אור ברסלב
שער מאמרי רשב"י פירוש ספרא דצניעותא

שער מאמרי רשב"י· רבי חיים ויטאל

פירוש ספרא דצניעותא

פרשת תרומה

פרק א

פירוש ספרא דצניעותא פרק א

שם ספרא דצניעותא גם זה הועתק מכתיבת ידי הרב הגדול זלה"ה בדקע"ו ע"ב וז"ל פרקא קדמאה תאנא ספרא דצניעותא ספרא דשקיל במתקלא דעד לא הוה מתקלא כו' ספרא דצניעותא משום דכתיב כבוד אלהים הסתר דבר וכתיב ואת צנועים חכמה ספרא דשקיל במתקלא מתקלא קרי דכר ונוקבא וכדאמרינן בפ' פקודי בדף רנ"ה ע"א וז"ל דאינון דאתנסיבו דשקלי במתקלא דכורין ונוקבין דא עם דא ואלין אקרון מאזנים וכ' ותאנא באדרת האזינו בדף ר"ץ ע"א וז"ל ת"ח בשעתא דעתיקא קדישא סתימא דכל סתימין בעא לאתתקנא אתקין כולא כעין דכר ונוקבא באתר דאתכלילו דכר ונוקבא לא אתקיימו אלא בקיומא אחרא דדכר ונוקבא והאי חכמה כללא דכולא כו'. ופירוש' דמלתא הכי הוא דעתיקא קדישא תלת רישין ביה רישא חד' חכמת' סתימאה דלא מתפתחא ומשו' דאיכ' אחריתי דהיא מתפתחא לל"ב שבילין האי אקריא סתימאה רישא תנינא לעילא מן דא עתיקא קדישא הוא כתר' עלאה רישא תליתאה רישא דלאו רישא ולא ידע ולא אתידע מה דהוי ברישא דא דלא אתדבק בחכמתא ולא בסוכלתנו והוא אין סוף אתקרי אבל כתר' עלא' דאיהו עתיקא קדישא סתימא דכל סתימין אתתקן בחכמה סתימאה דביה כעין דכר ונוקב' דהאי חכמתא סתימאה ביה מתפרשא תלת זמנין לארבע ארבע. דאינון י"ב ואינון יהו"ה יהו"ה יהו"ה והוא עתיקא כליל לון הרי י"ג מכילן דרחמי והם כעין זכר ונקבה ששה זכרים ששה נקבות כדאיתא בס' הבהיר ואינון שרש ת"ת ומלכות והיינו דקאמר ר' נחוניא בן הקנה ע"ה ומתהפכין לת"ת ומלכות דמתמן אשתרשו שית סטרין דדוכרא ושית סטרין דנוקבא והיינו דקאמר אתקין כולא כעין דכר ונוקבא דאפילו חכמה סתימא' די ביה כעין דכר ונוקבא אתתקנו ומ"ש באתר דאתכלילו דכר ונוקבא דהיינו חסד עלאה דאתרשים במצחא. ואתפשט לתתא בדיקנא והוא כליל לאבא ואימא. לא אתקיימו בקיומא אחרא כד נפקי ומתנהרי מיניה אלא בדכר ונוקבא דהיינו אב חכמה אם בינה כדקאמר בתר הכי והאי חכמה דמתפשט' לל"ב שבילין כד נפקא ואתנהרא מעתיקא קדישא לא אתנהיר אלא בדכר ונוקב' דביה הות בינה בגויה סתימא וכד אתפשט אשתכח ואתגלי דהוה סתים. ואשתכח דדכר ונוקבא הוא והיינו יוד דאתפשט להאי גיסא ולהאי גיסא ונעשה דלי"ת זה חכמ' ובינ' בחד מתקל' אתקלו דכר ונוקבא כי שניהם שקולים ואינו כמו נוקבא דז"א שלא יצאה ממנו ביחד וגם אינה גדולה כמוהו כי ראשה מתחיל מאחריו דז"א והיינו דקאמר לקמן באדרא זוטא בדף ר"ץ ע"ב וז"ל אבל האי אימא לא אפסיק רעותא דתרוייהו לעלמין. בחד (ע"ב) נפקין בחד שריין לא פסיק דא מן דא כו'. דכד נפקת חכמתא נפקת בינה כלולה בגוה והיינו בחד נפקין ובתר הכי תרוייהו שקילי כחדא והיינו כחד שרי' ובגיניהו כולא אתקיים בדכר ונוקבא דהיינו תפארת ומלכו' בדכר ונוקבא דאלמלא (ד"ש ע"ב) האי דאית להו שרש' וגזעא לעילא לא מתקיימי לתתא והיינו דקאמר ספרא דשקיל כמתקלא דהיינו דכר ונוקבא כדפרישית כי הוצרך המאציל העליון להתתקן בדכר ונוקבא כדי שישתלשל כדרך זה כל האצילות ויתבסמו הדינין ברחמים. דהיינו דכר רחמים נוקבא דין כנודע. ולפיכך כל המלכים שמלכו באדום אתר דכל דינין מתקיימים תמן נתבטלו עד שבא המלך האחרון עם אשתו דכר ונוקבא דין ורחמים ונתבסמו יחד. וכדבעינן למימר קמן בס"ד דעד לא הוה מתקלא:

דע דבזווג העליון דהיינו אבא ואימא קודם דאתתקן עתיקא קדישא הוה מהדר אנפוי אבא מאימא כי היכי דאהדר אנפין ז"א מן נוקביה וזמ"ש בפ' בראשית בדף ע"ב וז"ל אמר לה צדי צדי אנת וצדיק אנת אבל אנת צריך למהוי טמירא כו' ובגין כך אנפוי דיוד מהדר לאחורא כגוונא דא כו' ע"כ והיינו שהצד' היא נ' והיוד רוכב עליה ינעשית צדי ויוד זו הפוכה וחוזרת פניה מן הנ' דלא הוו משגיחין אפין באפין ויוד היינו אבא והנ' היינו אימא חמשים שערי בינה והיינו דקאמר הכא אנת צריך למהוי טמירא לית אנת צריך לאתגלייא כי אינה מעולם הנגלה כי אם מהעולם הנעלם עלמא דאתכסייא. ואדם הראשון היינו אדם קדמאה חכמה והיינו דקאמר דעד לא הוה מתקלא לא הוו משגיחין אפין באפין דכי היכי דז"א נוקביה נפקא מאחוריו ולא משגיחין אפין באפין אע"ג דנפקא מתדבקא בסטרוי כחדא הכי נמי לעילא מקמי דאתתקן עתיקא קדישא כעין דכר ונוקב' ולא הוה מתקלא. לא הוו אבא ואימא משגיחין אפין באפין כי אבא רחמים גמורים ואימא דינין גמורים ונמצא זה הופך פניו לכאן וזה הופך פניו לכאן ומכל מקום עיקר השגחת אפין באפין היינו עתיקא בז"א כדבעי' למימר קמן וכל השבעה בנים העליונים היוצאים ממנה והם המלכים שמלכו בארץ אדום שהיא הבינה אם הבנים אמללה יולדת השבע' כי כולם היו דינים גמורים ולא היה להם אחיזה ושרש בעתיקא קדישא ומתו והם הם הניצוצות שאין בהם ממש וניצוצות אלו נזרקו על ידי בוצינא דקדרינותא שהוח שרש הדינין שהיה גנוז במעי האם שהיא הבינה. דמינה דינין מתערין כדאיתא באדרא זוטא בדף רצ"ב ע"ב. וגם בפ' פקודי בדף רנ"ד ע"ב וז"ל ות"ח רישא שירותא דמהמנותא גו מחשבה בטש בוצינ' דקרדינותא וסליק גו מחשבה ניצוצין נציצין זריק לתלת מאה ועשרין עיבר כו'. והענין הוא שהוכרח ע"ק לעכב תיקונו עד שיצאו ניצוצות אלו לפי שהיו דינין תקיפין ובהם מעורבין קליפות וניברר הפסולת מהם ומה שהיה יכול להתבסם נתבסם והקלי' נשארה למטה להבדיל בין הקדש ובין החול. והנה גם אח"כ בעא עתיקא למנדע אי אתבסמו דינין ונפק קין והבל כדבעינן למימר קמן בס"ד. וזמ"ש (ע"ג) ובריר פסולת מגו מחשבה ואתבריר. וטעם מנין ניצוצות אלו ש"ך אפשר לומר שהם כנגד י"ש עולמות הנמשכין מחכמה ועשרה מבינה היינו ש"ך וכנגדם יצאו דינין כי גם את זה לעומת זה עשה האלהים ובפ' תזריע דף מ"ח ע"ב וז"ל תאנא מן בוצינא דקרדינותא נפקין תלת מאה ועשרין וחמש ניצוצי מתגלפין ומתאחדן כחדא מסטרא דגבורא דאקרון גבורות כו' והנה ניצוצות אלי הם הראשונות שנתבטלו וחזרו ונתקיימו כד אתתקן ע"ק וז"א והם מתחברין בז"א ואז נקרא איש מלחמה כדקאמר התם וחמשה ניצוצות היתרים הם ה' גבורות שהם שרש להם ומהם יצאו. וזהו סוד מנצפ"ך כנגד ה' גבורות אלו. ודע כי חמשה פעמים דין עולה ש"ך וה' פעמים אדנ"י שהיא דינא רפייא עולה שכ"ה והבן זה. והנה מלכים אלו עד לא הוה מתקלא ולא הוה מתתקן ע"ק כעין דכר ונוקבא לא היה להם אחיזה למעלה ומתו. וסיבת מיתתם היה כי לא היה להם שרש בעתיקא וגם החכמה שיצאה מעתיקא לא היה להם שרש ואחיזה בה כי כולה רחמים פשוטים והם דינים ולא הוו משגיחין אפין באפין לא אבא באימא שממנה יצאו הדינין ולא א"א בהם שהם ז"א כי השגחת אפין הוא להאיר בהם ולהשפיע בהם וכאשר לא היה שרשם נמצא בו לא השגיח בהם אפין באפין וזמ"ש וזיוניהון לא אשתכחו כי זיוניהם ועדייהם. והוא שרשיהם וגזעיהם העליונים לא נמצאו עדין בע"ק. ואפשר עוד לומר דמלכין היינו הז' מלכים וזיונין הם הנצוצו' אי נמי זיוניהון היינו העטרות ועדי שיש לכל אחד משבעה ספירות שם בן ע"ב לחסד ושם בן מ"ב לגבו' ושם בן כ"ב לת"ת וכאלה רבות ואלו לא אשתכחו כלל מרוב (ד"ש ע"ג) הדינים שהיו אז כנ"ל. וארעא אתבטלת היא מלכות שהיתה תוהו כי אם אין נחלים אין ים דהא ליה לה מדילה כלום ולפיכך אמר אתבטלת כי לא היה לה מציאות להכלל מהם וכמאן דלית' דמיא גם כי הנה פעולתה היא לקבל מהזכר רחמים והיא דין ולבסם זה בזה ולהוציא פריה וחיילותיה העליו' ותחתונים כי לשבת יצרה וכאשר גברו הדינין ישבה בטיל' לא יכלה לפעול פעולת' עד דריש' דכסופא דכל כסופין הוא רישא דלא אתידע ולא אתדבק והוא א"ס דכתבינן לעיל והוא חמדת כל החמודות אשר הכל נכספין להשיגו. ואף עתיקא שהכל נכספין להשיגו היה כוסף ומשוקק האי רישא דלאו רישא לבושין דיקר אתקין ואחסין. הנה לבושים אלו התקינן להתלבש בהם וההעלם הוא סיבת הגילוי כי לא ישיגוהו ולא יהנו מאורו כי אם על ידי לבושים אלו משל לאור השמש אשר לא יוכל איש להביט בו מרוב בהיקותו אם לא יתרחק ממנו וישים מסך מבדיל בינו לבינו ואז יוכל ליהנות מאורו ואם יהיה האור גדול ומבהיק מאד יצטרך כמה וכמה מסכים לשיוכל ליהנות מאור ההוא. וזהו ענין לבושין דיקר אתקין וכמ"ש בזוהר שבכמה מקומות אתלבש דא בדא. ומלבושים אלו הם גלגלת' וטלא דבדולחא בתוך הגלגלת וקרומא דאוירא דאזדכך וסתים ושער רישיה כעמר נקי דתליין בשיקולא ורעוא דרעוין שהוא המצח ואשגחא פקיחא שהוא העין ותרין נוקבין דפרדשקא שהוא החוטם. הרי (ע"ד) שבע' דגלגלתא והם כנגד שבעה תיבות שבבראשית. וכדקתני בתר הכי. ואלו השבעה הם למטה ותליין בשבעה דא"א וזהו שאמר ואחסין כי מאלו תלוין שבעה דז"א ונוקביה והוריש להם שבעה תיקונין אלו. ועוד נבאר ענין זה לקמן ב"ה האי מתקלא תלי באתר דלא היה חכמה סתימאה שבעתיקא שנעשית כעין דכר ונוקבא כדכתבינן לעיל תלויה בעתיקא שהוא אין דלא הוה דהא עתיקא כליל לון וביה תליין לאו דהוא אינון אלא דביה תליין וכמה דאמר רשב"י באדרא זוטא דף רפ"ט ע"א שורה י"ג וז"ל בצניעות' דספרא אוליפנא דהא י' עלאה י' תתאה ה' עלאה ה' תתאה ו' עלאה ו' תתאה כל אינון עלאין בעתיקא תליין כו' והענין הוא כי שם ה' בהעלם גדול ובתליה כל דהו אתקלו ביה אינון דלא אשתכחו זיווגי המלכים הראשונים דאמרן לעי' דלא אשתכחו אתקלו בהאי מתקלא דחכמתא סתימאה כד אתתקן בדכר ונוקבא דין ורחמים ונתקיימו ונעשה להם שרש למעלה וכמ"ש באדרא זוטא בדף רצ"ב ע"ב וז"ל לבתר נפיק אומנא באומנותיה ואתתקן בדכר ונוקבא כו' וביה אתגניז האי אוירא ואכליל לניצוצא דנפיק מבוצינא דקרדינותא דגניז במיעוי דאימ' כו' כך כולא אזדמן בתלת רישין כמה דאמינא. אפשר לפרש כי זה שמתו העולמות הראשונים משום דאתעבידו בלא תיקונא כדקתני התם לעיל נפיק אומנא הוא כתר עליון עתיקא קדישא אמון מופלא לאומנותיה דהיינו מוחא סתימאה שהיתה אצלו אמון ואתתקן בדכר ונוקבא והשתא אתקיימו כל אותם הניצוצות שמתו כי נשרשו למעלה ולא נהירא והענין דהאי לבתר אחרי שנתתקן ע"ק כעין דכר ונקבא קאמר דנפיק אומנא לאומנותיה דהיינו בוצינא דקרדינותא להוציא דיניו והיינו דקאמר נפיק ואתתקן בדכר ונוק' דהיינו או"א ואלו הן הזיקין שנדעכו ומתו שיצאו מבוצינ' דקרדינו' קודם התיקון והשתא אתקיים כולא כיון שנתתקן. והשתא אתי לפרושי היכי אתעביד גלגלתא שניה דז"א ואמר דנפק מבוצינא דקרדינותא שהיא שרש הדינין כדפרישית ניצוצא תקיפא כפטיש חזק ובטש והוציא ניצוצות לעולמות הראשוני' ונתערבו באוירא דכיא ונתבסמו הניצוצות אלו עם אלו. וזה הביסום היה כשנתחברו או"א להוציא ז"א ואב זה הוא רוח דגניז בעתיק יומין והיה גנוז בו זה אוירא דכיא וכלל זה הניצוץ היוצא מבוצינא דקרדינו' הגנוז במעי האם ונכנס בתוך אוירא דכיא. וכאשר נתחברו או"א ונכללו הניצוץ ואוירא דכיא זה בזה יצאה גלגלתא תקיפא דז"א. ואמנם הענין רוחא דגניז ואוירא דכיא וניצוצא הוא כי חכמה שבכתר נעלמה מעיני כל חי ואינה מתפשטת כלל האמנם דרך קרומא ואוירא דאזדכך ונעשה זך יוצא אור וממנו נאצלה חכמה זו ושם בין גולגתא לקרום גנוז אותו הרוח ובתוך אותו הרוח אוירא דכיא. ולפיכך נקרא קרומא דאוירא שהאצילות חכמה זו משרשה הגנוז בעתיק יומין הוא על ידי המזל והוא נקרא חסד עלאה וכמ"ש שם כד אתנהיר נהיר ממזל' יקיר' ולפיכך נהיר לבד כי דרך זה הקרומא דאזדכך יוצא אור על ידי המזל כדקאמר התם באדרא זוטא בדף רפ"ט ע"ב וז"ל דכד אתתקן חיירא דא (ד"ש ע"ד) בנהירו דא (דף ח ע"א) בטש מאן דבטש בהאי מוחא ואתנהיר ותליא ממזלא יקירא מוחא אחרא דאתפשט לתרין ותלתין שבילין כד אתנהיר נהיר ממזלא יקירא והענין הוא כשנתקן חיורא דא דעתיקא בנהירו דא דחסד עלאה בטש מאן דבטש במוחא דא דלא ידיע ואתנהיר ומאור זה תלוי ממזלא קדישא. ולפנינו נאריך בזה בכל הצורך. עוד בפירוש האדרא זוטא נאריך בביאור זה בחזקת היד בעז"ה. עוד אמר שם באדרא זוטא דף קפ"ט ע"ב. וז"ל נפקא מההוא מוחא סתימאה מנהירו דביה כו' הנה שמהאור שבתוכו יצא המוח השני הזה ונקרא אבא והיינו דקתני בפרקא תניינא וז"ל י' עלאה דאתעטר בקוטרא דעתיקא היא קרומא עלאה דאזדכך וסתים פירוש יוד עלאה היינו אבא ואיכא יוד תתאה דז"א כדאיתא באדרא זוטא בדף רפ"ט ע"א וז"ל בצניעות' דספרא אוליפנא דהא יוד עלאה יוד תתאה וקאמר יוד עלאה דאתעטר ונשפע בקוטרא דעתיקא דהיינו הקטור היוצא מהעתיקא דרך הקרום שנזדכך ומרוב הזיכוך יוצא קוטרא דרך שם לעטר היוד עלאה ומשם תלייתה כדפרישית ואמרינן באדרא זוטא דף רפ"ט פ"ב וז"ל בהאי מזלא פשיט פשיטותא דקוטרא עלאה ההוא רישא דכל רישין דלא אתידע ולא אשתמודע ולא ידעין עלאין ותתאין בגין כך כולא בהאי מזלא תליא ע"ב ויוד עלאה תליא ממזלא קדישא וכדאיתא התם באדרא זוטא דף ר"ץ ע"ב וז"ל ת"ח שירותא דא דאתקרי אב אתכליל ביוד דתליא ממזלא קדישא עכ"ל והנה אבא הוא רחמים והוא מזריע לובן שבו וזה נקרא אוירא דכיא ולהכי קרי באדרא רבא ליסוד אמא דכיא מפני טיפת חסד עלאה היוצא דרך שם וחסד עלאה היוצא דרך נתיב לא ידעו עיט נקרא אוירא דכיא ואפשר שלפי כך נקרא קרומא דאוירא מפני שעל ידי חסד עלאה הנקרא אויר מזדכך קרום זה ונהיר להאי מוחא אחרא וכדאמרן לעיל דבטש מאן דבטש במוחא סתימא ואתנהיר כנ"ל ואימא היא דינין ולפיכך גניז בא בוצינא דקרדינותא שרש הדינין ומזרעת אודם שבה והיא ניצוצא תקיפא וכאשר מתחברים או"א יחד נכלל חסד עלאה שבאבא שרש הרחמים עם ניצוצא שרש הדינין ונכללים זה בזה ויוצאה הגלגלת' של ז"א וסיבת היות זרע טיפת האב נקראת אויר ולא נקראת אור כנודע. כי ביסוד כבר יצאה יוד של ז"א וכן בחסד שבז"א ומה שנשאר הוא אור אבל כאן עדין נשארה יוד דרישא דז"א. ולפיכך נקראת אויר ודי בזה. והנה בוצינא דקרדינותא אפיק ניצוצא ובטש ואפיק זיקין לעלמין קדמאין לבסמם ולהחזיקם ולתת להם חיות מהשרש עליון אחרי שכבר נתקנו עתיקא קדישא ואו"א. ונשרשו בהם הדינין והנה התיקו' הם הם שגרמו יחס ודבקות לעתיקא עם הדינין כי עתיקא רחוק מהם מהדינין בתכלית הריחוק. וכאשר נתקן כל תיקון ותיקון ירד מאת פניו מדרגה אחר מדרגה עד שנתקרבו אל הדינין באופן שהיה אפשר להם להתבסם הנה אם כן המתקלא הוצרך לשיהיה שרשם למעלה באופן שיוכלו הם להתקיים ולהתבסם ולבושין דיקר הוצרכו לשיהיה להם דביקות עמו ויחיו ולא ימותו והנה בשיעור המדרגות שירדו התיקונין מאת פניו. שהם שבעה כן מתו שבעה מלכים טרם בא התיקונין (ע"ב) וזה יורה על מה שכתבנו מתקלא קאים בגופיה לא אתאחד ולא אתחזי היינו מוחא סתימאה דשקול כמתקלא בדכר ונוקבא וקאים בגופיה דע"ק בגו גלגלת' לא אתאחד דליכא מאן דהוה אחיד ביה דאע"ג דאמרינן באדרא זוטא דאב ואם בהאי מוחא אחידן וביה תליין היינו על ידי מזלא יקירא דמיניה אתנהרו כדאמרן לעיל ולא אתחזי דהא קרומא קשיש' חפייא על מוחא ולא אתפתח ביה סליקו וביה סלקין דלא הוו והוו ויהויין. ירצה כי כל הדברים סליקו בהאי מתקלא ונעשה להם שרש שם וביה סלקין כל עת לקבל השפע וחיות ממקורם וכדכתיב ואתה מחיה את כולם דלא הוו שעדין לא באו אל מציאות שרשם שם לעת מצא. וזם אותם שכבר היו ולא יהיו עוד לא נפסק שרשם משם וגם אותם שהיו ויהיו יש להם לשעבר ולעתיד כי שם שרש כל הנבראים:

או יאמר דלא הוו שלא תאמר שאותם העולמו' שנתבטלו ולא הוו נתהוו לפי שעה זולתו מבלי היות להם תליה בו ח"ו כי אין להם מציאות אפילו ברגע זולתו והיינו דקאמר בפ' פקודי בדף רנ"ד ע"ב וז"ל ות"ח רישא שירותא דמהמנותא. גו מחשבה בטש בוצינא דקרדינותא וסליק גו מחשבה ניצוצין כו' הרי דאותם ניצוצות לא יצאו אפילו לפי שעה אלא משום דסליק גו מחשבה אלא שלא היתה אותה תלייה מספקת לקיימה אלא (ד"ש דכ"ג ע"א) לפי שעה. ודהוו גם אותם שהוו מעיקרא קודם המתקלא דהיינו או"א הוצרכו להיות נשרשים בו עתה באופן שיצא הכל כמתקלא דכר ונוקבא ודע כי שרש הדינין בע"ק אלא ששם הם בדקו' והעלם גדו' ויתיב על כרסייא דשביבין לאכפייא לון ועוד נבאר זה לפנינו בע"ה ואל תדמה בלבבך שאחרי שמוחא סתימאה נתקן כעין דכר ונוקבא וגם עתיקא קדישא נמי דכוותיה דהא מוחא סתימאה מתפרש ביה ג' זמנין לארבע ארבע ואילן אינון יהו"ה יהו"ה יהו"ה כדאיתא בתפילת ר' נחוניא בן הקנה שהם כעין זכר ונקבה ודא הוא חוורא דאנהיר לי"ג עיבר דאמרינן באדרא רבא דהא עתיקא כליל לון ודא הוא חד לעילא בגלגלת' שמא תאמר אף בההוא רישא דלא אתידע כן ח"ו שבו לא יצדק לא זכר ולא נקבה ולא שם ולא אות ולא כינוי. ואף בעתיקא כעין זכר ונקבה קאמרינן ואף אותיות יה"ו ביה תליין לחוד ובז"א אינון כדקאמר באדרא זוטא ואפשר דהיינו דקאמר מתקלא קאים בגופיה שהוא עומד בעצמו לא אתאחד לעילא שאין שם מתקלא ח"ו ודי בזה סתרא גו סתרא היינו רישא דלא אתידע דהוי סתרא גו סתרא ע"ק. אי נמי סתרא מוחא סתימאה גו סתרא גלגלתא. אם כן על ידי הסתר תוך הסתר שנעשו לעתיקא על ידי כך אתתקן ואזדמן לז"א להחיותו כי לא היה אפשר להיות לו יחס ודביקות עם התחתונים כי אם על ידי הסתרות אלו כי ההעלם הוא הגלוי וכדכתבינן לעיל. אי נמי אזדמן לתקוני ז"א כי מתקוניו יצאו. ובאדרא רבא בדף קכ"ח ע"א וז"ל תאנא בצניעותא דספרא עתיקא דעתיקין סתרא דסתרין אתתקן ואזדמן כלו' אשתכח ולא אשתכח לא אשתכח ממש אבל אתתקן ולית דידע ליה משום דהוא עתיק דעתיקין. אבל בתיקונוי ידיע כי הוא אינו נמצא מרוב העלמו ועל (ע"ג) ידי תיקוניו אזדמן להשפיע לתחתונים והנה התיקונים הם הנז' בחד גלגלתא כו':

אמר שמואל לבלי יהיה החיבור הזה חסר מכל המטעמים אכתוב כאן מה שמצאתי בנוסחא אחרינא גם להרב הגדול זלה"ה בביאור התיקונים האלו ואח"כ אחזור אל מקומי הראשון. בחד גלגלתא כו' וז"ל. סתרא גו סתרא אתתקן ואזדמן סתרא גו סתרא כתר הנקרא סתרא גו סתרא אתתקן ואזדמן ירצה לתקן להמציא בתוכו בפנים כלל כל המציאיות בדקו' רב ונזדמן ע"י כך להתפשט לחוץ בתיקוניו בחד גלגלא מלייא טלא דבדולח' ירצה טלא דבדולחא חכמה קדומה וגלגלא בינה שבכתר קרומא דאוירא אזדכך וסתים ירצה בחינה אחרונה שבבינה והיא בינה שבבינה שבכתר. אזדכך להוציא קצת אור מתוך זכותו לחוץ לתקונים החיצונים שהם בשיער. וסתים להעלים האור הרב כדי שיתגלה קצת ממנו כי ההעלם הוא הגילוי והגילוי הוא ההעלם אינון עמר נקי ירצה כי תקוניו הפנימיים הם השיער שבראש שהם כעמר נקי כמש"ה ושער רישיה כעמר נקי והם בפנים בתכלית הדקות וההסתר וזמ"ש סתרא גו סתרא אתתקן רמז על תקונין הפנימתם הנסתרים ונגלו לחוץ על ידי השיער ואפשר עוד כי תקוניו הוא הסתר תוך הסתר הראשון היות טלא דבדולחא בתוך הגלגלת שהוא מסתירו וההסתר השני קרומא דאוירא ואח"ך יצאו לחוץ ונגלו על ידי השיער וזהו סתרא גו סתרא. ואפשר עוד לומר שמ"ש אינון עמר נקי חוזר על תקוניו הפנימיים שהם עמר נקי ממש. ותיקוניו הנגלים לחוץ על ידי השיער הם כעמר נקי כמו אותו העמר נקי שבפני' וזמ"ש ושער רישיה כעמר נקי תליין בשיקולא ירצה כי שלשה עשר תיקוני דיקנ' אינן דומים זה לזה כמבואר באדרא אבל תיקונין אלו שבראש הם שוים ושקולים זה בזה באופן עד כאן מצאתי ולא יותר בס"א (א"ש עוד בפ' הזה בשו' כ"א וז"ל. רישא אחורי כתפין אעבר וזעים נטיר וגניז חד לאלף יומין כו' זה תבין ממה שיתבאר לקמן בפ' נשא דף קל"ב ע"א עלמא קדמאה דנפיק מתקונא קדמאה שליט ונחית וסליק לאלף אלפים ורבא רבבן מארי תריסין ומיניה מתאחדין בקסטא בעזקא. רבה ותקונא קדמאה הוא דיקנא דעתיקא שהיא אלף אלפין מארי תריסין כו' ושם ביארנו מה ענין חשבון האלף ההם ואיך הם נמשכין עד רישי כתפין ובזה תבין מ"ש כאן אחורי כתפין כו' וגניז חד לאלף יומין כו' (א"ש עוד בס"א בפ' הזה בסופו בדקע"ז ע"א שורה א' וז"ל אתא מפתחא דכליל בשית ומכסייא פתחהא ואחיד לתת (ועי' בדף ל"ו ע"א) להאי ולהאי ווי למאן דגלי פתחהא (ד"ש ע"ב) תעיין במה שנתבא' אצלו בברכ' המפיל חבלי שינה על עיני כו' כי שם ביארנו הקדמה חשובה בענין ז"א איך הגדיל ואיך נעשה מכח נה"י דאימא המתלבשין בתוך הז"א כו' ומשם תבין כל מה שנבאר כאן וזה ענינו אמר אתא מפתחא דכליל בשית כו' פירוש כי הנה ז"א שרשו אינו רק שש קצוות והוא הנקרא מפתחא דכליל בשית והנה הנה"י דאימא מתלבשין גו גלגלתיה. ונודע כי היסוד שלה היא בית הרחם שלה. והיא פתח שלה ובהיותו גו (ע"ד) גלגלתא דז"א מכסייא פתחאה דאימא ופתח היסוד שלה סתום וסגור. אמר עוד ואחיד להאי ולהאי פירוש כי כמו שנה"י דאימא מתלבשין תוך רישיה דז"א כך הנה"י דז"א נמשכין ונכנסין בנקודת ציון של היסוד דמלכות נוקבא דיליה ומתחברין בסוד הזווג חמשה חסדים שלו וחמשה גבורו' שלה ואז גם פתח רחמה של נוקבא דז"א שהיא לתתא היא גם כן סתומה ומכוסית ונמצא כי ראשית האי מפתחא אחיד וסגור לאימא וסיומו סגיר ואחיד לתתא לנוקביה וזמ"ש ואחיד להאי ולהאי ונמצאו סתימין תרתי עריין דאימא ודברתא ואז אין הדינין גמורין וכאשר ח"ו ישראל חוטאין גורמין לסלקא אימא מעל בנין ואז אימא מסלקת נה"י דילה מגולגלתא דז"א ונמצא יסוד שלה מגולה גם אז נמשך שגם הז"א אסתליק לעילא ואינו עם נוקביה. ואז גם יסוד דנוקביה מגולה והרי זה ענין גלוי עריות ואז גורמין שהדינין של אימא וברתא יוצאין משם ונמשכין למטה וזמש"ה ווי למאן דגלי פתחהא. וזה גם כן הוא סוד מ"ש בזוהר בכמה מקומות ובפ' אחרי מות ווי למאן דגלי ערין גם זהו סוד הסתלקות אימא מעל בנין גם זהו סוד הסתלקות אות ו' מן ה' תתאה אבל צריך שתדע כי כאשר פתיחת רחמיהם הוא בסוד פטר רחם בשעת הלידה אז אדרבא הוא בחינת רחמים ולא בחינת דין וזכור החילוק הזה. ועיין באדרת נשא דף קל"ה ע"ב בענין אוירא דכייא ואשא דכייא עד כאן נמצא בס"א. נחזור למקומינו הראשון בתיקונין בחד גלגלתא א' מלייה טלא דבדולחא ב' הנה זהו התיקון הראשון והשני גלגלתא וטלא דבדולחא וענין טלא דבדולחא נתבאר באדרא רבא בדף קכ"ח ע"ב וז"ל וחיזו דההוא טלא חוזר כהיא גוונא דאבנא דבדולחא דאתחזיא כל גוונין בגווה הה"ד ועינו כעין הבדולח והענין הוא כי כל הגוונים נשרשו למעלה בדקות גדול והכל חוור כי הרחמים גוברים וכופין הדין ואינו ניכר והיינו דקא' באדרא יתיב על כרסייא דשביבין לאכפייא לון וכאשר יורד משם לז"א על זה מתגלה אדמימותו. וכמ"ש שם והא טלא אתכליל בתרי גווני מסטרא דרישא חיורא חיוור בגויה דכליל כולהו חיוורי וכלהו חיוורי אבל כד אתשיבן ברישא דז"א אתחזי ביה סומק' כהאי בדולחא דאיהו חיוור ואחזי גוונא סומק' כגוונא חיוורא כו' כי טל אורות טלך אורות תרי עכ"ל:

הנה אמר דמסטרא דרישא חיוורא חיוור בגויה דכליל כולהו חיוורי. וגם הדינין כולהו חיוורי וזהו שחזר ואמר וכולהו חיוורי וכאשר ירד הטל מאת פניו לז"א דרך או"א ונתישב הטל בראשו אתחזי ביה סומקא כבדולח זה שהוא לבן ונראה בו גוון אדום כן טל זה במקומו לבן. וכאשר מגיע למקום הראיה שהיא בז"א ששם גילויו נראה בו גוון אודם וכלא כליל בההוא טלא ולא נתגלה אדמימותו עד שנתישב בז"א קרומא דאוירא אזדכך וסתים ג' זהו התיקון השלישי וכבר פרישנא ליה לעיל. ותנינן באדרא רבא דף קכ"ח ע"ב וז"ל בחלל' דגלגלתא קרומ' דאויר' דחכמתא עלאה סתימאה דלא פסק והאי לא שכיח ולא אתפתח כו' דביה תליא תמים דעות שלים מכל סטרוי וסתים ושכיך ושקיט כחמר (דף ט' ע"א) טב על דורדייה עכ"ל הכונה היא כי מוח ז"א מתחלק לשלש חלקים והם חכמה בינה ודעת וחכמה מתפשטת לל"ב שבילין ובינה לחמשים שערים. ודעת מיניה נפקי אלף אלפין אדרין כו' ואח"כ כל השלש' מתפשטי' בגופא כדאיתא באדרא רבא. ועוד נבאר ענין דעת זה לפנינו בע"ה. האמנם במוח א"א כולם כאחד ולפיכך נחלק מוח זה לג"פ ד' כנגד ג' אלו ומ"מ כולם הם בחלל אחד ואחר שלשה אלו שהם כנגד חב"ד שבכתר הוא חסד שבכתר והוא הנקרא חסד עלא' וקרום זה מפסיק בין ג' אלו לחסד שבכתר הוא הנקר' אוירא דכיא כדכתיב' כי לא יוכלו התחתו' לקבל מג' עליונים אלו אבל אזדכך לבא האור דרך שם לחסד עלא' ומחסד עלאה לאמא וזהו ענין התיקון שנתקן ע"ק לסתום ג' עליונות אלו על ידי קרום זה דאזדכך וסתים ושיבא השפע על ידי חסד (ד"ש ע"ג) עלאה ונתגלה חסד זה במצח ונתפשט בתיקון השער דדיקנא השמיני והשלשה עשר כדלקמן והיינו דאמרינן באדרא זוטא בדף רפ"ט ע"ב וז"ל האי ע"ק סתימא דכל סתימין לא אדכר ולא אשתכח. ובגין דאיהו רישא עלאה לכל עלאין לא אדכר בר רישא חדא בלא גופא לקיימא כולא כו' ואי תימא מאן עתיקא קדישא כו' על דא אתמר אמרתי אשמרה דרכי מחטא בלשוני כו' עכ"ל ביאור הדברים דע"ק סתימא דכל סתימין דהיינו ההוא כתר' עלאה דלעיל כדלקמן לא אדכר באורייתא כלל. כדאמר באדרא רבא דלא מתפרש באורייתא בר מן אתר חד כו'. ולא אשתכח דאפילו או"א לא מתנהרי מיניה אלא על ידי מוחא ומזלא כדלעיל ובגין דאיהו רישא עלאה על כל שאר רישין עלאין דהיינו כתרא עלאה לעילא לעילא לא אדכר בר רישא חדא בלא גופא לקיימא כולא כי אי אפשר להנהיג עולם זה על ידו כי הוא רחוק ממנו תכלית הריחוק ואין לנאצלים ולא לנבראים יחס ודביקות עמו שיתהנו על ידיו אחר שהוא רישא עלאה על כל עלאין ולפיכך לא נזכר כי אם הראש בלבד להחיותם כי זולתו אין להם חיות ואתתקן לקיימא כולא להיותם נשרשים בו אבל הנהגת העולם ובריאתו על ידי או"א וז"א בהתלבשו בהם כי כאשר נשתלשלו המדרגות מדרגה אחר מדרג' נתעבו יותר ונתרחק האור העליון. באופן שנברא ונוצר ונעשה העולם מה שלא היה אפשר להעשות כן על ידי העתיקא. ודע דגופא דעתיקא נעשה נשמה לאו"א וז"א והיינו דקאמר לא אדכר ולא קאמר צא היה והראש העליון לא היה אפשר להתלבש בהם כי גבה מהם מאד. וזמ"ש והאי טמיר וסתים וגניז מכולא. והשתא ניחא האי דאמרי באדרא דהאי מזלא תלי בשיקולא עד טיבורא. והא ליכא גופא אלא ודאי כדאמרן. ואפשר דהיינו דקאמר לעיל מתקלא קאים בגופיה דמתקלא היינו דכר ונוק' דאתקלו קאים בגופיה דהאי עתיקא. דהא או"א דאינון דכר ונוקבא בגופא דעתיקא קיימי והוא נשמה להם ולא אתאחד ולא אתחזי דהא נתלבש בהאי מתקלא וכדאמרן. תיקונוי דעתיקא אתתקן היינו בההוא מוחא סתימאה דכוצ' דאתפשט בההוא מוחא בחכמה ובתבונה ובדעת דכולהו כלילן ביה ואתקין על ידי מוחא וקרומ' דאויר' דאזדכך כדקאמרן. ונפיק חסד עלאה בתר הני תצת וקרי ליה אתפשט אע"ג דשכיך וסתים משום דמתפרש לתלת זמני בארבע ארבע כדלעיל. אי נמי דאתפשט (ע"ב) בדיקנא וכדאמר' התם בדיקנא דא תלת רישין דקאמינא מתפשטן ואתקין על ידי תיקוני דיקנא ונפיק חסד עלאה היינו מזלא דכולהו רישין מתחברן בהאי מזלא ומשתכחין וראשון עיקר וחסד עלאה אתפשט במצחא ובמזלא ובאבא ואימא אתקין ואתכליל כלא במוחא סתימאה כי גם אבא ואימא נכללין במוחא ולפי שנרא' זה זר דהא מוחא סתימא' סתים ושכיך להכי יתיב טעמא דכד אתתקן חוורא דא דמוחא בנהירו דא דחסד עלאה בטש מאן דבטש בהאי מוחא ואתנהיר מוחא אחרא והאי לחודי' תלי ממזלא יקיר' דמיניה אתנהיר מוחא אחרא דאתפשט לל"ב שבילין כד אתנהיר נהיר ממזלא ונמצאו כולם כלולים במוחא כי כאשר נתקן המוח בגלגלתא וקרומ' דאויר' נפיק חסד עלאה כדאמרן. וכד נפיק חסד עלאה בטש מאן דבטש במוחא ואתנהיר מוחא אחרא על ידי חסד עלאה דהיינו מזלא הרי הכל אחד שתיקון המוח כדי שיצא חסד עלאה ומחסד עלאה נהיר מוחא אחרא כד בטש מאן דבטש במוחא ונראה שלשון זה נמשך עד למטה. לומר תדע איך הכליל כולא במוחא סתימאה דא שהרי כשנתקן חוורא דא דעתיקא בנהירו דא דחסד עלאה בטש מאן דבטש בהאי מוחא ואתנהיר ההוא חסד עלאה דבמוחא ותלייא נהורא דא ממזלא יקירא לענין דמוחא אחרא דאתפשט לל"ב שבילין כד אתנהיר נהיר ממזלא יקירא מההוא נהורא דתלי ביה דנחית ליה מההוא מוחא סתימאה על ידי חסד עלאה ונמצא דכולא כליל במוחא סתימא' אחר שממנו יוצא האור אלא שנמשך לחסד עלאה ומחסד עי' למזלא וממזלא למוחא אחרא ומקורו הוא מוחא סתימאה. והראשון יותר נכון אתנהירו תלת רישין עלאין דהיינו או"א וחד דכליל לון דהיינו דעת והנכון דהיינו מזלא וכדאמר בתר הכי ובמזלא תליין שממנו אתנהרו ונכללו בו ומכאן תחילת עלוי יקירו דדיקנא שהוא מזלא סתימאה שנמשך מהעתיק' בשערי דתליין עד טיבורא ומתגלה באו"א ואינון או"א מתתקנן כמו שהוא ע"ק שהוא תלת רישין הכי כולא (ד"ש ע"ד) בג' רישין וכד אתנהרן תליין כולהו דא בדא אבא בכתרא עי' אימא במוחא מזלא בההוא דלא אתידע וזמ"ש בג' רישין תרין מתרין סטרין כנגד או"א וחד דכליל לון כנגד מזלא ומשום דמאן דאתכליל מתרויהו בכל דוכתא הוי למטה מהם וכלול משניהם שהוא מקבל מהם והכא לאו הכי משו"ה קאמר כמא דע"ק דהתם למעלה מהם ומשפיע להם והיינו דקאמר מאן עתיקא קדישא דהוה משמע לן דמזלא קדישא עתיקא אקרי והוו תלת רישין כתרא עלאה ומוחא סתימאה ומזלא דמקבל מתרויהו וכליל לון והוי כשאר מכריע דעלמא אבל השתא דמנית למזלא בכלל הני תלת רישין. אם כן מאן עתיקא קדישא דקאמרת דאית ביה תלת רישין. ומשום הכי משני דלעילא אית דלא אתידע כו' והוא כליל כולא ותרין רישין ביה אתכלילו וכדין כולא אחרא הכי מתתקן שהכולל את שניהם הוא גבוה מהם והם מקבלים ממנו ולא הוא משניהן כשאר מכריעין וההוא דהיינו רישא דלא אתידע לאו במנינא שימנה ספיר' בפני עצמה ולאו בכללא אעפ"י שלא ימנה ביחוד. אפשר שימנה בכללא כי נכניסהו בכלל כתר עלאה להימנות בכלל הנאצלי' ולפיכך אמר ולאו בכללא ולאו בחושבן היינו מחשבה אלא ברעותא דלבא דהיינו רצון (עי' לק' דקי"ב ע"א פ' פקודי לד' רס"ב ע"ב (ע"ג) מהזוה"ק) והוא יותר דק מהמחשבה ודע דבהאי כתרא ליכא תיקונין וכולהו במוחא סתימאה נינהו וזה עיקר הפירוש למ"ש לעיל והאי טמיר וגניז וסתים מכולא שאין בו שום תיקון כי תיקונוי דאתתקן כולם. הוא בההוא מוחא סתימאה דכולא דאתפשט ההוא כתרא עלאה לעילא ואתקין ההוא מוחא סתימאה ונפיק חסד עלאה שהוא התפשטות ההוא רישא כדכתבינן לעיל וחסד עלאה אתפשט במצחא ובדיקנא. ואתקין לאבא ואימא ואתכליל כולא במוחא סתימאה דא. והיכי אתכליל כולא במוחא סתימאה דא משום דכד אתתקן חוורא דא בנהירו דא:

דע כי מוח זה היה כלול מדין ורחמים ולא נתקן להיות כולו חיוור אלא על ידי חסד עלאה וזמ"ש דכד אתתקן חוורא דא בנהירו דא. וזמ"ש למעלה דאתפשט ואתקין ונפיק חסד עלאה ויצא חסד זה מן המוח לחוץ דרך קוטרא דקרומא דאוירא דאזדכך וסתים ומשם נגלה במצחא ובדיקנא כמו שכתבנו והנה כאשר נתקן המוח והיה לבן על ידי חסד עלאה בטש מאן דבטש בהאי מוחא והנה ענין בטישה זו יובן במאמר הראשון שהבאתי מאדרא רבא דף קכ"ח ע"ב וז"ל והאי מוחא דאיהו האי חכמתא סתימא' שקיט ואשתכיך בתריה כחמר טב על דורדייה כו' והכונה היא כי השמרים והדינין בחכמה אלא שהם שקטים וכפופים במקומם וכאשר ינענעו היין אז יעלו השמרים למעלה ויראו הדינין. והנה החבית השקטה על שמריה אם יוציאו היין דרך פיה ישארו השמרים כולם למטה ואם ינקבוה דרך שוליה יצאו שמרים לבד וצריך לנענע חבית זו כדי שיתערב יין ושמרים ויצאו שניהם יחד רחמים ודין. וזהו ענין בטישה זו להנציא דין ורחמים ודמיון היין הוא דמיון הזקן אשר לא יגבר כעסו עליו אם לא יעזרוהו על כך. ונמצא שיש לו כעס אלא שאינו מתגבר עליו ויש עוד דמיון שני אל היין כי כשם שהיין יגיע לו תועלת מן השמרים כי הם סיבת קיומו כי בלתם יפסד מהרה כן יש יתרון לחכמה מן הסכלות כדאיתא בפ' תזריע והנה סיבת היות קרום זה סתום הוא לשתי סיבות אם להעלימה כי נעלמה מעיני כל חי ואם לסיבת השמרים. והנה לסיבת השמרים היה די כשיסתום למטה כי למעלה מכוסה בגלגלת. והנה התחיל לשאול על היותה בלי מופסקת למטה. וז"ש דלא פסק ואח"כ הודיענו שגם מן הצד לא שכיח ולא אתפתח והנה נתן טעם על היותה בלתי פתוחה מן הצד לומר שגם למעלה היא חופה על המוח להורות על רוב העלמה. ואח"כ נתן טעם מפני מה אינה פתוחה למטה אחר שממנה נאצלים או"א כי מפני השמרים נעשה כן וכדכתיבנא. ולשנים אלו הביא מהזקן דעתו סתים הוא כנגד ההעלם ומוחיה סתים כנגד השמרים והאי קרומא אתפסק מז"א לגמרי ובג"כ מוחיה אתפשט לבינה ונחית לל"ב שבילין שהם נמשכין למטה הה"ד ונהר יוצא מעדן בינה להשקות את הגן הרי שהוא נמשך גם למטה להשקות מ"ט משום דקרומא אתפסק למעלה דלא מחפיא על מוחא וכיון דלא מחפייא הרי היא מתפשטת ונמשכת חכמה בבינה והיינו יוצא מעדן מעדן תתאה (ד"ש דף כ"ד ע"א) ומשם להשקות את הגן לתתא. ועכ"פ אף אם תכחיש שאינו נפסק וחפייא לעילא על מוחא ומאי יוצא מעדן מנהירו דביה. מכל מקום (ע"ד) לתתא פסיק דהא קאמר להשקות אלמא שהמוח יורד למטה להשקות א"נ הכי קאמר הה"ד ונהר יוצא מעדן ומדקאמר יוצא ולא קאמר יצא משמע שתמיד יוצא ואינו פוסק ומ"ט יוצא תמיד מפני שאין שם קרום כלל המעכב ותמיד יוצא ואף אם תאמר דיוצא לאו דוקא אי נמי דיוצא תמיד מנהירו דביה עכ"פ פסיק לתתא מדכתיב להשקות וכדאמרן והיינו דתנינן ברישומי אתוון תי"ו כי האותיות הנרשמות אחת מהן תי"ו והיא פי' רושם וכדאמרינן והתוית תי"ו. והיא סוף האותיות ובעלמא דאתי יהיו כסדרן. וכאשר התחילו לרדת למט' התחילה תי"ו לרדת בס' תשר"ק. ועשתה רושם בקרוב ונפסק ולפיכך נקראת תי"ו לשון רושם לפי שעשתה רושם בקרוב ביציאתה. זה הנר' לע"ד בזה עד יערה עלי רוח ממרום בע"ה. ולפי מאן דגריס כלומר רשים רשומא לעתיק יומין אע"ג שאין הל' סובלו דמשמע דאז"א איירי דקאי ביה ולא אאריך אפין מכל מקום אפשר ליישבו דהכי קאמר דהיינו דתנינן ברשומי אתוון תי"ו דמשום הכי רשומא תי"ו דסוף אריך אפין דלית דכוותיה דבסוף אריך אפין לא אתפסק קרומא וסתים משא"כ בתי"ו דסו' דז"א דאתפסק ומשום הכי רשים בתי"ו דהיינו רושם לומר דלית דכוותיה כנ"ל והא דקרי ליה תמים דעות משום דממוחא דאבא נפיק מוחא דז"א וז"א אתקרי אל דעות כדאיתא באדרא זוטא הנה שממוחא דאבא יוצא ממנו דעת והאי מוחא הוי תמים דעות שאין מתפשטין ממנו הדעות אלא הוא סתום והדעות בתוכו שלם מכל סטרין דלא אתפסק ההוא קרומא לא למעלה ולא למטה כדכתיבנא:

אחר שכתבתי כל זה האיר ה' עיני במאמר שהבאתי למעל' בדף רפ"ט ע"ב וז"ל. תיקונוי אתתקנן בההוא מוחא סתימאה דכלא. וראיתי דמעיקרא קאמר מוחא סתימאה ובתר הכי קאמר חיורא דא ובתר הכי קאמר מוחא בלחוד ובתר הכי קאמר מוחא אחרא דאתפשט כו' וכך הוא עיקרן של דברים דשלשה מוחי איכא מוחא סתימאה והאי אקרי מוחא דעתיקא שני מוחא דאבא ואימא והאי אקרי מוחא לחוד ואתכליל במזלא וביה תלי ולא אתפשט לל"ב שבילין עד דמטי לז"א. שלישי מוחא דז"א והאי אקרי מוחא אחרא דאתפשט לל"ב שבילין וזהו שלא נזכר באדרא רבא לל"ב שבילין אלא בז"א ולא נזכר שם אבא ואימא כלל דבכלל עתיקא הם דהא אתכלילן במזלא ואין שם התפשטות כלל והשתא הכי פירושא תיקונוי דאתתקן ההוא כתרא עלא' לא הוו אלא במוחא סתימאה כדכתיבנא לעיל דאתפשט במוחא ובדיקנא ונפיק חסד עלאה במזלא וחסד עלאה אתפשט במוחא דאבא ואימא ואתכליל כולא דהיינו אבא ואימא במוחא סתימאה דכד אתתקן חיורא דא דאבא ואימא בנהירו דא דחסד עלאה דתלי במזלא בטש מאן דבטש בהאי מוחא דאבא ואימא דבתר דאתתקן חיורא דא בנהירו דא אתעביד מוחא וקרי ליה מוחא וכד בטש ביה אתנהיר ותליא ממזלא יקירא דמיניה בטש מאן דלא בטש דאילו מוחא אחרא דז"א דאתפשט לל"ב שבילין כד אתנהיר נהי' ממזלא יקירא אבג לא בטש ביה מאן דלא בטש במוחא דאבא ואימא. אלא דנהיר ממזלא יקירא לחוד אבל מוחא דאבא ואימא לא נהיר אלא על ידי ההוא דבטש (דפוס ישן ד"י ע"א) טמיר מכולא ומכל מקום ביה תלי דמיניה בטש מאן דלא בטש כדאמרן. אי נמי דלא בטש מאן דלא בטש עד דאתתקן בנהירו דא דחסד עלאה ובתר כן בטש. נמצא דבמזלא תלי דאי לא אתתקן בנהירו דידיה לא הוה בטש ביה מאן דלא בטש. והשתא מוחא דאו"א אית בהו תרתי נהירו דמזלא ובטש ביה מאן דלא בטש ואילו מוחא אחרא דאתפשט לל"ב שבילין לית ביה אלא נהירו דמזלא. והענין הוא דמוחא דאבא ואימא כד אתתקן על ידי מזלא יורד העצמות המחיה את הספירות במוחא דא בלי לבוש וזהו בטש מאן דלא בטש אבל במוחי דז"א יורד בו העצמות העליון ובטש כולא אתכלל במוחא סתימאה על ידי העצמות העליון המיחדם וזה ברור. ודע דחסד עלאה דהיינו מזלא הוי גופא דההוא דלא אתידע דהא חסד בגופא הוא בתר רישא. ואיהו אתעביד רישא לאבא ואימא וזמ"ש כד אתתקן חיורא דא בנהירו דא ואתעביד נשמה לז"א והיינו דקאמר כד אתנהיר נהיר ממזלא יקירא ודי בדברים אלו שהם (ד"ש ע"ב) כבשונו של עולם:

אינון עמר נקי תליין בשקולא ד' זהו התיקון הרביעי והוא שיער הראש שהם כעמר נקי דלא מסתבכאן דא בדא ותליין בשקולא דלא נפיק נימא מן נימא ושערא מן שערא ומן נימין אלו נגיד למוחא דז"א ממה שנמשכת נימא זו ממוחא סתימא' כי לכל נימא יש מבוע יוצא מהמוח דרך הגלגלת ועל ידי מה שמושכין נימין אלו לז"א מתפשט מוחיה לל"ב שבילין ולפיכך ארוכים ושעיעים להמשיך למוחא דז"א מההוא משיכו דמוחא למוחא דיליה דלית קיומ' למוחא תתאה אלא בקיומא דמוחא עלאה:

ותנינא באדר' רבא בדף קכ"ט ע"א וז"ל קוצין דשערי תליין בתיקונוי נקיים כעמר נקי עד כתפוי עד כתפוי ס"ד אלא עד רישי דכתפוי דלא אתחזי קדלא כו' אמאי אתענשו משום דלא עבדו בחביבותא אלא בנסיונא דכתיב ועל נסותם את ה' היש ה' בקרבנו אם אין עכ"ל:

ביאור הדברים כי שיער הראש קוצותיו תלוין בתקונוי שהן גלגלתא ומוחא נקיים כעמר נקי עד כתפוי עד כתפוי סלקא דעתך דמשמ' כל עובי כתפוי מכוסים וזה א"א אלא אם כן יהיה האזן העליונה מכוסה וזה אינו כדלקמן אלא עד רישי כתפוי בלחוד דלא אתחזי קדלא שאין הכונה לכסות את הכתפיים אלא לכסות את העורף משום דכתיב כי פנו אלי עורף ולא פנים כי בעורף מקור הדינין והקליפות. וישראל בחטאם נמשכו אחר העורף. והעורף העליון מכוסה בשער לכסות הדינין ולבסמם במשיכו דמבועי דנפקי ממוחא ושערא סליק אבתרוי דאודנין שהיו האזנים מגולות כדכתיב להיות אזנך פקוחות. אי נמי הכי פירושו דעד כתפוי כל אורך הכתפיים מן הצואר אל הזרוע משמע וא"כ מסתלקים השערות מעל העורף ויוצאות חוץ לכסות כל אורך הכתפיים ונמצא העורף מגולה וזה אי אפשר אלא עד רישי כתפוי דהיינו תחיל' הכתפיים שבשני צדדי הצואר הסמוכים לצואר בלבד באופן דלא אתחזי קדלא שהשערות הם על העורף ומגיעים עד רישי הכתפיים שבשני צדדיו מכאן ומכאן באופן שאינו נראה כלל העורף:

ע"ב ודע כי שערות הראש הם מבועי הדינין התחתו' ובהם תלויים ואעפ"י שהם במקומם רחמים גמורים. מכל מקום למטה תלויים מהם הדינין ושמם יוכיח עליהם שיער מלשון סערה ובמקומם כופין הדינין והקליפות ומהם נמשכין הדינין והקליפות ולפיכך תמצא שבמקום שבאריך אפין נכפין הדינין הוא מקום תוקף הדינין בז"א המצח והחוטם וכן שערו' הזקן מהם תלויין הדינין התחתוני' ובמקומם רחמים גמורים והם כופין הדינין דומה ליין שקט על שמריו שאין השמרים מתעוררי' שם. אעפ"י ששם מקום השמרים ושרשם ומפני שיש לדינין אחיזה יותר בשערו' הזקן יותר משערות הראש ולפיכך הם קשים ולא שעיעי לכסות הדינין אשר שם מקורם משא"כ בשערות הראש שהם שעיעי ומכל מקום יש מקום תליה לדינין בהם ובפרט בהיותם מושכין השפע ממוחא להם שממט' למעל' בסוד אור החוזר הוה"י שהוא דין ובצד זה יש להם יתרון לשערות הזקן עליהם כי הם מושכים השפע בסדר מלמעלה למטה. ולפיכך האי שערא סליק בתר אודנין שהוא מקום תליית הדינין ואין ראוי שיכסו על האזנים לעכב התפילה העולה עד שם:

ודע כי האוזן של אריך אפין לא נזכרה כלל לא באדרא רבא ולא באדרא זוט' ולא נתברר אופן תיקונה איך הוא. ונראה כי אוזן העליונה נעלמת מאוד לא שלחו בה יד. ולפיכך לא ניתן מקום לשערות הראש להיותם מכסים עליה ובגמרא אמרו חרשו נותן דמי כולו כי האוזן עיקר האדם ומזעיר אפין נלמוד דאמרינן באדרא זוטא בדף רצ"ד ע"ב וז"ל. בהאי נוקב' דאודנין תליין נוקבין אוחרנין:

נוקבא דעיינין נוקבא דפומא נוקב' דחטמא כו' הה"ד הטה ה' אזנך ושמע פקח עיניך וראה הא כלא ביה תליא כו' עכ"ל:

הנה מבואר כמה גדולה וגבוהה ונעלמת האזן התחתונה שהכל תלוי בה והענין הוא שהכל תלוי בהתעוררות התחתונים:

וכאשר יעלה קול מהתחתונים ממצוקותיהם כי גברו עליה הדינין והקליפות ומקולם כי צעקו אל ה' בכל לב ושועתם לפניו תבא באזניו ועולה הקול ההוא שם ועולה משם אם לטוב לנקב העינים ויורדים משם שתי דמעות משני גווני העין סומקא ואוכמא שמשם נמשכין הדינין והקליפות ומתבסמים בים החכמה העליונה ומרחם על ישראל. ואי אצטריך לנקום מאויביהם יורדין תננא ואשא דרך נקב החוטם וכן להפך ח"ו. וענין שתי דמעות (ד"ש ע"ג) אלו הוא כי הדינין נחלקים לשתי חלוקות אם מצד הקדושה וזאת סומקא ואם מצד הקליפה וזאת אוכמא וכדאמרינן האי שחור אדום הוא אלא שלקה. ואמרינן בפ' תרומה בד' קמ"ט ע"ב וז"ל תכלת דא ביומא תנינא אצטבע בשני גוונין סומק ואוכם ותכלת סומק איהו דיליה מיומא תנינא כו' הה"ד וחשך על פני תהום אמאי אקרי חשך דגוון דיליה חשוך ואחשיך אנפי בריין ודא איהו סומק ואוכם ובגין דא לא כתיב בשני כי טוב כו' עכ"ל:

אל יפתוך רמי הקומה קרואי שאול האומרים כי שם מראות וגוונים במקום הנאצלים העליונים עבר עליהם המים הזדונים ויחפו דברים אשר לא כן על אדוני האדונים כי אין שם גוון ולא מראה רואה ואינו נראה (ע"ג) המתגאה על גאה. הן אמת כי שרשם למעלה. ותוצאותם הימה כי שם נגלו את אשר כבר עשוהו השרשים העליונים כי כח הגוונים לבן ואדום וירוק ושחור וזלתו שם דרכי הכוחות כולם ויגלו מהארץ העליונה מאותם ארזי' אשר נטעו בה לעשות ענף ולשאת פרי והוציא ההוא אפריון כגוונא דידהו כדאי' בפ' תרומה ואלו הנטיעות הם הנקראים עובדא דבראשית והם הם ששת ימים של בראשית ויום שני שהוא גוון סומק כדמסיק הוא שורש כל השלשה גווני' סומק ותכלת ואוכם והם דינא קשיא גבורה דינא רפייא מלכות דינא מסאבא מהקליפות ואלו השלש גוונים היו בכח באצילות ולא נתגלו עד הנה בבריאה ביום שני וזמ"ש תכלת דא אצטבע ביומא תנינא כלו' תכלת שהיא המלכות לא נתגלה צבעו שהיה בו בכח עד יום שני כי שם נתגלה גוון הגבורה שהוא אדום וגוון המלכות שהוא תכלת וגוון הקליפות שהוא שחור ויום שני מכח המלכות הוא שהוא חד מעצי הלבנון דההוא אפריון וביום זה שהוא מכח התכלת שהוא המלכות אצטבע בשאר גוונין תכלת זו כי שם הראתה גווניה השלשה על ידי יום שני וקא מפרש כיצד אצטבעו וקאמר דסומק איהו דיליה מיומא תנינא ממש כעין גוון אשא כי יום שני זה הוציא בו האפריון בגוונא דאשא עלאה והיא הגבורה כי על ידה נעשה כדאיתא בפ' תרומה ונמצא שתכלת זה לא נתגל' גוונו עד שהוציא ממנו יום שני על ידי הגבור' וביום שני זה נתגלה גוון הגבורה שהיה נעלם במלכו' והוא גוון סומק וירית גוון דהבא מאימא עלאה אשר שם הזהב והיא הנקראת גם כן אלהים אלהים חיים. דכולא גוונא חדא שזו גבורה עלאה וזו גבורה תתאה אלא שזה זהב בסוד היין המשמח וזה בסוד היין המשכר ויונקת היא התחתונה מהעליונה דהא מסטרא דאימא נפיק גבורה כנודע תכלתא נפיק מגו ההוא גוון סומק כי מלכו' מגבורה יצתה ולא ניכר גוונהא וכד נחית לתת' אתרחק גוון סומק גו ההו' אתר דאיהו ימא הנה אין ספק שעם היות שיש שמות רבות לספי' כל שם ושם יורה על ענין מיוחד וים יורה על קבוץ המים שבה שנאמר ולמקוה המים קרא ימים והיא סוף כד"א בים סוף. והנה כמו שבאצילות היא סוף כל האצילות כן בבריאה לא נתגלה גוונהא עד סוף מדרגות הבריאה אחר ששת ימי אפריון זה והוא המקום הנקרא ים כד"א כל הנחלים הולכי' אל הים והם דרגין קדישין דילה אחר ששת ימים אלו. והם ההיכלות שבפרשת בראשית ובפרשת פקודי. ומיד אחריהם מצולות ים והם היכלות הטומאה. והנחלים שהם ששת ימים הולכים אל הים כי יש שבעה רואי פני המלך והם ששה ימים נמשכין משש קצוות היום העליון שהוא הזכר ואלו נקראים ים נמשכין ממנה והם דרגין דילה כדאיתא בפרשת שלח לך וז"ל כל אינון דרגין קדישין דילה אקרון ים עכ"ל. והם שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך בתולות אחריה רעותיה כנז' בתקונין ונמשכו ביום ששי של האפריון כדאיתא ריש פרשת תרומה והזכרים הולכים אל הנקבות וכולם הולכים אל הים ואז נקראים נחלים כי למעלה הולכים באצילות והם נהרות כד"א נשאו נהרות ה' וזמ"ש כד נחית לתתא בבריאה (ע"ד) אתרחק גוון סומק כמו שגבורה באצילות נמשכת עד מלכות דאצילות כי ממנה יצא' כן בבריא' אתרחק גוון סומק דבריא' גו ההוא אתר דאיהו ימא שהיא מלכות דבריאה ויצאה מלכות דיצירה בצבע תכלת וזמ"ש ואצטבע גוון תכלא ונתן הסיבה כי הסומק עייל גו ימא ואתחלש גוון דיליה ואתהדר תכלת. ואם תשאל אם אפילו הרחמים כל עוד שהם יורדין מתמעטין והולכין והם נעשים דינין למטה כל שכן שהדינין ברדתם מאת פניו יתחזקו ויעשו דינין תקיפין והיכי קאמר דאתחלש גוון דליה. תשובתך היא כי למעלה הם דינין תקיפין כדי שלא ידבקו בהם הקלי' (ד"ש ע"ד) הבאים מצדם וימצא מין את מינו ולפיכך הם תקיפין לכפות את הקליפות וכל אשר ירדו הדינין יתחלשו לתת מקום ואחיזה לקליפו' כי צריכין קצת לימין לסעדם וזהו סוד עשיית העגל על ידי אהרן הבא מן הימין. ועל דרך זה הרחמים גמורים אין להם בהם אחיזה. וכאשר יחלשו יהיה להם אחיזה בהם מצד הדין שבהם עם הרחמים ולעולם הם צריכים קצת רחמים. ולכל מקום אינו דומה השמאל לימין כי הימין אין ממנה הקליפות אעפ"י שיש להם אחיזה בה אבל שמאל הוא עצמו מתהפך ונעשה למטה סיגים וקליפות במקום הטומאה וזמ"ש בפ' פקודי דכסף אתהפך לטב וזהב אתהפך לביש וע"ש. ומפני שסמוך לים הם מצולות ים שהם הקליפות אתחלש' גוון דיליה לשים להם שארית בארץ העליונה כדכתיבנ' ואל יקשה עליך מ"ש בפ' שלח לך בד' קס"ג ע"ב וז"ל השתא פריש מאן דפריש במתיבתא דסיהרא קדישא שפירא איהי בחוורו וכל גוונין מנצצן בה ומרקמן ואיהו בההוא שפירו וחוורו דשמשא ממש כו' וכדין איהו תם ים עם ה' אלהיו ממש בתקונא חדא איהי לעילא ואיהו לתתא לבתר אסתלקת איהי גו דרגין עלאין כו' עכ"ל:

הנה בפירוש שהתכלת דוחה הקליפות ולא מקרבן. דע לך כי אדרבה ממקום שבאת משם ראיה ברורה למה שכתבנו כי הנה סיהרא קדישא מתפשטת בשבעה שנים עליונים קדושי'. והקליפות דכר ונוקבא מסתכלות לאחת במקום הקדש ואיהי מתכסות בכסו' תכלת אשר הוא קרוב להם וזנים עיניהם מתכלת זו ונאחזין בה ואינן נכנסין פנימה למקום הקדש העליון גו שבעין שנין עלאין:

ואמנם ביאור מאמר זה הואיל ואתא לידן הוא כי הנה יש שלשה חלוקות בה סיהרא וימא ותכלת והקליפות הנקראים מצולות ים והם אצילות בריא' יצירה עשיה. והנה מסטרא דאצי' היא נקראת סיהרא קדישא והיא שוה לשמש. ואין לה חסרון ולא עניות ולא פגימה והיא נקראת תאומתו שזה לו לא הוא גדול ממנה ולא היא גדולה ממנו. ומסטרא דבריאה נקראת ימא. ובהשפיע בה השבעין שנין עלאין והם השבעה נחלים ההולכים אל הים והם הרזים אשר ניטעו בה והם שבעה ימי' זכרי' וכנגדם יוצאין ממנה שבעה ימים והם דרגין דילה והיכלותיה והזכרים ימי רפויים רחמים והנקבות ימים דגושין נקבות דין ואלו הם שבעה בשבעה מוצקות וארבעה עשר יום אלו הם י"ב בקר אשר תחת הים. (דף י"א ע"א) והים עומד עליהם מלמעלה כי השביעי כלול מכולם בימים ובנחלים והוא גופא דימא תפארת ומלכות הנכללים בבריאה זה בזה והיו לאחדים ונשארו י"ב בקר אשר הים עומד עליהם כי כמו שבאצילות העליון בצאת הנקבה מאחוריו גוף שניהם היה אחד. ומתפרשין בדרו' בידין וברגלין כמו כן בבריאה הים דהיינו גופא עומד על י"ב בקר והם ששה קשרי' שבשני זרועות ימין ושמאל שבשני הירכיים כדאמרינן בפ' ויחי. והנה העליונים זכרים והתחתוני' נקבות ובבריאה הוא דקאמרינן דלית לה מדילה כלו' כי אם מהשבעי' שנים עליונים הבאים מת"ת והם מים זכרים ועל ידי כך יוצאין ממנה מיין נוקבין וזמ"ש דדוד לית ליה כלום אלא שבעין שנין דיהב ליה אדם קדמאה והם הם הנמשכין ובאין לה מעלמא עלאה דיובלא הנק' שבע שנים והם הנחלים ההולכים אל הים ונעש' מהם ים על ידי מים נקבות דילה ודרגין דילה וכדפרישית ובההוא ימא דילה גו שבעין שנין דהיינו השבעה העליונים נמשך מהם עוד נונא חדא הוא החילזון. והוא התפשטות האבר הקדוש יסוד בבריאה בנקודה אמצעית שבה כי כמו שבאצילות יש אות ברית ונקודת ציון הנכנס בה כן בבריאה וזמ"ש גו שבעין שנין שהוא היסוד שהוא לגו נשאר וטמיר וכמו שהשבעה שנים עליונים הולידו בה דוגמתה על ידי יסודא דעבד שמושא כדאית' בפ' תרומה כן בבריאה על ידי נונא זה דהיינו היסוד עשתה הבריא' דוגמתה כד עבד שימושא ההוא נונא בנקודה שכנגדו מדרגין דילה והיא ציון שבבריאה והוציא ממנו גוון תכלת וזה התכלת כסא דין ים המלח מלח הוא ברית קדש וים אינון דרגין היוצאין על ידו והוא המולחן כדי שלא יסריחו והם ממולח טהור קדש והוא המקום הנקרא יראה ואין להשבית מלח זה מפני הקליפות הסמוכים שם ויראה בישא הקרובה להם וזה התכלת הנקרא יצירה והם הם השבעה מדורין אשר סביב להיכלות כי ההיכלו' בבריאה והמדורין ביצירה:

ודע כי השנים העליונים הם בבינה ובצאתם בת"ת הם חדשים (ד"ש דכ"ה ע"א) ובתוך המלכות הם שבועות ובצאתם ימים ששת ימי בראשית ואיהי נטלא גוון דא ותקינת ליה כמו שבצאת ששת ימי הבריאה הזכרים הוציאה כנגדן נקבות כן ביצירה וזהו ותקינת ליה ואתחפיא לבר כי זהו לבושא מפני המצולות ים כדמסיק לאו דהאי גוון לבושא דילה כי אין מלבושה כי אם שש וארגמן והם הששה ימים העליונים וזהו שש וארגמן הוא כלול מכולם והוא גופא דכתבינן לעיל וקאמר שש אע"ג דשנים עשר אינון כי נכללין זה בזה והאי גופא הוא הנקרא כס"א בסוד ארבע רגלים שהם ארגמן אוריא"ל רפא"ל גבריא"ל מיכא"ל נוריא"ל ונוריאל ואוריאל חד הוא בסוד דין ורחמים כדאיתא בפ' בראשית והאי שש הוא שש דרגין לכרסיא וכולא כרסיא וכמ"ש בפ' בא בר"מ לבתר עבד משמשין לאילין מאנין כרסיא בארבע סמכין ושית דרגין לכרסיא וכולא כרסיא עכ"ל. ואלו הם י"ס דבריאה ותכלת הוא כסא דין ובו עשר כתות המלאכים והם י"ס דיצירה וזמ"ש בפ' בראשית דף נ"א ע"ב ת"ח כל אינון דלעילא בההוא נהורא תכלא (ע"ב) אתכלילן עכ"ל. ודע דהאי נונא מטטרו"ן דיוקנא דצדיק חי עלמין דאיהו הוא דאפיק האי גוון תכלא ונמצא שהוא בבריאה בשית דרגין לכרסיא וממנו היצי' שהוא עץ הדעת טוב ורע כי סמוך לו הקליפות והיא מתכסה בתכלת זה הבא לה על ידי מטטרו"ן דיוקנא דיוסף הצדיק כדכתיב והוא נער וזמ"ש דיוסף חפי על אימיה שלא יסתכל בה עשו סטרא אחרא בישא ונתכוונו למה שכתבנו ותכלת זה נמצא בדג שבים כנרת והוא בחלק זבולון שהוא ירכא שמאלא הוד ובה היה אוחז דוד והיה הכנור מנגן מאליו. ולפיכך היה דוד אדמוני בסוד ההוד שהוא דין וממנו התעוררו' לזווג בחצי הלילה שהיה קם דוד בסוד שמאלו תחת לראשי (אמר שמו' אפשר שלכן דוד עולה י"ד כמש"ה ודוד מנגן ביד ועם הכולל עולה ט"ו כמספר הוד ולכן רוב שירותיו היו בהוד הודו לה' כי טוב כנלע"ד) ועל ידו הקב"ה שט בי"ח אלף עלמין כי על ידו מתעורר צדיק חי העולמים. ולפיכך הי' דוד חי וקיים כי על ידי ההוד מתעורר היסוד שהוא חי העולמים ובדיוקנא דיליה מטטרו"ן בבריא' והוא ההוא נונא דנפיק על ידי ים כנרת והוא התעוררות ההוד שבבריא' ויש כנור וכנרת והם הוד דילי' והוד דילה שבבריא' כדכתיבנא והוציא גוון תכלא לבל יזונו עיניהם הקליפות מן מקום גבוה כי אם מהתכלת הקרוב להם וז"ש מ"ט בגין דתחות ים דא אית מצולות ים כולל דכר ונוקבא והוא הנקרא צלמות צל מות צל דכר מות נוקבא דיליה כדאיתא בפ' פקודי. וזהו ענין מצולו' אותיו' צלמות ובמצולו' ים נכללי' ונעלמי' שניהם ונקראים מצולות ואח"כ נגלים ונקראי' צלמות וכ"ז בעשיה והם רוצים להסתכל בקדש ולהאחז שם וכד מסתכלן זמין לעיניהו גוון תיכל' הקרוב להם ויש אחיזה בו ושם נאחזין ואינן שולטין במקו' הקדש והיא מתתקנת לגו בכל גוונין מרקמן שהם השש קצוו' שלו ושלה מתתחמן לד' סטרי עלמא בסוד כרסיא דד' סמכין דהיינו ארגמן וכל סמכא בג' ג' בסוד הרגלים שהם י"ב ונמצא שהיא עומדת על י"ב בקר והי"ב הם הם שש מעלות לכסא כי בכסא עצמו הם נכללים זה בזה והם ששה ועאלין ברגלים ד' לד' רוחות העולם ובכל רגל שלשה הרי שנים עשר. שמא יקשה בעיניך מ"ש בזוהר בפ' בהעלותך דק"ן ע"ב וז"ל כד אתנהרא מנהרא עלאה דאבא כדין אקרי ים כו' כי כשהיא מקבלת מהחכמה נקראת ים:

דע כי שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך הם הם תיקונוי דסיהר' קדישא גם שבעה רואי פני המלך בהם עולה למעלה ובזה הנערה באה אל המלך זה בגימ' י"ב שש קצוות הנמשכים ממנו ושש ממנה כדכתיב והם סוד שמע ישראל ובשכמל"ו ותקונין אלו שבבריאה ע"י חכמה העליונה נעשו כדכתיב ה' בחכמה יסד ארץ ואע"ג דמסטרי דאימ' נפקת בת מ"מ תיקוניה ויסודה על ידי החכמה נוסדו וזה שמי עם יה שס"ה מצות לא תעשה והם כנגד שמור ונתקנו עם יה שהוא חכמה זכרי עם ו"ה רמ"ח מצות עשה והם כנגד זכור ונתקנו עם ו"ה כדכתיב כונן שמים בתבונ' ותבונה היינו בן ובת ו"ה כדאיתא באדרא זוטא אם כן אינה נקראת ים אלא עם דרגין דילה. ודרגין דילה על ידי חכמה נתקנו. כדכתיבנא. (ע"ג) וזמש"ה ורחל בא' עם הצאן אשר לאביה. דאינון דרגין דילה אשר לאביה ודאי כדאית' בפ' בלק דמאביה דהיינו חכמה אינון כדכתיבנא. ונמצא שהכל הולך אל מקום אחד ונמצא שמצד אצילות לית בה פגימו כלל והיא שוה לשמש אבל מצד בריא' אין לה כח התפשטות (ד"ש ע"ב) כלל. וזהו לכי ומעטי את עצמך כי בלכתה מאצילות לבריאה מתמעטת ולית לה מדילה כלום אלא שבעים שנה דיהב לה אדם קדמא' והם הנחלים ההולכים אל הים. וזמ"ש ובההוא ימא דיליה גו שבעין שנין וכדפרישית. ובמלכות דיצירה הוא גוון תיכלא ומהם זנין עיניהם הקליפות שהם בעשיה ולכך אתחלש גוון זה לתת להם בו אחיז' ועייל גוון סומק גו ההוא ימא שהם דרגין קדישין דילה ואתחלף לגוון תיכלא. ואפשר היה לומר דכשהיא נקראת ים היינו שהיא נשפעת מהנחלים העליונים וכולם הולכים אליה להריק לה ברכה עד בלי די ואז גוון סומק מתחלש ונעשה תיכלא. וכתיב ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן דינא קשיא וזמ"ש בפ' בהעלותך שכשהיא מקבלת מחכמה נקראת ים. כי על ידי חכמה נאספים שמה כולם כאחד. ולפיכך כשרואים הקליפות שנחלש כחם שהוא סומק ואתהדר תיכלא לא יכלין לשלטאה. ועם זה יתיישב מ"ש בפ' שלח. וגם זה נכון ומסכים למ"ש בפ' ויצא ונאספו שמה כל העדרים היינו דכתיב כל הנחלים הולכים אל הים כו' ועולה על הדרך שכתבנו באבי"ע כי אצילותה והיא הנקודה אמצעית שבה היא שוה לשמש ולבושיה ותכשטיה הם באים לה מן הנחלים העליונים והם הנקראים ימא דילה ולבושיה אלו הם דרגין קדישין דילה ובאים על ידי אותם שבעין שנין עלאין. והם נקראים בריאה לבוש מלכות. וזמ"ש שש וארגמן לבושה כדפרישית לעיל. וגוון תיכלא הוא היצירה. ונעשה מהסומק העובר גו ימה ונחלש ברבוי הרחמים שבמימי הים הבאים ממקום גבוה ומבטלים אותו וכשרואין הקליפות כי מת גבורם וינוסו כי אחד מהנחלים הוא סומק ובטל ברוב. ומכל מקום אין לשון וכד נחית לתתא אתרחיק גוון סומק כו' עולה יפה לפי זה שהרי אין ריחוקו גורם לו. ולפירוש ראשון אתי שפיר דריחוקו ממקום הקדש וקירובו לקליפות גרמה לו להחלש ולהיות גוון תיכלא. והנה נתבאר סיבת צבע הסומק והתכלת. ומפרש השתא צבע אוכם דאתעביד מהיתוכא דסומקא כד אתהתך ואתחלש לתתא בהתוכא דזוהמא ונחית לתתא כי שמרים אלו היו בסומק. ולפי שהיה תקיף היה כופה אותם בגבורה ולא נודעו כיין השוקט על שמריו אשר הוא למעלה צלול ואדום. וכאשר ירד למטה קרב לשמרים יתחלש כח אדמימותו מפני השמרים הקרובים אליו וזהו ימא קרוב לשמרים ואז הוא גוון תיכלא. כי יש קצת עכרורית המחלשת כח הסומק. ולמטה בשמרים ומקום הקליפות והוא ההיתוך והשמרים היוצא מהיין נעשה אוכם. ולפי שיש קליפות שהם רחמים אמר שזו דינא מסאבא ולפיכך אמר שהיה מתחילה אדום הרומז לדין ומגו זוהמא תקיפ' אתהדר לאוכם דהוא דינא מסאבא. והענין הוא כי יניקתם מהאדום שבתוכם הנמשך מהסומק הראשון אלא שהמקו' גורם שזוהמא תקיפא רבא עליו ומבטלו ואתהדר אוכם. וז"ש ונפיק מההוא זוהמא גוון (ע"ד) סומק מזוהמא תקיפא ומגו זוהמא תקיפא. אתהדר לאוכם ונקראת זוהמא תקיפא לפי שכופה את הקדוש' שבתוכה כמו שאנו קוראים שערין תקיפין לפי שכופין את הקליפות שבתוכם וכן דינא תקיפא וכדפרישית ומכל מקום דינא קדישא אינו נכפה לגמרי אלא שנרא' קצת וחוזר ומתבטל ואתהדר אוכם וזהו הנקר' אלהים אחרים כי הסומק היוצא תחילה הוא אלהים אלא שנעשה אחר דאתהדר לאוכם וזהו אחרים:

ודע דליכא מסאבא דלית בה נהירו דקיק מסטרא דקדושה אלא שהוא נעלם ברוב הטומאה והוא המוציא גוון סומק ואתהדר לאוכם. והאי דקאמר וכולא מההוא קדמאה אתהתך לומר שאעפ"י שיש סיגים לבנים מכסף סוספיתא דכספא כדאמר בפ' וארא הכל היה בכלל סומקא קדמאה כי נכללו בו לקבל ממנו כי משם עיקר יניקתם. וכאשר נתהתך הסומקא לתתא ויצאו סיגיו יצאו עמו סיגי הכסף ולא ניכר כי אם הסומק ומיד אתהדר אוכם אבל הלובן שבסיגי הכסף מגו זוהמא תקיפ' לא ניכר כלל אעפ"י שיתהתך עמו. ולפי שהוא אוכם שהוא קדוש כדכתיב שחורה אני ונאוה. ואימא עלאה אוכמא כדאיתא בתקונין דקאמר דהאי אוכמא איהו חשוך יתיר דלא אתחזי גוון דיליה מגו חשוכא כי האור העליון רחק ממנו. ואע"ג דנהורא נפק מגו חשוכא הכא איהו חשוך יתיר ומשום דקשיא ליה גוון אוכם זה מהיכן יצא אחר שעיקרו סומק ובאן אתר אצטבע ומשני משמיה דבוצינא קדישא דכד ההוא סומקא אתהתך בגו תיכלא ואתערבו גוונין אתהתך היתוכא דזוהמא לגו תהומי כו' הכונה היא כי הוא אמר מעיקרא דההוא סומקא (ד"ש ע"ג) אתהתך בגו ימא ואתעביד תיכלא. ובתר הכי נחית ההוא סומקא לתתא מתכלא בתר דאתחלש בהיתוכא דזוהמא. ונפקפ גוון סומק. ומגו זוהמא תקיפא אתהדר אוכם שהכל נעשה על ידי ההוא סומק לבדו. וזהו עיקר הפירוש במ"ש וכולא מההוא סומקא קדמאה אתהתך לומר שהוא לבדו נעשו ממנו כל גוונין שלו ומשום הכי קשיא ליה מהיכן בא השחור. וקאמר בוצינא קדישא דכד עייל ההוא סימקא גו ימא הכלול משבעה נחלים ואתהדר תיכלא נכללו בו כל הגוונ' שבים וכאש' נתהתך הסומ' עוד גו תיכל' באותן הגוונים שנתערבו בו מהים ואתערבו בו גוונים אתהתך התוכא דזוהמא ממימי הים שבתיכלא ומסומק ואתעביד מתמן רפש וטיט שהוא שחור כי בהצטרף סומק והם השמרים שבו עם שמרי תיכלא שקיבל ממימי הים יצא רפש וטיש שחור כי אדום ותכלת בהצטרפם ישחירו. והשתא פליג אדלעיל דקאמר דכולא מההוא סומקא קדמאה בלחוד אתהתך והשתא קאמר דמסומקא ומתכלא ממה שקבל ממימי הים אתהתך. כי מכולם יצאו קליפות ויצא רפש וטיט. וכדכתיב ויגרשו מימיו רפש וטיט ומגו טינא דתהומי נפק ההוא חשוך דאיהו אוכם ולא אוכם אלא חשוך יתיר כי אין הטיט חשוך כל כך כי הסומק אינו מניחו להשחיר לגמרי ומחושך זה החשיך על המצריים כדאיתא בפ' פקודי והנה ענין התפשטות הקליפות הוא כי הם לגו תהומי בההוא טינא. וכאשר הים בזעף מוציאם לחוץ. וזמ"ש ומגו (דף י"ב ע"א) טינא דתהומי נפק ההוא חשוך דאיהו אוכם כו'. וכאשר הוא בנחת נשארים במקומם הה"ד וחשך על פני תהום כי היא למטה בתהום וביום שני יצא לחו' אמאי אקרי חשך כיון דאיהו אוכם ולא אוכם משום דגוון דיליה חשוך שהחשיך הגוון דיליה העיקרי שהיה אדום והחשיך שאינו עומד באדמימותו. ועוד דאחשיך אנפי בריין ודא איהו מלאך המות שנברא בשני והוא סומק ואוכם כי מה שאינו שחור לגמרי הוא מפני הסומק שיש בו ונמצא שהוא סומק ואוכם ובג"כ לא כתיב כי טוב בשני כיון שהיה גו תהומי ויצא לחוץ:

הנה למדנו שסומקא ואוכמא אחד דינין ואחד קליפות והם הם שתי דמעות אלו דמתרי גווני עינא סומקא ואוכמא. ובה תננא ואשא שבשני נקבי החוטם כנגד שנים אלו כי תננא מהקליפות כדאמרינן בפ' פקודי דכד תננא נפקא כו' ואשא מהדינין. ומסתברא לי דשני מיני שערות אלו שבראש ושבזקן לכפות שני מינים אלו באו ולפיכך כל אחד בפני עצמו ואינם מתערבים זה בזה. והנה שערות הראש לכפות הקליפות כי הם ממוחא דשקיט ושכיך כחמר טב דיתיב על דורדייה ומורידין חכמה למוחא דז"א לבטל הקליפות. ושערי דדיקנא לכפות הדינין ולפיכך הם קשישי ולא שעיעי לכפות הדינין כדאיתא באדרא רבא. ולפיכך תמצא ברישא דז"א דכיא ומסאבא נהורא וחשוכא כי שם תלייתם ובא"א נכפין ועל הדרך שכתבנו למעלה. ולפכך שערי דדיקנא אתכלילו במזלא דהיינו חסד עלאה לכפות הדינין. והשתא אתי שפיר דבז"א איכא תרתי שערות הראש והזקן ובנוקביה ליכא אלא שערות הראש ומאי שנא אלא ה"ט דז"א אצטריך לתרתי והיא לא צריכא אלא לשערות הראש לתת מקום ואחיזה לקלי' שהם למטה ממנה אבל לדינין אין צריכה לדיקנא כי היא עצמה דינין ובגופא שרשם ואחיזתם ולא בשערותיה ואתי שפיר נמי דשערות הראש על העורף באחורים לכסות ולכפות הקליפות שבעורף ושבאחורים של א"א וההפך בז"א ועדין אנו צריכים למודעי מפני מה שערות דרישא דז"א שחורות. ודנוק' אדומות ולפנינו נאריך בזה בס"ד כי כבר יצאתי מהדרוש:

והנני מפרש שאר המאמר דאי אצטריך עייל ההוא קלא לנוקבא דפומא. הנה ברוחא דפומא דז"א מתלבשי נביאי מהימני כדאיתא באדרא רבא והנה כאשר יגיע קולם באזניו יכנס לנקב הפה ומגלה סודו אל עבדיו הנביאים להרע או להטיב. מההוא קלא כולא כי הכל תלוי בקול המגיע לאזנים שהרי נמשך לעינים ולחוטם ולפה. מההוא קלא עייל בכל גופא ואתרגיש מני' כבר ידעת כי גופא הוא המכריע בין דין לרחמים. וכפי הקול כן תהיה הכרעתו אם לטוב אם לרע. נמצא שהכל תלוי בקול התחתון כשמגיע לאוזן ז"א אם טוב ואם רע לכן ראוי שישמור לשונו מנבלות הפה ומלשון הרע כי הקול עולה באזני ז"א:

עוד אמר כי באוזן זו כלולים כל שלשה מוחין דבז"א דהאי אוזן קרי ביה שמיעה ובשמיעה כלולים כולם. אם בינה דכתיב דבר כי שומע עבדך והיינו מבין וכן כי שומעים (ד"ש ע"ד) אנחנו והיינו מבינים והיינו בינה ואם חכמה דכתיב ונתת לעבדך לב שומע והיינו (ע"ב) חכמה בל"ב נתיבות וכדכתיב וה' נתן חכמה לשלמה ואם דעת כדכתיב שמע בני וקח אמרי דהאי שמע על כרחין לא הוי לשון שמיעה דאם כן שמע בני אמרי וקחם מבעי ליה וכן אי אפשר לפרשו לשון הבנה דאיפכא הל"ל דקיחה קודמת ולא הוי צשון קבלת דברים מטעמא קמא אלא דע בני את אלהיך וקח אמרי לעשותם. אי נמי דע בני התורה וקחה אליך ודע וקח הכל אחד כי היודע הדבר הרי הוא כלוקח אצלו והנכון הוא דשמע בני היינו דעת שהוא ב"ן י"ה כנודע אלא דקשה דאמאי לא מייתי מן שמע בני מוסר אביך ושמא דמצותי תצפון אתך היינו דע' דמלא לאדרין ואכסדראין והרי חכמה ובינה ודעת באוזן והם ג' מוחי' דבז"א. בהאי אודנא תליין צלותין ובעותין ופקיחו דעיינין והם העפעפי' הסוגרים עיני ז"א ובהגיע הקול שם נפתחין הנה שהכל תלוי באוזן. וזה בז"א וממנו נלמוד לא"א כי נעלמת אזנו מאוד וכדכתיבנא והנכון בעיני דהאזן העליונ' אין הקולות והתפילות המגיעות שם פועלת בה כי היא רחמים פשוטים ואינו משתנה והנה ע"י האזן של ז"א נפקחין עיניו וא"א לעיל' עינא פקיח' גם ע"י האזן נחתין תרין דמעין ואין בא"א דמעות ח"ו גם ע"י האזן נפקין מתרין נוקבין דחוטמא תננא ואשא אלא מחד רוחא דחיי לז"א ומחד למלכא משיחא. גם על ידי האזן גזר הפה ומליל מילין והפה העליון אין אומר ואין דברים ולא זכה ליה שום נביא ולית מאן דידע רוחיה בר איהו כדאיתא באדרא רבא נמצא שאין לה פעולה לאוזן בדברים אלו כלל. אבל הענין הוא כי ז"א בו דינין ורחמים וכאשר יחטאו בעולם התחתון יעלה קולם לאזנו ויתמלא דינין והופך פניו מעתיק יומין וכאשר יגיע הקול באזנו כי שבו בתשובה יתקן עצמו ז"א לקבל א"א והרחמים גוברים. נמצא כי התיקון והקלקול תלוי בז"א כי כאשר יתקן עצמו ז"א וזה על ידי קול צעקת התחתונים כי שבו מדרכם הרעה יאיר אליו א"א ויסתכל בו בעין טובה ויתבטלו הדינין וההפך ח"ו בהפך ונמצא שהתפלות והצעקות עדיו יבאו והוא מתתקן על ידם לקבל שפע מא"א אבל א"א לא משתני ולא אשתני כלל ונמצא שאזן א"א לצורך ז"א היא לשמוע קולו ולהאיר אליו ולפיכך אין ראוי להיות עליהם שיער כלל ונשמע קולו. וזהו סוד שהקב"ה מתפלל וזה נעלם מאוד עמוק עמוק מי ימצאנו ולפיכך לא נזכרה האזן כלל והאל יתברך יראנו נפלאות מתורתו דנפיק שערא בתר אודנוי תליא בשיקולא לא נפיק דא מן דא כי הנה מוחא דז"א להיותם ג' מוחין כל אחד מוציא שערותיו למינהו זה ארוך וזה קצר וזה בינוני ומסתבכן דא בדא לפי שיש ג' מוחין וכולם מתפשטין זה לל"ב וזה לחמשי' שערי בינ' זה לאלף אלפים אבל עתי' דליכא אלא במוחא חדא ולא מתפשטי. אינון עמר נקי דלא מסתבכי ותליין בשיקולא דלא נפיק דא מן דא. תיקונא שלים תיקונא יאה תיקונא שפירא תאיב למחמי תיאובתא בחדוותא דצדיקייא דאינון בז"א למחמי ולאתדבקא בתיקונוי הכונה כי אין הצדיקים מגיעים כי אם עד ז"א ולא משם ולמעלה כי עד שם מגיע פרי מעלליהם כי הנה בפלגותא דשערי דידיה אתפרשאן תרי"ג ארחין כנגד תרי"ג מצות ולפי ששערות האלו מורידין השפע ממוחא סתימאה (ע"ג) למוחא דז"א מתאוים הצדיקים לראות שרש ועיקר הדבר אשר ממנו יגיע השפע להם ולהדבק בשרשו וזמ"ש לממחי ולאדבקא בתיקונוי וכבר כתבתי למעלה כי עד ז"א לבד מגיע תפילתם של צדיקים תחתונים ובהם הוא מתתקן על כן ירים ראש ופנה למעלה ושכר מצוה מצוה והבן זה. ואמנם מ"ש שלים ויאה ושפיר כי תיקוני הזקן אינם כל כך שלמים כי יש בהם שערות קצרות ושערות ארוכות אבל שערות אלו כולם בשיעור א' לא נפיק דא מן דא. גם שערות הזקן קשישי ואלו שעיעי וזהו יאה גם שערות הראש ארוכים וזהו יופים משא"כ בשערות הזקן וזהו תקונא שפירא הנה בשלשה אלו נפלאו מהם שערות אנו. ולפיכך אמר שלשה פעמים תיקונא ולפנים ניתן טעם לשלשה אלו בע"ה עתיקא סתימא דכולא י"ג נימי דשערי קיימי מהאי סטרא כו' כבר כתבנו למעלה כי מוחא סתימאה מתפרש תלת זמנין ארבע ארבע והוא עתיקא כליל לון הרי שנשה עשר גם גלגלתא חיורא דיליה אנהיר לי"ג עיבר כדחיתא באדרא רבא וזוטא ואמרינן נמי התם דבגולגלתא יתבין בכל יומא י"ג אלפי ריבוא עלמין דנטל עלוי וסמכי עלוי ומהם נמשכין י"ג נימי דשערי אלו (ד"ש דכ"ו ע"א) ומשם מתפשטין לדיקנא י"ג תיקונין ואפשר דמי"ג דבחוור גלגלתא מתפשטין נימין אלו. ומי"ג דבמוחא מתפשטין לדיקנא ובאינון שריין שערי לאתפלגא כי כל שאר השערות הונכים אל מקום אחד ואלו מקצתם לצד אחד ומקצתם נצד שני. יאפשר כי מפני שיש י"ג מדות עליונות שאמר מיכה וי"ג מדות שאמר משה והם לתתא באתר דדינא כדאיתח באדרא רבא לפיכך הוצרכו שני מיני י"ג מדות י"ג נימי דשערי. וי"ג תיקוני דיקנא להיות להם שרש למעלה ומשום הכי שריין שערי בהאי לאתפלגא לתת מקום לי"ג מדות תחתונות אשר בהם ימיז ושמאל ודי כעת עד כי ה' יתן חכמה:

ודע ששערות אלו שבראש מלבד הי"ג נימין נמנו באדרא רבא ואמרו שם כי מנין קוצי דשערי אלף אלפין ריבוא ושבעה אלפים וחמש מאות וכל קוצא וקוצא אית ביה ת"י נימין כחושבן קדוש כו'. וטעם לחשבונות אלו אף כי עמקו מאד. דע כי המוח הסתום עם היותו אחד. כח השלשה מוחות תחתונות בו כדפרישית לעיל וממנו מתפשטין והנה כנגד חכמה שהיא כוללת הכל יצאו אלף אלפין ריבוא שהוא החשבון היותר שלם וכולל וכנגד בינה שבה יצאו שבעה אנפים כי היא אם הבנים שבעה שנים וכנגד הדעת יצאו ת"ק כי הוא עץ החיים מהלך ת"ק שנה. וכנגד ג' בחינות אלו נראה לי שאמר למעלה ג' תיקונין תיקונא שלים. תיקונא יאה תיקונא שפירא תיקונא שלים כנגד חכמה שבה חשבון שלם וכולל כללא דכולא תיקונא יאה כנגד בינה כי אין אשה אלא לנוי כלה נאה וחסודה בית נאה וכנגד דעת אמר תיקונא שפירא כד"א ישראל אשר בך אתפאר ישראל סבא והוה תאיב למחמי כד"א צאנה וראנה בנות ציון כו'. והנה שלשתם אלו ברדתם מטה בז"א נתמעט חשבונם והוא מש"ה ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווין כו' כי אלף כנגד חכמה שבז"א ושבע המאות כנגד בינה שבז"א שבעה שנים וחמשה כנגד דעת נשמה לה' ספירות חסד גבורה ת"ת נצח הוד דגוף וברית חשבינן (ע"ד) חד וזמ"ש ויהי שירו חמשה ואלף ושבעים שבע' ספי' הבנין הנשארים ובא"א לא נזכרו אלו דלא אתגליא אלא רישא לחוד כדכתבינן לעיל ומאלו התחתונים עשה ווין לעמודים כי הם מעולם הזכר וזמ"ש בפ' פקודי ו' דא רזא דדכורא דקיימא למיהב מזוני לנקבה ובג"כ כל אינון ווין דעבד בצלאל למיהב לון לאשרא' על נוקבי ונפיק מרזא דאלף דאיהו חושבן שלים. ושבעה מאות דאיהו חושבן שלים וחמשה הכי נמי ושבעים כלא רזא חדא כו' וכולא ברזא עלאה עכ"ל. וזה מבואר במה שכתבנו. ואמנם היות בכל קוץ ת"י נימין ובכל נימא ת"י עלמין וכל עלמא ת"ך עיבר הנה מצינו שני חשבונות אלו לשני בתי ישראל בית ראשון ת"י ובית שני ת"ך ואין ספק כי היות מנין הנימין ת"י כמנין קדוש ובנזיר נאמר קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו יורה כי הנזיר עולה למקום גבוה ידמ' לעליון. ומצינו בנזיר שני פעמים קדוש כנגד הנימין וכנגד העולמות היוצאין מנימין אלו. ואמנם טעם למנין זה הוא כי כמו ששלשה מוחין תחתונים כלולין במוח זה. כן ל"ב נתיבות דבמוחא תתאה כלולין בו ונמשכין על ידי נימין אלו לנימין דז"א ועל ידי כך מתפשט מוחיה לל"ב שבילין כדאיתא באדרא רבא. והנה כל קוץ מאלו כלול מל"ב נתיבות וכל נתיב אחד כלול מי"ס הרי ש"ך. והם הם ש"ך ניצוצות דבטש בוצינא דקרדינותא כדאיתא בריש פרקין והם י"ש עולמות שעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק כי נתיב מהם לא ידעו עיט:

והא דאמרינן באדרא רבא וזוטא דמנהירו דחוורא דגלגלתא ירתי צדיקיא לעלמא דאתי ת' עלמין דכסופין דכתיב ארץ ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר ההוא עולם התחיה קאמר וכדאמר בתר הכי נמי דמטלא דנטיף מיניה יתערון בה מיתיא לעלמ' דאתי וקרא נמי דייקא דקאמר וישקול אברהם לעפרון דהיינו לאותם שוכני עפר כדאיתא במדרש הנעלם וקאמר התם דמאתים על התורה ומאתים על שמוסרין עצמן על קידוש ה' בכל יום. והענין הוא כי בתורה זוכים למאתים והם חכמה ובינה כל אחת כלולה מעשר ועשר מעשר הרי מאתים והם ב' אותיות ראשונות שבשם י"ה כי עסקו בעץ החיים דהיינו חכמה ובינה בן י"ה וכאשר מוסרין עצמן על קידוש ה' בפסוק שמע ישראל ומיחדים חתן וכלה. והיינו קידוש אחד (ד"ש ע"ב) שהחתן מקדש הכלה שנקראת שם כד"א ויעש דוד שם וכשהוא מוסר עצמו נחשב כמת ובנשמתו נעשה הזווג מים נקבות ובגופו מתרצה סטרא אחרא ואינו נכנס להפריד בין חתן וכלה. וזהו סוד ענין י' הרוגי מלוכה ונמצא שהוא מזווג שתי אותיות אחרונות של שם וזוכה למאתים עולמות ובתו' מזווג שתי אותיות ראשונות כי התורה בן י"ה והוא המזווג חכמה ובינה כדאיתא בתיקונין. והנה שם בן ארבע. ארבע אותיותיו ארבע מאות ומילויו עשר הרי ת"י. ולפיכך אנו אומרים ג"פ קדוש קדוש קדוש ה' צבאות לפי שיש בעתיק' ג"פ הויה וכמו שכתבנו לעיל. וכל אחד עולה קדוש וזה קרוב למה שיבא בפרק רביעי על פסוק והיו ימיו מאה ועשרים שנה ולפי ששלשה שמות אלו במילואם עולים שלשים אותיות לפיכך סתם נזירות שלשים יום וגם הוי"ה בחשבונו כ"ו ועם ארבע אותיותיו הוא שלשים זמ"ש כל ימי נזרו קדוש יהיה להוי"ה (די"ג ע"א) ל' יהו"ה ודע כי ל"ב נתיבות כל אחת כלולה מי"ב אותיות מהם שלשה שמות אלו עולה שפ"ד. וחשבון השם כ"ו הרי ת"י. וכאשר תכלול הל"ב נתיבות כל חחת מי"ג תיקונין עולה תי"ו וארבע אותיות השם הרי ת"ך גם שם שד"י ואלהי"ם עולה ת"ך. (אמר שמואל צריך עיון שאינם עולים כי אם ת' בלבד. ואם תמנה שדי ואלהים באותיותיהם יעלו תכ"ב. כי שדי יש בו ט' אותיות ואלהים יש בו י"ג אותיות ואפשר שימנה גם כן לשני השמות עצמם של שדי ואלהים ואז יעלו תכ"ב כנלע"ד) ושם אל ושדי ואדני עולה עולה ת"י ושם שדי ואלהים ואהי"ה עולין תכ"א ואין קפידא באחד יתר בגמטריא והנכון בעיני כי יוד עלאה תליא בעתיקא כדאיתא באדרא זוטא. ויוד במילואה עולה עשרים וכל אחד כלול מעשרים הרי ארבע מאות והיו"ד עצמה שהיא עשרה כי היא השורש הרי ת"י ואם נחזור ונמנה היו"ד במילואה שהיא עשרים הרי ת"ך:

ודע כי היוד יש בה ג' קוצין קוץ לעילא וקוץ לתתא וקוץ באמצעיתא קוץ לעילא כתר עליון קוץ באמצעיתא חכמה קוץ לתתא בינה כדאיתא בפ' ויקרא גם השם כולו במילוי יודין כזה יוד הי ויו הי תלי בעתיקא כדאיתא בתקונין ויש ביוד הי ויו ג' יודין ועולין ל' ולפכך סתם נזירות שלשים יום. והנה היוד ראשו' עולה ת"י כדפרישית והם הת"י נימין והיוד שניה עולה גם כן ת"י והם ת"י עולמות כי היוד שניה רומז לבינה הנקראת עולם מן העולם ועד העולם ולפיכך הם ת"י עולמות והיוד השלישית עולה גם כן ת"ך כי הויו רומז לדעת המקבל משתי אותיות יוד הי והיא עולה ת' ועם ב' יודין המשפיעים הרי ת"ך האמנם היוד הרביעי' שהיא נוקב' לא נתגלה עדין אעפ"י דתליא ביה עוד נראה לי שארבע יודין שבשם זה יו"ד ראשונה עשרים פעמים עשרים הם ארבע מאות והם ת' אלף עלמין דחוורא דגלגלת' דמנהירו דהאי חוורא ירתי צדיקיא לעלמא דאתי ת' עלמין כדלעיל ויוד שניה שבשם הם ת"י נימין כי עולה ת' והיוד עצמה שהיא שרשה הרי ת"י ויו"ד שלישי' שבויו שבשם היא גם כן ת' ועם היוד עצמה היא ת"י עולמות כי מבינה ולמטה בנין העולם ואף י"ש עולמות הם תחות עלמא דאתי ולא בעלמא דאתי כדאית' בפ' תרומה ויוד רביעית שבאות הי אחרונה שבשם עולה גם כן ת' ועם היוד שבהי אחרונה ושבויו שהוא החתן המשפיע לה דלית לה מדילה כלום הרי ת"ך ולפיכך בית ראשון היה ת"י שנין כמנין ה"י ראשונה ובית שני ת"ך כמנין ה' אחרונ' ועל דרך זה כשתמנה יוד פעמים הי הרי ש' ועם היוד הם י"ש עולמות דתחות עלמא דאתי ואם תמנה יוד במילוא' הם ש"ך והם ש"ך נצוצות דבטש בוצינא דקרדינותא ואם תמנה עוד ההי הרי שכ"ה והם שכ"ה ניצוצות שנתקיימו כדלעיל וכן אם תכה יוד ראשונה על יוד שבהי ראשונה הם ת' ועם היוד הרי ת"י וכשתכה יוד שבויו על יוד שבהי אחרונה עם יוד במילואה יהיה ת"ך כי כ"א פעמים כ' עולה ת"ך והיא לית לה מדילה כלום לחזור ולמנותה ויוד עולה כפי מה שכתבתי בבית ראשון ה"י ראשונה ובבית שני הי שניה כדאיתא בפ' פקודי ואין עוד נביא ואין אתנו יודע עד ישקני מנשיקות פיהו ולספרים דגרסי וכל עלמא להיט לתש"ך עיבר אפשר דהיינו טעמא (ע"ב) דמילת בראשית צירופה תש"ך וכל עולם נתפשט למנין בראשית. עוד אפשר נומר דשם בן ארבע במילואו עם עשרה אותיות וד' תיבות הרי י"ד ומילוי המילוי הרי כ"ח הרי מ"ב וכשתכה יו"ד (ד"ש ע"ג) על מ"ב הרי ת"ך ודי בזה. ודע דאמרינן באדרא רבא דבפלוגתא דשערי אזיל חד ארחא דנהיר לר"ע עלמין ומני' נהיר ארחא כו' דכתיב כל ארחות ה' חסד ואמת כו' עכ"ל ובאדר' זוטא אמרינן דעל ארחא דא כתיב אז תתענג על ה' ומהאי ארחא אתנהרין שאר ארחין דפליג בז"א עכ"ל. והענין הוא כי עפ"י שאמרנו למעלה כי באותם י"ג נימין בלחוד הוא דשריין שערי לאתפלגא ולא באינך שערי היינו לומר שאין לשאר השערות מקום מיוחד זה לכאן וזה לכאן כי כולן שוין אבל אלו הנימין יש להם מקום מיוחד אלו לכאן ואלו לכאן לקבל אנפוי אבל יש מקום מיוחד שאין בו שער כלל בפלגותא דשערי והיינו האי ארחא דנהרין ביה צדיקייא לעלמא דאתי וטעם הדבר הוא כי השערות להעלים האור העליון נעשו כדי שיתלבש בשערות ויאיר למטה כי לא היה באפשר לקבל אורו אם לא דרך שערות אלו והנה הצדיקים הם בז"א והם זוכים להשיג אותו האורח בלי אמצעי. ונמצא שיש לה יתרון על ז"א כי אינו מקבל אלא על ידי שערות והם נהנין מהאור העליון מבלי אמצעי. ונמצא שיש להם יתרון על ז"א וז"ש באדרא זוטא דע"ד כתיב אז תתענג על ה' על ה' דייקא למעלה ממנו ויותר ממנו ומכל מקום אין נהני' ממנו ממש אלא שממנו מאיר אורח שהם הצדיקים מאירין ממנו לעלמא דאתי וזמ"ש ואורח צדיקים כאור נוגה העליון שבפלגות' דשער. והנה האור הטבעי עד חצי היום הוא הולך ומאיר ומשם ואילך לא יגיה אורו וזהו הולך ואור עד פלגותא דשערי שהוא נכון היום חצי היום בפלגותא דשערי ולמדנו דמפלגותא דשערי נהיר ההוא ארחא וטעם היות אורח זה בפלגו' דשערי הוא כי הצדיקים זוכין על ידי התורה. ותורה שבכתב היא עמודא דאמצעיתא והיא בן י"ה דעת בן לחכמה ובינה. וכבר כתבנו דשערות אלו ג' מוחין כלילן בהו חכמ"ה ובינ"ה ודע"ת ודעת הוא פלגותא דשערי ובי' נהיר ארחא לצדיקייא. ועם הקדמה הזו דשערות להעלים האור נעשו אתי שפיר הא דאמרינן לעיל דחפיין שערי על קדלא דלא אתחזי קדלא כי למטה כנגד אחורוי ממול העורף העליון שם הקליפ' והדינין ראוי שיסתכלו הקליפות במקום הקדש ויאחזו בו ולפיכך מתכסה בשערות מה שאין כן ממול פניו שאין שם קליפות ועוד כי הפנים נתקנו בפה בחוטם ועינים והפנים עצמם הם לבושים כי עודפים על עובי העורף וזהו תיקונם מה שאין כן בעורף דלא אתתקן אלא על ידי שערות אלו שהם מכסין אותו ומטעם זה לא נתכסו האזנים העליונים בשיער כי גדולה תפילה שעולה עד מקום גבוה בלי אמצעי ובלי הפסק שום דבר ואין שום דין מעכב דבאתר דטרחותאדינא אשתכח וכדאמר בפומא באדרא רבא וזה על ידי ז"א המתקן עצמו על ידי התפלה והוא מעלה התפלה לפניו וכבר כתבנו זה למעלה ובמצחא אמרינן באדרא דכד סליקו צלותיהון דישראל לקמי עתיק יומין ובעי לרחמ' על בנוי גלי מצחא דרעוא דרעוין כו' והיינו ע"י ז"א המעל' התפילה שם והיינו דלא קאמר כד שמע עתיק יומין (ע"ג) צלותיהון דישראל או כד קביל צלותיהון והנה מאורח זה נמשך אורח המתפרש לתרי"ג ארחין דפליג בז"א כי באורח זה כלולים בדקות גדול כי מן דעת זה שהוא בפלג' דשערי כדכתיבנא נמשך לז"א ששם הדעת תורה שבכתב כלולה מרמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה שהם תרי"ג ארחין כי דעת תחתון מכח דעת עליון יצא הכלול במוחא סתימאה כדכתיבנא ותרי"ג ארחין אלו הם הטובות לנוצרי בריתו ועדותיו לתת להם שכר על כל מצוה מהאי ארחא על כל מצוה בלי אמצעי וכדכתיבנא והם חסד ואמת מאריהון דמתקלא מטה כלפי חסד לשלם שכר טוב וכדאמרינן באדרא זוטא:

תוכן העניינים

שער מאמרי רשב"י

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה