אור ברסלב

שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף

ז

ו

א אין עד נעשה דיין. וכ"פ הרמב"ם בפ"ה מה"ע ויש להקשות לפי מ"ש הרמב"ם בפ"ב מה"ס דמן התורה בחד דיין סגי דכתיב בצדק תשפוט עמיתך ומד"ס עד שיהיו שלשה ושנים שדנו אין דיניהם דין והוא משום דפוסק כר"א בריה דרב אידי וכמ"ש הכ"מ שם בשם הרשב"א ואם כן כיון דקי"ל דבקיום שטרות דרבנן עד נעשה דיין א"כ פה היכא דלא בעינן דיינים מן התורה נמי עד נעשה דיין וכ"כ הרמב"ם שם להדיא בד"א בדבר שצריך עדים מן התורה וצריך דיינים לדון באותו דבר מן התורה אבל בשל דבריהם עד נעשה דיין וא"כ בד"מ כיון דמן התורה סגי בחד דיין אלא מדרבנן צריך שלשה אם כן אמאי לא יצטרף ע"א להיות דיין אחד כיון דמן התורה סגי בחד ואפשר לומר דדוקא בקיום שטרות עד נעשה דיין משום דמן התורה ל"ח כלל שהוא מזויף אלא דחז"ל החמירו בזה להצריך קיום ולכן הקילו ג"כ בזה דעד נעשה דיין לקיום הלזה משא"כ הכא הא דתקנו חז"ל דבעינן תלתא לד"מ הוא משום גזירה דיושבי קרנות ובתלתא א"א דלית בהו חד דגמיר א"כ אם נצטרף לע"א למנין הדיינים אכתי איכא למיגזר דדילמא אינך תרי יהיו לא גמירי ופסילי לדון והעד שהוא הדיין הוא יהיה הגמיר והדר ה"ל דאורייתא ואין עד נעשה דיין בדאורייתא וכיון דשייך גזירת חז"ל בכה"ג וחדא גזירה הוא פסול אף בדיעבד כמו שנים שדנו שאין דיניהם דין אף בדיעבד משום האי גזירה כמ"ש הכ"מ שם בשם הרשב"א ולפמ"ש לקמן בשם כמה פוסקים דכי היכי דבעדי' נמצא אחד מהן קא"פ כל העדות בטילה ה"ה בדיינים אם נמצא אחד מהן פסול כל הוועד בטל לק"מ בלא"ה דכיון דאין עד נעשה דיין ופסול מן התורה לדון א"כ כי מצטרפת ליה עם דיינים אחרים כל הוועד בטל מדאורייתא דנהי דסגי בחד מן התורה מ"מ נפסלו הכשרים שנצטרפו עם הדיין שהוא העד וא"כ הדר ה"ל פסול דאורייתא ואין עד נעשה דיין בדאורייתא וע' בראב"ד פי"א מה"ס ד"ח וכ"מ ולח"מ שם:

ב באלו אין דיניהם דין. בתשו' מוהר"מ מלובלין סי' ס"ג הוכיח כדיעה זו מדחזינן דר' יהודה ס"ל דאוהב ושונא פסולים לעדות ויליף לה מקרא דוהוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו א"כ ה"ה לרבנן דמוקמי להאי קרא לדיינים דפסול בדיעבד וכן הוא שיטת הרמב"ם מדהקשה בפי' המשניות דאמאי לא מוקמינן מתניתין דנדה ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון באוהב ושונא ואי אמרת דבדיעבד דיניהם דין לק"מ דאינו כשר לדון משמע דאף בדיעבד אין דינו דין א"ו דהרמב"ם ס"ל דאויב ושונא מיפסלי אף בדיעבד ודלא כהב"י וכל דבריו נכוני' מאוד וכ"כ הלח"מ בס"פ ט"ז מה"ע ומוהרש"ק בהגהות הט"ז שכן הוא שיטת הרמב"ם וכן הוא דעת התוספות והרא"ש והטור וכ"פ הב"ח ועיקר אך יש לדון באוהב שדן לחוב את אוהבו או שונא שדן לזכות את שונאו אי הדין בטל בדיעבד די"ל כיון דאוהב פסול לדון משום דלא חזי ליה חובא ושונא משום דלא חזי ליה זכותא וא"כ הכא שדן לחוב את אוהבו ולזכות את שונאו דינו דין או דילמא בכל גווני אין דינו דין דהתורה לא הכשירה לדון אלא היכא שיכולי' הדיינים לדון לשני הבע"ד להצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשע ולא שידונו דוקא לזכות אחד מהן או לחוב את אחד מהן ועוד יש להסתפק אף אם ת"ל דבדיעבד אם דן לחוב את אוהבו או לזכות את שונאו דינו דין אם לכתחילה יכול התובע לכוף את הנתבע לדון לפני דיין שאוהב את הנתבע שאם יחייבנו ישלם לו ואם יזכה אותו יחזור ויתבענו לפני ב"ד אחר וכן אם הדיין שונא לתובע אם יכול לתבוע את הנתבע באופן שאם יחייבנו ישלם לו ואם יזכה את הנתבע יחזור ויתבענו לפני ב"ד אחר או דילמא דהנתבע מצי למימר לא אדון עמך באופן הזה דלקתה מדת הדין שאם יחייבני אשלם ואם אזכה יהי' הדין בטל והנה בדין הא' אם דן לחוב אוהבו ולזכו' שונאו אם דינו דין לכאור' יש להוכיח קצת מתוס' דנדה והרמב"ם שהקשו הא דלא מוקי הש"ס מתניתין דיש שכשר להעיד ואינו כשר לדון באוהב ושונא וא"א דיכול לדון לחוב את אוהבו ולזכות שונאו מאי קושיא דאינו כשר לדון משמע בכל גווני שדן אין דינו דין ובאוהב ושונא הדין כשר בחד גוונא א"ו דס"ל דבכל גווני אין דיניהם דין אך מ"מ נ"ל עיקר דבכה"ג דינם דין דהא לר"מ דמוקי קרא דולא אויב לו לענין עדות ודאי הסברא נותנת דאם הוא מעיד לזכותו נאמן וכן משמע להדיא בהרמב"ם פי"ג מה"ע והט"ו בסי' ל"ג ס"י שכתבו זה שפסלה התורה עדות הקרובים לא מפני שהן בחזקת אוהבין זה לזה שהרי פסולין להעיד לו בין לזכות בין לחובה לפיכך האוהב ושונא כשרין לעדות וכו' אלמא דפשיטא להו דאם היה אוהב פסול לעדות היה כשר לחובה וכן הדין בנוגע בעדות דכשר לחובה לרוב הפוסקים כמ"ש הש"ך בר"ס ל"ז א"כ ה"ה לרבנן דמוקמי קרא לדיינים הדין קיים אם זיכה את שונאו וחייב את אוהבו ועוד ראיה מפורשת מהא דאיתא בברייתא דגיטין דף נ"ב אין אפוטרופסין רשאין לדון לחוב ולזכות בנכסי יתומים ופריך לזכות אמאי לא ומשני לחוב ע"מ לזכות ופרש"י לדון עם בע"ד של יתומים הבאים לעורר על נכסיהם שמא יתחייבו בנכסיהם ולכשיגדלו היתומים ידונו עמו ופריך אם דנו ונזדכו היתומים אמאי לא הוי דינא ומשני אין רשאים לדון ולחוב ע"מ לזכות ואם דנו ע"מ לזכות ונתחייבו אין היתומים נפסדים וכ"כ הט"ו בסימן ר"ץ ס"ב היה לאדם תביעה אצל היתומים אין לאפוטרופס לטעון בשבילם לדון עמו שמא יתחייב בדין אבל אם ירד עמו לדין וזכה בשבילם הדין קיים הרי להדיא דאף שהדיינים אינן יכולים לחוב את היתומי' מ"מ אם דנו לזכות היתומים דינם דין וה"ה באוהב ושונא אם דנו לחוב את אוהבו ולזכות את שונאו דינם קיים גם יש ללמוד. משם כי היכא דהתם משמע דלכתחילה אין לאפוטרופס לדון ע"מ שאם יזכה בדין יהיה הדין קיים ואם יתחייב יהיה הדין בטל משום דלקתה מדת הדין בכה"ג כמ"ש הה"מ בפי"א מה' נחלות והסמ"ע שם בס"ק ל"ג ע"ש ה"ה הכא אין יכולת ביד התובע לכוף את הנתבע לדון לפני דיינים אא"כ שיהיה הדין קיים בין לזכות בין לחוב ולא באופן אם יזכה נתבע שיחזור ויתבענו ח"ב לענ"ד:

ג יכול להושיב דיינים אחרים כשרים שידונו. מוהרא"י בפסקיו כתב דמנהג הוא שלא לפסול שום ב"ד ואע"ג דיש לחתור אחר המנהג ידע מר דגדולי עולם ישבו בארץ מי ישנה מנהגם וכתב הסמ"ע דאף שכתב מור"ם בד"מ דאפי' ב"ד הפסול בוררין מ"מ לא כתבו כאן בש"ע אלא הפסול משום אהבה ושנאה ולא כתב סתם הפסול לדון משום דמהרא"י בעצמו פקפק על המנהג אלא שלא רצה לשנות את המנהג עכ"ל ובתשובת בית יעקב סימן י"ט כתב ואני תמה על מהרא"י והפוסקים שתלו הדבר במנהגא והעיקר על מהרא"י האיך עולה על הדעת להכשי' ב"ד הפסול לברור ב"ד הרי מבואר בהדיא בש"ס דאיסורא איכא דהא בר"פ זבל"א וזבל"א פריך הש"ס מאי זבל"א וזבל"א בג' סגי ומשני דה"ק כשז"ב לו ב"ד אחד וז"ב לו ב"ד אחד שניהם בוררין לו עוד אחד ופריך תנן וחכמים אומרים שני דיינים בוררים לו אחד ואי ס"ד כדאמרי' ב"ד בתר דפסלי להו אזלי ובררי להו בי דינא אחרינא הרי בהדיא דב"ד הפסול אין רשאין לברור ב"ד אחר ואמאי לא רצה מוהרא"י לשנות המנהג בדבר הפשוט בגמרא והניח בקושיא ואני אומר דאין כאן קושיא כלל דודאי זה פשוט דאין ב"ד פסול יכולין לברור דיינים אחרים בע"כ של הבע"ד כשהבע"ד רוצים ב"ד אחר דהא אפילו ב"ד כשר אינם יכולים לברור דיינים אחרים בע"כ של הבע"ד דהא הא דג' דיינים יכולין לכוף את האדם לדון לפניהם היינו דוקא אם הנתבע מסרב לירד לדין או שאינו רוצה לדון עמו בעירו אבל אם רוצה לדון בעירו אלא שאינו חפץ בשלשה שבירר לו התובע אז זב"א וזב"א דבהכי מיירי מתניתין דזבל"א וזבל"א כמ"ש התוס' והרא"ש ברפ"ק דסנהדרין וכמ"ש הט"ו בסי' ג' ס"א וא"כ ע"כ הא דכתב מוהרא"י והרב דב"ד הפסול בוררין ב"ד אחר מיירי כשהנתבע מסרב לירד לדין או שבורר לו ב"ד אחר שאינו רוצה לדון אלא לפניהם דוקא והתובע אינו רוצה לכך בכה"ג אף ב"ד הפסול לדון אותם מ"מ אם כוחם חזק ואמיץ יכולים לברר דיינים בע"כ של הנתבע שידונו לפניהם ולפ"ז פריך הש"ס שפיר דהא מתניתין דקתני זבל"א וזבל"א מיירי שאינם מסרבים לדין אלא שנחלקו בהבחירה שזה פוסל ב"ד של חבירו וחבירו פוסל ב"ד שלו שאינו רוצה לדון לפניו וע"ז קתני שניהם בוררין להם עוד אחד ולפי אוקימתא זו היינו כדפרש"י כלומר אין יכולין לכוף זה את זה אלא בוררין ב"ד שיתרצו בו שניהן וא"כ פריך הש"ס שפיר היכי קתני וחכמים אומרים שני הבתי דינים בוררין להם ב"ד אחר והיינו דאין צריך דעת הבעלי דינים בזה כדמוקי לקמן ומשמע דאף שיש לבע"ד ב"ד אחר שנתרצו בו שניהם מ"מ שני הבתי דינים אלו שבררו להם כבר יכולין לברור להם ב"ד אחר בע"כ של הבע"ד וע"ז פריך שפיר בתר דפסלי להו אזלי ובררי להו ב"ד אחרינא דהיכי מצי לכופן לדון בפני ג' שמבררים להם כיון שהב"ד פסלי להו ויכולין להשוות עצמן לדון בפני ב"ד אחר בעירן שהוא מרוצה לשניהם וליכא למימר דחכמים איירי כששני הבע"ד א"י להשוות עצמן לדון לפני ב"ד אחר אלא שהנתבע רוצה דוקא ב"ד שמברר הוא זה ליתא דבכה"ג לא הוי פליג ר"מ דפשיטא דג' דיינים יכולים לכוף לדון את האדם בע"כ וכיון דלר"מ אין הנתבע יכול לכוף את התובע לדון לפני ב"ד שלו כמ"ש רש"י א"כ פשיטא דכל ב"ד דעלמא יכולין לכוף את הנתבע ולברר דיינים וזה ברור ובחנם תמה הב"י בזה ואדרבה נלפענ"ד עיקר דאף ב"ד הפסול משום קורבה יכולין לברור דיינים כיון דמיירי הכא שהנתבע מסרב לדין או שרוצה לדון דוקא לפני דיינים שמברר הוא או חוץ לעירן א"כ מה"ת לא יהיו יכולין ב"ד הגדול שכוחם חזק שהן פסולין להם מחמת קורבה לכוף אותם לדון בפני ב"ד שיבררו הם דהתורה לא פסלה קרובים אלא שידונו הם בעצמם אבל מה"ת לא יהיו יכולין לכוף למסרב לדון לפני ב"ד כשר שיבררו הם וראיה לזה מהא דאמרינן בפ"ק דב"ק דף ט"ו וכתובות דף מ"א דדיני קנסות לא מגבינן בבבל ואי אמר קבעו לי זימנא דאזלינא לארעא דישראל קבעינן ליה ואי לא אזיל משמתינן ליה הרי אף דדייני בבל פסולים לדיני קנסות דבעינן סמוכין מ"מ יכולין לכוף שילכו לפני דייני א"י שכשרים לדיני קנסות ודוחק לחלק בין לכוף לדון בפני ב"ד סתם או ב"ד מיוחד דהא בס"פ ז"ב גבי הא דשלחו ליה למר עוקבא השיאוהו ויראה פנינו בטבריא למאי דמוקי בד"ק משמע דאף לב"ד מיוחד יכולין לכופם ע"ש וא"כ ה"נ כיון שהנתבע מסרב שלא כדין יכולין אף ב"ד פסול לכופם שידונו בפני ב"ד כשר שיבררו הם וכ"כ הש"ך בר"ס י"א בשם מוהרש"ל דבמקומות שאין שם ב"ד יכולין בני העיר לקבוע לו זמן שילך לפני ב"ד אחר או יעשה כל דבר לפניהם ע"ש ואולי אף מהרא"י לא פקפק בדין זה אלא היכא דאיכא בי דינא אחרינא שיכולים לכוף אותם לדון בד"ת וקמ"ל דאפ"ה יכולין אף ב"ד הפסול הקבוע בעיר לכוף אותם ולהושיב דיינים אחרים אבל היכא שאין מי לכוף אותם אלא ב"ד הפסול משום קורבה בזה לא ערער אדם מעולם שיכולין לכוף ולהושיב דיינים אחרים:

ד אסורים לישב בדין. הכי ילפינן בש"ס לרבנן מקרא דולא מבקש רעתו מכאן אזהרה לשני ת"ח ששונאין זא"ז שאין יושבין בדין כאחד וכתב הנ"י וז"ל שאין יושבין בדין כאחד לכתחילה הוא דקאמר הכי דלית להו למיעבד הכי אבל היכא שדנו אין דיניהם בטל בשביל כך והשיג עליו הב"ח מדלא כתב הכי בשונא לבע"ד משמע דס"ל התם כשיטת הסוברים דאף בדיעבד אין דיניהם דין וא"כ אף בשני ת"ח השונאים זא"ז נמי כיון דמקרא ילפינן לה אף בדיעבד ראוי להיות דינם בטל ובתשוב' מוהר"מ מלובלין סי' ס"ג נדחק בזה מאוד ע"ש ולכאורה י"ל דדברי הנ"י נוטים לכוונה אחרת והוא משום כיון דהטעם דשני ת"ח השונאים זא"ז אין יושבין בדין כאחד הוא משום דמפני השנאה שביניהם דעת כל אחד מהן לסתור דברי חבירו כמ"ש הרמב"ם והמחבר וא"כ כ"ז שייך לכתחילה שלא ישבו בדין יחד דדילמא יבטלו דעת אחד מהן ברוב שלא כדין דמפני השנאה שביניהם לא יודה לו חבירו השונאו על האמת ויצא משפט מעוקל אבל בדיעבד היכא שדנו והסכימו כולן לדיעה אחת דיניהם דין אך באמת זה ליתא כיון דזה הוא פסול דאורייתא לדון בתחילה יחד א"כ אף שדנו והסכימו לדיעה אחת הדין בטל דהא הוכחתי בסי' ח"י סק"א בראיה ברורה מש"ס דרפ"ק דסנהדרין דאם ישבו ארבעה דיינים בדין אחד הדין בטל אף בדיעבד משום דאין ב"ד שקול והתורה הצריכה שיהיה דוקא ב"ד נוטה וכשדנו בב"ד שקול הדין פסול אף בדיעבד ע"ש וא"כ הכא כשישבו שלשה ושני דיינים מהם שונאים זא"ז לא הוי ב"ד נוטה דהא אם יחלקו שני הדיינים השונאים זא"ז לא יכריע השלישי דהא ליכא רובא דהא השונא מתכווין לסתור דברי חבירו ואינו מודה על האמת וא"כ בטלה דעתו וליכא רובא וא"כ לכתחילה כשישבו השלשה לדין לא משכחת שיוגמר הדין אא"כ שיסכימו שני הדיינים השונאים זא"ז לדיעה אחת והתורה הקפידה שיהא דוקא ב"ד נוטה כדי שאם יחלקו ביניהם יהא אחד מכריע ביניהם ומה"ט הצריכה רחמנא ג' דיינים כמ"ש הרמב"ם בפ"א מה"ס ד"ד וא"כ הכא כשישבו מתחילה לדון ושנים מהם שונאים זא"ז אין כאן ב"ד נוטה כלל והדין בטל אף בדיעבד אך לפמ"ש בסי' י"ח שם דלשיטת הרמב"ם וסייעתו דדיין אחד כשר מן התורה לא בעינן ב"ד נוטה כלל א"כ הכא כשהסכימו כולם לדיעה אחת הדין קיים בדיעבד וכן למ"ש בסי' כ"ב בשם התוס' דפ' מצות חליצה לחד שנויא דהא דהקפידה תורה להיות ב"ד נוטה לאו דוקא משום טעמא שמא יחלקו ואין מי שיכריע ביניהם רק דבכל מקום בעינן ב"ד שיהא ראוי לב"ד נוטה אף בדבר דלא שייך מחלוקת ע"ש וא"כ י"ל כיון דהכא שייך לפעמי' הכרעה כששני דיינים השונאים זא"ז ישוו ביחד ויחלקו עם הדיין השלישי הוי ב"ד נוטה די"ל דלא הקפידה התורה אלא שיהיה ראוי לב"ד נוטה בשום פעם ודוק אך כבר כתבתי שם דרוב המפרשים ס"ל כפשוטו דטעמא דקרא שמא יחלקו ביניהם לכך הצריכה התורה ב"ד נוטה וא"כ למאי דס"ל לרוב הפוסקים דאף מדאורייתא בעינן תלתא א"כ כששני דיינים שונאים זא"ז לא הוי ב"ד נוטה והדין בטל אף שהסכימו כולם לדיעה אחת וגם י"ל דכיון דדעת כל אחד לסתור את דברי חבירו חיישינן שמא הטעה אותו שיודה לדבריו כדאמרינן בפ' שבועת העדות דף ל"א מנין לדיין שלא ישב תלמיד בור לפניו ופרש"י לישא וליתן בדין עמו שלא יטעהו ע"ש שוב ראיתי בחדושי הר"ן פ' ז"ב שכתב לתרץ הא דלא מוקי הש"ס מתניתין דיש שכשר להעיד ואינו כשר לדון באוהב ושונא משום דשונא אף שאינו ראוי לדון מ"מ אם דן דינו דין בדיעבד דומיא דשני ת"ח השונאים זא"ז שאין יושבין בדין לכתחילה ואם דנו דיניהם דין והכי משמע לישנא דאין יושבין בדין ה"ה שונא נמי דינו דין ומשום הכי לא מצי לאוקמא לאתויי שונא עכ"ד משמע דבשני ת"ח השונאים זא"ז פשיטא לו יותר דבדיעבד דיניהם דין אך מ"מ לדינא שיטת הב"ח מחוור יותר דלמאי דקי"ל דשונא פסול אף בדיעבד ה"ה דשני ת"ח השונאים זא"ז אין דיניהם דין בדיעבד:

ה שהדיינים לא יהיו קרובים זה לזה. הכנה"ג בסי' זה ובסי' ל"ו הביא בשם תשובת מוהרש"ך דכי היכא דבעדים נמצא אחד מהם קרוב או פסול כל העדות בטילה ה"ה בדיינים אם נמצא אחד מהם פסול בטל כל הוועד ע"ש וע' בהשגות הראב"ד בפי"א מה"ס דכתב דלכך אב ובנו מונין להם אחד בד"מ דכיון דאינו עולה מהחשבון הרי הוא כמו שאומר למחזי אתיתי דאינו פוסל בעדות וכן בדין וכו' והביאו הריב"ש בתשובה ס"ס תי"ג וכתב עליו ומדבריו נראה דכל שהיו הדיינים שלשה כשרים אפילו נצטרף עמהם רביעי קרוב לאחד מהן כשרים ששני הקרובים מונין להם אחד והנה מדבריהם משמע נמי דדוקא כשהקרוב אינו ממנין הדיינים אינו פוסל דהוי כאתי למיחזי ומסתמא אמרינן דאתי למיחזי לפמ"ש הש"ך בסי' ל"ו סק"ח וגם כל היכא דיחד עדים אינם נפסלים בצרוף הקרוב כמבואר בסי' ל"ו שם משא"כ כשהקרוב הוא ממנין הדיינים כגון שנצטרפו חמשה דיינים לקבל עדות או לענין דין כגון שהיו ג' ואחד מהן אומר א"י שהדין הוא דמוסיפין שנים כדאיתא בסי' ח"י והיה בהם אחד קרוב נפסלו אף שלשה הנשארים אף שהסכימו לדיעה אחת דכל היכא דבעדים כל העדות בטילה ה"ה בדיינים דמה"ת נחלק ביניהם ובמ"ל פט"ז מה"ע בהגה פקפק בדין זה וכל דבריו אינם מוכרחים כלל וע' מ"ש סי' ג' סק"ב:

תוכן העניינים

שער משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה