שער השמים· רבנו גרשון ב"ר שלמה
החלק השני - בחכמת האלהות והנפש
מאמר אחד עשר - נבאר בו ענין הנפש וכחות ה'
ידוע הוא כי נפש האדם היא נפש אחת, ויש לה פעולות רבות חלוקות, וקראו קצת הפעולות ההם נפשות ויחשבו בעבור זה שיש לאדם נפשות רבות כמו שחשבו הרופאים,. עד ששם ראש הרופאים פתיחת ספרו שהנפשות שלש, טבעית וחיונית ונפשית, ופעמים יקראו אותם חלקים, עד שיאמרו חלקי הנפש, ובזה השם יקראו אותם הפילוסופים הרבה פעמים, ואינם רוצים באמרם חלקי הנפשי שהיא מתחלקת כהחלק הגוף, אבל הם מונים פעולותיה החלוקות שהם לכלל הנפש, בחלקם לכל המחובר מהחלקים ההם, ונאמר חלקי הנפש הם חמשה, הזן והוא הנקרא צומח, המרגיש, המדמה, המתעורר והשכל, ותדע כי כח המזון שיזון בו האדם על דרך משל אינו בכח שניזון בו הסוס והחמור, כי האדם נזון בחלק הזן מן הנפש האנושית, והחמור ניזון בחלק הזן מן הנפש החמורית, והנשר נזון בחלק מן הנפש אשר לו. ואמנם יאמר על הכל נזון בשתוף השם לא שהענין אחד בעצמו, וכן יאמר על האדם ובעלי חיים מרגיש בשתוף השם לבד, לא שתהיה ההרגשה אשר במין האדם היא ההרגשה אשר בשאר בעלי חיים, ולא ההרגש אשר בזה המין הוא ההרגש בעצמו אשר במין האחר, אבל כל מין ומין מאשר יש לו נפש יש לו נפש אחת בלתי נפש האחר, ויתחייבו מנפש זה פעולות אלו ומנפש זה פעולות אחרות, ואפשר שתדמה הפעולה לפעולה ויחשוב בשתי הפעולות שהן דבר אחד בעצמו ואין הדבר כן, והמשל בזה שלשה מקומות חשובים, האחד מהם זרחה עליו השמש והאיר, והשני האיר עליו הירח והאיר. והשלישי הודלק בו הנר והאיר, הנה כל אחד מהם נמצא בו האור, אבל סבת זה האור ופועלו השמש, ופועלו האחר הירח, ופועלו האחר האש, כן פועל הרגשת האדם הוא נפש האדם, ופועל הרגשת החמור הוא נפש החמור, ופועל הרגשת הנשר הוא נפש הנשר, ואין להם ענין שיקבצם אלא שתוף השם בלבד. והבין זה הענין שהוא נפלא מאד יכשלו בם הרבה מן המתפלספים ויחייבו ממנו הרחקות ודעות בלתי אמתיות.
ואשוב אל כוונתנו בחלקי הנפש, ונבאר ונאמר, כי החלק הזן ממנו הכח המושך והמחזיק והמעכל והדוחה למותרות. והמגדל והמוליד בדומה, והמבדיל הלחות, עד שיפריש מה שצריך להזון בו ומה שצריך לדחותו, וכל אלו השבעה כחות יכללם כח הזן, והכחות הארבעה או החמשה הם בכל האברים ולא יתפרדו מהם כל ימי היותם עד יום המיתה, והמשל בזה באבר הכבד כי יש בו הכחות האלה, וזה מבואר בעצמו במעט התבוננות, כי בכח המושך אשר בו מושך המזון מן האסטומכא והמעים, ובכח המחזיק אשר בו הוא מעכב המזון ההוא שם עד שיתעכל שם וישוב דם, ובכח המעכל מתבשל המזון שם וישוב דם, וכח המכיר בורר ומבדיל את שלש הלחות שהן מותרות הדם, והכח הדוחה ידחה אותם ממנו כל אחת ואחת למקומה המיוחד לה, וכן הוא הדבר בכל אברי הגוף, והכח הזן השר והנגיד לאלו הכחות הכולל אותן שרשו ויסודו בלב וממנו יתפשט בכל הגוף, כי ידוע הוא שאין הכחות האלו פועלות כי אם בחום הטבעי והחום הוא שרשו בלב, וכן יחלק הכחות האלה על שאר האברים כשהוא מחלק אליהם החום הטבעי, והכח הזן הזה הנקרא צומח הכולל לאלו השבעה כחות הוא נמצא בצמחים ובבעלי חיים שאינם מדברים, בבעלי חיים מבואר מאד כי הם נזונים כמין האדם, ואין ביניהם הפרש, וכל האברים הפנימיים בכלי המזון והעכול אשר באדם הם כלם בהם, ואחר שהם נזונים כאדם יצטרכו להם הכחות האלה שהם כחות המזון כח המושך והמחזיק והמעכל והדוחה והמכיר, והמוליד בדומה גם כן ישנו בהם, כי כל מיני בעלי חיים מולידים בדומה להם, והמגדל גם הוא בהם כי הם נולדים קטנים ואחר כן יגדלו מעט מעט, ובצמחים הוא גם כן בהם נודע, כי הם נזונים מן הארץ המזון הצריך לכל מין ומין, ואחרי אשר הם נזונים צריכים הם לאלו הכחות אשר בבעלי חיים למשוך להחזיק לגדל ולדחות, גם הם גדלים בארך ורחב, וזה יעשו בכח המגדל, והם מולידים בדומה להם בכח המוליד בדומה אשר ישנו בזרע הנזרע או בנטע הנטוע בארץ:
ודע כי אלו שני הכחות שהם המגדל והמוליד יש להם גבול ידוע וזמן שנעדר מן הגוף הכחות האלה, ואינם כשאר כחות הזן שאינם נעדרים מן הגופות עד יום מותם. וזה מבואר, כי כח המגדל הגוף בשלש רחקין והן אורך ורחב וגובה, והוא נמצא עד הגיע הגופות אשר בהם זה הכח להשלמת שעורם ולתכלית גדולם, כי כל גוף יש לו גבול ותכלית ידוע לפי מזג האיש ולפי מזג המין, ואחר כן יעדר מהם הכת ההוא, וישארו עם הגוף כח הזן שהוא צריך לו כל ימיו אחר שהוא נזון עד יום מותו, גם כח המוליד נשאר בו עדיין, והוא גם כן יש לו גבול וזמן ידוע, כי מיני בעלי חיים לא יולידו כל ימיהם, אך לעת זקנותם נעדר מהם הכח ההוא:
ואחרי אשר בארנו כח הזן בדרך קצרה נבאר כח המרגיש ונאמר, כי מן הכח המרגיש יבאו הכחות החמשה המפורסמים אצל ההמון, והם הראות והשמע והטעם והריח והמשוש, והכח הזה ר"ל כח המשוש, הוא נראה בכל שטח הגוף ואין לו אבר מיוחד כמו שיש לארבעה הכחות. וכבר בארנו למעלה מזה בפרק באור האברים דרך קצרה מה שצריך לזה, והכח המרגיש יש לו אבר מיוחד והוא המוח לדעת הרופאים, והלב לדעת אריסטוטלוס, ופעולת הכח הזה היא בכוונה ורצון לא בטבע בלבד ככח הזן, וזה הכח המרגיש אינו נמצא בצמחים כי אין להם שום הרגש, כי החום הטבעי אין בהם כל כך כמו בבעלי חיים:
וכל אלו חמש ההרגשות שרשם בתוך המוח, ואף לדברי אריסטוטלוס שמיחס אותם אל הלב, מודה הוא שהמוח הוא אמצעי המקבל אותם מן הלב שהוא השרש הראשון, ומן המוח יתפשטו כל אחד ואחד למקומו המיוחד לו, ושם ישובו כלם בכח המדמה, כמו שבארנו. ונוסיף עוד באור כאשר הנקודה אשר באמצע העגולה היא השרש לכל הקוים היוצאים ממנה על הקו היוצא בעגול, כי שרש כל ההרגשות הוא במוח ומשם יצאו ושם ישובו:
הכח השלישי הוא המדמה אשר תשיג ההרגשות בהרגש הפנימי, כי ההרגשות הם חיצוניות והם גם הם פנימיות, והחיצוניות נקראו בכלל ההרגש והפנימיות דמיון, והוא הכח המדמה, ובאור זה כי ההרגש החיצון כמו הראות והשמע רואה הדברים הנראים ושומע הקול הנשמע, וההרגש הפנימי והוא הדמיון משיג הענין ההוא ומצייר אותו ותופס תכונתו וכמותו בדמיונו זה עד שנשארו חקוקים שם, ולולא זאת לא היה מכיר הדבר שראה או הקול ששמע אם חוזר ורואהו או שומעו פעם אחרת, אך הדמיונים אשר צייר הענינים בעת ההרגש, וחקק תכונתם ושעורם ועצר אותם בדמיונו, על כן הכיר אותם בפעם האחרת, וכן ביתר ההרגשות יש בכל אחת ואחת הרגש פנימי המצייר הענין המורגש כאשר הוא, וחוקק תכונתו בדמיונו ושומר אותו, על כן משיגו בפעם האחרת. ובעבור שכל ההרגשות הן שבות אל מקום אחד והוא המוח או הלב, יש בכח הדמיון להרכיב המוחשים קצתם אל קצתם כמו שראה אותם, אדם מאד לבן שהוא משורר, והנה השיג וצייר בדמיונו המראה והקול, וידע שזה הקול הנשמע הוא מן האדם הלבן שראה, וזו היא ההרכבה, והיא גורמת לו להכיר בפעם האחרת כשרואהו שזהו המשורר, ואם לא שמעו, או להכיר כששמעו שזה הוא קול האדם הלבן, ואם לא ראהו, בעבור שהרכבת שני המוחשים ההם נשארה חקוקה בדמיונו:
ומן הכח המדמה הזה יבואו לו שלשה ענינים, האחד הוא השגת תכונת המוחשים והרכבתם קצתם אל קצתם בעת ההרגש. והשני שמירת המוחשים ושמירת הרכבתם בדמיונו אחר העלמם מן החושים וממנו הזכרנות. והשלישי הוא שמעיר המדמה להתנועע לבקש הנאות ולברוח ממה שכנגדו כי בדמיון שהוא מדמה בהכר הנאות או מה שכנגדו יתנועע החי, ואע"פ שהכיר בדמיונו וצייר אותו הדבר המזיקו או המענגו צריך שיהא בו כח אחר שיעורר אותו, הוא הכח המעורר אשר בו להרחיק הדבר שנדמה לו שהוא כנגדו או לכוין אל הדבר שנדמה לו שהוא נאות לו, ומזה הכח יבואו האהבה והשנאה, וגם האכזריות והרחמנות הכעס והרצון וכיוצא בהם. וכל אלה שלשה הענינים אשר יבואו מן הכח המדמה הם נמצאים ברוב בעלי חיים, כי הם באמת מפעולת הכח המרגיש, ובריחת הכבש מן הדוב כשרואהו תעיד לנו על כלם, שאלו לא היה חקוק תכונתו בדמיונו לא היה עכשיו מכירו, וכן חקק בדמיונו הכאב שהרגיש בחוש בעת שנשכו, והרכיב שני המוחשים יחד ונשארה הרכבתם חקוקה בדמיונו אחר העלמם מקרבת חושיו, והיא גרמה לו עכשיו להכיר מן האחד את חבירו ותיכף שראהו הכיר שזהו הנושכו והמזיקו, ונתעורר בכח המתעורר שלו לברוח מפניו. וכן אהבת הבהמה את הולד שלה היא מפעולת הכח המדמה, והכח המדמה הזה הוא מרכיב ענינים שהשיגום החושים כל אחד ואחד בעצמו, אך אי אפשר לחושים להשיג מורכבים וזה נמנע מהם, והוא מדמה אותם מורכבים, כמו שידמה ספינת ברזל תרוץ באויר, ואדם שראשו בשמים ורגליו בארץ, ובהמה באלף עין על דרך משל, והרבה מאלו הנמנעות, ירכיבם הכח ההוא וימציאם בדמיונו אחר שהשיג בחושיו הספינה בעצמה והברזל בעצמו, והשיג שהספינה היתה שטה ורצה בים, והוא הרכיב אלו ארבעה דברים כלם ביחד בגוף אחד כאלו השיג בחושיו כן, ובכאן טעו המדברים טעות השגיאה אשר בנו עליו פנות טענתם בחלוקת המחויב והאפשר והנמנע, שהם חשבו והביאו בני אדם לחשוב כי כל מדמה, אפשר, ולא ידעו שזה בכחו מרכיב ענינים שמציאותם נמנע כמו שזכרנו, וגם יש דברים רבים שהם נמנעות אצל הדמיון והשכל יאמת מציאותם ויוציאם למציאות, והמשל בזה אם תדמה כדור גדול איזה שעור שתרצה ואפילו דמית אותו כשעור גלגל המקיף, ואחר כן תדמה בו קוטר יעבור על נקודות מרכז, כן תדמה שני אנשים עומדים על שני קצות הקוטר עד שיהיה הנחת רגליהם על יושר הקוטר וישוב הקוטר והרגלים בקו אחד ישר, לא ימלט מהיות הקוטר נכחי לאופק או בלתי נכחי, ואם יהיה נכחי יפלו שניהם יחד, ואם היה בלתי נכחי יפול האחד מהם והוא התחתון ויעמוד האחר, כן ישיג הדמיון. וכבר התבאר במופת שהארץ כדורית ושהיא מיושבת על שני קצות הקוטר, וכל איש משוכני שני הקצוות ראשו לצד השמים ורגליו לצד הארץ שהוא בראש הקוטר האחד, ואי אפשר נפילת אחד מהם כלל, ולא יצוייר מפני שאין אחד מהם למעלה ואחד למטה, אבל כל אחד ואחד משניהם למעלה ולמטה בהצטרף אל האחר, וכן התבאר במופת יציאת שני קוים יהיה ביניהם בתחלת יציאתם רוחק אחד וכל אשר ירחקו יחסר הרוחק ההוא, ויקרב האחד מהם אל האחר, ולא יתכן הפגשם לעולם אפילו יצאו עד אין תכלית, ואע"פ שכל אשר ירחקו יתקרבו, וזה לא' יתכן שידומה ויפול בכח הדמיון בשני הקוים ההם, האחד מהם ישר והאחד מעוקם, הנה התבאר מציאות אמתי שלא ישיג אותו הדמיון, אך הוא נמנע אצלו. וכן התבאר במופת מציאות נמנע אצל הדמיון, והוא היות בלתי גשם ולא כח בגשם, וזה נמנע אצל הדמיון כי לא ימצא אצלו לא גשם ולא כח בגשם. וידוע כי בין השגת הדמיון ובין השגת השכל הפרש גדול כמו שאמרנו, ועוד הבדל אחר, כי השכל לרב דקותו לא ישיג רק דברים שאינם גשמיים כצורות הנפרדות, או ישיג הצורות הטבעיות מופשטות מחומריהן הנושאים אותם, והדמיון בעבור שהוא כח גופני לא ישיג מזה דבר, אמנם ישיג הגשם במקריו, רוצה לומר במראיו ובתכונתו ובשיעורו. וכמו שהשכל יפריד הצורות מן החומרים אע"פ שאין להם מציאות כי אם בחומר, כך הדמיון מפריד המקרים מן הגשם הנושא אותם, ואע"פ שאין למקרה ההוא מציאות רק בגשם, כי השחרות והלובן מקרים ממין האיכות, וכן הקוים והשטחים שהם מקרים ממין הכמות אין להם מציאות כלל רק בגשם הנושא אותו, והדמיון יפרידם מן הגשם, ועל כן הלובן והשחרות ויתר המראים, וכן הקוים והשטחים, נקראים מדומות, כמו שהצורות הן מושכלות. ודע שהשכל האמתי לא ישגה ולא יחטא בציורו, אך ימשך אחר מציאות הדבר בעצמו, כמו שיצייר בשכלו מציאות השכלים הנפרדים ומציאות הצורות הנשואות בחמרים, ויש לכל אחד מהם מציאות בעצמם חוץ לשכל, והוא מציאותם החזק, ויש להם מציאות בשכל, כי השכל מאמת את מציאותם בציורו כמו שהם נמצאים חוץ לשכל, ויש להם גם כן מציאות בדבור, ר"ל שיוציא בשפתיו מציאות הדבר המצוייר בשכל, וכשהדבור ימשך אחר ציור השכל הוא אמת, כי השכל לעולם לא ישיג רק ענינים נאמני המציאות, על כן אותם שאינם מציירים בשכל מה שמוציאים בשכל נקראים מדברים, כלומר שאין שם רק דבור, לא שיהיה לענין ההוא שנאמר מציאות בשכל, וכל שכן שאינו נמצא חוץ לשכל. אמנם יהיה מציאות לענין ההוא הנאמר, בציור הדמיון, וידוע שהדמיון לפעמים ישגה ויחטא ויצייר דברים שאינם נמצאים כמו שזכרנו, ויצייר תכונת דברים הנמצאים הפך תכונתם, כמו שידמה הגלגל מרובע או משולש והארץ ג"כ, והם בלי ספק כדוריים, ולכך ימשך הדמיון אחר מציאות הדבר, ואם יהיה ציורו אמת כמו שיצייר בדמיונו כמו המוחשים ואיכותם, כאשר הרגישם מבחוץ וכמו שיצייר בדמיונו כמות הגלגלים ותכונתם, וכן תכונת הארץ וכמותה, אחר שנתבררו לו הענינים ההם בדרכי המופת שהוא מכח השכלי, ואז יהיה ציור הדמיון נמשך אחר כח השכל המביאו לציור ההוא, כי השכל לא יצייר הכמות והתכונה שהם מקרי הגשם. אמנם יבנה המופתים הצריכים לאמת הענינים ההם, והדמיון אחר כן יצייר תכונת הגשם וכמותו ויעצור אותם בדמיונו, ונמצא שהדמיון יצייר אמת בשני דרכים, כשימשך בציורו אחר ההרגש החיצוני, או כשיגיע אליו הציור ההוא מצד המופת השכלי, אמנם ציורו לא ימלט לעולם ממקרי הגשם:
ואחר שביארנו בארוכה החלק המדמה, נבאר ענין החלק המתעורר, ונאמר כן, החלק המתעורר הוא הכח הרביעי, והוא אשר בו ישתוקק האדם לדבר אחד או ימאס בו. ומזה הכח יבואו פעולת בקשת הדבר והבריחה ממנו, ובחירת דבר אחד או התרחק ממנו, והכעס והרצון, והפחד והגבורה, והאכזריות והרחמנות, והאהבה והשנאה, והרבה מאלו המקרים הנפשיים, וכלי אלו הכחות הם כל אברי הגוף בכלל, כח היד על לקיחת הדבר ועל נגיעתו, וכח הרגל על ההליכה, וכח העין על הראות, וכח הלב להתגבר או למורך, וכל שאר אברי הגוף הנראים והנסתרים המה וכחותיהם כלים לזה הכח המתעורר וזה הכח הוא נמצא ג"כ בבהמות ובעופות ובכל בעלי חיים שאינם מדברים:
והכח החמישי הוא השכל, הוא הנמצא לבד במין האדם ולא בשאר בעלי חיים. ובזה הכח יבדל מין האדם משאר בעלי חיים, ועל כן נקרא האדם חי מדבר, ר"ל חי משכיל. ובו יהיה ההשתדלות, ובו יקנה החכמות, ובו יבדיל בין הנאה והמגונה מן הפעולות. והוא נחלק לשני חלקים לשכל מעשיי, ולשכל עיוניי, והשכל המעשיי הוא אשר בו יבחר האדם הטוב מן הרע, והשכל העיוני הוא אשר בו יבחר ויברור ויבחן האמת מן השקר, והוא השכל האמתי
: ונבאר תחלה השכל המעשיי ונאמר כי הוא נחלק לשני מינים, האחד אשר בו ישתדל האדם בדבר שרוצה לעשותו איך יערים לעשותו, כמו הנגרים והמלחים ועובדי האדמה. ובעלי הרפואות והמלחמות, ויתר בעלי מלאכה, ואין ספק שזה הכח הוא מיוחד באדם כמו שזכרנו, ולא בשאר בעלי חיים, אע"פ שהוא מכח פעולת המדמה שבאדם, ואין הספק שהטבע חייב שיהיה זה המין מן הכח נמצא במין האדם, לפי שהאדם צריך להכין מזונו ומלבושיו ודירתו בו, רוצה לומר בזה הכח, וזה מבואר במעט התבוננות. המין השני אשר בו יבחר המדות הטובות, ככבוד אב ואם וגמילות חסדים והשבת אבידה וכיוצא בהם, וירחק בו מן המדות הרעות, כגנבה וגזלה ורציחה ונקימה ונטירה וכיוצא בהם, ויאמר בכל אלה טוב ורע לא אמת ושקר, כי לא יאמר הגנבה שקר וכבוד ההורים אמת, אמנם יאמר מעשה הגנבה רע וכבוד ההורים טוב, ושני מינים אלו מן השכל המעשיי הן תקון הגוף ולא תקון הנפש, אך המין האחרון הוא נכבד מן הראשון והוא קודם לו במעלה והראשון הוא קודם בטבע ובזמן:
השכל העיוני הוא אשר בו ידע האדם האמת מן השקר, והוא ארבע מדרגות, המדרגה הראשונה הוא הכח אשר בו ישיג האדם המושכלות הראשונות, והם הדברים שלא יצטרכו לו מופת על אמיתתם, והם טבע האנושית, כמו שנודע לכל אדם שהכל גדול מן החלק, ותנועת החלק בכל, וקוטר המרובע גדול מצלעו, ושלא יתקבצו שני הפכים בנושא אחד בעת אחת וכיוצא בהם, והם התחלות לחכמות השכליות הנודעות בדרכי המופת, והם נקראים האחרונות, תולדות לראשונות, והם מושכלות שניות או שלישיות או רביעיות או יותר מהם, כפי שיצטרך הענין להקדמות רבות, ולפי שכולם הן תולדות לראשונות יקראו שכל הנקנה, ובו ידע אמיתת המציאות בתוך הגלגלים ומהלכו למספרם, ומציאות ארבעה היסודות וכיוצא בהם. וזו היא המדרגה השניה, ר"ל החכמות שיצטרך עליהם מופת, ויקראו מושכלות סתם. המדרגה השלישית הכח אשר ישיג בו התחלת כל הדברים וצורתם העצמיות, ויפשיט בשכלו הצורות מן החומרים הנושאים אותו, ואז יתאחד שכלו עם הצורה המופשטת, וישוב הוא והיא דבר אחד. והביא החכם בספר הדעת משל בזה, כמו החותם והנחתם והחתום, שאם יחתום בדונג צורה אחת, ישקיע אותה החותם אותה הצורה בדונג, וצלול בו ויסבב כל חלקיו על האורך והרחב והעומק, ככל כללי חלקיו של העומק והרחב, ואז יתאחד אותו הדונג עם הצורה ומהותו כמהותו. והמדרגה הרביעית היא השגת הצורות הנפרדות בעקר מציאותם, ואין צריך להפרידם כי הם בעצמם נפרדות מן החומר, והם השכלים הנפרדים, והשגתו לצורות הנפרדות חלוקה מהשגתו והפשטתו הצורות מן החומרים, כי קודם הפשיטו הם מושלכות בכח, וכשיצאו לפועל והפשיטם הוא משיגם חוץ מטבעם, שאין להם מציאות אמתי כי אם בחומרם והוא משיגה מופשטות מן החומר, אבל השגת הצורות הנפרדות לא השיגם חוץ מטבעם, אולם השכילם וידע טבע מציאותם האמתי שהם נפרדות בערך מציאותם מן החומר, ולא יוכל שכל האנושי להשיג מהם ר"ל מן הצורות הנפרדות משכל הפועל, שהוא אחרון שבשכלים הנפרדים, והוא המוציא שכל האדם מן הכח אל הפועל, והוא התחלת שכלו המתפעל, כמו שניצוץ השמש ושאר דברים המאירים מוציאים חוש העין מן הכח אל הפועל, שאם יעמוד האדם במקום חשוך שנעדר ממנו האור יהיה ניצוץ העין רואה בכח והדבר הנראה יהיה נראה בכח, וכשיופיע אור השמש או יתר הדברים המאירים יצא ניצוץ מן העין אל הפועל, ויהיה רואה בפועל, וסבת צאתו אל הפועל היא ניצוץ השמש, ואחר שיגיע אליו זוהר הדבר הנראה צריך להתבונן מה היתה סבתו לצאת מן הכח אל הפועל, והוא ניצוץ השמש, כן שכל האדם משכיל בכח וכשיצא מן הכח אל הפועל ישיג הצורות מופשטות מחומריהם, ואחריהם יעלה למדרגה אחרת, וישיג הדבר שהוא סבת צאתו מן הכח אל הפועל ההוא, והוא שכל הפועל אשר הוא סבת שכלו המתפעל, וזו היא המדרגה העליונה שבשכל האנושי, רוצה לומר בהשגת התחלתו שהוא שכל הפועל, לא שידע כל מהותו, כי הוא לא יכול להשיגו כאשר הוא בעודו דבק בחומר. אך שאר השכליים אשר למעלה מן השכל הפועל, כ"ש הסבה הראשונה שהוא הבורא יתברך, א"א לשכל האנושי להשיג מהם כלל, ר"ל ממהותם, אך מציאותם ומציאות הבורא, כלומר שהם נמצאים אפשר להשיג בדרכי המופת על פי הקדמות צודקות, והוא מן המדרגה השניה שהזכרנו:
וכתב אריסטוטלוס בתחלת ספר הנפש, כל בני אדם הם שוים בנפש ובגוף, אבל אין כולם יודעים אמתת הנפש כאשר יודעים אמתת הגוף. וזה אינו פלא, כי הגוף מושג בחושים, והנפש לא ישיגנה כי אם השכל לבד, ועל זה המון בני אדם שאינם משיגים כי אם בדבר מוחש, אינם מאמינים בהויית הנפש, או יאמינו שהיא מתפשטת בכל מקומות הגוף מפני שהוא מתנועע, אבל מהותה או עניני ישותה הם מאמינים בדרך קבלה. ומעטים הם שישיגו זה בשכל, ואין ראוי ונכון שידע אדם חלקו אשר בו ישכיל אלהיו, ובחלק ההוא הוא דומה לאלוה, ואם לא ידע מה שהוא דומה לאלוה, לא יכיר האלוה, וגוף האדם אע"פ שהוא למטה מגופים רבים מבעלי חיים מצד גופו, אמנם מצד נפשו המשכלת הוא למעלה מכולם:
ועל כן יש לחקור ולבקש בדרך המופת מענין הנפש, אם הנפש היא אם לא, ואחר כן לדעת מה היא אם אחת או רבות, ואם הם רבות אם נבראו יחד בתחלת העולם אם לא, או הן נבראות חדשות בכל יום, ואם הן לא דבר ואם הן מדבר, אם הן מנפשות האבות כמו הגופים אם לא, או מאיזה דבר מן הגוף, ואם היא מתה או אין מתה, ואם אין מתה, אם יהיה לה אחרי הפרדה מן הגוף כל כחותיה שהיו לה בעודה בגוף, ואם לא יהיה לה כלם, איזה מהם ישאר לה, אלו עשרה חקירות נכתבות תחלה בראש, ואחר כן באר אותם במופת אחד לאחד למצוא חשבון. הדין נותן שנחקור על הנפש אם היא אם לא, כי רבים מבני אדם אינם מבינים כי אם הגשם המוחש, על כן צריך לבאר על המצא הנפש ונאמר, אנחנו רואים גוף מתנועע ברצון ומרגיש, וזה יהיה להם מצד שהם גוף, אם לא, ואם יהיה להם מצד שהם גוף יהיו כל הגופים שוים בזה, ואנחנו רואים גופים רבים שאין להם תנועה והרגש כמו הצמחים והדומם, וא"כ אין התנועה וההרגש אשר לבעלי חיים מצד שהם גוף. ועוד שאם כן שיש לבעלי חיים תנועה והרגש מצד שהם גוף, יש בהם זאת ההתחלה לתנועה ולהרגש כמו שיש התחלה לכל אחד מארבעה יסודות, לתנועתו המיוחדת שהוא חוץ למקומו, שיש התחלה להם לשוב למקומו, ואם היה הדבר כן לא היה מבטל הגוף המתנועע תנועה רצונית, והמרגיש בכל עוד שהוא גוף שלא יהיה מרגיש ומתנועע, כמו שאנו רואים ביסודות שכל ימי חיותם יש בהם זאת ההתחלה ולא תבטל מהם. והנה אנחנו רואים פעמים שבעלי חיים המתנועעים והמרגישים יבטלו תנועתם והרגשותם, הן בחייהן הן במיתתם, א"כ אין התנועה וההרגש נמצא להם מעצמם מצד שהם גוף אלא דבר אחר הוא המביא אותם אל התנועה וההרגש והוא הנפש:
ועתה נחקור באיזה ענין תניע הנפש את הגוף. כל דבר שיניע דבר אחר, או ינוע בעת שיניע, או לא ינוע, ואם הנפש נעה בעת שתניע, אם כן התנועעה באחד ממאמרות הארבע שהשנוי והתנועה נמצא בהם, והם מאמר העצם, מאמר הכמה, מאמר האיכות, ומאמר האנה, והיא תנועה מקומית, ואם התנועעה לפי מאמר העצם נעשית תנועתה בשני ענינים, או לפי הויה או לפי הפסד, והנפש בעת שתניע א"א שתתנועע לפי הויה, כי התנועה לפי הויה אינו כ"א חול הצורה בהויה שמפשיט צורה אחרת ולובש צורה זו אשר חלה עליו, ואם כן שהנפש בעת שתניע את התנועה לפי הויה היא נפסדת כל עת שתניע ותבטל מהוית הנפש, וכל פעם היא נהוית וכל פעם תכנס בעצם ונעשית עצם אחר ואיננה העצם שהיתה בתחלה, וכן בכל תנועה שתניע הגוף נעשית עצם אחר, ואחר כן אחר, אם כן נעשים בכל יום עצמים לאין תכלית, וזה א"א, אם לא בהתנועע הנפש לפי הויה בעת שתניע הגוף. וכן נראה שלא תתנועע בהפסד שהוא הפך ההויה, מפני הטעם שאמר בהויה. וכן לא תתנועע לפי מאמר הכמות, כי התנועה לפי ראות הוא על שני ענינים, לפי הצמיחה, ולפי החסרון, וא"א שתחנועע לפי הצמיחה, שאם כן כל עוד שתרבה ותאריך זמן להנוע תגדל כמות עצמו, כמו שיגדל הגוף מאשר הוא בתחלה, אם כן תגדל הנפש בזקנים מן הבחורים ותגדל בבחורים מן הקטנים, ואנחנו רואים כי תנועת הזקנים היא חלושה מן הבחורים, גם הקטנים יש להם תנועה מרובה מן הבחורים, כי כל יום הם הולכים ומתנועעים ממקום למקום כמעט שאין להם מנוחה, ועוד כי הצמיחה לא תתכן אלא לעצם גופי שהוא נזון וגדל מפני המזון הנכנס בו ומגדלו ושב כמוהו, ואם כן הנפש היא גוף, ואנחנו נבאר שאיננה גוף אם כן אין לה כמות שתגדל ותחסר. וכן לא תתנועע לפי החסרון מן הטעם שהזכרנו. וכן לא תתנועע לפי מאמר האיכות אשר הוא ההשתנות, כי ההשתנות מאיכות לאיכות הוא נעשה בעבור האיכות הראוי לו אשר נשתנה בו, ותכלית ההשתנות היא בהיות עמידה אל האיכות ההוא הראוי, וכשיהיה האיכות ההוא יבטל ההשתנות אם כן הנפש כשתניע אם היא משתנית מאיכות אל איכות בכל תנועותיה אשר תניע, אם כן לא תעמוד בענין אחד בעת שתניע, וצריך שתהיה משתנית, ולא משתנית ברגע אחד, שהרי יש להם עמידה מפני האיכות הראוי אשר נשתנית בו, ויש לה שינוי באותו רגע עצמו, שהרי משתנית אחר כן לאיכות אחרות, וכן תמיד היא משתנית מאיכות לאיכות. וכן לא תתנועע לפי מאמר האנה שהיא תנועה מקומית כי היא או טבעית או הכרחית או נפשית, והטבעית היא בכל עת לצד אחד, או מן המרכז או אל המרכז או סביב המרכז והוא הסבוב, אם כן אם הנפש תתנועע לפי המקום בטבעי, לא תניע כי אם לצד אחד, והנה אנחנו רואים שהיא תניע הגוף לצדדים רבים מתחלפים ברגע אחד בכל עת שתניע, והרי תנועת עצמה לצד אחד ותנועת הגוף לצד אחר, וזה א"א, אם כן אין הנפש מתנועעת לפי המקום בטבע. וכן לא תתנועע לפי המקום בהכרח, שאם תהיה תנועתה אשר בה התנועה הכרחית, היתה מתנועעת בהכרח ולא ברצון, אם כן תנועת הנפש אשר תניע הגוף לא היתה רצונית, וזה איננו נכון. ועוד כי תנועה הכרחית אינה כי אם לצד אחד, כתנועת הגלגל שמכריח המקיף שאר הגלגלים, או האחד מארבעה היסודות שיש לו תנועה הכרחית לצד אחד, כתנועת האבן למעלה בהכרח יכריחנה על זה, או תהיה תנועה הכרחית על צדדים רבים, כתנועת האדם והבהמה כמו שנציע עתה, שתנועת בעלי חיים היא מוכרחת והיא לצדדים רבים. ואם תנועת הנפש הכרחית באחד משני הצדדים האלה, זה שקר, שאם תהיה תנועתה לצד אחד ישיגהו השקר הבטל, כי אנחנו רואים תנועתה לצדדים רבים שמניעה הגוף לצדדים רבים, ואחר כן היא עצמה תניע יחד לשני צדדים מתחלפים ברגע אחד, והיא תנועת עצמה לצד אחד ותנועת הגוף לצד אחר כמו שאמרנו למעלה בתנועה הטבעית ובטלנוה מן הטעם הזה. ואם הנפש תתנועע תנועה הכרחית לצדדים רבים גם זה שקר שאנו רואים שהיא תניע גופה לצדדים רבים אם כן היא מתנועעת לאותם הצדדים הרבים או לצדדים אחרים, ואם לצדדים אחרים א"כ הנפש והגוף יתנועעו לפעולים גופיים למאכל ומשתה והדומה לו. וזה איננו נאות, ואם לדברים מתחלפים, או יהיו דומים, או לא דומים, אם הם דומים יהיה זה בלתי נאות כמו שאמרנו למעלה, אם לא דומים אם כן יהיה ההפך בין התנועה אשר בה התנועעה ובין התנועה אשר בה הניעה, ובזה יתבלבלו התנועות כי היא מתנועעת הפך תנועת הגוף, אם כן לא תוכל להניע הגוף כי תנועתו הפך תנועתה, וזה דבר שא"א, ואם כן הרי בטלנו תנועת האנה והתנועה הטבעית והכרחית, ועתה נבטל התנועה הנפשית, ונאמר כן, וא"א שתהיה תנועתה אשר בה התנועעה נפשיית, כי התנועה אשר היא מן הנפש נפשיית, כמו הטבעיית אשר היא מן הטבע, ואם כן שהנפש התנועעה מתנועת נפשיית, הנפש תתנועע מנפש אחרת, וכן נאמר על הנפש האחרת וזה ילך ללא תכלית, ואם כן הנפש נחה והיא תניע, וכל דבר שיתנועע מדבר נח התנועע מאחד מחמשה ענינים, או יתנועע לבקש הנאות ולברוח ממה שהוא כנגדו, או לרדוף ולהבריח האויב, או בהכרח טבעו כמו האש למעלה והאבן למטה, או כאבן המושכת לברזל, או מפני שהמניע הוא התחלה לדבר המתנועע כמו הציור יניע המצייר ואמנם הוא לא הונע, אמנם בזה הענין החמישי הניע הנפש בעלי חיים, כי היא מניעה אותם לתאוה ולרצון ולפועל ולשנוי והיא לא התנועעה באחד מעניני תנועת הגוף, ואף על פי שאין לה בעצמה תנועה עצמית יש לה תנועה מקרית, כמו בהתנועע הגוף מן הבית לעליה נעתקה גם הנפש כן. אך תנועת הגוף הוא בעצם ותנועת הנפש במקרה, והנפש היא המניע הראשון בעצם אלא שכבר ההנועעה במקרה, וכשתנוח הנעת הנפש ינוח המתנועע בעבורה והוא הגוף, ובנוח הגוף תסור המקרית ההוה לנפש, כי כל מה שיתנועע במקרה ינוח בהכרח וכשינוח ינוע המתנועע בעבורו:
עתה נבאר מה היא נפש, כי ראוי לחקור זאת והיא שאלה גדולה אצל הפילוסופים לדעת מה היא, מהם מי שאמר כי הנפש היא עצם אין גופו מתנועע בעצמו. ואחרים אומרים כי הנפש הוא הדם, ואחרים יאמרו כי הוא איכות לגוף רוצה לומר שהיא מקרה, וזה הדעת סתר אותו ר' יצחק הישראלי בספר היסודות, שאלו היתה הנפש היא נמצאת בגופים זולת בעלי חיים, כמו שנמצא שחרות הכושי והעורב שהוא נמצא בגופים אחרים ממין אחר כמו בזפת ובעץ האבנו"ס, ואין הנפש כן שאיננה נמצאת במין אחר בזולת בעלי חיים. ועוד אמר שאלו היתה הנפש מקרה או מקרה דבק או מקרה נפרד, ואיזה משניהם, היה צריך לו שיעמוד זוג אחר תחתיו כמוהו ויהי נקרא בשמו ונגבל בגבולו והיו שוים במאמר אחד ואין אנו מוצאים הנפש כן, שאנחנו לא נמצא לה גואל ותמורה שישכון בגוף אחרי הפרדה ממנו, והמות איננו מקרה הפך הנפש, אך היא הפך מציאות הנפש לא הפך לנפש, ואלו היתה הפך הנפש לא יצטרך שיהיו שניהם שוים בגדר, כמו שני מקרים הפכים אחרים שגדר אחד להם, ואין הדבר כן במות ובנפש, כי גדר הנפש הוא עצם משלים גוף טבעי חי בכח, וגדר המות אינו כן, ועוד כי כל גוף יש לו איכות מוחש מן החושים, ואיכות הנפש לא ישיגוהו החושים, אם כן אין לנפש גוף, ועוד כל גוף הוא נפשי או אין נפשי, ואם הנפש תהיה גוף נפשי אם כן היא נפשי מן נפש אחרת, וכן יאמר על האחרת וזה ילך עד אין תכלית, אם כן איננה גוף נפשי וכן איננה גוף אין נפשי, כי הדבר שאיננו חי לא יחיה דבר אחר, והנפש תחיה את הגוף אם כן הנפש איננה גוף, וכן נאמר כי היא איננה כח בגוף, כי הכחות ההם הגופיים הם נחלשים לסוף עת הבחרות אשר הוא סמוך לארבעים שנה, והכחות המשכילים אשר שם חלקי הנפש יתחזקו בעת ההיא, ועוד כי כחות הגופיים כמו החושים ילאו בהתמדת מעשיהם ובהשיגם דברים חזקים ועצומים, כמו אור השמש העצום והחזק יחליש חוש הראות, וקול החזק יחליש השמע ולא יוכל להשיג ולחוש הדברים הקלים והחלושים אשר הם משיגים קודם לכן, לא כן כחות הנפש כי כל עוד אשר יפליגו להשיג בדבר עמוק יוסיפו אומץ להשכיל דבר עמוק יותר ממנו, ואם פעמים יחלש הכח השכלי הוא מפני שהוא נעזר מכח הציור ובהחלש האבר הנושא הכח המצייר ההוא יחלש השכל:
ועתה נחקור אם הנפש נבראת ואם לא נבראת, ונבאר כן, כל נמצא יש לו התחלה או אין לו התחלה, ואחר שהנפש היא עצם, או יש לה התחלה או אין לה התחלה, ואם היא עצם שאין לו התחלה היא נצחית, אם כן היא עצם נצחי, ואם כן היא דומה בנצחיות להש"י, וא"כ יהיה זה האלוה הש"י ושאינו אלוה הם נצחיים בשוה, וזהו שקר, ועוד כל נמצא הוא נברא או לא נברא או סגולת הבורא יתברך, אם כן היא נבראת, ועוד כל דבר גדל איננו בתכלית שלמותו, כי כל דבר לא יגדל כי אם להגיע לשלמותו, ואנחנו רואים כי הנפש גדלה ומתישרת בחכמה ובצדק, אם כן איננה בתכלית שלמותה, וכל דבר שאיננו בתכלית שלמותו יבא ויאצל מדבר שהוא בתכלית שלמותו, ואחר שהנפש איננה בתכלית שלמותה תבא מדבר מושלם, וכל דבר שיבא מדבר אחר יש לו התחלה, אם כן הנפש הותחלה להיות וכל דבר שהותחל הוא מותחל, אם כן הנפש איננה בלתי נבראת, וא"כ היא נבראת, מפני שכל דבר הוא נברא או לא נברא:
ועתה נבאר אם היא אחת אורבות, יש מי שאמר שהיא אחת לבד, תתן בצמחים הצמיחה ובאדם השכל והדעת, ונותנים ראיה לדבריהם כי אנו רואים בנפש האדם שהיא תעשה לו השלש פעולות מתחלפים, כי בעצמות ובשער ובצפרנים תתן הצמיחה לבד, ובשאר חלקי הגוף כמו האברים והבשר והעורקים והגידים תתן הרגשה ותנועה, ותתן לו הדעת והשכל וכן אנו רואים כי ניצוץ השמש הוא אחד ועושה דברים מתחלפים יחד לפי התחלף החמרים המקבלים פעולתו, כי הוא יקפיא הטיט ויתיך השעוה, כן אור הנפש היא אחת ותעשה דברים מתחלפים יחד, תצמיח הצמחים ותתן הרגשה לבעלי חיים ושכל לאדם, לפי התחלף הגופים והמזגים הנאותים לקבל הכחות ההם. וכתבו הפילוסופים זה הדעת ואמרו, נראה לצמחים נפש צומחת ומגדלת ואין להם נפש מרגשת ונפש משכלת, א"כ הנפש הצומחת היא זולת שאר הנפשות, וכן בבעלי חיים שאינם מדברים יש להם נפש מרגשת ואין להם נפש משכלת א"כ היא זולתה. ועוד בארו כי גם נפשות האנושיות הם רבות במספר לא אחת בכלם, שאם כן יהיה ראוי שיהיו האנשים כלם פקחים או סכלים, וידע האחד מהם מה שידע האחר ולא נעלם ממנו, ואין אנו רואים הדבר כן, ואם תהיה הנפש אחת בחכם ובסכל תהיה אם כן הנפש חכמה וסכלה ביחד וזה שקר, אם כן הנפש החכמה אינה הנפש הסכלה, ואין הנפש אחת בכל הגופות אבל הם רבות במספר כמספר הגופות המיוחדות בהם, ואחר שהנפש אשר בכלל מין האדם לבד א"א שתהיה אחת לבד אך הם נפשות רבות כמספר הפרטים האישיים, כ"ש שנפש המינים החלוקים והסוגים הם הצומח והמרגיש והמדבר א"א להיותם נפש אחת לבד, אך כל מין ומין וכל סוג וסוג יש לו נפש מיוחדת לכל המין הראוי לו וכפי התמזגות מזגו:
ואחר שבארנו כי הנפשות רבות, נחקור אם כלם נבראות יחד בתחלת העולם או הן נבראות חדשות בכל יום, כי מקצתם אומרים כי כל הנפשות האנושיות נבראו יחד בתחלת העולם ומונחות אחת עם חברתה בארך הזמן, עד שיהיה עת ראוי שהוכן גוף אחד ותבא אליו נפש אחת ברצון בוראה, וזה הדעת סתרו הפילוסופים, כי ידוע מה שאינו גוף ואין כח בגוף לא יושכל בו מנין אלא בהיותם עלות ועלולים, כי במה יפרדו, והמספר לא יפרד כי אם בגופות ובחומרים ובחלקים שנפרדים מגוף אחד ונחלק האחד במקום האחר, אבל הנפשות לא יפרדו מתחלה בגופות שהרי אינם גוף, ולא בחלקים, כי מה שאינו גוף לא יחלק שיהיה חלק אחד במקום מיוחד וחלק אחר במקום האחר, וכן אינם עלות זו לזו, אם כן לא יושכל בהם מנין, ועוד שאם תהיה מציאות הנפש קודם היות הגוף נוצר ונשלם, אם כן נבראת לבטלה, כי הנפש לא נבראת רק לצורך הגוף. להשלימו ולהוציאו לפועל, ואם נבראת קודם ממנו אם כן מציאותה הקודם לבטלה וזה הדבר מפורסם ומושכל כי הטבע חכם ולא יעשה דבר לבטלה:.
ובארו הפילוסופים כי אף על פי שהן נבראות חדשות בכל יום, אינם נבראות בזמן אך בריאתם בלא זמן, כי הזמן הוא מקרה דבק לתנועת הגלגל כשיביסו בו ענין ההקדמה והאחור ותהיה נספרת, כמו שהתבאר במקומו, ולא תמצא זמן בלא תנועה ולא תנועה בלא זמן, וכבר בארנו כי לנפש אין לה תנועה בעצמה כי איננה נופלת תחת הזמן בהוייתה, ועוד כי כל גוף שהוא בעל כמות והוא מורכב מחלקים הוא נופל תחת הזמן בהוייתו שיבראו חלקיו זה אחר זה, אך הנפש אינה גוף ואין לה כמות שנאמר בה שיתהוו קצת חלקים בזמן אחד וקצת חלקים אחר כן, ועוד כי כל גוף יתהוה ממזג, וכל מזג מקבל תוספת וחסרון, והוא יתחדש ראשון ראשון. אך הנפש איננה כן שאיננה מפעולת המזג, על כן לא תתחדש ראשון ראשון. וכן הסכים אריסטוטלוס בסוף עיונו, שכל הצורות שמתהוות בחומר, בלא זמן:
ועוד ביארו הפילוסופים שאינה נבראת ונאצלת מאת השם יתברך בלי אמצעי, אך הנפש נאצלת מאתו על ידי השכל הפועל הנותן צורה לכל בעל צורה ונותן שכל לבעל שכל, כי הנפש הוא מתחלת בכח חומר או בכח המזג המתחדש שממנו יהיה נוצר הגוף, ואחר כן תצא הנפש מן הכח אל הפועל, וכל מה שיצא מן הכח אל הפועל מוציאו זולתו, והוא חוץ ממנו דהכרח, כמו שמבואר כל זה במופת, וצריך שיהיה המוצא ממין המוציא והמוציא ממין המוצא. כי הנגר לא יעשה האוצר בעבור שהוא אומן, אבל מאשר מצייר בשכלו צורת האוצר, וצורת האוצר אשר בשכל הנגר היא הוית צורת האוצר לפועל ושמה אותם בעץ כן בלא ספק נותן הצורה צורה נבדלת וממציא השכל שכל:
עוד אמרו שאם תהי' הנפש המתחדשת מאצל הבורא יתב' בלי אמצעי, מפני מה חדשה עתה ולא חדשה מקדם וזה א"א אלא מפני שנתחדש לו רצון או בחירה. כי אמנם הפועל שיפעל בעת זה ולא יפעל בעת אחרת, הוא לפי המונעים או המביאים המתחדשים לו, ובו יחייבו לו המונעים מניעת פעולה מה שירצהו, ויחייבו לו המביאים רצון מה שלא היה רוצה הוא מקודם, ואחר שהבורא יתברך אין מביאים לו שיחייבוהו שנוי רצון, ולא מונעים אצלו ולא מעכבים שיתחדשו או שיסורו, א"כ אין צד להיותו פועל בעת ולא פעל הדבר ההוא בעת אחרת:
וזה הדרך חלוש מאד, כי זה כלו יתכן בפעולה שאינה תלויה בחומר, אבל הנפש שהיא צורת הגוף ופעולת הוייתה היא נתלית בגוף, אפשר לחולק שיאמר כי היא נבראת מאת הבורא בלא אמצעי, אך לא הזדמן לה עד עתה חומר שתחול בו, ומפני העדר הכנת החומר היתה מניעת הויתה, וכן צריך שתאמר בהכרח מפעולת הנבדל שאינו בטל מפעולתו אלא מתני העדר הכנת חומר לקבל הכנת פעולת הנבדל, ובארו בדרכים אחרים רבים במופת:
סוף דבר הסכימו הפילוסופים שהנפשות אינם נבראות מן הבורא אך באמצעיות השכלים הנבדלים, וכמו אשר פעולה אנושית אינה מקבלת מעשה מן הנפש המשכלת כי אם באמצעות הרוח, כן הנפש המשכלת אינה מקבלת מעשה מן הפועל הראשון כי אם באמצעות השכלים, כי דבר שהוא רב ההרכבה לא יתחבר עם פשוט בתכלית הפשיטות, ודבר עב לא ידבק עם הדק כי אם באמצעות דבר שיהיה לו ערך ודמיון קצת ביניהם, וכמו שאין התחברות ודבקות ביניהם כי אם על ידי אמצעי, כך איננו יכול להתהוות ממנו כי אם באמצעי, כי הדבר הפשוט א"א להיות ממנו אלא פשוט בלבד:
ועוד אמרו כי אין דבר נכבד יותר מהמקבל פעולה או שנברא בלי אמצעי. ואם כן שהנפש מאת הבורא יתברך בלי אמצעי, אין נמצא שום דבר נכבד יותר ממנה, וידוע כי הויית הנבדלים היא נכבדת יותר ממנה. ועוד כי הנפש היא יוצאת מן הכח אל הפועל והיציאה ההיא היא תנועה אחת שיקרה לה, והתנועה ההיא עושה אותה המוציאה לפועל, ואם היתה נבראת ממנו יתברך אם כן הוא עושה התנועה ההיא, וזה א"א כי כל דבר המניע הנפש אינו נצחי לאין תכלית כי כל דבר מניע דבר הוא מניעו בעצם או במקרה, וכל דבר נצחי מניע דבר בעצמו בהכרח תהיה התנועה נצחית לאין תכלית, ותנועת הנפש אינה נצחית אם כן איננה נעשית מנצחי, ואם מניעה במקרה אם כן לא תהיה הוייתה נצחית כי כל דבר נצחי לא ישיגנו מקרה ושנוי:
וראוי לחקור אם הנפש מדבר או מלא דבר, כי יש שאמר שהנפש נבראת מדבר זו מזו, כמו הגוף, כי כמו שבשר הבן מבשר האב והאם, כן הנפש מנפשות האב והאם נחצבת, ואחרים סותרים זה הדבר, ואומרים שאם כן יתכן שיהיו נפשות האבות נחסרות, כי כל דבר נקח מדבר אחד או ילקח כלו ממנו או מקצתו, ישאר חסר. וזו הדעת חלושה מאד, כי מצינו הנר הנדלק מנר אחר איננו חסר וכן חום האש לא יחסר להולד חום באויר, וכן אור השמש בעצמו לא יחסר בתתו אור באויר. והסכימו במופת שאיננה מנפש האב, אך יש לה התחלה אחרת, ונוכל להביא ראיה מן המפורסם, שאם תהיה נפש מין האדם מן האב והאם, נצטרך לומר כן מנפשות כל בעלי חיים, ואם כן הנולדים מעפושי הלחיות כמיני התולעים וקצת בעלי חיים שנבראים ממזג נתחדש באויר כמו הצפרדעים, או מזג נתחדש בארץ כמו העכברים, אם כן מאין תבא להם נפשותיהם שהרי אין להם לא אב ולא אם. גם במין האדם אפשר לדעת קצת החכמים בלא עזר זכר ונקבה ומאין תבא לו הנפש:
וצריך לחקור על השארת הנפש, כי זאת חקירה גדולה אצל הפילוסופים ומחלוקת ביניהם, ויש שהביא ראיה מזה שאמר אחרי שאיננה כח בגוף כמו שבארנו שהיא מתחזקת בעת הזקנה בזמן שנחלשו הכחות הגופיים, א"כ איננה צריכה לגוף ולא תפסד בהפסד הגוף כמו שיפסדו הכחות ההם שהם צריכים לגוף:
עוד אמרו והביאו ראיה על השארתה, אנחנו נראה פעולת הנפש יוצאת חוץ מגופה אל הדברים הרחוקים ממנה, כי תחשוב ותדמה כל הדברים התחתונים והעליונים עד גלגל המקיף העליון, ותצייר אותם בשכל ותעמוד על אמיתתם מבלתי שתקבצם אצלה, ואם פועל הנפש יעבור חוץ מגופה יוצא ממנו אל רוחק גדול מבלי הפסד, כל שכן שעצמה היה יותר ראוי בזה מפעולתה, שאם לא כן נמצא פעולתה יותר נכבדת ממנה, וזה מן השקר, כי הפעולה באה מאת הפועל ואין הפועל בא מאת הפעולה, מפני שהפועל עצם והפעולה מקרה, ואין ספק שהעצם יותר נכבד מהמקרה, אם כן הנפש יותר נכבדת מפעולתה, ואם פעולתה תעבור גופה מבלי שתפסד, ק"ו שהיא ראויה לזה יותר מן הפעולה, אם כן באמת היא קיימת ונשארת אחרי הפרדה מן הגוף:
מאמר שנים עשר
מאמר אחד להחכם הקדמון המכונה אבן רש"ד
אמרתי הדרך אשר דרך בה אריסטוטלוס בענין השכל החומרי אם אפשר שישכיל הנפרדים, לפי מה שספר אלכסנדר הוא שהניח לזה הקדמות, האחת מהם שראוי שיהיה כאן שכל שיחסו אל השכל החומרי יחס המוחש אל החוש החומרי, והשנית שאם יהיה שכל שיחסו אל השכל החומרי יחס המוחש אל החוש החומרי, והחוש החומרי הוא יכול להשיג המוחש אשר בפעל, ראוי א"כ שיהיה השכל החומרי יכול לקבל השכל אשר יחסו אליו יחס המוחש אל החוש. וההקדמה השלישית שכל מה שהוא יכול על דבר, כשיארך בו הזמן ישוב הדבר ההוא בפעל אשר הוא יכול עליו, וכשהונח שהשכל החומרי יכול על שכל נמצא בפועל חוץ לנפש, יתחייב שיושלם השכל החומרי כשיארך בו הזמן כשכל הנפרד. ואלו ההקדמות השלש כשיחקור עליהן יראה מענינם שהשנית והשלישית מהם מן ההקדמות הידועות בעצמם, אבל הראשונה והיא האומרת שיש הנה שכל מחוץ שיחסו אל השכל החומרי יחס המוחש אשר בפועל אל החוש אשר בכח, היא בלתי גלויה בעצמה, כי יש לאומר שיאמר שלא התבאר עדיין שיש כאן שכל בפועל יניע השכל החומרי על דרך שהוא שלמות לו, כמו שיניע המוחש החוש. ואמנם התבאר שיש הנה שכל בפועל מניע השכל החומרי מן הכח אל הפועל, כמו שימצאו שני הענינים האלו בכל הענינים ההוים הנפסדים, ר"ל דבר שהוא בכח במין ההוא ודבר שהוא בפועל, וזאת דרך אריסטו הידוע בספר הנפש, שהסכים ששכל הנפרד מניע השכל החומרי ומוציא אותו מן הכח אל הפועל, ולא יתחייב ממה שנאמר, מהיותנו שנשכיל דומה למיחש, שיהיה הנה שכל חוץ לנפש כמו שיש הנה מוחש חוץ לנפש, כי המושכל יחס השכל אשר יחסו מן השכל החומרי יחס המוחש אל החוש, הוא תוך הנפש, והמוחש הוא חוץ לנפש, ולזה לא יתחייב שיהיו אלה המושכלות נפרדות כמו שחשב אפלטו"ן, והנפש המשכלת לקוחה בגדר המושכלות העיוניות, ואין החוש לקוח בגדר המוחשות. אבל הענין בהפך, ולזה נשאר מן הצריך לעיין בזאת השאלה לאמת זה היחס בין השכל הנפרד ובין השכל החומרי, ר"ל שיהיה יחסו אליו יחס המוחש אל החוש, וזה כי כבר התבאר שיש שכל נפרד והוא המניע החומרי, ולא התבאר אם יניעהו על שהוא פועל לבד כמו שרואה בו אבונצ"ר בס' המדות, או על שהוא פועל וצורה ותכלית, כמו שיראה מפשטי דברי אריסטו ודברי כל המשאים מן המפרשים וזולתם, כי אבונצ"ר לבדו מצאנו (שקרע) [שקרב] זאת ההסכמה. ונאמר אנחנו אמנם מה שהוא מבואר מענין זה הכח אשר הוא שכל החומרי, הוא, שיחס הצורות החומריות אליו מאשר הם נמצאות בנפש המדמה, הוא יחס המוחשות אל החוש, ואחר שהוא כן הנה הצורות החומריות הם המניעות השכל החומרי ויוציאוהו מן הכח אל הפועל, כמו שיניע ויפעל המוחש בחוש. אמנם זאת ההכנה לצורות א"א בהם מאשר הם בחומר. ואמנם הוא להם מאשר הם צורות, כי א"א שמה שהוא בחומר שיהיה לו פועל במה שאינו בחומר אלא מפני שהוא צורה בלי חומר, א"כ הצורות החומריו' בכח המוחשות אמנם יניע השכל החומרי מצד מה שיקנוהו מהצורה או צורות שהם לא בחומר בהכרח, וזאת הצורה היא המביאה לצורות החומריות שיעשו מעשה שכל, וכל מה שיביא זולתו לעשות מעשה שכל, הוא שכל בהכרח. ולזה נאמר בצורות החומריות שהם מושכלות בכח, ושראוי שיהיה להם פועל יוציאם מן הכח אל הפועל, כענין כל מה שהוא בכח, וכאשר המושג בראות אמנם יראה מפני הנראה אשר הוא סבתו, ר"ל האור, יהיה יחס זה השכל הנפרד מן השכל החומרי, יחס הנראה הראשון אשר הוא האור אל חוש הראות, וכשתבין זה כבר הבינות מה שאמר אריסטו שראוי שיהיה הנה שכל ישכיל כל דבר ושכל ישים כל דבר מושכל, כדמות האור שהוא ישים כל הנראים נראים בפועל, ואחרי שיחס זה השכל הנפרד אל השכל החומרי יחס האור אל הראות, א"כ הוא יותר ראוי להיות מושכל שכל החומרי ממה שהוא מושכל אליו בעבורו, כמו שהאש יותר ראויה לחמם ממה שהוא נתחמם בעבורה, והדבר אשר בטבעו שיקבל אש פרטי וטבעו בהכרח לקבל האש הגמורה אם לא יתחדש לה ענין מונע במקרה או שהוא מקבל הדבר ההוא באמצעות דבר אחד או יותר. ולזה יראה שהסבה בהיות זה השכל החמרי בלתי מקבל זה השכל אלא באמצעי מה שהוא שכל הוא הסב' בעצמ' שלא יקבלו הרבה מן ההויות שלמות האחרון אלא אחר התחדש עוד אמצעיים כקבל האדם הבחרות אחר הנערות ודברים אחרים אין מספר להם מהנמצאות המתהוות, זו היא עלה מבוארת מצד הטבע. ויש סבה אחת מצד המנהג, והוא שאנחנו רואים דברים רבים לא יקבלו השלמות אשר להם בטבע בסוג ההוא רק בהרגל כמו הזריזות דרך משל אם לא ירגיל עצמו לזה לא יהיה זריז עכ"פ אע"פ שבטבעו להיות זריז או כלם יצוייר מציאותם בזה השכל מאשר הוא חומרי, ואם יאמר אומר אולי טבע החומר הוא המבדיל מזה הציור, כמו שטבע חומר עיני העטלף ימנעהו מלעיין האור אף שהאור נרא' בטבע אמנם זה א"א בשכל הטבעי ר"ל האנושי שאלו כן היה אפשר שימצאו כל ב"ח הרואים בטבע העטלף, ואלו היה כן יהיה הטבע כבר עושה דבר לבטלה, בשום מה שהוא נראה בטבעו בלתי נראה כלל לאחד מן המשיגים, וזה בעצמו יתחייב כשנניח שהמושכל הוא בטבעו לא ישיגהו האדם באשר הוא אדם, כי אין נמצא מין אחר שישיגהו רק האדם אם ישיגהו, כמו שיש הנה מינים אחרים מב"ח שישיגו האור בלתי העטלף, גם יש הנה מינים מב"ח שחושבים עליהם שהן מביטים לגוף כוכב השמש בעצמו, כמו שחושבים על העופות הדורסים, ואחר שהוא כן ראוי באמת שנמצאו קצת בני אדם שיביטו אל זה השכל בהכרח, והם אשר השלמו בחכמות העיוניות, ואפשר שלא ימצאו לכולם אך למקצתם. ישימנו הש"י מרואי זיוו והדרו והוד פניו לא מן המובדלים ממנו.
ואם יאמר האומר, זה כלו יש לספק עליו הספק אשר אמר אבונצ"ר, והוא שהשכל אשר בכח הוא דבר א' שלא נוכל שנאמר שטבעו הוא טבע ההעדר, כלומר שהוא העדר, וזה הטבע הוא מחודש בהכרח, ואלו היה מקבל צורת השכל הנפרד היה מתאחד עמו וישוב הוא הוא, ואלו היה זה אפשר היה שב ההוה נצחי, ולהיות זה דבר פשוט אמר אבונצ"ר שמאמר האומר שאנחנו כשנתעצם נתדבק בשכל הנפרד הוא הבלי הזקנות, ונאמר אנחנו כי כמו שהתבאר לנו שהצורות החומריות אמנם הניעו זה השכל אשר בכח, מצד השכל הנפרד, מפני שאי אפשר במניע החומרי שיניע מה שאינו בחומר, כן נאמר בזה השכל אשר בכח שאין בו קבול ישוב הוא והמושכל דבר אחד עד שיהיה שב אל עצמו ומניע עצמו, ר"ל שיהיה המשכיל והמושכל דבר א' ושיהיה משיג עצמו, אלא מצד שיש בו קבול, הוא ממין טבע הקבול אשר בשכלים הנפרדים לא קבול חומרי, וזה המין מן הקבול לא ימצא לזה השכל מאשר הוא חמרי אבל מאשר הוא שכל, ואין זה בו מאשר הוא חומרי רק סבה מחוץ הוא, אשר הוא הקנתהו זה המין מן הקבול והוא אשר התחייב מצד ההתאחדות, והוא היות הפועל והפעול ישובו אל עצם אחד, ובכלל שישכיל עצמו, וזהו שכל, נפרד בהכרח, כי כמו שהמין מן התנועה אשר בפעל לשכל אמנם ימצא לצורות החומריות מצד מניע הוא שכל כן זה הקבול אמנם ימצא לשכל החומרי מצד טבע הוא שכל בהכרח, וזה כי כבר התבאר שסגולת השכלים הנפרדים שישיגו עצמם, והסגולות באשר הם סגולות יתהפכו, ואחר שהוא ידוע מענין השכל החומרי שהוא משיג עצמו, לא נשאר מהיות לו הדבר ההוא, אם מצד עצמו אם מצד זולתו לו, וכשנאמר שא"א לו מצד עצמו שהנה הוא מחודש, התחייב בהכרח שתהיה זאת הסגולה נמצאת לו מפני התערבו במה שבעצמו מציאות זאת הסגולה, ואחר שהוא כן התחייב שיהיה זה המין מן הקבול בזה השכל על צד התדבקות כלומר מבלתי שיהיה מחודש, ואחר שהוא כן אפשר שיהיה למה שבו מזה הטבע מקבל למה שהוא בעצמו בלתי הוה ולא נפסד, והוא השכל הנפרד, עד שיהיה עצמו מקבל עצמו. ואמנם קרה לו ההבדלות עת אחת במקרה, ואין זה ההבדלות מה שיתחייב ממנו לא שנוי ולא חסרון בעצם השכל הנפרד, ולא הדבקות הוא מה שיקנהו שלמות לאותו שלא היה לו ולאחר הפעולה הזאת ג"כ בטלה. כי המכוון האלהי בזה היה שיעלו הצורות אשר הם נצחיות בסוג אל צורה שהיא אחת במספר, כי כל נמצא הכוונה בו שיגיע אל תכלית מה שבטבעו לקבל אותו, ושלא ימנע ממנו מנתו וחלקו מן המציאות, עד שאלו היה אפשר בפחות שבנמצאים שאין בטבעו מתחלת ענינו להמציא לו זה המציאות אשר לו, שיעלה בסוף עד שיהיה שלמותו שלמות הנמצא הראשון בשום צד לא היה מונע אותו ממנו הצדק האלהי והש"י נותן חסדיו למי שירצה, ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה: