שער המלך על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב· רבי יצחק נוניס בילמונטי
פרק ד · הלכה ו
ומותר לעשן תחת הפירות כדי שיוכשרו לאכילה כו'. וכ' ה"ה מחלוק' אמוראים בגמ' כו' ואמרי' התם ר"י אמר ע"ג גחל' אסור ע"ג חרס מותר ורב' אמר אפי' ע"ג חרס נמי אסור משום דקא מוליד ריחא ופרש"י דקא מוליד ריחא שנכנס בחרס שלא היה בו ריח ואסור מדרבנן כו' ויש לדקדק דאמאי לא כ' רש"י משום דקמוליד ריחא בפירות עצמן וס"ל דאסור משום דאינו שוה לכל נפש ומכח זה היה נראה להוכיח שדעת רש"י כמ"ש מוהר"ץ אשכנזי סימן צ"ד דבאוכלין ומשקין אין בהן משום מוליד ריחא ושלא כדעת הרב ט"ז סימן תקי"א ס"ק ח' שכתב שאותן שנוהגין להטיל שמן של ריח בתוך המים בי"ט לצורך נט"י לכהנים איסורא קא עבדי דמולידין ריח במים יע"ש ויש ליישב דהכריחו לרש"י לומר דה"ט משום דמוליד ריח בחרס ולא משום אוליד ריחא בפירות גופייהו משום דק"ל דכיון דרבא ס"ל דאפי' איסורא דרבנן דאוליד ריחא לא שרינן משום דאינו שוה לכל נפש א"כ אמאי אצטריך רבא לומר דע"ג חרס אסור מטעמא דאוליד ריחא ת"ל מטעמא דהבערה דאע"ג דהבערה כלאחר יד הוא וליכא איסורא דאורייתא מ"מ איסורא דרבנן מיהא איכא ואיהו הא ס"ל דאיסורא דרבנן נמי לא שרינן משום הכי הוצרך רש"י ז"ל לומר דס"ל לרבא דמשום הבערה לית לן למיסרי כיון דאינו אלא איסורא דרבנן וההבערה גופא הוה ליה צורך אכילה שפיר אית לן להתיר והילכך טעמא דאוליד ריחא נמי דקאמר רבא ע"כ לאו היינו משום אולידי ריחא בפירות גופייהו דכיון דלצורך הפירות הן לית לן למסרי כי היכי דלא אסרינן מה"ט מטעמא דהבערה אלא היינו טעמא משום דמולידין ריחא בחרס דכיון דמה שמולידין ריחא בחרס אינו לצורך הפירות שהרי אם היה באפשר שלא יולידו ריחא בחרס אפי' הכי הפירות הרי הן קולטין טעם הריח בלאו הכי משום הכי לא שרינן איסורא דמוליד ריחא בחרס כיון דאינו לצורך הפירות כנ"ל. עוד כתב הט"ז שמדברי רש"י שכתב בסמוך סחופי כסא אשיראים וז"ל לכפות כוס מבושם על השיראים של מלבוש להכניס בהם הריח משמע דסבירא לי' דדוקא כשמכוין להכניס הריח אבל אם אינו מכוין שרי וכ"כ רש"ל בפרקין סי' ל"ב ותמה על מוהריב"ל שאוסר אפי' בשאינו מכוין יע"ש:
ויש לתמוה עליו שכפי דבריו נמצאו דברי רש"י סותרים שהרי כתב דטעמא דרבא שאוסר ע"ג חרס היינו משום דמוליד ריח בחרס אע"ג דאינו מכוין להוליד ריח בחרס וכן תמה עליו הרב מגן אברהם סק"כ וכתב שנ"ל עיקר כדברי מוהרי"ל ורוקח דאפילו באינו מכוין נמי אסור ולע"ד נראה שדין זה במחלוקת הוא שנוי דלפי פירוש רש"י ז"ל לקמן שפי' דטעמא דרבא דאמר ע"ג גחלת מותר מידי דהוי אבישרא אגומרי היינו משום דס"ל דשוה לכל נפש הוא והילכך אע"ג דאיכא משום כבוי והבערה ואולודי ריחא שרי מידי דהוי אבישרא אגומרי יע"ש נראה דס"ל דאע"ג דאינו מכוין אפילו הכי אסור ואף רבא דשרי אינו אלא מטעמא דשוה לכל נפש אמנם לפי מ"ש הר"ן לדעת הרי"ף דה"ט דרבא דשרי אע"ג דאינו שוה לכל נפש לפי שאין כאן כיבוי שסופו מבעיר וכיון שכיבוי אין כאן הבערה אין כאן ומשום אולודי ריחא נמי לא מיתסרא כיון שאינו מכוין להריח אלא להכשיר אוכלין וכן כתב הרמב"ן במלחמותיו יע"ש נראה בהדיא דס"ל דכל שאינו מכוין להריח שרי לדידן דקי"ל כרב ומהתימא על הרב מ"א דבסימן תקי"א סק"י כתב בפשיטות כפי' הר"ן והרמב"ן ז"ל ואילו בסימן זה הסכים לדעת הרוקח ומוהרי"ל דאפי' באינו מתכוין אסור ואף לדעת רש"י אפשר לומר דע"כ לא כתב רש"י ז"ל דמשום אולידי ריחא דחרס אסור אף ע"ג דאינו מתכוין ליתן ריח בחרס אלא משום דהא מיהא בעישון זה הרי הוא מכוין לאולידי ריחא שיקלטו הפירות טעם הבושם והילכך אע"ג דאינו מכוין שיקלוט החרס אפי' הכי אסור אמנם כל שאינו מכוין לאולידי ריחא כלל וכההיא דמוהריב"ל אף רש"י ז"ל יודה דשרי ובהכי ניחא שדברי רש"י בד"ה סחופי כסא שכתב להכניס בהם הריח באו בדקדוק וכמו שדקדק הט"ז ולענין הלכה נ"ל כי הסומך לדעת רש"ל לא הפסיד כי יש לו סמוכות מדברי הר"ן ז"ל והרמב"ם שכתבנו ועיין בפר"ח ז"ל בלקוטי א"ח סי' תקי"א כנ"ל ודו"ק:
מעשה חושב (קיד) ואע"ג דבגרסא דידן גרסינן ר' יהושע כו' הר"ש כו' הביא גירסת ר' יהודה כו'. ועוד ראי' מהא דקדמו דברי ר"מ לדברי ר' יהושע והרי ר"מ תלמיד דרע"ק הי' ור' יהושע רבו של רע"ק וכן הגיה הגאון מו"ה וואלף באסקאוויץ בעהמ"ח ס' סדר למשנה בש"ס שלו ולא ידענא אמאי לא הביא בהגהתו שם דכן הוא בשיטה מקובצת וכ"ה בר"ש פ"ד מכלים. וכן מצאתי דרך מקרה בצל"ח ביצה דגריס כן ע"פ התוספתא אשר מצא וגריס דתניא. ונעלם ממנו ג"כ דברי הר"ש ושיטה מקובצת הנ"ל: