אור ברסלב

שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף

א

א אבל דברים שאינם מצויין וכו'. יש להסתפק בדברים שאין דנים בזמה"ז וקבלו הבע"ד עליהם דיינים לדון להם אי מהני הקבלה כמו דמהני בד"מ השכיחים כשקבלו עליהם ג' רועי בקר אף דפסולים לכל דין שבעול' וכן קרוב או פסול וא"י לחזור בו כמבואר בסי' כ"ב וא"כ ה"נ כשקבל עליו דייני ח"ל במקום סמוכים מהני הקבלה או לא והנה בדברים שאינם מצוים ויש בהן ח"כ פשיטא לי דמהני הקבלה דמה"ת נחלק לבין קבלת קרוב או פסול דמהני הקבלה בשאר ד"מ וכן דייני דלא גמירי כלל ה"ה הכא מהני הקבלה במקום סמוכין כי קא מספקא לי בדיני קנסות דכתיב אשר ירשיעון אלקים דילמא לא חייבה התורה קנס אלא ע"פ ב"ד סמוכין דווקא אבל היכא דנתחייב ע"פ דיינין שאינן סמוכין אף שקבלו עליהם לא נתחייב קנס כלל על פיהם וגם כיון דנתחייב מכח קבלתו עליהם לדין הוי כמרשיע את עצמו ואף שאינו מרשיע א"ע בהחלט רק רוצה לדון מ"מ כיון שע"י עצמו נתחייב מקרי מרשיע א"ע וכעין מ"ש הר"ן בחדושיו בפ' שבועת העדות בהא דאמרינן התם דבעידי קנס ראיה בלא ידיעה מי משכחת לה מי לא בעי למידע אי נכרית בעל או בת ישראל בעל וכתב הר"ן שם דאף אי נמי אמר לא אנסתי אשה מעולם לא הוחזק כפרן ע"פ עדים הללו לפי שזה בפשיעתו מתחייב ואין אדם משלם קנס ע"פ עצמו ע"ש וא"כ ה"נ כיון דליכא דיינים בזה"ז והתורה לא חייבה אלא אשר ירשיעון אלקים והוא מקבל עליו דייני הדיוטות ה"ל כמרשיע א"ע ולא נתחייב כלל קנס ע"פ ויש להביא ראיה לזה מס"פ ז"ב דאיתא התם שלחו ליה למר עוקבא לדזיו ליה כבר בתיה שלום עוקבן הבבלי קבל קדמנא ירמיה אחי העביר עלי את הדרך ואמרו לו השיאוהו ויראה פנינו בטבריא ופריך הש"ס אמרת אמרו לו אלמא דיינוהו אתון השיאוהו ויראה פנינו בטבריא אלמא שדרוהו הכא ומשני הכי קאמר אמרו לו דיינוהו אתון אי ציית ציית וא"ל השיאוהו ויראה פנינו בטבריא רב אשי אמר דיני קנסות הוי ובבבל לא דייני דיני קנסות והא דשלחו ליה הכי כדי לחלוק כבוד. למר עוקבא ואי אמרת דבדיני קנסות מהני קבלה לב"ד שאינן סמוכים א"כ ע"כ כי משני רב אשי ד"ק הוי ובבבל לא דייני ד"ק היינו משום דירמיה לא ירצה לסמוך על מר עוקבא א"כ ל"ל לדחוקי הא דשלחו ליה לחלוק כבוד למ"ע הא א"ש בפשיטות אמרו לו דיינוהו אתון כשירצה לקבל אתכם ואם לא ירצה לקבל אתכם השיאוהו ויראה פנינו בטברי' א"ו דבדיני קנסות לא מהני קבלה אך באמת דעדיין קשה דאמאי לא משני דמיירי בדברים שאינם מצוים ויש בהן ח"כ דבזה בודאי מהני קבלת ב"ד שאינן סמוכים כיון שהוא ממון גמור אלא דבזה לא עבדינן שליחותייהו ומזה יש להביא ראיה למ"ש בחדושי הר"ן רפ"ק דסנהדרין דהא דדרשינן בגיטין לפניהם ולא לפני עכו"ם ולא לפני הדיוטות הוי הדיוטות דומיא דעכו"ם דאסור לדון לפניהם אף שקבלוהו עליהם דהתורה אסרה להשתמש הדיוטות בכתר המומחין אלא דבהודאות והלואות שליחותייהו קעבדינן והמומחין מחלו על כבודן בזה ע"ש שהאריך בזה וסיים שזהו היא השיטה הנכונה שכתבו תלמידי הרמב"ן משמו ולפ"ז אף בדברים שאינן מצוים ויש בהן ח"כ כיון דבזה לא עבדינן שליחותייהו אסור לדון לפני דיינים שאינן סמוכים אף ע"י קבלה ואף בדיעבד יש לדון אי מהני הקבלה כמו בכותים בסי' כ"ב ס"ב בהגה וע"ש בש"ך אך הרמב"ן על התורה פ' משפטים והביאו הר"ן בתשובה סי' ע"ג כתב להדיא להיפך דאף מן התורה מהני קבלת ב"ד הדיוטות ומותר לדון לפניהם משא"כ בכותים ע"ש וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דלוקמא בדברים שאינן מצוין ויש בהן ח"כ וצריך ישוב גם מדברי תוס' והרא"ש ספ"ק דב"ק משמע דבד"ק לא מהני קבלה שדחקו לתרץ שם הא דאמרינן בפ' כיצד הרגל ההיא חמרא דאכיל נהמא ופלסיה לסלא וחייביה ר' יהודה אנהמא נ"ש ואסלא ח"כ דמיירי בתפס ואמאי לא תירצו דמיירי בקבלוהו עלייהו א"ו דבד"ק לא מהני קבלה שוב ראיתי דכ"מ בתשובת הרל"בח מאגרת הסמיכה דף רצ"ז ע"ב שכתב להשיג על ר"י בי רב שהביא ראיה שרשות לב"ד שאינן סמוכין להלקות למי שבא מעצמו לב"ד להלקותו דה"נ אמרינן דאין דנין ד"ק בבבל ואפ"ה מי שחייב קנס להביא מעצמו לב"ד דמי הזיקו ודאי שמקבלין מידו והשיב הוא ז"ל דשאני התם שבעל הממון בעצמו הוא עושה אותו ומי יעכב בידו שלא יזיק הוא את ממונו כפי רצונו אבל במלקות אף שהוא ברצון הלוקה והוא בא לחלות פני הב"ד על כך מ"מ ע"י ב"ד הוא נעשה ואין בידם להלקותו מלקות של תורה כשאינן סמוכין עכ"ד משמע דבד"ק נמי כשבא ומקבל ב"ד שאינן סמוכין לדון לו אין רשות בידם כיון דע"פ מוציאין את הממון אך מ"מ י"ל דאזיל בשיטת הר"ן בחדושיו רפ"ק דסנהדרין ומ"מ בדיעבד מהני הקבלה כמו בכותים בסי' כ"ב ותמיהני מסתימת המחברים בזה וצ"ע לדינא ודע דהרא"ה בספר החינוך מצוה נ"א כתב דבד"ק המזיק חייב לשלם בדיני שמים בכל מקום אך בחדושי הרשב"א פ' מרובה הביא בשם הירושלמי אמעשה דר"ג שסימא את עין טבי עבדו והיה שמח שמחה גדולה ומצאו לר"י וא"ל אי אתה יודע שטבי עבדי יוצא לחירות וא"ל אין בדבריך כלום שכבר אין לו עדים והוכיח הירושלמי דפטור אף לצי"ש דאל"כ היה לו לצי"ש ע"ש וכ"ש דמוכח טפי למה דפרש"י שם שהיה שמח שהיה כשר אלא דהמשחרר עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו וא"כ מאי השיב לו ר"י אין בדבריך כלום שאין לך עדים דכיון שחייב לצי"ש ליכא עשה כלל כדאמרי' בברכות דר"ג שחרר עבדו כדי להשלימו לעשרה להתפלל א"ו דפטור מלצי"ש אך מ"מ לפמש"ל בסק"ג דאף בהודאה חוץ לב"ד מקרי מרשיע את עצמו במה שהודה לפני עדים ומתכוין לחייב א"ע בקנס יש לחלק דדוקא התם כיון שמודה בקנס פטור מדינא לכך פטור אף לצי"ש משא"כ היכא שהוא חייב מדינא בקנס אלא מפני שאין לנו דיינין סמוכי' בזמה"ז לדונו הוא פטור לכך כיון שיודע בעצמו שהוא חייב קנס מן התורה הוא חייב לשלם לצי"ש ודוק אך מ"מ קשה אמאי לא משני בס"פ ז"ב שהבאתי דאמרו לו היינו לצי"ש ואי לא השיאוהו ויראה פנינו בטבריא:

ב כגון בהמה וכו'. וכתב הש"ך בשם הרש"ל דה"ה נזקין דאש ובור אין דנין בזה"ז ומדברי הט"ו סי' ת"י סל"ז משמע להיפך שכתבו שם דשור שדחף בהמה לבור האידנא אינו משלם אלא ג' חלקים אע"פ שבעל השור פטור אף מחלק הד' משום שאין דנין דיני קנסות אין בעל הבור משלם אותו בשבילו משמע להדיא דבעל הבור משלם ודנין אותו אף בזה"ז ודוחק לומר דמיירי שתפס מבעל הבור כל הנזק וכ"פ בהג"א פ' החובל בשם הא"ז והמרדכי ר"פ החובל בשם אבי העזרי דאף בזה"ז דנין דיני אש ובור וכ"כ מדברי הרא"ה בס' החינוך מצוה נ"ג נ"ו ע"ש:

ג וכן אם תפס הניזק. וכ' הסמ"ע הא דסתם המחבר ולא כתב דאם הודה בקנס דלא מהני ליה התפיסה משום דקי"ל כהרמב"ן דבזה"ז לא מיפטר בהודאתו ואפי' לא באו עדים כמ"ש הטור בשמו וסתם כן בסי' שמ"ח עכ"ל וכ"כ הש"ך בס"ק ט"ז וכ"ה בד"מ להדיא אך הש"ך סותר משנתו ביו"ד סי' רס"ז ס"ק נ"ב שתמה שם על שיטה זו מש"ס דפרק מרובה דף ע"ד דפריך התם למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור מברייתא מעשה בר"ג שסימא את עין טבי עבדו והיה שמח שמחה גדולה מצאו לר"י וא"ל אי אתה יודע שטבי עבדי יוצא לחירות א"ל אין בדבריך כלום שכבר אין לך עדים הא יש לו עדים חייב אלמא מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב ומשני שאני ר"ג דלא בפני ב"ד אודי דר"י חוץ לב"ד הוה קאי ומיניה הוכיח הרמב"ן דבזה"ז לא מהני הודאתו כיון דאין לנו סמוכים הוי כחוץ לב"ד אלמא דוקא כשאח"כ באו עדים לא מהני ההודאה חוץ לב"ד לפוטרו אבל כשאין כאן עדים כלל מהני אף חוץ לב"ד לפוטרו כדא"ל ר"י אין בדבריך כלום שכבר אין לך עדים אלמא כשהודה חוץ לב"ד וליכא עדים פטור ואף דהודאת בע"ד כק' עדים דמי מ"מ כי היכי דלא מהני הודאתו לפטור חוץ לב"ד ה"ה דלא מהני הודאתו לחיוב ג"כ וכ"כ הב"י שם ובעל שארית יוסף ולכאורה ראיה זו אין עליה תשובה וראיתי בחדושי מהר"י הלוי אחיו של הט"ז בביאורו לס"ז שתמה על הש"י דלפ"ד דבעינן דוקא להרמב"ן שבאו עדים לבסוף מה מהני העדים הא כיון דהודאתו לאו הודאה היא משום דליכא סמוכין בזה"ז א"כ ה"ה דאין הב"ד שאינן סמוכין יכולין לקבל עדות בזה"ז דהא הרמב"ן יליף הודאה מהא דאין מועד בבבל שאין מקבלין עדות בזה"ז ומכח זה השיג על הש"י ובאמת לק"מ כיון דהרמב"ן מיירי שתפס הניזק בעדים ומהני תפיסה אף בזה"ז מטעמא שכ' הרא"ש דעביד אינש דינא לנפשיה א"כ בשלמא היכא דליכא עדים כלל אף שהודה לא מהני תפיסה דאין אדם מחויב קנס בהודאת פיו משא"כ כשבאו עדים אחר הודאתו כיון דבכה"ג לא מהני הודאתו לפטור כיון שלא היתה ההודאה בפני סמוכין מהני תפיסתו לקבל עדים להחזיק בתפיסתו דעביד אינש דינא לנפשיה דהא מה"ט נמי מקבלין עדות בזה"ז כשתפס היכא דהמזיק כופר שלא הזיק מעולם להחזיק בתפיסתו ע"פ עדים וז"ב אמנם אף דפשטא דש"ס דמרובה הוא כדבריהם מ"מ טעמם אינו מובן כל הצורך במ"ש דהטעם הוא דכיון דלא מהני הודאתו לפטור חוץ לב"ד ה"ה דלא מהני נמי לחיוב דא"כ היה הסברא דעכ"פ חייב לצי"ש כשהודה חוץ לב"ד כיון שהוא יודע בעצמו שהמעשה אמת ובמעשה דר"ג מוכח דכשהודה חוץ לב"ד פטור אף לצי"ש כמ"ש הרשב"א בחדושיו בשם הירושלמי דאל"כ היה חייב ר"ג לצי"ש עכ"פ והנראה בביאור הדברים דיש להבין לפי מאי דמשני הש"ס דר"ג שלא בפני ב"ד אודי ולכך כשבאו עדים אח"כ חייב והיכא דליכא עדים כלל פטור ולכאורה הוא כהלכתא בלא טעמא כיון דמודה בקנס גרידא ילפינן מקרא דאשר ירשיעון אלקים ומודה בקנס ואח"כ באו עדים ילפינן מקרא דאם המצא תמצא וא"כ כיון דתרוייהו מקראי ילפינן להו מנ"ל להש"ס לחלק ביניהם במודה חוץ לב"ד דבמודה בקנס גרידא פטור וכשבאו אח"כ עדים חייב והנראה בזה הוא משום דמודה בקנס גרידא ילפינן לי' מדכתיב אשר ירשיעון אלקים פרט למרשיע את עצמו וא"כ מדגלי קרא דאינו חייב קנס אלא אשר ירשיעון אלקים דוקא ולא במרשיע א"ע א"כ במרשיע א"ע אף שאינו מתכווין להתחייב א"ע בהודאתו לשלם מ"מ פטרו הכתוב דגזה"כ הוא שאין אדם מתחייב קנס ע"פ מה שמתחייב א"ע אלא ע"פ עדים ודיינים דוקא כמו שאין אדם מתחייב מיתה או מלקות ע"פ הודאתי בשום אופן וכן מוכח מדברי הר"ן בחדושיו פ' ש"ה שהבאתי בסק"א שהוכיח שם מהש"ס דאף היכא שהוחזק כפרן בטענתו שאומר לא בעלתי כלל ועדים מעידים שבעל צריכין לידע אי נכרית בעל אי בת ישראל בעל ולא אמרי' דהוחזק כפרן משום דהוה כמרשיע א"ע כיון שע"פ דבריו נתחייב הרי להדיא דאף שלא נתכווין לטובה לחייב א"ע דהא כפר שלא בעל כלל מ"מ לא נתחייב ע"פ עצמו דגלי לן קרא אשר ירשיעון אלקים דווקא ואין אדם מתחייב בקנס ע"פ עצמו אף שהאמת כן הוא ולכך אף אם הודה חוץ לב"ד לא מהני הודאתו לחיוב כיון שאין כאן עדים ואינו מתחייב ע"פ עצמו משא"כ במודה בקנס ואח"כ באו עדים דגלי לן קרא דפטור ע"כ אין הטעם משום דאין אדם מתחייב בקנס ע"י עצמו דהא יש עדים ואין אנו צריכים להודאתו כלל דהא אם היה כופר כ"ש שהיה מחויב ע"פ עדים הללו אלא ע"כ הא דגלי לן קרא דפטור הוא משום כיון דנתחסד והרשיע א"ע קודם שבאו העדים פטרו הכתוב לכך צריך דוקא שירשיע א"ע לפני הב"ד כי במקום המשפט שמה הרשע משא"כ כשהודה חוץ לב"ד לא הוי כמרשיע א"ע כלל כיון שהוא חוץ לב"ד וזה נ"ל ג"כ כוונת רש"י בפ"ק דב"ק דף ע"ה ע"ב בד"ה רבנן פטרו ליה לגנב וכו' דמוכח התם מפרש"י דהיכא שהודה בקנס מחמת ביעתותא דעדים שנזומו אח"כ דלא הוי מודה בקנס וחייב כשבאו עדים כשרים אח"כ משא"כ כשלא באו עדים כשרים אח"כ הוי מודה בקנס ופטור אף שהודה מחמת ביעתותא דעדים השקרים ע"ש והוא ג"כ מטעם זה דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור הוא משום שנתכווין לטובה לחייב א"ע לכך היכא שהודה מחמת ביעתותא דעדים שקרים הרי לא נתכווין לטוב' משא"כ במודה בקנס גרידא אף שהודה מחמת ביעתותא דעדים שקרים מ"מ כיון שאין אנו יכולים לחייבו אלא ע"פ הודאת עצמו פטור דגלי לן קרא אשר ירשיעון אלקים דוקא וז"ב אמנם באמת יש מקום לתרץ קושיית הב"י והש"ך בי"ד לשיטת הד"מ והסמ"ע כאן דס"ל דאף מודה בקנס בלא עדים בזה"ז חייב לשלם דלא קשיא להו מהא דאמר ר"י לר"ג אין בדבריך כלום שכבר אין לך עדים אף שהודאתו היתה חוץ לב"ד די"ל דס"ל הא דגלי קרא דמרשיע א"ע פטור מקנס דאף במודה בקנס גרידא לא חשיב מרשיע א"ע אלא בב"ד דוקא אלא דבזמן הש"ס דהיו ב"ד מומחים אף שהודה חוץ לב"ד פטור משום דזה הוי כמודה בב"ד כיון שהעדים יכולים לילך לב"ד ויעידו עליו ויתחייב על פיהם לכך חשיב כמרשיע א"ע ופטור אבל במודה בקנס ואח"כ באו עדים בעינן דוקא שהודה בב"ד מקודם דאי הודה לפני עדים לבד לא הוי הודאתו הודאה למיהוי כמרשיע א"ע כיון שיכולין לילך לב"ד לחייבו דהא אף בלא הודאתו איכא עדים אחרים שראו גוף המעשה שיכולים לילך לב"ד לחייבו וא"כ לא הוסיף בהודאתו כלום ולכך בעינן שיוסיף בהודאתו לפני הב"ד בדוקא משא"כ בזה"ז כיון דליכא מומחים בעולם שיהיו יכולים לחייבו לכך אף במודה בקנס גריד' לא הוי הודאתו הודאה כלל לפוטרו כיון שהודאתו היתה חוץ לב"ד וזה נכון לכאורה אך מ"מ השתא דאתינא להכי נראה דמ"מ העיקר כשיטת הש"ך ביו"ד וסייעתו דהא באמת הא דמודה בקנס בעינן הודאה בב"ד אין לו רמז בקרא אלא דהרמב"ן הוכיח כן מהא דמשני הש"ס שאני ר"ג דלא בפני ב"ד אודי ובאמת לכאורה הוא דברי נביאות דמנ"ל דבעינן דוקא שירשיע א"ע בב"ד אך לפמ"ש י"ל דמסברא אמרו כן דבשלמא במודה בקנס גרידא אף כשהודה בפני עדים חשיב כמרשיע א"ע משא"כ במודה בקנס ואח"כ באו עדים כשלא הודה מקוד' בב"ד שהוא מקום המשפט הרי לא הרשיע א"ע כלל דהא בלא"ה יש עדים שראו גוף המעשה ומה הוסיף בהודאתו ולכך בעינן שהודה בפני ב"ד דוקא ואז הוסיף בהודאתו שהרשיע א"ע בפני הב"ד ובמקום המשפט שמה הרשע וא"כ אף בזה"ז כשמודה בקנס גרידא וליכא עדים פטור דמ"מ הרי הרשיע א"ע לפני עדים וגם י"ל דהתורה לא חייבה אלא אשר ירשיעון אלקים ולא מה שמתחייב א"ע בהודאתו ולפ"ז מה דפשיט' ליה להש"ך בס"ס שצ"ט דלשיטת הפוס' דמהני תפיסה שלא בעדים אף לענין קנס דכיון דאית ליה מיגו הוי כעדים ה"ה אם הודה קודם התפיסה נמי לא מהני דהוי כמודה בקנס ואח"כ באו עדים דלא מהני בזה"ז ולדידי מבעיא לי טובא די"ל דדוקא במודה בקנס ואח"כ באו עדים הוא דלא מהני בזה"ז דכיון דליכא ב"ד בזה"ז הוי כהודה לפני עדים לבד א"כ לא הוסיף בהודאתו כלום במה שהודה לפני עדים דהרי ידע בלא"ה שיש עדים שראו המעשה משא"כ בהודה בקנס ואח"כ תפס שלא בעדים פטור אף בזה"ז דכיון דגלי קרא דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור משום מה שנתכווין לטוב להרשיע א"ע א"כ ה"נ הרי בשעת הודאתו עדיין לא תפס ולא אסיק אדעתיה שיתפוס שלא בעדים א"כ הרי הודה והרשיע א"ע מקודם התפיסה ופטור וצ"ע לדינא אמנם יש להוכיח כשיטת הד"מ והסמ"ע והש"ך כאן מהא דהביא הטור ביו"ד הל' עבדים גבי יציאת העבד בראשי האברים פלוגתת הראב"ד והרמ"בן דהראב"ד סובר דבמודה האדון פטור והרמב"ן חולק דאין מודה בקנס פטור בזה"ז דליכא סמוכין וכן מסקנת א"א הרא"ש ואי אמרת דבמודה בקנס גרידא פטור אף בזה"ז א"כ ע"כ צ"ל דהטור מיירי התם בבאו עדים אח"כ א"כ קשה דלמה ליה להטור לטעמא דבזה"ז חייב משום דלא הוי הודאה כיון דליכא סמוכין תיפוק ליה דבלא"ה חייב דהא מודה בקנס ואח"כ באו עדים אינו פטור אלא כשחייב א"ע בקרן וכגון שאמר גנבתי אבל כשפוטר עצמו מכלום חייב בבאו עדים אח"כ כמ"ש הטור בסי' שמ"ח ובאמת שכ"כ הרמב"ן בס' הזכות בפ' אלו נערות להדיא על דברי הראב"ד שמשם נלקחים דברי הרא"ש דהראב"ד מיירי דוקא שחייב א"ע בקרן דאל"כ חייב כשבאו עדים אח"כ ע"ש שוב מצאתי בנ"י בפ' מרובה שכתב וז"ל כתב הרא"ה ז"ל וז"ל כתב הראב"ד ז"ל בנוסח כתוב' שבזה"ז שאין דנין דיני קנסות וקי"ל דאפ"ה אי תפס לא מפקינן מיניה אי קדם הלה והודה אע"פ שבאו עדים אח"כ הרי הוא פטור אפי' בדברים שפטר עצמו מכלום לפי שכשם שאין דנין דיני קנסות בזה"ז כך אין מקבלים עדים וה"ז כמו שאין שם עדים ורבינו אומר שאינו נראה שכשם שהוא אומר שאין מקבלין עדים בזה"ז כך הודאתו אינו כלום דבעי הודאה בב"ד כדאמרי' לעיל לגבי ר"ג דשלא בב"ד הודה ובעינן נמי ב"ד שיכולין לדון ד"ק ועוד דבלאו ה"נ אי תפס הודאתו לאו כלום היא דבעינן שיהא מודה מחמת עצמו והאי מחמת ביעתותא הוא דמודה וכדאמרינן לעיל גבי הך ברייתא דהיו עדים ממשמשים ובאין וכו' עכ"ל הרי להדיא אף דהראב"ד כתב דבזה"ז אין מקבלין העדים וה"ז כמו שאין שם עדים ואפ"ה השיג עליו הרמ"בן דהודאתו לאו הודאה היא כיון שאין שם ב"ד אלמא אף בלא עדים לא הוי מודה בקנס בזה"ז וחייב אולם דברי הראב"ד שבנ"י לא זכיתי להבינם דמ"ש דכשם שאין דנין ד"ק בזה"ז כך אין מקבלין עדים וה"ז כמו שאין לו עדים דא"כ אף היכא שהמזיק כופר לגמרי בההיזק האיך מקבלין עדים כשתפס הניזק דאיתא בש"ס להדיא דאי תפס לא מפקינן מיניה ואמאי כיון שאין כאן עדים האיך מהני התפיסה א"ו דטעמא הוא כמ"ש הרא"ש משום דעביד אינש דינא לנפשיה ומקבלין עדים בכדי להחזיקו בתפיסתו א"כ אף בהודה מקודם נמי ליהני תפיסה מה"ט ועוד יש לתמוה על מ"ש דבזה"ז כיון שאין מקבלין עדים הוי כליכא עדים ומהני מודה בקנס ואח"כ באו עדים אף היכא שפטר עצמו מכלום הא הטעם דפטר עצמו מכלום חייב במודה ובאו עדים אח"כ הוא כמ"ש רש"י בפ' מרובה והנ"י שם די"ל דידע דמודה בקנס פטור ולכך הודה כדי לפטור עצמו כשיבואו העדים אח"כ ע"ש אבל במודה בקנס גרידא ליכא למימר הכי דהא אף אם לא יודה יפטור ולמה לו להרשיע א"ע בחנם וא"כ בתפס קודם ההודאה ואח"כ הודה ובאו עדים אח"כ מה מהני מה שאין מקבלין עדים בזה"ז מ"מ כיון שהתפיסה מהני ע"פ עדים כשיכפור אף בזה"ז א"כ י"ל דלכך הודה משום שידע שמודה בקנס פטור ולכך הודה כדי שלא תהני התפיסה ואולי דזו היא כוונת רבינו בקושי' הב' דמחמת ביעתותא הודה אך מ"מ דוחק הוא להעמיס זאת בדבריו וצ"ע שוב ראיתי דמדברי הטור ברמזים ספ"ק דב"ק והריטב"א בחי' לכתובות ס"פ א"נ משמע מסתימת דבריהם דאף מודה בקנס ולא באו עדים כלל חייב בזה ע"ש וכ"מ בס' הזכות שכתב על הראב"ד במה שנסתפק בתפס שלא בעדים ואח"כ הודה אי מפטר משום מודה בקנס וכ' עליו הרמב"ן שיצא דינו מכלל דברינו דבזה"ז לא מהני הודאה לפוטרו וא"א דבמודה בקנס ולא באו עדים כלל אף בזה"ז פטור א"כ אכתי משכחת לה לספיקו של הראב"ד בלא באו עדים אח"כ אי מהני תפיסה שלא בעדים לחייבו בקנס א"ו דאין חילוק אך לקמן סק"ה כתבתי ישוב לזה ע"ש ומ"מ פשטא דש"ס דמרובה נראה יותר כשיטת הב"י והש"י והש"ך בי"ד וכמש"ל ועיקר

ד אין מוציאין. וכתבו הרא"ש והטור ואם לא הביא התופס עדים שראוי לזכות בהן אומרים לו להחזיר מה שתפס. ועיין בב"ח רס"ל שהביא מ"ש הריב"ש סי' רס"ו הא דאמרי' בדין מרומה. דבעי דו"ח היינו דצריך הדיין לחקור בו כל מה דאפשר לא שאם אמר באחד. מן החקירות אינו יודע שיתבטל העדות כמו בד"נ וכ' הב"ח ע"ז ונראה דה"ה בחבלות וגיטין וקדושין ודיני זכות האשה לאסרה על בעלה נמי צריך לפרש כך עכ"ל ולפענ"ד אשתמיט ליה ש"ס דב"ק דף ע"ה דפריך התם הש"ס לענין ד"ק דד' וה' והא בעינן עדות שאתה יכול להזימה אבל עדות שאאי"ל לא הוי עדות כלל ומשני ה"מ היכא דלא ידעי באיזה יום ובאיזה שעה דליכא לעדות כלל אבל הכא סיועי הוא דמסייעי להו אלמא דהיכא דלא ידעי באיזה יום ובאיזה שעה העדות בטל לגמרי אך מ"מ לפמ"ש הש"ך ס"ס ל"ג אין הכרח משם דבעינן לכתחילה לחקור ולדרוש כמו בד"נ אלא היכא דחקר ואמר א"י אז העדות בטל אבל לכתחלה י"ל דלא בעי דו"ח אך מ"מ האמת הוא דבד"ק בעינן דו"ח אף לכתחלה כמו בד"נ כיון דמן הדין אף בד"מ בעינן דו"ח אלא דבד"מ תקנו חז"ל דלא בעי דו"ח משום נעילת דלת כדאיתא ר"פ אד"מ וא"כ בד"ק כיון דלא שייך נעילת דלת כיון דלא שכיחי בעינן אף לכתחלה דו"ח כמו בד"נ וכ"מ בתשובת הריב"ש סי' רס"ו שכ' שם על הא דבדין מרומה א"צ דו"ח כד"נ ממש וז"ל ואע"ג דמתניתין קתני א' ד"מ וא' ד"נ בדו"ח ורב פפא מוקי לה בהודאות והלואות ובדין מרומה משמע דשוין הן ר"פ מוסיף הוא על אוקימתא דרבא דמוקי לה בד"ק דבעי דו"ח כד"נ ממש ור"פ ה"ק אפי' בהודאות והלואות נמי בדין מרומה שייך דו"ח קצת ומש"ה שפיר קתני מתני' אחד ד"מ דהא בכולהו ד"מ איכא דו"ח בקנסות לגמרי כד"נ ובהודאות והלואות בדין מרומה צריך דו"ח קצת כל מה דאפשר עכ"ל הרי להדיא דבד"ק בעינן דו"ח ממש כד"נ וברור בעיני שהב"ח לא ראה דברי הריב"ש עצמו רק מ"ש הב"י בשמו ולפז"נ דאף בזה"ז כשתפס דקי"ל דאין מוציאין מידו כיון שבעינן עדים שראוי לזכות בהן ע"פ הדין א"כ בעי דו"ח להעדים דהטעם דמהני תפיסה בזה"ז כתב הרא"ש כיון שמדינא חייב הוא לשלם אלא דליכא ב"ד שיכופו אותו לשלם ובכה"ג עביד איניש דינא לנפשיה וא"כ בעינן עדים שיודעים כל ז' חקירות דהא בעינן עדים כשרים שיזכה בהן ע"פ הדין ועידי קנסות בעי דו"ח כד"נ ממש וכמבואר בסי' ל' ס"א דעידי חבלות צריך דו"ח ע"ש אמנם לפ"ז היה נראה דצריך לקבל העדות לאחר התפיסה דוקא דאם העדים העידו קודם התפיסה והלכו להם לא הוי עדות כלל דהוי עדות שאאי"ל דהא אף כשיוזמו לא יהיו צריכים לשלם כלל דהא עדות לא היה מועיל כלל קודם התפיסה כיון שאין דנין ד"ק בזה"ז אך הרמב"ם פכ"א מה"ע ד"ד כתב העידו על פלוני שהפיל שן עבדו ואח"כ סימא את עינו והוזמו משלמין לאדון דמי העבד ודמי עינו והשיג עליו הראב"ד דהא הוא כתב בה' חובל שהאדון אינו משלם אלא אם תפס העבד וא"כ העדים שהוזמו למה משלמין ותירץ הכ"מ דמ"מ משלמין העדים שהרי הפסידוהו שהרי דבר קרוב הוא לתפוס ולכך חייבין לשלם וא"כ לפ"ז אם העדים העידו קודם התפיסה תליא במחלוקת הרמב"ם והראב"ד דלהראב"ד בכה"ג אין העדים משלמין ולהרמב"ם העדים חייבין לשלם דרצו להפסידו שע"פ עדותם מהני תפיסה ובאמת נראה דרש"י ס"ל נמי כשיטת הראב"ד דהיכא דמהני תפיסה לא הוי ממון גמור דהא רש"י בפ' השוכר את הפועלים כתב דהיכא דקלב"מ ופטור מתשלומין מ"מ מהניא תפיסה והביאו הש"ך בר"ס כ"ח ואפ"ה תנן בפ' שבועת העדות דאם משביע את העדים שחבל בו בנו והדליק גדישו בשבת פטורין דלא הוי כפירת ממון משום דמיתה פוטר מתשלומין אלמא אף דמהני תפיסה לפי עדותו מ"מ לא הוי כפירת ממון גמור ואם כן ה"נ כשרצו להעיד בדבר דמהני תפיסה לא הוי ממון ואינן חייבים משום כאשר זמם אך יש לדחות זה די"ל דלענין שבועת העדות בעינן כפירת ממון גמור ולכך בדבר דלא מהני עדותן רק לענין תפיסה כשכפרו לא הוי כפירת ממון גמור רק גורם לממון ופטור אבל לענין כאשר זמם דהתורה חייבה לעדים זוממין מקנסא בעלמא אף שלא רצו להפסיד ממון גמור רק גורם לממון ג"כ חייבים וכן צריך לחלק לשיטת הרמב"ם דס"ל דעדים זוממין חייבים היכא שרצו להפסידו לענין תפיסה והרי המ"מ בפ"ט מה' נזקי ממון כתב דהרמב"ם ס"ל דבפלגא נזקא אף למ"ד קנסא חו"מ היכא שהודה בפ"נ מהני תפיסה של הניזק ע"ש וא"כ תקשה לפ"ז מההיא דפ' שבועת העדות דבעי הש"ס במשביע עידי קנס אי פטורין מקרבן שבועה משום דהוי גורם לממון דאי בעי היה מודה ומיפטר ולא הוי כפירת ממון גמור ובעי הש"ס למיפשט ממתניתין דחייבים העדים כשהשביע אותם אם יש לו ביד פלוני ח"נ והא פ"נ קנסא ומאי קושיא הא בהודה בפ"נ מהני תפיסה וא"כ הוי כפירת ממון גמור א"ו דבר דלא מהני רק לענין תפיסה לא מיחשב רק גורם לממון ומ"מ לענין עדים זוממין חייבים מקנסא אך מ"מ זה דוחק גדול דמה"ת לחלק בזה ולומר דעדים זוממין חייבים אף שלא רצו להפסידו רק גורם לממון וכן מוכח מדברי הרא"ה שהובא בחדושי הריטב"א בפ"ק דמכות שהוכיח דמוכר שט"ח לחבירו והרחיב הזמן ללוה דחייב מד"ג מה שהפסידו בהרחבת הזמן מהא דעדים זוממים חייבים במה שהעידו שחייב לשלם לשלשים יום מה שהזמן הוא לאחר עשרה שנים ע"ש וכ"כ הלח"מ בפ' כ"א מה"ע אמנם הלח"מ שם תירץ באופן אחר דהרמב"ם מיירי כשתפס מן העדים ובכה"ג שייך שפיר כאשר זמם דכמו שהם רצו להפסידו שיהא יכול לתפוס מן האדון כן נמי מהני תפיסה לגבייהו מכאשר זמם וא"כ לפ"ז י"ל דאף הראב"ד מוד' הכא דמהני קבלת עדות קודם תפיסה דהוי עדות שאי"ל כיון שאם יתפוס מן העדים ג"כ יהיו חייבים לשלם מחשיב עדות שיכול להזימה ובאמת ע"כ צ"ל כן דאל"כ תקשה היכי מצינן לקבל עידי קנסות בזה"ז אף אחר התפיסה כיון דדיני קנסות בעי דו"ח וא"כ היכי מועיל עדותם כלל בזה"ז הא הוי עדות שאאי"ל דהא לא יצטרכו לשלם בזה"ז דהא הזמה קנס הוא ואין דנין בזה"ז ואף דהוי מחמת חסרון דיינים מ"מ הוי עדות שאאי"ל כמ"ש התוס' בפ"ב דכתובות דלכך אין עד נעשה דיין משום שהדיינים לא יקבלו הזמה על עצמן ע"ש א"ו דכיון שאם יתפוס מהן בזה"ז מהני תפיסה לגבייהו הוי עדות מעליא שיראים לשקר פן יוזמו ויתפס מהם וא"כ ה"ה אף שהעידו קודם שתפס כיון דלפי עדותם מהני תפיסה בזה"ז א"כ כשיוזמו יהא מועיל התפיסה לגבייהו ומחשיב עדות שאתה יכול להזימה אך מ"מ קשה היכא שבאו עדים לאחר התפיסה הוי עדות שאאי"ל דהא הם רצו להפסידו ממון גמור ואינהו לא מחייבי בהזמה אלא כשיתפוס מהם ולא הוי כאשר זמם מעליא וכה"ג דייק הש"ס בכתובות דף ל"ג ע"א דעדים זוממין לא בעי התראה דמי איכא מידי דאינהו בעי קטיל בלא התראה ואינהו בעי התראה הא בעינן כאשר זמם לעשות לאחיו וליכא וה"נ אינהו בעי להפסידו ממון גמור ואינהו לא מחייבי לשלם אלא כשיתפוס מהם וכן קשה לשיטת הש"ך בס"ס ל"ג דגם בד"מ בעינן עדות שיכול להזימה וכשאומרים א"י באיזה שעה העדות בטל א"כ כל עדות הוי שאאי"ל דהא העדים לא יצטרכו לשלם כיון שאין דנין ד"ק בזה"ז ואפשר לומר כיון דאם יוזמו העדים וליתא לממון דתיהדר חייבים העדים לשלם מד"ג מן התורה לרוב פוס' חשיב עדות שיכול להזימה דמירתתי שיופסד הממון ויצטרכו לשלם ודוחק וע' בתוס' ריש מכות והדבר צריך תלמוד ובאמת לפ"ז נ"ל לתרץ שיטת הרמ"ה שהביא הרא"ש בספ"ק דב"ק דלא מהני תפיס' בקנס אלא בקרן שהוא קנס ולא בכפל ד' וה' דלא עבדו רבנן תקנתא דליהני ליה תפיסה אלא שלא לאפסודי לניזק ולא לארווחיה ממון והשיג עליו הרא"ש דהא דמהני תפיסה בקנס לאו מתקנתא דרבנן הוא אלא מדינא דמדאורייתא חייב הוא אלא דלית דיין בבבל שיכופנו ליתן לו וכל כה"ג עביד אינש דינא לנפשיה ולא מפקינן מיניה עד דיהיב ליה כל מה דמחייב ליה מדאורייתא ולפמ"ש ניחא דהרמ"ה ס"ל כיון דבד"ק בעינן דו"ח כדי שיהא יכול להזימם וא"כ בזה"ז כל עדות ד"ק הוי עדות שאאי"ל דתשלומין עדים זוממים קנסא הוא ואין דנין בזה"ז אלא דבקרן עביד רבנן תקנתא דתועיל תפיסה בכדי שלא לאפסודי לניזק ולא הצריכו כלל דו"ח כמו בהודאות והלואות ושאר דברים שלא הצריכו חז"ל דו"ח לגבייהו משא"כ בכפל ד' וה' שהוא הרוחה לניזק לא עבדו רבנן תקנתא לגבייהו כיון דד"ק בעינן דו"ח ובזה"ז הוי עדות שאאי"ל ולא הוי עדות כלל כנ"ל נכון אך מ"מ נראה דאף לשיטת הרא"ש מה שמנהג הישיבות לנדות עד שיפייס הנחבל בזה אין העדים צריכים דו"ח כיון דמטעם שלא ירבו החובלים תקנו כן הוי כהודאות והלואות דלא בעי דו"ח משום נעילת דלת וז"פ ודע דבב"ק דף ע"ה מסיק הש"ס דת"ק וסומכוס פליגי היכא דאתי סהדי ואמרו ליה גנבת ואמר להו גנבתי טבחתי ומכרתי מיהו לא בפניכם גנבתי אלא בפני פ' ופ' ואייתי סהדי ואזמינהו דלא באפייהו גנב ואתו פ' ופ' ואסהידו ביה דגנב טבח ומכר ובהא קמפלגי דרבנן סברי דה"ל עדות שאאי"ל דכיון שהודה שבפניהם גנב טבח ומכר א"כ אף כשיוזמו לא יתחייבו לשלם וכל עדות שאאי"ל אינו עדות וסומכוס סובר דלא הוי עדות שאאי"ל כיון דסיועי מסייע להו וא"כ הוי מודה בקנס ואח"כ באו עדים ולא חייב עצמו בקרן דהודאה דגניבה מחמת ביעתות' דעדים קמאי הוי ולכך חייב כפל ד' וה' ומסתמא הלכה כת"ק וכ"כ היש"ש שם וא"כ לפ"ז לפי שיטת הב"י והש"ך ביו"ד דאף בזה"ז אינו חייב במודה בקנס ובעינן דוקא שיבואו עדים אח"כ א"כ אם הודה בקנס ואמר שפ' ופ' יודעים בדבר ואח"כ באו והעידו פטור מהקנס דהוי כליכא עדים כיון שהעדים פסולים הם ומודה בקנס גרידא פטור אף בזה"ז אך יש להקשות מהא דאמרינן בשבועות דף ל"ג איבעיא להו משביע עידי קנס מהו אליבא דר"א בר"ש לא תיבעי לך דאמר יבואו עדים ויעידו כי תבעי לך אליבא דרבנן דאמרי מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור מאי ולמ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי מי אמרינן כיון דאלו היה מודה מיפטר לאו ממונא קא כפר ליה או דילמא השתא מיהו לא אודי ואי אמרינן דאם הודה בקנס ואמר שפ' ופ' יודעים בדבר ואח"כ אתו ומסהדי לא הוי עדים כלל והוי כמודה בקנס גרידא א"כ מאי אמרינן לר"א בר"ש לא תיבעי לך דאמר יבואו פ' ופ' ויעידו הא לסברת בעל האבעיא דכיון שהיה יכול להודות בקנס קודם כפירת העדים מיחשב גורם לממון א"כ אף לר"א בר"ש הוי גורם לממון דהא היה יכול להודות בקנס ויודה שפ' ופ' עדים בדבר דהא האמת כן הוא שהעדים שהשביע יודעים בדבר וא"כ אף אם היו באים אח"כ היה פטור דהוי מודה בקנס גרידא כיון שהעדים פסולים וא"כ לא הוי אלא גורם לממון ויש לישב דכיון דלסומכוס בכה"ג הוי עדות מעליא וחייב וא"כ היה הש"ס צריך למיבעי לר"א בר"ש ולרבנן דסומכוס ולמ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי וכולי האי לא בעי הש"ס להאריך או דסוגיא דשבועות אזלא כס"ד דש"ס דב"ק דסומכוס ורבנן פליגי אי מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב או לא ושאר אוקימתות שם ולפ"ז מתורץ מה שהקשה הרב בעל מל"מ בפ"ג מה' גניבה דהרמב"ם פסק בה' שבועות דמשביע עידי קנס פטור ובפ"ג מה"ג פסק דמודה בקנס אינו פטור אלא כשחייב א"ע בקרן אבל כשאינו מחייב א"ע בקרן חייב כשבאו עדים אח"כ וא"כ הוי ממון גמור ולפמ"ש ניחא דלדידן דקי"ל כרבנן דסומכוס אף שאינו מחייב א"ע מ"מ הוי גורם לממון דהא היה יכול להודות שאותן עדים יודעים בדבר והיה בטל עדותן ולא הוי אלא מודה בקנס גרידא. ובחדושי אמרתי לתרץ קושיית המ"ל בדרך הלזה ובאופן אחר והוא משום דלכאורה קשה אמאי ס"ל לרבנן כשהודה בגניבה מחמת ביעתות' דעדים שקרים ואומר טבחתי ומכרתי בפני פלוני ופלוני ובאו אח"כ דפטור משום מודה בקנס אף שלא חייב א"ע בקרן כיון דעדים הם פסולים הוי כליכא עדים ואמאי הא הטעם דמודה בקנס ואח"כ באו עדים דחייב כשלא חייב א"ע בקרן הוא משום דאמרינן שהודה כדי לפטור א"ע כשיבואו עדים אח"כ כמ"ש רש"י ונ"י משא"כ במודה בקנס גרידא כיון דאף אם לא היה מודה היה פטור לכך כשהודה פטרו רחמנא וא"כ הכא שהודה שטבח בפני פ' ופ' ונהי דעכשיו שהודה כן נתבטל העדאת העדים משום דהוי עדות שאאי"ל מ"מ אמאי מיחשב מודה בקנס שיפטר הא הוא עצמו מודה שהעדים הם כשרים וראו המעשה וא"כ י"ל דמחמת ביעתותא דעדים הודה שהיה ירא אם לא היה מודה והיו באים העדים לאסהודי היה מתחייב על פיהם קנס דהא הוי עדות מעליא ועדות שיכול להזימה הוא ולכך הודה כדי שיתבטל עדות העדים ויפטר אך זה לק"מ כיון דעכשיו שהודה שטבח בפני פ' ופ' העדים הם פסולים דהוי עדות שאאי"ל אלא שאתה רוצה לחייבו משום הודאתו גרידא ומודה בקנס פטור אף כשהודה מחמת ביעתותא דהתורה לא חייבה אלא אשר ירשיעון אלקים בדוקא ולא ממה שחייב א"ע אף שהוא מחמת ביעתותא מ"מ אינו מתחייב ע"פ עצמו וכמ"ש לעיל מדברי הר"ן בפ' ש"ה ורש"י בשמעתין שכתב דלרבנן פטור מכפל אף שהודה מחמת ביעתותא דעדים הניזומים ומכאן ראיה ברורה לזה ובאמת דרש"י למד כן מחמת קושיא זו וז"ב אך באמת קשה מנ"ל להש"ס דהיכא שהודה בקנס גרידא פטור אף שהודה מחמת ביעתותא והיכא שבאו עדים אח"כ בעינן דוקא משום שהודה בדרך תשובה כיון דמודה בקנס גרידא ילפינן מאשר ירשיעון אלקים ומודה בקנס ובאו עדים אח"כ ילפינן מאם המצא תמצא וכיון דאידי ואידי מקרא ילפינן מנ"ל למיפסק קראי בסכינא חריפא דמודה בקנס גרידא פטור בכל ענין דילמא אף במודה בקנס גרידא בעינן דוקא ג"כ שהודה בדרך תשובה כמו מודה בקנס ואח"כ באו עדים אך י"ל דילפינן לה מקרא דאשר ירשיעון אלקים שהוא מיותר כיון דילפינן מאם המצא תמצא דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור כ"ש במודה בקנס גרידא דפטור וא"ל דאי לא כתיב אשר ירשיעון הוי מוקמינן לקרא דאם המצא תמצא למודה בקנס גרידא כמ"ש רש"י בב"ק דף ס"ד ע"ב וכדאמרינן ר"פ הערל דבא זה ולימד על זה י"ל דל"א כן אלא היכא שהדין האחר ילפינן ליה בק"ו לחודא אבל הכא דמודה בקנס גרידא הוא בכלל מודה בקנס ואח"כ באו עדים דבכלל מאתים מנה וא"כ הקרא דמודה בקנס גרידא מיותר לגמרי וכעין זה פריך הש"ס בקדושין דף ד' ובזבחים דף פ"ב ע"ב ע"ש ודוק א"ו דאשר ירשיעון אלקים גלי דאינו חייב ע"פ עצמו בשום ענין אף שלא נתכווין לחייב א"ע אך כ"ז ניחא למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור דאייתר אשר ירשיעון אלקים מוכח דגלי קרא דאף שהודה שלא בדרך תשובה פטור משא"כ למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב ומוקי אם המצא תמצא לגנב עצמו כדאיתא בש"ס ומרשיע א"ע ילפינן מקרא דאשר ירשיעון אלקים לבד א"כ מוקמינן לקרא למאי דמסתבר יותר דלא פטר אלא בנתכווין להודות ולחייב א"ע ולא כשהודה מחמת ביעתותא ולכך כשבאו עדים אח"כ חייב דאמרינן שהודה מחמת ביעתותא דעדים וא"כ לפ"ז אמרינן שפיר דלר"א בר"ש דאמר יבואו עדים ויעידו משביע עידי קנס חייב משום דאף אם היה מודה בקנס ואמר שידעו בו העדים שמשביע מ"מ אם היו העדים מעידים היה חייב בקנס דמשום ביעתות' דעדים אודי כמו שהקשיתי אבל הרמב"ם פסק שפיר לדידן דקי"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור א"כ מוכח דמודה בקנס גרידא אף שהודה מחמת ביעתותא פטור דאינו חייב ע"פ עצמו כלל א"כ אף בקנס שלא חייב א"ע בקרן הוי גורם לממון שהיה יכול להודות שנעשה הדבר לפני העדים שהשביע והיה פטור ודוק כי נכון הוא ולפ"ז נתיישב לי מה דקשיא לי בדברי התוס' בב"ק דף מ' ע"ב דפריך התם גבי שאלו בחזקת תם ונמצא מועד השואל משלם ח"נ והבעלים ח"נ ופרכינן התם ונימא ליה אי תם הוה הוי מודינא ומפטרנא ולמ"ד פלגא נזקא ממונא הוי מעריקנא ליה לאגמא וכתבו התוס' שם דהאי פרכא ניחא למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב וכ"כ הרשב"א בחדושיו שם ולכאורה קשה דאף למ"ד פטור ליתא להך פרכא דהא ח"כ כולה קנסא הוא ולא חייב א"ע בקרן ולפמ"ש ניחא דלמ"ד פטור אכתי מצי למימר אי תם הוי מודינא שנגח בפני אותן עדים שראו גוף המעשה והיה פטור משא"כ למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב אף בכה"ג חייב כמ"ש וא"ש אך מ"מ אכתי קשה דמאי קושיא דילמא מיירי שהשואל לא ראה את העדים שראו המעשה ויותר נראה דקושית הש"ס הוא לרב הונא ושאר אמוראי דס"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור אף בלא חייב את עצמו בקרן ולפ"ז מתורץ תמיהת הלחם משנה פ"ד מה' נ"מ על המ"מ דלדידן דבעינן שחייב את עצמו בקרן לק"מ קושית הש"ס דהוי מודינא ומפטרנא וז"ב:

ה כך וכך תחזיק. וכתב הסמ"ע דגם לענין תביעת קנס מהני מיגו כמ"ש הטור והרב בסי' שצ"ט אך הרמ"ה שהביא הטור שם חולק דבקנס לא מהני מיגו וכ"כ הנ"י ס"פ המניח ובס' הזכות להרמב"ן בפ"ג דכתובות איתא וז"ל כתב הראב"ד דמודה בקנס ואח"כ באו עדים קי"ל דפטור והיכא דתפס מקמי הודאה ואח"כ הודה נמי מפקינן מיניה ול"א דתפיסה דקמי הודאה כעדים דמיא ממאי מדא"ל ר"ג לר"י וכו' אלמא לאו כעדים דמיא ומפקינן מיניה מיהו היכא דתפוס קודם הודאה וליכא עדים בתפיסתו דיכול לומר להד"ם ואתו לבי דינא וכפר ביה אידך בההיא קנסא אם הודה לאחר מכאן איסתפקא לי אי הוי האי מיגו כעדים כדאמרינן בעלמא מ"ל לשקר כעדים דמי וכיון דבההיא תפיסה איכא מיגו ה"ל כעדים ואלו היכא דכפר ואתו עדים הא מיחייב והשתא נמי מאי דתפיס מקמי כפירה והודאה תפס ומהימנינן ליה כעדים או דילמא כיון דאלו הודה פטור לא עדיף האי מיגו מהודאה דנפשיה והודאת בע"ד כמאה עדים וכל היכא דהודאה לא מהני מה לי לשקר לא מהניא הכא הא מילתא איסתפקא לי בד"ק ולא אתברירא לי כהוגן עד יבוא ויורה צדק לנו וכתב עליו הרמב"ן וענין ספיקו של הרב בתופס קנס שלא בעדים והודה הלה בסוף כבר יצא דינו מכלל דברינו להתחייב בזמן הזה מפני שאין ההודאה כלום ואפי' במודה בב"ד מומחין אני אומר שלא פטרה התורה בקנס אלא שלא חייב אותו מתחילה ע"פ עצמו דכתיב אשר ירשיעון אלקים פרט למרשיע א"ע אבל זה לא ע"פ עצמו מתחייב אלא לזה אנו מאמינים שאמר נתחייב לי קנס ותפסתי משלו לתשלום קנס שלי הילכך ירשיעון אלקים קרינן ביה ולא קרינן ביה מרשיע א"ע כלל דמה הוסיף או גרע בהודאה שלו וכ"ש כשתפס משלו מטלטלין ובא זה לתובעו בדין להחזירם לו ולפרוע לו קנסו בדמים שאין זה מודה בקנס אלא זריז ונשכר הוא וגדולה מזו אמרו שא"ה דמחמת ביעתותא דעדים הוא דקמודה אלמא לא פטרתו התורה אלא במחייב עצמו ומודה בקנס שלא לצורך אבל זה להנאת עצמו הודה ולא להתחייב בדין ובפ' שור שנגח ד' וה' אמרינן ולימא ליה אי תם הוה הוי מודינא ומפטרנא ואפי' למ"ד פ"נ ממונא הוה מעריקנא ליה לאגמא ומפרקינן כגון דקדם בע"ד ותפסיה וזו היא נוסחתו של ר"ח ז"ל אלא שיש גורסין כגון שקדמו בי דינא ותפסוהו ומ"מ הרי הדין פשוט ומבלי ספק כלל עכ"ל ולכאורה יש לתמוה על ראיות הרמב"ן מה שהביא ראיה מהא דאמרינן גבי היו עדים ממשמשין ובאים שאני התם דמחמת ביעתותא דעדים הוא דקמודה הא כבר הוכחתי בסק"ג מש"ס דב"ק דף ע"ה ורש"י שם והר"ן בפרק ש"ה דהיכא שהוא מודה בקנס ולא באו עדים כלל אף שלא הודה אלא מחמת ביעתותא ולא דרך תשובה מ"מ פטור דגלי קרא אשר ירשיעון אלקים דוקא ואינו מתחייב קנס בהודאת עצמו משא"כ במודה בקנס ואח"כ באו עדים דהתם חייב קנס ע"פ העדאת עדים אלא דגלי קרא דמ"מ פטור כיון שהודה קודם ביאת העדים לכך צריך דוקא שיהיה כוונתו לחייב א"ע ולא שיודה מחמת ביעתותא דעדים וא"כ בזה נדחים כל ראיות הרמב"ן דדילמא לענין תופס שלא בעדים נמי אמרינן כן כיון דמיגו מתורת ראיה הוא וא"כ כיון דחזינן דהתורה לא חייבה קנס אלא ע"פ עדים דוקא ולא על פי הודאת בע"ד עצמו ה"נ אינו חייב קנס מחמת המיגו של הבע"ד דלא עדיף מיגו מהודאת בע"ד עצמו משא"כ במודה בקנס ואח"כ באו עדים דהחיוב הוא ע"פ העדים אלא שהתורה פטרו כיון שהתחייב א"ע והודה קודם ביאת העדים וא"כ כיון שכבר תפס התובע שלא בעדים דאית ליה מיגו דלהד"ם וראיה שאומר אמת א"כ לא הוסיף הנתבע בהודאתו מידי כיון דבלא"ה מהימנינן ליה להתובע ומחמת ביעתותא דתפיסה הודה וא"כ בזה אזלו כל ראיות הרמב"ן דההיא דאמרינן מחמת ביעתותא דעדים הודה הוא משום דהתם מיירי שהביא עדים לבסוף וכן מה שהביא מהא דפריך הש"ס ולימא ליה אי תם הוה הוי מודינא ומפטרנא ומשני דקדי' בע"ד ותפסיה היינו משום דהתם מיירי שיש עדים על הנגיחה אלא דקושית הש"ס הוא דהוי מודה מקודם ומיפטר דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור כמ"ש התוס' שם וא"כ משני שפיר דקדים בע"ד ותפסיה וכה"ג לא מהני ההודאה כלל שלא הוסיף בהודאתו כלום דהא בלא"ה מהימנינן ליה להתובע בתפיסתו ומחמת ביעתותא דתפיסה הודה משא"כ כשאין כאן עדים כלל לא מהני המיגו כמו שלא מהני ההודאה לחייב א"ע אף שהודה מחמת ביעתותא ולא כיון לחייב א"ע כלל ואי לאו דמסתפינא ה"א דדברי הרמב"ן נוטים לכוונה אחרת והוא בשום לב עוד מ"ש הרמב"ן על הראב"ד ולענין ספיקו של הרב בתופס קנס שלא בעדים כבר יצא דינו מכלל דברינו להתחייב בזה"ז מפני שאין ההודאה כלום ויש להקשות לפי שיטת הב"י והש"ך בי"ד דבזה"ז מודה בקנס ולב"ע פטור והיא השיטה המחוורת אם כן אכתי ספיקו של הראב"ד קיים בזה"ז בהודה בקנס ולא באו עדים כלל אי מהני התפיסה שלא בעדים ועוד יש להקשות בלשון הראב"ד עצמו שנסתפק בתפס שלא בעדים וכפר ואח"כ הודה אי מהני המיגו ולמה לא נסתפק אי הנתבע עומד בכפירתו אי מהני המיגו של התובע או לא מכל זה נראה דזה פשיטא להו להראב"ד והרמב"ן דאי ליכא עדים כלל דלא מהני המיגו של התובע כיון דחזינן דהתורה לא חייבה קנס בהודאת עצמו אף שלא נתכווין ע"ד תשובה אלא דוקא ע"פ עדים ה"ה נמי דלא מהני מיגו של התובע דלא עדיף מיגו מהודאת הנתבע עצמו וכסברת הרמ"ה שהביא הטור בסי' שצ"ט אלא דספיקו של הראב"ד אמאי דסליק מיניה קאי בהודה בקנס ואח"כ באו עדים אי מיפטר מחמת ההודאה אי אמרי' דהמיגו לא עדיף מההודאה ופטור משום מודה בקנס ואח"כ באו עדים או דהמיגו מגרע להודאתו דהמיגו הוי כעדים ולא הודה ע"ד תשובה רק מחמת ביעתותא ולזה פשיט הרמב"ן שפיר דבזה"ז לא שייך מודה בקנס ואח"כ באו עדים כיון דליכא סמוכין ואף בזמן הש"ס מ"מ לא חשיב מרשיע א"ע כלל כיון שאין אנו צריכים להודאתו כלל דהא בלא"ה נאמן התובע במיגו ולא הוסיף בהודאתו כלום ולכך כשבאו עדים אח"כ חייב דהוי כהודה מחמת ביעתותא דעדים ולא הרשיע א"ע כלל ולזה הביא שפיר ראיה מההיא דקדים בע"ד ותפסיה כך היה נ"ל בכוונתם אלא שדוחק הוא להעמיס דברים אלו בלשונם ועוד דיש להקשות לפ"ז דאי אמרינן דהראב"ד מיירי דוקא במודה בקנס ואח"כ באו עדים וכן לפי פשיטות הדברים משמע דקאי נמי אדסליק מיניה ונסתפק נמי בתפס שלא בעדים והודה בקנס ואח"כ באו עדים הא הרי"ף וש"פ פסקו כמ"ד דמודה בקנס ואח"כ באו עדים אינו פטור אלא כשמחייב א"ע בקרן וכ"פ הרמב"ן גופי' שם דברי הראב"ד דמיירי כשמחייב א"ע בקרן וא"כ כשתפס שלא בעדים ודאי מהני התפיסה של התובע לענין הקרן דנאמן במיגו דלהד"ם א"כ כשהודה הנתבע וחייב א"ע בקרן לא הוסיף בהודאתו מידי דבלא"ה חייב לשלם הקרן מכח התפיסה והוי כלא חייב עצמו בקרן כדאיתא במרובה דף ע"ה ע"ב דהיכא דהודה בקרן מחמת ביעתותא דעדים שקרים הוי כלא חייב עצמו בקרן וצל"ע אך מ"מ הענין נכון בעצמו לחלק לפי שיטת הרמ"ה במודה בקנס גרידא לא מהני תפיסה שלא בעדים וכשבאו עדים אח"כ מהני התפיסה שלא בעדים לחייבו בקנס ובזה אמרתי לתרץ דברי הרי"ף שהעתיק בפ' שור שנגח ד' וה' כל דיני תם ומועד ולמה השמיט הברייתא דשאלו בחזקת תם ונמצא מועד וכעין זה הקשה המ"מ פ"ד מה' נזקי ממון ד"ט ולפמ"ש ניחא דהא הש"ס פריך עלה ונימא אי תם הוה הוה מודינא ומפטרנא ומשני דקדים בע"ד ותפסיה דנאמן במיגו כפי שיטת הרמב"ן ולשיטת הרמ"ה דלא מהני מיגו בקנס צ"ל דשאני הכא כיון שבאו עדים אח"כ בכה"ג מהני תפיסה שלא בעדים כמ"ש לעיל אך אכתי קשה דנימא אי הוי תם הוי מודינא שנגח בפני אותן העדים שמעידין אח"כ דהיו העדים פסולים כיון שהוא עדות שאאי"ל וא"כ לא הוי מהני המיגו של התופס ג"כ אך לק"מ די"ל דהברייתא דשאלו בחזקת תם ונמצא מועד אתיא כסומכוס דלא הוי עדות שאאי"ל ומהני תפיסה וא"כ לדידן דקי"ל כרבנן דסומכוס לא משכחת להאי דינא ולכך השמיטו הרי"ף מהלכה וא"ש ולענין דינא דעת הטור בסי' שצ"ט בשם הרא"ש דמהני תפיסה שלא בעדים בקנס אף דליכא עדים כלל וכן הסכימו רוב האחרונים ואם הודה בקנס ואח"כ תפס התובע שלא בעדים דעת הש"ך בס"ס שצ"ט דמהני תפיסה דהוי כמודה בקנס ואח"כ באו עדים דחייב בזה"ז דליכא סמוכין ועמש"ל סק"ג שאין דבריו מוכרחים בזה וע"ש:

תוכן העניינים

שער משפט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה