אור ברסלב

שער המלך על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב· רבי יצחק נוניס בילמונטי

פרק ד · הלכה כד

הלכה כ

הולך אדם אצל חנוני כו'. כתב הרב המגיד וז"ל וכתב הרשב"א דמותר ליקח בצים מן הגוי בליל י"ט ראשון כו' וכן כתב הרא"ש פ"ק דביצה דמותר ליקח בצים מן הגוי בליל י"ט ראשון דרובן של זכרים וכן כתב הטור סי' תקי"ג וז"ל ואם לא בדק מעי"ט אפי' אי ליכא זכר בהדה שרי דתלי' דמאתמול היתה שם דאף בלא זכר רובן יולדות ביום הלכך מותר ליקח בצים בי"ט מן הגוי כו' וראיתי להרב יש"ש בסי' ד' שכתב דמשמע מדברי הטור מדתלי טעמא משום דאף בלא זכר רובן יולדות ביום אבל מטעם דרובן של זכרי' לחוד שכתב הרא"ש לא שרינן ואפשר דס"ל דכיון דמחמרינן בדשיל"מ דאף בספקא דרבנן אזלינן לחומרא ה"נ דמחמרינן בחד רובא ולכן בעינן רובא דמוכחא דרובן של זכרי' וגם ספנא מארעא רובן יולדות ביום ועל כן נראה שלא להתיר מ"ש הר"ן ז"ל יש מי שמתיר ליקח בצים מן הגוי אפילו בי"ט א' משום דרובן של ביצים אינן בני יומן כו' ולא נהירא דלא הוי רובא דמוכחא וכן דבר שיל"מ לא אזלינן בתר רובא כלל אפי' דלא איתחזק איסורא אם לא בתרי רוב' עכ"ל יע"ש ודבריו תמוהים בעיני דאיך אפשר לומר שהטור ס"ל דלא שרינן אלא בתרי רובי דרובן של זכרים וגם דספנא מארעא דרובן יולדות ביום אבל לא בחד רובא שהרי בגמרא שרינן בדידעינן דספנא מארעא וליכא זכר בהדה כי לא בדק משום דרובן יולדות ביום אף ע"ג דליכא אלא חד רובא וכמ"ש הטור בהדיא ואם לא בדק אפי' דליכא זכר בהדה שרי ותו שמדברי הטור נראה בהדיא דס"ל דבדבר שיל"מ אזלינן בתר רובא היכא דלא אתחזק איסורא אע"ג דליכא אלא חד רובא ממ"ש בטי"ד סי' י"ו וז"ל בהמה שנשחטה אמה או בתה ונתערבה באחרות וצריך לשחוט מהן היום כיצד יעשה נכבשינהו דניידי כו' וישחוט הכל דכל דפריש מרובא פריש אע"ג דאותו ואת בנו הוי דשיל"מ וכן כתב הרב מ"ל בפ"ז מה' מעילה דין ו' שזה דעת הטור גם רש"ל בס' יש"ש בחידושי חולין פ' או"ב סי' ו' הביא דברי הטור והסכים לדעתו וכאן חלק עליו הר"ן ואפשר לחלק דהתם שאני דהוי רובא דאיתיה קמן דאלים ומוכח טפי כדאיתא בפ"ק דחולין משא"כ הכא ליקח ביצים מן הגוי דהוי רובא דליתיה קמן ובהכי ניחא מה שקשה לכאורה לדעת הר"ן שכתב בפ' א"צ דלוקח ביצים מן הגוי בי"ט שהוא חוכך להחמיר כיון דקי"ל אפי' באלף לא בטיל וקשה מההיא דר"פכל הזבחים דפריך ונכבשינהו דניידי אע"ג דב"ח חשיבי ולא בטלי וא"כ ע"כ צ"ל דהיכא דלא אתחזק איסורא שאני ועיין בהרב מ"ל שכתב דס"ל להר"ן דיש חילוק בין דשיל"מ לשאר איסורין שאין להן ביטול וזה דוחק שהרי הר"ן תלי טעמא משום דאפי' באלף לא בטיל וא"כ ה"ט נמי שייך בב"ח אכן כפי מ"ש אין צורך לזה דהתם שאני דהוי רובא דאיתי' קמן דאלים ומוכח טפי:
אך אכתי קשה לדעת רש"ל ממ"ש הטור בי"ד סימן רצ"ג משם הרא"ש דאין לחוש על התבואה שמא לא נשרשה קודם העומר דסמכינן ארובא אף ע"ג דחדש הוי דשיל"מ והוי רובא דליתיה קמן וא"כ ע"כ צ"ל שמה שהוצרך הטור ז"ל לטעמא דאף בדספנה מארעא רובן יולדות ביום הוא לאשמועינן דאפי' בדידעי' בודאי דליכא זכר שרי משום דרובן יולדות ביום וכמ"ש מרן משם המרדכי ולפי זה צריך לומר שמה שנראה מדברי הטור דאסור ליקח ביצים מן הגוי בי"ט כמו שכתב מרן לאו משום דסבירא ליה דבדבר שיל"מ מחמרינן בחד רובא כמו שכתב רש"ל אלא משום דס"ל דביצים הוי דבר המתבכר בכל יום וא"כ ליכא רוב וכמ"ש המרדכי כנ"ל ולדעת הר"ן שכתב שהוא חוכך להחמיר כיון דקיימא לן דאפי' באלף לא בטיל הקשה הרב מש"ל מההיא דתניא בתוספתא דדמאי פרק ג' מצטרפין פירות ח"ל על פירות שנייה כדי שירבו על פירות שלישית לפוטרן מן מעשר עני מצטרפין פירות ח"ל על פירות שלישית כדי שירבו על פירות רביעית לפוטרן ממע"ב מצטרפין פירות ערב שביעית כו' והנה כל החלוקות הללו הוו דשיל"מ דהא טבל אוסר במשהו משום דהוי דבר שיל"מ וכן פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות ה"ז דבר שיל"מ ואוסרין בכ"ש ואם כן ה"ק בתו' דאזלינן בתר רובא לפוטרן מן המעשרות ומן הביעור אלא ודאי עכ"ל דהיכא דלא איתחזק איסורא שאני עכ"ד יע"ש ולע"ד אפשר ליישב ולומר דהתם שאני משום דהוי ס"ס ס' אם הם מפירות ח"ל או לא ואת"ל שהן מפירות א"י שמא הם מפירות שנה שנייה והילכך כיון דאיכא ס"ס עדיף מרובא גרידא ותדע שהרי ה"ה ז"ל כתב משם הרשב"א דלוקח בצים מן הגוי בי"ט אסור משום דהוי דבר שיש לו מתירין משמע דס"ל דבדבר שיל"מ לא אזלינן בתר רובא וכ"כ בהדיא בס' עבודת הקדש ואלו ס"ס בדשיל"מ ס"ל להרשב"א דשרי כמ"ש ה"ה בפ"א מהלכות אלו דין ב' ואף למה שנראה מדברי הר"ן בפ' א"צ דס"ס בדשיל"מ באיסורא דאורייתא אזלי' לחומרא וכמ"ש הפ"ח בי"ד סי' ק"י ס"ק איכא למימר דהיכא דאיכא ס"ס מחמת רובא אף הר"ן מודה דשרי משום דהו"ל מיעוטא דמיעוטא ומש"ה קתני בתוספתא מצרפין פירות ח"ל כו' כדי שירבו כיון דאפי' אי ליכא רובא איכא ס"ס שרי וכדעת הרשב"א דס"ל דס"ס בדבר שיש לו מתירין מותר וצ"ל דמאי דקתני בתוספתא כדי שירבו לאו למימר דמשום דרוב פירות הם מח"ל או מפירות שנה שנייה מותרין הא לאו הכי אסור דהא ליתא דכיון דאיכא ס"ס אפילו שניהם שקולין שרי אלא לס"ס קרי ליה רוב דס"ס מדין רובא הוא דשרי כנודע עוד הקשה הרב מההוא דאמרינן במציעא דנ"ו מעות שנמצאו כו' בהר הבית חולין ובירוש' בשאר ימות השנה חולין וטעמא דמילתא משום דאזלינן בתר רובא וכמו שפרש"י ומע' ב' בירוש' הוי דבר שיש לו מתירין וכמו שכתב רבינו סוף פ"ו מה' מ"ב ובפ"ק דפסחים אמרינן ר"י בר יאודה אומר תיבה שנשתמשו בה מעות חולין ומעות מעשר אם רוב חולין חולין הרי דאף בדבר שיל"מ אזלי' בתר רובא עכ"ד יע"ש והנה מה שהק' מההיא דתיבה שנשתמשו בה מעות חולין ומעשר ב' נר' דכפי מה שכתב רבינו ספ"ו מהל' הנזכר דין י"א וז"ל תיבה כו' הרי המעות מע"ש כו' מחצה למחצה חולין ע"כ הרי שלדעת רבינו אפי' במחצה על מחצה דהוי ס' שקול אפ"ה שרי וע"כ צ"ל דהיינו טעמא משום דהוי ס' דלא שכיח דמסתמא במעות מע"ש אדם מזדהר בהם לשומרן יפה הן אמת דבפ"ק דפסחים לא פורש האי דינא דמחצה למחצה מיהו מיסתייע דרב גובריה אמרה ואפשר דבגירסתו כך היתה וא"כ מהאי טעמא מתרצתא היא לדעת הר"ן דהתם לא משום דאזלינן בתר רובא גרידא הוא דהמעות חולין אלא משום דהוה ליה מיעוט דלא שכיח מדשרינן אפילו בס' שקול ודו"ק:
טעם המלך ד) לדעתי צריכין לחלק לדעת הרב המחבר בין רובא דליתא קמן לרובא דאיתא קמן. דאל"כ וכדעת המשנה למלך פ"ד מהלכות מעילה דהיינו טעמא דהר"ן משום דהוי דבר שיש לו מתירין. ומחמרינן מהאי טעמא עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר מה שאין כן בשאר איסורי דרבנן אף שהחמרנו לענין ביטול ברוב היינו טעמא דחשיבי לא בטלי כיון דאיתחזק משא"כ גבי כל דפריש מרובא פריש קשה לי על הר"ן טובא. דהא הר"ן בפ"ז דנדרים כתב הטעם דדשיל"מ משום דהוי מין במינו כיון דהוי היתר בהיתר תינח בביטול דהוי כאן איסור א"כ איסור הזה אינו בטל מטעם מין במינו אבל לענין כל דפריש מרובא פריש דאמרינן מרובא הוא ואין כאן איסור כלל. מאי מין במינו שייך כאן ולכאורה קושיא זאת עצומה היא על הר"ן ולא ראיתי מי שהרגיש בזה גם מורי בעל הצל"ח הביא דין זה של הר"ן פסחים (ז' א') והאריך בו והקשה כל הקושיא שהק' עליו המ"ל שם פ"ו מהלכות מעילה והוא לא ראה המשנה למלך כלל אמנם בזה לא הרגיש והדבר צריך ביאור. וע"כ צריך לומר דהר"ן סובר ודאי עיקר החומרא היה לכתחילה לענין ביטול ומשום מין במינו. והשתא דהחמירו חכמים משום דבר זה. עשאו חכמים דבר שיש לו מתירין ככל שארי איסורי דרבנן דאמרו שלא בטלו ולא פלגי ביה כלל וכמו בשאר איסורי דרבנן לא אמרינן כל דפריש מרובא פריש ה"נ גבי דבר שיל"מ ולפ"ז מוכח כדברי המחבר פה דבכל איסורי דרבנן כגון ב"ח וחתיכה הראוי להתכבד וכדומיהם לא אמרי' כל דפריש ואם כן קשה ממתני' זבחים. וע"כ החילוק שנחלק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן. וכן מוכח מדברי הרמ"א סימן תקי"ג דכתב להחמיר גבי ביצים שהביא הנכרי וכדעת הר"ן שאף שהוא רוב מ"מ כיון שהוא דבר שיש לו מתירין לא סמכינן ארובא ואם כן קשה על הרמ"א דא"כ אמאי אינו משיג הרמ"א בי"ד סי' ט"ז כשהביא המחבר דעת הרא"ש שהבהמה שנשחטה אמה היום ונתערבה מכין אותן וטורדתן והרי הרב מש"ל פ"ז מהלכות מעילה העלה לדעתו. שהר"ן שהחמיר בביצים והרא"ש שפירש שמכין אותן וטורדתן. דעות חלוקות המה. דהא או"ב דשיל"מ הוא וכמו שכתב המחבר פה. ואם כן קשה דברי רמ"א אהדדי דהתם בי"ד סימן י"ו שתיק לדברי המחבר ומדשתיק אודויי אודי ליה והכא נקט להחמיר כדברי הר"ן וע"כ היינו נמי כהמחבר דהתם היינו טעמא כיון דהוי רובא דאיתא קמן. ולפי מה שהעלתי במקום אחר לתרץ הר"ן דהקשה עליו הרב פני יהושע לדעת הר"ן דטעמא דדבר שיל"מ. משום דהוי מין במינו. תינח תערובות אמנם קשיא לן מדרב אשי דאמר ביצה [ד א] ספיקא נמי אסור משום דהוי דשיל"מ. מאי שייך לענין ספיקא דבר שיל"מ ופה לא שייך למדחי כסברתינו לעיל דלא חלקו רבנן כיון דאסרו התערובות א"כ לא חלקו משאר דברים שאסרו התערובות דהכא לא שייך למימר הכי דלא מצינו שאסרו רבנן ספק בחתיכה הראוי להתכבד או דבר שבמנין ובעלי חיים וכדומה ואדרבא בכולם מותרין ספק דרבנן ולכן אמרתי דהר"ן נמי סובר כדעת רש"י דבדבר שיש לו מתירין איכא טעמא עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר אלא דהיה חוכך בזה לענין ביטול דהא אם נתערב איסור בהיתר הא כתב רש"י ופוסקים פר' ג"ה דנהפך האיסור להיות היתר. והתורה אמרה אחרי רבים להטות היינו שפרח האיסור לגמרי ואם כן איך שייך לומר עד שתאכלנו באיסור הא התורה התירה ועשאו היתר תיכף כשנפל לתוך האיסור וכן נחית לסברא הזאת רבן של ישראל בפלתי ע"ש היטב:
ואומר אני דבאמת לכך היה הר"ן מחדש סברא אחריתי. והיינו טעמא דאינו בטל משום דהוי מין במינו והשתא זיל לאידך גיסא כל זאת לענין תערובות דתיכף נתבטל בנפילה ואין כאן איסור כלל לא שייך למימר עד שתאכלנו באיסור דהא אין כאן איסור אמנם לענין ספק שפיר דמי אף שבשאר איסורי דרבנן אזלינן להקל וסמכינן על צד הקולא שבו הכא אזלינן לאידך גיסא לצד החומר כי הלא יש היתר לאיסור ומדוע נסמוך על הספק ודוק וכמו כן נמי לענין כל דפריש מרובא פריש אף שסמכינן על הרוב מ"מ הרי יש מיעוט בעולם ולא יכולין למימר שאין כאן איסור כלל הא יש איסור בעולם ולא שייך פרח איסורא לגמרי אלא שהתורה אמרה לסמוך על הרוב ולומר שמרובא בא. מ"מ הרי יש מיעוט איסור ואיסורא דהאי מיעוט להיכן אזלא ולא שייך למימר פרח איסורא. לכן החמירו החכמים ואמרו דלא סמכינן על כל דפריש מרובא פריש דעד שתאכלנו על סמך כל דפריש אכול למחר ואף שאם הוא ממיעוט מותר ועיין באסיפת זקנים ב"מ [ז ב] דכתב נמי דרוב ומיעוט נקרא ספק אלא דהתורה התיר האי ספק ע"ש היטיב ועיין עוד מזה ה"ל מ"ש פ"ב הארכנו:
מעשה חושב (קטו) והנה כל החלוקות הללו הוי דשיל"מ כו' ואם כן היכי קאמר בתוספתא כו'. למ"ש הרמב"ן במלחמות בפ"ב דפסחים דחכמים פליגי עלי' דר"ש וס"ל דדבר שיש לו מתירין בטיל י"ל דהך תוספתא אתיא כותייהו ולק"מ (והיינו לענין מעשר שני ומעשר עני ושביעית דטבל טבול לתרומה גדולה הוא במשהו מטעם דכהיתרו כך איסורו דהא חטה אחת פוטרת כל הכרי דבזה אפילו ר' יוחנן מודה כדאמרינן בשלהי מסכת ע"ז ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו כל איסורים שבתורה בששים חוץ מטבל כו'):
(קטז) ולע"ד אפשר ליישב ולומר דהתם שאני משום דהוי ס"ס כו'. זה תמוה דהרי הר"ן בריש ביצה דף נ"ב ע"ב כתב דצריך עיונא אם ס"ס בדבר שיש לו מתירין מהני אפילו באיסור דרבנן ולפ"ז הרי מתוספתא הנ"ל מוכח דס"ס מהני וכיון דס"ל להר"ן דרוב ביצים אינן בני יומן א"כ סוף סוף בביצה הוי ס"ס מכח רובא דזהו הס' השני דוק ותשכח. ולדברי הגאון המחבר ז"ל הרי כה"ג חשיב מיעוטא דמיעוטא ומאי מקום לספיקו של הר"ן בריש ביצה הנ"ל:

תוכן העניינים

שער המלך על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה