים שהפקידו ביד ראובן ויש עידי ראה ביד שמעון דחייב שמעון להחזירו ללוי דהוי עדים וראה ואם שמעון אומר שיודע שראובן לקחו מלוי חייב להחזירו לראובן דנאמן במיגו דאי בעי אמר שהוא לקחו מלוי הרי להדיא דאף דאיכא עדים שהוא של לוי וראה ג"כ וברשות לוי עומד מ"מ מהני מיגו של שמעון ליתן החפץ לראובן וכן בסי' ס"ו ס' י"א איתא דהמוכר שט"ח לחבירו וחזר המוכר והודה שהוא פרוע דנאמן במיגו דאי בעי מחיל והוא ש"ס ערוכה בספ"ק דמציעא הרי דמהני מיגו של המוכר לפטור את הלוה אף שכבר מכר את השטר ויצא מרשותו וכן בסי' מ"ז ס"א במי שחייב לאחרים ואומר על שטר שבידו שהוא אמנה אף שא"נ לחוב לאחרי' מ"מ היכא שהשטר לא הוחזק בב"ד נאמן במיגו דאי בעי קלתי' הרי. אף שחייב לאחרים ולאו בע"ד דלוה הוא כלל דהא משתעבד מדר"נ מ"מ מהני מיגו דידיה לפטור את הלוה וא"כ ה"נ תהני מיגו של בעל השטר לפטור את השליח ואפשר לומר דכיון דאי טעין בעל השטר להד"ם לא הי' מיפטר השליח לכך אף שטען שחייב לו מצד אחר לא מהימן לפטור השליח ואף דמ"מ יש ראיה שאומר אמת דאי בעי לשקר היה טוען טפי טענת להד"ם שהיא טענה טובה ולמה לו לטעון סטראי שהיא טענה גרועה מ"מ לא עדיף טפי מע"א שאינו קם לממון אף שאין לו שום תועלת בעדותן לא מהימן משום דאמרי' דמשקר לאיזה טעם הידוע לו א"כ ה"נ כיון דבטענת להד"ם לא יפטור את השליח א"כ אף שטוען סטראי א"נ לענין פטור השליח דאמרי' שטוען כן בכדי לפטור את השליח ועוד י"ל דעד כאן לא מהני מיגו של אחר אלא כשהבע"ד טוען ברי אלא שא"נ בטענתו לזה מהני מיגו של אחר לפוטרו דמ"ל דיש להבע"ד עצמו מיגו או שיש מיגו לאדם אחר ס"ס יש ראיי' מהמיגו דטענתו של זה אמת משא"כ בדבר שהבע"ד א"י ומחויב לשלם מצד הדין כמו הכא שהשליח פשע במה שלא נטל את השטר כמו שצוה לו והמשלח טוען ברי שהזיקו שאינו חייב חוב אחר כלל והיזקו נראה לעיני' והשליח א"י אם האמת כן או לא לא אלים מיגו של אחר כעדים לפוטרו מממון בטענת ספק וכ"מ מדברי הש"ך בס"ס ע"ה שכתב בשם מוהרש"ל באבי החתן שמוחזק בממון של אבי הכלה וטוען שכך וכך התנית ליתן לבני והלה טוען להד"ם אז יכתוב החתן הרשאה לאביו ואביו נאמן במיגו דלהד"ם אף שהחתן אינו יודע מהחיוב אלמא דוקא כשנותן הרשאה לאביו דהוי כבעל דבר דידיה הוא דמהני אבל בלא הרשאה לא מהני מיגו של האב לזכות בנו להוציא ממון בספק וכמ"ש הש"ך שם להדיא וא"כ ה"ה לפטור נמי י"ל הכי דלא מהני מיגו של אחר להחזיק בממון מספק ובזה נתיישב לי דברי הש"ך בסי' נ"ו סק"ה שפסק דמי שאומר אתה נתת לי כלי זה ליתנו לפלוני והמקבל א"י והנותן מכחיש השליש שלא נתנו לו מעולם צריך השליש להחזירו לנותן ואפ' נתנו כבר להמקבל צריך המקבל להחזירו לו כיון שא"י אלא ע"פ השליש ותמהתי עליו בר"ס נ"ו סק"א דאמאי לא מהימן השליש במיגו דאי בעי אמר אתה נתתו לי וחזר ונתנו לפ' במתנה ולפמ"ש ניחא דכיון שאין המקבל יודע אין לו רשות להחזיק בממון של נותן ע"פ מיגו של הנותן אך מ"מ אין זה מוכרח די"ל דע"כ לא כ' מהרש"ל דבעינן הרשאה לאביו היינו משום שהבן בא להוציא ממון מחותנו והוי כמיגו להוציא דלא אמרינן משא"כ היכא שהנתבע מוחזק בממון מהני מיגו של האחר לפוטרו אף שהנתבע מסופק ואף גם בדינא של מוהרש"ל משמע בתשובת מבי"ט ח"א סי' קנ"ו דלא כוותיה דאף בלא הרשאה מהני מיגו של המוחזק לזכות לאחר דפסק שם במי שלוה מלוה ע"פ מבן אחיו ותופס המעות באומרו שאביו היה חייב לו ולשאר אחיו חוב אחד ושאר אחיו מתו ותופס המעות בשביל חובו ושאר בני אחיו דמהני תפיסתו אף בשביל חלק שאר בני אחיו להתפרע ממנו בשביל חלק אביהם ונאמן במיגו דלהד"ם אך אפשר לומר דבנידון המבי"ט אף מהרש"ל מודה דהא כיון דטעמא דבעי הרשאה משום דהוי מיגו להוציא ולא מהני תפיסת המוחזק בזה בשביל האחר משום דהוי כתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דלא מהני וה"נ חב בתפיסתו את אבי הכלה וא"כ הכא בנידון המבי"ט כיון שזה תופס גם בשביל חוב עצמו ומהני תפיסתו מהני תפיסתו גם לגבי שאר בני אחיו דזכין לאדם שלא בפניו ומיגו דזכי לנפשיה זכי גם לחבריה כמבואר בסי' ק"ה ס"ב ובש"ך שם וזה נכון ודוק ועדיין צ"ע לדינא בענין זה ודע דהיכא דהשליח משלם להמשלח נראה דא"צ המשלח לישבע שאינו חייב לבעל השטר חוב אחר בע"פ משום דאין נשבעין על טענת ספק דל"ד לשבועת הפועלים בסי' נ"א ושבועת המלוה בסי' קכ"א דצריכים לישבע וליטול ע"פ הכחשת החנוני והשליח כיון שבאים ליטול דשא"ה שיש חזקה שליח עושה שליחותו כמ"ש הרשב"א בחידושיו לקדושין דף מ"ג וע' בש"ך סי' קכ"א ס"ק מ"ב או משום דמשלם שני תשלומין ואחד מהם ודאי בחנם משא"כ הכא דהשליח פשע וחייב לשלם מדינא א"י להשביע את המשלח בספק ע"י טענת בעהש"ט שהוא נוגע בדבר והוי כא"י אם פרעתיך דנוטל המלוה בלא שבועה וכ"מ מסתימת הפוס':

ד ובאו אלו והעידו. והיכא דאית למלוה נאמנות כבי תרי העלה הסמ"ע והש"ך דנאמן לומר סטראי נינהו והיכא שיש ביד הלוה כת"י המלוה שקבל כך וכך דעת הסמ"ע דמ"מ המלוה נאמן כיון שיש לו נאמנות כבי תרי אך הב"ח והש"ך והגיד"ת חולקים עליו ובסי' ע"א ס"ט הבאתי דבתשו' הרי"ף מבואר להדיא כהסמ"ע והוא באחד ומי ישיבנו:

ה הרי בטל השטר. הב"י וד"מ והסמ"ע והש"ך כתבו בשם תשובת הרא"ש דהיינו דוקא ששתי התביעות היו שלו אבל אם על חוב שבשטר הוא בא בהרשאה ועל הממון שהודה שקיבל הוא בא מכח עצמו לא משום דאי בעי מהדר ההרשאה למריה ולא נשאר אצלו אלא תביעת ממון שקיבל וע"ז נאמן בשבועה והביא הש"ך בשם הרא"ש ראיות לזה מהך דינא דלקמן סי' קי"ט וקמ"ח משמע דלשיטת הרמב"ם והרשב"א בסי' קי"ט דס"ל דלא אמרי' אי שתקת מהדרנא שטרא למריה ליתא להאי דינא וכ"כ הכנה"ג להדיא ויש להקשות מהא דאיתא בתשו' מיימוני לספר קנין סי"ד ובמרדכי סוף כתובות בשם תשו' מוהר"ם וכ"פ הרב רמ"א בסי' קע"א ס"ג בהגה בג' שהיו שותפין בבית ולשנים היה בהן דין חלוקה ולא' אין בו כדי חלוקה וקנה א' מהן חלקו של הא' שאין בו כדי חלוקה א"י לבטל החלוקה אע"פ שהמוכר יכול לבטלה ולא אמרי' אי בעי מהדר שטרא למריה דל"א כן אלא להחזיק מה שבידו ולא אמרינן כן להוציא ע"ש ולהרב בעל צ"ל בתשובותיו סי' ט"ו אשתמיטו ליה דברים אלו ע"ש וא"כ ה"נ אמאי אמרינן אי בעי מהדר שטרא למריה בכדי להוציא מן הלוה ואפשר דהכא עדיף טפי כיון דבא בהרשאה אינו אלא שליח בעלמא דקי"ל שליח שויה וסוף שיבוא המעות ליד בעל השטר המשלח בכה"ג אמרינן אי בעי מהדר הרשאה למריה אף להוציא וא"כ לפ"ז י"ל דאף הרמב"ם והרא"ש מודי' דהכא אמרי' אי בעי מהדר הרשאה למריה ודלא ככנה"ג אמנם לא זכיתי להבין בזה דברי קדשו של הרא"ש ז"ל דמאי מדמי האי דינא להאי דסי' קי"ט וקמ"ח דבשלמא התם שייך שפיר לומר אי בעי מהדר הרשאה למריה משום דאם יחזיר שטרו לא יהא יכול לגבות מהאידך מדינא אבל הכא מה יועיל מה שיחזיר ההרשאה אכתי כיון שהבעל השטר כבר נתן לו ההרשאה בכדי לגבות בו הרי יש רשות ביד הלוה לשלם המעות להשליח ואלו הוה ידעינן שפרע להשליח המעות ונאבדו ממנו היה פטור הלוה כיון שפרע לו ע"פ הרשאת המלוה וא"כ כיון דהכא מיירי שיש עדים שנתן מעות להשליח בתורת פרעון אלא שאינם יודעים אם הוא בעבור חוב זה או חוב אחר א"כ כיון דקי"ל דאתרע שטרא א"כ אף שיחזור ויתבע אותו בעל השטר עצמו בשטרו לא יהא יכול לגבות בו דהא הלוה יברר בעדי' שפרע להשליח שבא בהרשאתו ואף שהשליח טוען סטראי מ"מ איתרע שטרא והלוה נאמן לומר שהפרעון היה על חוב שבשטר וליכא למימר דמיירי שעידי הפרעון אינם יודעים כלל מן ההרשאה ולכך אית ליה מיגו דאי בעי מהדר ההרשאה למריה ובעל השטר יכפור שלא נתן ההרשאה כלל לשליח ויגבה בשטרו ויהא המלוה רשאי לעשו' כן כיון דהרא"ש ס"ל בסטראי אי תפיס לא מפקינן מיניה רשאי לכפור בכדי לתפוס את חובו מהלוה זה ליתא דמאי מיגו הוא זה דדילמא המלוה אינו רוצה לשקר דהא הלוה יכול להשביעו ע"ז שראה הרשאה ביד השליח ופרע לו בפני עדי' ועוד דלא מהני תפיסה בסטראי אלא היכא שטוען ברי אבל הכא שהמלוה בעצמו א"י האמת אם מגיע להשליח חוב אחר א"י לתפוס מן הלוה בטענת ספק דבטענת ספק לא מהני תפיסה כמ"ש הרא"ש ספ"ק דמציעא ופ"ב דכתובו' וכמ"ש הש"ך בסי' מ"ב ס"ק ט"ו וא"כ אין המלוה רשאי לכפור ולתפוס מן הלוה בספק וא"כ לא שייך כלל לומר אי בעי מהדר הרשאה למריה כיון שלא יועיל כלל דהא המלוה לא יהא יכול לגבות בו אך באמת המעיין בתשו' הרא"ש כלל פ"ו סי' ט"ו יראה דהמעשה היה שהבעל בא בהרשאת אשתו לגבו' מעזבון אביה חוב שנתחייב לה אביה והיורש הוציא כתב הודאה שבעלה קיבל מהעזבון כך וכך ממון ולא נתבאר בהכתב על מה קיבל והבעל טען שהיה מגיע לו ממון אחר וא"כ י"ל דהכתב קבלה שביד היורש היה נכתב קודם שהיה לו ההרשאה מאשתו וכן משמע שם קצת מלשון השאלה אלא שהיורש טען שמ"מ קיבל הממון בעבור חוב אשתו שהאמינו כיון שהוא בעל אחותו וא"כ בכה"ג י"ל שפיר דאי בעי מהדר ההרשאה ואשתו תהא יכולה לגבות בדין מאחיה שלא היה לו לפרוע לבעלה בלתי ראיית הרשאה מאתה וא"כ אף עכשיו שבעלה יש לו הרשאה מאשתו ובע"ד של היורש הוא מ"מ מהימן הבעל לומר סטראי נינהו כיון דאי בעי מהדר הרשאה לאשתו ותוכל לגבו' בשטר שבידה לכך אף הוא יש לו זכות זה אך לפי מה שהעתיקו האחרונים דברי תשו' הרא"ש אלו בסתם הדברי' תמוהים מאוד וצע"ג לפענ"ד:

ו שהרי לא פרעו בעדים מתוך שיכול לומר מתנה נתנם לי. וע' בש"ך סי' פ"ב ס"ק כ"ט שכתב דהיינו דוקא בשטר דבשטרא מעליא אמרי' מיגו להוציא אבל מי שחייב בע"פ ואמר לו אל תפרעני אלא בעדים אינו יכול לטעון סטראי אף שנתן לו בסתם והיה יכול לומר מתנה נתן לי לסברת המחבר משום דהוי מיגו להוציא עכ"ל משמע מדבריו דדוקא בכה"ג שפרע לו בפני עדים בסתם אבל במלוה ע"פ שאמר לו אל תפרעני אלא בעדים ופרע לו בינו לבינו נאמן לומר סטראי אף דהוי מיגו להוציא מ"מ בכה"ג שפרעו בינו לבינו טענת סטראי בעצמה טענה מעלייתא היא מדלא פרעו בפני עדים וכמ"ש הש"ך בס"ק י"א לענין נאמנות וכ"ש לפי מ"ש הרא"ש דלכך סטראי טענה גרועה היא שאין אדם עשוי להניח מלוה בשטר ולפרוע מלוה ע"פ והיינו משום דמלוה בשטר זילי ניכסי וא"כ הכא דאידי ואידי מלוה ע"פ הוא סטראי גופה טענה מעלייתא היא אבל בנתן לו מעות בפני עדים והוא אומר דלשם פרעון נתן לו וקיים תנאו שפרעו בפני עדים א"נ לומר סטראי נינהו להוציא מיד המוחזק אף דאית ליה מיגו דמתנה דמיגו להוציא לא אמרינן וז"ב בכוונתו דלא כיש שמשתבשים בזה בחנם

ז אבל בפני ע"א, הטעם דשבועת ע"א מעיד שהשטר פרוע אינו אלא מדרבנן ול"א ביה משויל"מ כן מבואר ברמב"ן שבבעה"ת וכתב הש"ך דאי פקח הוא פרע ליה באפי תרי סהדי והדר תובעו לאחר הפרעון בעד זה והוי משויל"מ כדאמרינן בפ' הכותב וכ"כ הרשב"א בחי' לקדושין דף מ"ג ע"ש ונראה פשוט דזה אינו אלא לשיטת הפוסקים דבנתכו לפני עדים והמלוה טוען סטראי השטר בטל לגמרי אבל לשיטת הרא"ש והרב בהגה דלא איבטל לגמרי ואי תפס לא מפקינן מיניה א"כ פשיטא דבתר הכי לא שייך משויל"מ כיון דתפס דהא אפי' בפרעו בפני שני עדים לא מפקינן מיניה כשתפס כ"ש בע"א דודאי לא גרע משני עדים וכן מוכח מדברי רש"י

בפ' הכותב דף פ"ח שכתב שם אהא דאמר התם אי פקח הוא יהיב לה כתובתה וכו' ופריך הא יכולה למימר שתי כתובות הואי ומשני דמודע להו ופרש"י כיון דמודע להו ולא מסייע לה עד קמא אינה יכולה לומר שתי כתובות הואי דמילתא דלא שכיחא הוא וכ"כ הטור באה"ע סי' צ"ו לשון זה משמע דאי הוי שכיחי שתי כתובות הוי יכולה לטעון אף בתר הפרעון דשתי כתובות הואי ולא הוי משויל"מ והוא מה"ט דפרישית והב"ש שם בס"ק ז"ך לא ירד לזה ע"ש גם לפמ"ש בסק"א בשיטת הרא"ש דטענת סטראי מחוב אחר בשטר והחזרתיו לך הוי טענה מעלייתא מצד עצמה כשלא פרעו בפני שני עדים ולא איתרע שטרא אלא כשפרעו בפני שני עדים דוקא די"ל דסמיך א"ע על העדים כמ"ש הכנה"ג א"כ בכה"ג שפרע בפני ע"א פשיטא דלא הוי משויל"מ דהא ליכא ריעותא בשטרא כלל ולא צרכינן למיגו כלל ואף כשטוען סטראי ממלוה ע"פ אחר תליא בשני תי' התוס' בפחז"ה דף ל"ד דלפי תירוץ התוס' שם דלכך בנסכא דר"א אינו נאמן לומר דידי חטפתי במיגו דלא חטפתי דלא חציף לאכחושי סהדא בשבועה א"כ הכא יש לו מיגו מעליא דאי בעי היה טוען סטראי ממלוה בשטר אחר שהיה לי ולפי תי' השני של התוס' דע"א כ"ז שלא נשבע נגדו הוי כשנים ולא מהני מיגו נגדו וא"כ ה"נ כיון דאינו מכחיש העד אלא טוען סטראי ממלוה ע"פ שהוא טענה גרועה הוי משוי"למ ולא מהני מיגו גביה ועש"ך סי' ע"ה ס"ק ל"ח ובזה ניחא גם דברי הרמב"ן בבעה"ת שהביא הש"ך שכתב דבע"א מסתברא דליכא עלי' ריעותא דשטרא וא"צ לישבע נגד העד וליטול כיון שאין העד מכחישו ומפויס ועומד הוא והוא ג"כ מה"ט כיון דהפרעון לא היה אלא בפני ע"א ליכא ריעותא בשטרא כלל ואף שטוען סטראי ממלוה ע"פ אחר מ"מ אית ליה מיגו דאי בעי היה טוען סטראי ממלוה בשטר אחר דליכא ריעותא כלל והיה פטור משבועה ואין אנו צריכין למיגו שהיה מכחיש את העד וא"כ כיון דליכא הכא ש"ד להכחיש את העד אלא שבועת ע"א שהוא פרוע והכא שהוא מפויס ועומד כיון שאין מכחישו לא תקנו שבועה כלל וזה ניחא לכל התי' שבתוס' דפחז"ה שהבאתי אך לפמ"ש בסק"א פי' אחר בשיטת הרא"ש דלכך בעדים אתרע שטרא דכיון שפרע בפניהם בסתם ולא פירש שמקבלו על חוב אחר אתרע כמ"ש הב"ח א"כ י"ל דאף בע"א אתרע שטרא דכיון שפרעו בע"א היה לי' להמלוה לפרש דבריו וא"נ אלא במיגו דלהד"מ וא"כ אף קודם הפרעון אינו גובה בשטרו אלא בשבועה כיון דא"נ אלא במיגו דלהד"מ צריך שבועה כמו אם היה טוען להד"מ ולאחר הפרעון בפני ב' עדים יכול לתבעו ע"פ הע"א והוי משויל"מ כמו שכתב הש"ך והרשב"א בקדושין זהו מה שעולה בדינים אלו לפמ"ש בסק"א ודוק:

תוכן העניינים

שער משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה