שער המלך על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב· רבי יצחק נוניס בילמונטי
פרק ה · הלכה ב
אבל ע"ג בהמה לא יביא כלל כדרך שהוא עושה בחול. כתב מרן הב"י סימן תצ"ד וז"ל שביתת בהמתו ומחמר י"א שאחר שנקראת מלאכה הרי זה ביום טוב בכלל לא תעשה כל מלאכה וי"א שאף ביום טוב מותר שאין לאוסרה רק בשבת שפרט לך בה הכתוב עכ"ל. והקשה מורינו הרב מקרא קודש דף קצ"א ע"א דבשלמא מחמר איקרי מלאכה דכתיב ל"ת כל מלאכה אתה ובהמתך וכמ"ש בפרק מי שהחשיך ופסקו רבינו בפ"ך מה' שבת אבל שביתת בהמתו דליכא בשבת רק עשה דלמען ינוח כמ"ש רבינו אם כן בי"ט דלא כתיב רק ל"ת כל מלאכה מהיכא תיתי לאסור שביתת בהמתו ביום טוב ע"ש ולע"ד נראה שזה שכתב רבינו ז"ל דבשביתת בהמתו ליכא רק עשה במחלוקת היא שנויי' שמדברי רש"י בפ"ק דע"ז דט"ו מבואר דס"ל דבשביתת בהמתו עובר בלאו דל"ת כל מלאכה ממ"ש בד"ה גזירה משום שאלה וז"ל ועביד בה מלאכה בשבת וקא עבר בלאו דכתיב ל"ת כל מלאכה כו' וכל בהמתך דהשתא בהמת ישראל היא ומצוה הוא על שביתתה ע"כ וכן נראה מדברי הר"ן שם שכתב וז"ל ומקשו הכא ל"ל טעמא דמחמר בלאו מחמר נמי כגון דלא שמעיה לקליה איכא משום שביתת בהמתו וכ"ת איסורא דחמיר מיניה נקט דהיינו דמחמר דעביד איסורא בגופיה כו' והשתא אם איתא דשביתת בהמתו אינו אלא עשה אמאי הוצרך לומר דלאו דחמיר מיניה נקט דעביד איסורא בגופיה ות"ל משום דמחמר הוי לאו ושביתת בהמתו אינו אלא עשה ואיסור לאו לחוד ואיסור עשה לחוד כמ"ש הגאון בפ"ח ד"ה ומבשרם וכן כתב המאירי שם בשיטה כ"י וכן מבואר ג"כ ממ"ש בסמוך וז"ל אבל לדידן דקי"ל דמחמר פטור כי היכי דלא חיישינן לשביתת בהמתו בנסיוני ה"נ לא חיישינן ללאו דמחמר דכיון דהאי לאו והאי לאו כי היכי דלהאי לא חיישינן כו' וכן מבואר גם כן ממ"ש בסמוך שאם אתה אומר כן בטלת איסור מחמר לגמרי דכיון דאין במחמר חיוב מלקות ולא קרבן מהו איסורו כו' ואם איתא הא נ"מ לאיסור לאו אלא משמע ודאי ס"ל דשביתת בהמתו עובר עליו בלאו ואם כן איכא למימר שזהו ג"כ דעת י"א שכתב הכלבו ז"ל ואי קשיא לך דא"כ בפ' מי שהחשיך פריך לרמב"ח דקאמר המחמר אחר בהמתו חייב ממתניתין דקתני המחלל את השבת בדבר שחייב' על שגגתו חטאת וזדונו סקילה לאו מכלל דאיכא מידי דאין חייבין על שגגתו חטאת וזדונו סקילה ומאי ניהו לאו דמחמר ודחי אלא תחומין ואליבא דר"ע והבערה אליבא דר' יוסי והשתא אמאי ל"ק שביתת בהמתו אליבא דכ"ע דעובר עליו בלאו ואין חייבין על שגגתו חטאת י"ל דלישנא דמחלל את השבת משמע במחלל בגופו כנ"ל:
עוד הקשה שמדברי רבינו בפרקין והסמ"ג שכתבו דאין מוציאין משא ע"ג בהמה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול וכתב הרב המגיד שיש מי שכתב משום שאין משתמשין בב"ח והרשב"א כתב ב' הטעמים משמע דמדאורייתא שרי דליכא משום שביתת בהמתו בי"ט והתימא על מרן הב"י שאחר שכתב שאין נראה כן דעת הפוסקים מדסתמו דבריהם אלמא ס"ל דבי"ט נמי אסור איך הביא דברי רבינו והסמ"ג לסתור דבריו וכן כתב הב"ח ז"ל שמדברי רבינו ז"ל והסמ"ג מבואר דשביתת בהמתו ליכא בי"ט ע"ש. ולפ"ד נראה שאין מדבריהם ראיה כלל דאיכא למימר דהוצרכו למיהב טעמא משום שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול או משום משתמש בב"ח למיסר אפילו היכא שאין הבהמה שלו דאז ליכא משום שביתת בהמתו אם כן היכי אסור מהנהו טעמי ותדע שהרשב"א בס' עבודת הקודש בס' בית מועד שער ג' כתב דין זה דאין מוציאין משא ע"ג בהמה וכתב ב' הטעמים ולפי דברי הב"ח צריך לומר דהרשב"א גם כן סבירא ליה דשביתת בהמתו ליכא ביום טוב אלא דוקא בשבת שפרט לך בו הכתוב ואלו בסוף שער ד' כתב וז"ל או גרים התושבים ואחד עבד ואמה של ישראל אפילו אינן תושבין אין עושין מלאכה לישראל בשבת וי"ט דבר תורה שנאמר וינפש בן אמתך כו' והשתא אי ס"ל דאין שביתת בהמתו בי"ט משום דלא פרט בו הכתוב אם כן מה"ט נמי לא יהיה מוזהר על שביתת עבדו ואמתו שהרי לא פרט בו הכתוב אלא משמע ודאי דס"ל להרשב"א דשביתת בהמתו נמי מוזהר עליה בי"ט ואם כן ע"כ לומר כמ"ש ועיין במה שכתב מרן הב"י סימן תקכ"ו משם הרמב"ן בספר תורת האדם ע"ש ויש לי קצת מן התימה על מור"ם דבסי' רמ"ו ס"ג פסק בפשיטות דשביתת בהמתו ליכא בי"ט ואילו בסי' ש"ד פסק מרן שם דצורכי חולה שאין בו סכנה דקי"ל אומר לגוי ועושה וכן מת ביום טוב ראשון דק"ל יתעסקו בו עממים אסור לומר לעבד ישראל אפילו הוא עכו"ם דכיון דמלאכת העבד אסורה מן התורה לא הותרה כו' והשתא לפי מה שפסק דאין אדם מצוה על שביתת בהמתו ביום טוב היה ליה לחלוק שם ולומר דבמת בי"ט ראשון יכול לומר לעבד לעשותו ואפילו בעבד שקבל עליו ז' מצות דכי היכי דאין שביתת בהמה בי"ט ה"נ אין מוזהרים על שביתת עבדו וכמ"ש והר"ב תי"ט הביא ראיה לדעת הסוברים דאינו מוזהר על שביתת בהמתו בי"ט מדתנן פ"ב דביצה ג' דברים ראב"י מתיר וחכמים אוסרים פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון כו' ומקרדין את הבהמה בי"ט והשתא מדאצטריך למתני בי"ט ש"מ דבבא קמייתא דהיינו פרתו לאו בי"ט אלא בשבת וכן פי' רש"י והר"ן ואם כן מוכח דאינו מצוה על שביתת בהמתו בי"ט ותיובתא למאן דס"ל דאדם מצוה על שביתת בהמתו בי"ט דאם כן למאי איצטריך למתני כלל בי"ט הא כולה בי"ט איירי א"ד ע"ש ולי נראה דלא קשיא דאיכא למימר דמאי דאיצטריך למתני בי"ט לאו לאשמועי' דבבא קמייתא דוקא בשבת אסרי רבנן ולא בי"ט דהא ודאי אפילו בי"ט אסרי רבנן משום דאדם מצוה על שביתת בהמתו אלא אצטריך למתני ביום טוב דלא נטעי בהיתרא דראב"ע דכי היכי דברישא מתיר ראב"ע אפי' בשבת הכי נמי מתיר קירוד בבהמה אפילו בשבת דומיא דרישא להכי קתני בי"ט לאשמועינן דדוקא בי"ט מתיר ראב"ע אבל בשבת מודה דאסור ואע"ג דדבר שא"מ הוא ודשא"מ אפילו בשבת מותר אפ"ה קירוד בבהמה אסור מק"ו דאדם דאמרי' בפ' חבית דקמ"ז ע"ב דאין גוררין במגררת בשבת משום דהוי עובדין דחול ופסקו רבינו בפ' כ"א מה' שבת דין כ"ט ע"ש אלא שמצאתי להמרדכי שם בפ"ב דביצה שכתב משם רשב"א דכי היכי דשרי לקרד את הבהמה בי"ט ה"נ בשבת ואף לפי דבריו י"ל דאע"ג דאדם מצוה על שביתת בהמתו בי"ט אפילו הכי שרו רבנן לצאת ברצועה שבין קרניה וכיון דלא עביד אלא לנוי או לשימור משמע ודאי דאינו אלא איסורא דרבנן גרידא ובי"ט לא גזרו ומ"מ לדעת הטור ז"ל שכתב בסימן תקכ"ב דאפילו בי"ט אסור לצאת ברצועה שבין קרניה צ"ל דס"ל כמ"ש לעיל דמשום הכי איצטריך למתני בי"ט לאשמועי' דדוקא בי"ט מתיר ראב"ע אבל לא בשבת ושלא כדעת המרדכי ז"ל ושוב מצאתי כן להתוס' בפ"ה דשבת דנ"ג ע"א ד"ה מהו ליתן שכתבו שם אחר תי' דלא שרי קירצוף אלא בי"ט אבל בשבת אסור יע"ש כנ"ל:
מעשה חושב (קיז) שביתת בהמתו ומחמר כו' שנקראת מלאכה הרי זה בכלל לא תעשה כו'. לכאורה דמסוגיא דיש חורש כו' מכות דף כ"א ע"ב תיובתא לדעה זו דא"כ ללקי נמי משום שביתת בהמתו דהא דקתני התם והן מוקדשים הרי לא קאי אלא על שור אבל החמור לפי שפרשו התוס' שם הוא של חולין ובפשיטות שהוא של החורש ואמאי לא לקי עליה אלא ע"כ דאין איסור דשביתת בהמתו ביו"ט (למאן דס"ל דבשבת איכא לאו דלא תעשה כל מלאכה וגו' וכל בהמתך) וא"כ יקשה אי ס"ד דשביתת בהמתו שייך נמי ביו"ט א"כ אדפריך הש"ס לר' ינאי וללקי נמי משום זורע ליפרך לכ"ע דללקי נמי משום שביתת בהמתו. ולא עוד אלא דאפשר דפירוקי' דרבא דמשני התם דאין חלוק מלאכות ביו"ט לא שייך זה בלאו דשביתת בהמתו משום דהוא ובהמתו הו"ל שני גופים ואין צריכים לחלוק מלאכות בכה"ג. אבל יש לדון טובא בזה אי לוקין אלאו דשביתת בהמתו משום דכיון דביו"ט לא כתיב בהמתך אלא דבשבת כתיב (לדעה זו דס"ל דלאו דלא תעשה כל מלאכה קאי נמי אבהמתך) א"כ הא הו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דאין לוקין עליו והגם דלדעה זו ילפינן יו"ט משבת לענין שיש גם ביו"ט לאו אבל מ"מ לא לאו שיש בו מלקות ודוק. [עיין שבת קנ"ד ע"ב וברמב"ם פרק כ' מהלכות שבת]:
(קיח) דהוצרכו למיהב טעמא כו' למימר אפילו היכא שאין הבהמה שלו כו'. ולענ"ד אין צריך לזה דגם בל"ז הקושיא מעיקרא ליתא משום דאפילו אם הבהמה שלו מ"מ ביו"ט מותר להוציא משא עליה דמה בכך דיש משום שביתת בהמתו ביו"ט הא זהו רק לענין דאסור לו לעשות בה מלאכה כחרישה וכדומה אבל הוצאה ביו"ט מותרת שהרי אין הוצאה ליו"ט ואפילו הוא עצמו מותר להוציא מן התורה כל דבר ואפילו מדרבנן ליכא איסור אלא באבנים שאין בהם צורך כלל ולהכי צריך רבינו והסמ"ג לאסור הוצאת משא על גבי בהמה ביו"ט מטעם עובדא דחול ושימוש בבע"ח למ"ש הרב המגיד למיסר אפילו משא דיש בה צורך ותימא על הגאון המחבר ז"ל ועל מורו הרב מקרא קודש שלא הרגישו בכל זה. וגם תירוצו של הגאון המחבר ז"ל אכתי אינו עולה יפה לדעת הפוסקים דס"ל דמחמר שייך נמי בבהמת חבירו וכמ"ש הר"ן ז"ל בפרק קמא דע"ז דמשום הכי קאמר הש"ס שם דגזרינן משום מחמר ולא קאמר משום שביתת בהמתו והיינו משום דמחמר שייך נמי בבהמת חבירו והתם לאחר פיסוק דמים אינה תו של ישראל ע"ש היטב וא"כ תיפוק לי' דאסור להוציא משא ע"ג בהמה ביו"ט משום מחמר דאורייתא: