אור ברסלב

שער המלך על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב· רבי יצחק נוניס בילמונטי

פרק ג · הלכה ג

הלכה ב

השוחט בהמה בי"ט מותר לו לתלוש כו'. כתב הטור סי' הנז' וז"ל כתב הרמב"ם השוחט בהמה בי"ט מותר לתלוש הצמר לעשות מקום לסכין כו' אבל בעוף לא ימרוט הנוצה כו' ור"י פסק כדברי רבי' אלא שהוסיף אף בתלישת הצמר לאוסרו אלא אם כן אינו מתכוין לתולשו אבל במתכוין אסור ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש עכ"ד:
וראיתי להר"ב בני שמואל דף קל"ו ע"ב שהקשה שדברי הטור סתרי אהדדי שכאן הסכים לסברת ר"י שכתבו התוס' בפ"ג דבכורות דכ"ד ע"ב ד"ה והיינו טעמא דתולש בידים אפילו נימא דתולש לאו היינו גוזז אסור מדרבנן גזירה אטו גוזז ולעולם תולש דקתני מתני' היינו באינו מתכוין שמפנה את השער מכאן ומכאן ואינו חושש שמא יתלוש והכריחו הדבר מהא דאמר רב כנגדו בי"ט מותר ופרכינן עלה התם מהא דאמר רב הלכה כר"י דאמר דבר שאינו מתכוין אסור ומשני דה"ט דרב משום דתולש לאו היינו גוזז ובי"ט היינו טעמא דשרי משום דהוה ליה עוקר דבר מגידולו כלאחר יד ואם איתא דאי סבירא לן תולש לאו היינו גוזז תולש דקתני מתני' הויא במתכוין היכי שרי כנגדו בי"ט מתכוין משום כלאחר יד אלא ודאי דתולש דמתני' באינו מתכוין והלכך כיון דאפילו מתכוין אינו אסור אלא מדרבנן משום דהוי כלאחר יד בשאינו מתכוין התירו וכ"כ הרא"ש שם ואילו בי"ד סי' ש"ח הסכים לסברת רבינו שכתב וז"ל וכשבא לשוחטו יכול לתלוש הצמר של מקום השחיטה כדי לעשות מקום לשחיטה וכן הקשה הר"ב לחם חמודות יע"ש:
וראיתי להר"ב מ"א ס"ק כ"ג שתי' וז"ל וי"ל שדעת הטור והש"ע דבבכור מותר לכתחילה לתלוש דתולש לאו היינו גוזז ובי"ט אסור דהו"ל עוקר דבר מגדולו כמ"ש התוס' עכ"ד. ואיני מבין דבריו דהא כיון דס"ל דתולש דקתני מתני' גבי בכור היינו תולש בידים משום דתולש לאו היינו גוזז א"כ ע"כ לומר דבי"ט נמי מותר משום דהו"ל עוקר דבר מגידולו כלאחר יד ומשום שמחת יום טוב התירו שהרי רב קאמר כנגדו ביום טוב מותר ומשמע היינו בתולש בידים דומיא דבכור ולכן נראה לי לומר דס"ל להטור דע"כ הא דבעי מיניה דרב מר"ה כנגדו בי"ט מהו ורב דקאמר כנגדו בי"ט מותר ע"כ דס"ל דתולש דקתני מתני' היינו באינו מתכוין מדחזינן דלא קמבעיא להו אלא דוקא ביום טוב וכן ממה שהתיר רב ביום טוב משום דהוי כלאחר יד וכמו שהכריחו התוס' אלא דס"ל להטור דמדחזינן בתר הכי דקאמר התם אמר רב אסי אמר ר"ל ל"ש אלא ביד אבל בכלי אסור ופרכינן עלה בגמ' ממתני' דקתני עושה מקום בקופיץ ומשני תני לקופיץ משמע דס"ל לרב אסי ור"ל דתולש דקתני מתני' היינו בידים משום דלא גזרו אטו גוזז ומש"ה הוא דקאמר דבכלי אסור משום דדמי לגוזז ואיכא למיגזר אטו גוזז וכן נראה ממ"ש הטור בי"ד סי' הנז' אבל בכלי אסור שנראה כגוזז משמע דמדינא לא הוי גוזז דאי ס"ל דתולש דמתני' היינו בשאינו מתכוין משום דסבירא ליה דשא"מ מותר באיסורא דרבנן וא"נ אפילו באיסורא דאורייתא לאבע"א דקאמר התם דר"י בן המשולם לא ס"ל כרב אם כן אפילו בכלי נמי שרי דדחיקא מילתא לומר דכשהוא מפנה בכלי הו"ל פסיק רישיה וכמו שכן צ"ל לדעת התוס' ז"ל דהא אין להכחיש המוחש:
וכבר ראיתי להרב מ"א שנתקשה מזה למ"ש מור"ם ז"ל שם אמ"ש הש"ע השוחט בהמה ביום טוב כו' אלא מפנהו ומושכו אילך ואילך כתב מור"ם ז"ל שם בידו והק' עליו הרב הנז' דהרב"י לא כתב כן אלא לרבינו שמתיר לתלוש את השער בידים ולכן דוקא בידו שרי אבל בכלי לא דהוה ליה גוזז אבל בש"ע פסק דלא שרי אלא לפנות את השער משום דהו"ל דשא"מ ואם כן אפילו בכלי מותר לפנות יע"ש ואין דבריו מובנים שהרי לדעת התוס' והרא"ש ז"ל שכתבו דתולש דמתני' היינו בשאינו מתכוין ע"כ לומר דס"ל דאפילו בכלי אסור לפנות משום דהוי פסיק רישיה שהרי הרא"ש ז"ל הביא הא דר"ל להלכה ואם כן מה לו עם מור"ם ז"ל גם מהא דאיבעיא לן התם אמתני' דקתני וכן תולש את השער לראות בו מקום מום אי לכתחילה קאמר או בדיעבד משמע דסתמא דתלמודא השתא סבירא ליה דתולש דמתני' בידי' קאמר ומשום הכי מבעי' ליה אי לכתחילה קאמר או דיעבד דדוקא בשוחט את הבכור משום צורך שחיטה התירו אבל לראות בו מום לא התירו תולש בידים משום דאיכא למיגזר אטו גוזז והתוספות ז"ל שם הרגישו מזה וכתבו דלאו לכתחילה שיתלוש בידי' קאמר אלא באותו ענין שהתרנו משום שחיטה נתיר נמי לכתחילה לראות בו מום או דיעבד כלומר דאם הסיר את השיער לא יזיזנו אבל לפנות את השיער לראות בו מקום מום אסור יע"ש אמנם הטור ז"ל לא ניחא ליה בהכי דהא כיון דטעמא דמתני' משום דהוה ליה דבר שא"מ משמע ודאי דאפילו לדבר הרשות שרי כי היכי דס"ל לר"ש בעלמא כההיא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן וכההיא דגורר אדם מטה כסא וספסל ואפילו לתירוצא קמא דמשני תלמודא דר"י בן המשולם כרב ס"ל דדבר שא"מ באיסור דאורייתא אסור והכא ה"ט משום דה"ל עוקר כלאחר יד דאינו אסור אלא מדרבנן ובאיסורא דרבנן מודה ר"י דדבר שא"מ מותר אין לחלק בין היכא דאיכא צורך מצוה להיכא דליכא דהא דבר שאינו מתכוין באיסורין דרבנן לר"י כאיסורין דאורייתא לר"ש וכי היכי דס"ל לר"ש דאפי' לדבר הרשו' שרי ה"נ לר"י וההיא דגורר אדם מטה כו' דאסר ר"י כבר כתבו התוס' בתי' ב' דהיינו משום דמתקן מצד אחד דמשוי גומות משמע הא לאו הכי שרי ר"י אפילו לדבר הרשות ואם כן מאי קא מבעי' ליה לתלמודא אי לכתחילה או דיעבד אלא ודאי תלמודא השתא ס"ל דתולש דמתני' בידים קאמר והיינו משום דרב אשי ור"ל פליגי עלה דרב מדקאמר לא שנו אלא ביד אבל בכלי אסור וכמ"ש וכן מוכח קצת מדברי הרא"ש ז"ל שכתב בהא דבעו מיניה דרב כדברי התוס' ולא נרגש מהא דאיבעיא לן אי לכתחילה או דיעבד כמו שהרגישו התוס' משמע דס"ל דכל הך שקלא וטריא אינו אלא למאי דבעו מיניה מר"ה ולרב דאמר כנגדו בי"ט מותר אמנם לרב אסי ה"נ דפליג ארב דהשתא הא דאבעיא לן אי לכתחילה או דיעבד אתיא כפשטה למאי דס"ל לרב אסי ור"ל ומש"ה גבי בכור פסק הטור כרב אסי ור"ל דס"ל דתולש בידים דלא גזרו תולש אטו גוזז אמנם גבי י"ט כיון דאיכא איסורא דעוקר דבר מגדולו כלאחר יד פסק כדעת ר"י דדוקא בשא"מ מותר דהא רב דאמר כנגדו בי"ט מותר ה"נ מיירי בשאינו מתכוין כמ"ש ובהכי ניחא לי מה שהק' הרב מש"ל ז"ל בהל' מעילה פ"א דין י"א דבי"ד גבי בכור הביא הטור ז"ל הא דר"ל ואלו בא"ח השמיטו יע"ש:
אכן כפי מ"ש ניחא דבי"ד גבי בכור דסבירא ליה דתולש בידים הביא הא דר"ל וכתב דבכלי אסור משום דדמי טפי לגוזז אמנם בא"ח שהסכימה דעתו לדעת ר"י דדוקא באינו מתכוין דהיינו לפנות השיער מותר השמיט הא דר"ל משום דכיון שאינו מתכוין אפילו בכלי נמי שרי כנ"ל ודוק:
ודע דבפ' ראשית הגז דקל"ז ע"ב אמרינן התם אמתני' דקתני ראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים מנה"מ אר"ח אתיא גיזה גיזה כו' ונילף גיזה גיזה מבכור דתניא לא תעבוד כו' אין לי אלא שור בעבודה וצאן בגיזה מנין לתת את האמור של זה בזה ת"ל לא תעבוד ולא תגוז אמר תתן לו ולא לשקו אלא מעתה נוצה של עזים ליחייב בעינן גיזה וליכא ופרש"י והא תלישה היא שאין דרך לגזוז אלא לתולשן והדר פריך מאן שמעת ליה האי סבר' ר"י הא מודה ר"י במידי דאורחיה ופרש"י דכיון דאורחיה דעזים בתלישה כגיזה דמי אלא כדאמר ריב"ל לעמוד ולשרת דבר הראוי לשרת ע"כ הנה מסוגיא זו משמע בהדיא דהא דאמרי' תולש לאו היינו גוזז היינו דוקא בצמר רחלים וכיוצא אבל בצמר עזים וכיוצא דאורחייהו בתלישה כגיזה דמי וכיון שכן יש לתמוה על רבינו והטור שכתבו בסתם דהשוחט את הבכור תולש מקום השער מכאן ומכאן ולא חילקו בין בכור שור או כשב לבכור עז שהרי משמע דבבכור עז אסור לתלוש את השער משום דכיון דאורחיה בתלישה תולש היינו גוזז וכן נמי קשה למ"ש רבינו בה' אלו השוחט את הבהמה תולש את השער אבל אסור למרוט את העוף דלא חילק בבהמה גופה בין עזים לכבשים וצ"ע כעת ועיין בתוס' פ' ב"מ דף כ"ז ד"ה נוצה של עזים כו':
ודרך אגב אומר דק' טובא בסוגיא דפרק ראשית הגז דלפי האמת דנפ"ל דראשית הגז אינו נוהג אלא בצמר רחלים מדריב"ל א"כ קרא דתתן לו ולא לשקו ל"ל וכן ראיתי למוהר"ש אלגאזי ז"ל בס' גו"ה דנ"ד ע"ב שהק' כן והניחו בצ"ע ולע"ד אפשר לומר דכיון דריב"ל אצטריך למאי דאמרינן התם דף קל"ח ע"א כדי לעשות בגד קטן מנה"מ אריב"ל אמר קרא לעמוד ולשרת דבר הראוי לשירות ומאי ניהו כו' אם כן אי לאו קרא דתתן לו ולא לשקו הו"א דנילף גיזה גיזה מבכור ואהני ג"ש דלעמוד ולשרת דהו"א דסמיכות דלעמוד ולשרת לא אתא אלא לשעור הנתינה שיתן לו שעור בגד קטן. אמנם השתא דכתיב תתן לו ולא לשקו גלי קרא דלא נילף גיזה גיזה מבכור ואם כן איכא למעוטי נוצה של עזים מסמיכות דלעמוד ולשרת דדרשינן מיניה תרווייהו כנראה ודוק:
ובדברי רבינו ז"ל קשה טובא דבפ"א מה' מעילה ובה' אלו פסק כר"י בן המשולם דתולש לאו היינו גוזז ואלו בפ"י מהלכות בכורים דין ו' כתב וז"ל התולש צמר רחלים בידו ולא גוזז חייב בראשית הגז ע"כ משמע דס"ל דתולש היינו גוזז וכברייתא דפ' ראשית הגז דמוקמינן לה התם כרבנן דר"י וכן ראיתי להרב בני יעקב בהגהותיו על רבינו שנתקשה בזה והניח הדבר בצ"ע:
ולע"ד אפשר לומר דרבינו ז"ל קשיתיה הא דאמרינן בבכורות דף כ"ד ע"ב וכיון דאמר רב הלכתא בכוליה פרקין בר מפלוגתא הלכה כר"י בן המשולם ל"ל אי אמר הלכתא בכוליה פרקין ולא אמר הלכתא כר"י בן המשולם הו"א אדר"י בן המשולם קאי ומאי בכוליה פרקין דר"י תרתי אמר ופלוגת' דבריי' פלוגתא היא אשמועי' הלכה כר"י לאשמועינן כו' ופלוגתא דברייתא לאו פלוגתא היא ע"כ וקשה דהיכי קרי להא דר"י בן המשולם הלכתא בלא פלוגתא הא פליגי רבנן עליה גבי ראשית הגז דתניא התם השוטף את הרחלים חייב ואע"ג דברייתא היא התם והכא אמרי' דפלוגתא דברייתא לאו פלוגתא היא מ"מ אכתי קשה למאי דבעי תלמודא לומר אם אמר הלכתא בכולי' פרקין ה"א אדר"י בן המשולם קאי ופלוגתא דברייתא פלוגתא היא והיכי הוה מצינן למימר הכי דהא הא דר"י בן המשולם פלוגתא דברייתא היא והתוס' ז"ל בד"ה והיינו טעמא כתבו דלאו פלוגתא היא אא"כ נחלקו באותו דבר עצמו וכתבו עוד וכן צ"ל דהא בשוטף נחלקו ר"י ורבנן לענין ראשית הגז דאיכא למאן דמחייב אלמא מקרי גז צאנך וה"ק תולש דהיינו גוזז אם לא שנחלק בין שוטף לתולש עכ"ל רבינו לא ניחא ליה בהכי דהא ס"ס פלוגתא היא ואע"ג דלא נחלקו באותו דבר עצמו מ"מ הא בהא תליא גם לא ניחא ליה לחלק בין שוטף לגוזז מדחזינן בפרק ראשית הגז דפריך אלא מעתה נוצה של עזים לחייב ומשני התם לאו בר גיזה היא כלו' דאורחיה בתלישה והדר פריך מאן שמעת ליה הך סברא ר"י מודה ר"י במידי דאורחיה ואם איתא דבשוטף דוקא הוא דפליגי אבל בתולש אפילו רבנן מודו אם כן היכי קאמר מאן שמעת ליה האי סברא ר"י דמשמע דפליגי רבנן עלה הא בתולש רבנן מודו דלאו היינו גוזז אשר ע"כ הוכרח רבינו לומר דהא דר"י בן המשולם הלכתא פסיקתא היא ואפילו רבנן דסברי התם דשוטף את הרחלים חייב מודו הכא דטעמייהו דרבנן דמחייבי התם בראשית הגז דחששו חכמים פן יבא כל אדם לפטור את עצמו בכך וכדרך שאמרו גבי מירוח הגוי דחייב בתרומה משום גזירת בעלי כיסין כנ"ל ודוק:
והרא"ש כתב משם רבינו דמותר לתלוש נוצה של עוף לצורך שחיטה בי"ט דע"כ לא מבעיא לן אי שרי בי"ט או לא אלא תלישת צמר שאינו עומד לתלוש לאחר שחיטה הילכך כיון דמותר לשחוט בלא תלישה אי תליש הו"ל מלאכה שלא לצורך אוכל נפש אבל בעוף אע"ג דהיינו אורחיה ומתכוין לתלוש שרי דהא אי לא תליש ליה מחיים סופו עומד לתלוש לאחר שחיטה ואיכא חיובא בגוזז לאחר מיתה דתניא בתוספתא דשבת הגוזז מן הבהמה מן החיה אפי' מן השלח חייב כו' ועוד דקי"ל כר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור עליה הילכך אפי' לכתחילה שרי משום שמחת י"ט כו' והרא"ש ז"ל חלק עליו וכתב וז"ל ומ"ש דמותר לגזוז לצורך אוכל נפש מחיים כמו לאחר שחיטה לא נהירא לי דודאי לאחר שחיטה כיון דכבר הותרה לאכול וא"א לאוכלה בלא תלישה מותר לתולשה אבל בעוד שלא נשחטה כל מאי דעביד מכשירי א"נ דאפשר למעבד מאתמול הוא ואסור מידי דהוי שאסור להביא בהמה מחוץ לתחום כדי לשוחטה כו' ומידי דהוי שאם אין לו עפר מוכן לא יחפור בדקר ויכסה וימנע מלשחוט ומ"ש משום דהוי מלאכה שאצ"ל כתבתי לעיל בשם ר"י כו' יעו"ש:
והנה מה שכתב הרמב"ן דלאחר מיתה נמי חייב משום גוזז כ"כ נמי רבינו בפ"ט מה"ש דין ז' ומכאן קשיא לן למ"ש מרן כ"מ בפ"י מה' בכורים דין על מ"ש רבינו וז"ל אבל הגוזז את המתה פטור כתב מרן כ"מ תוספתא בפ' ראשית הגז וטעמא משום דלאו גז מקרי ולא צאן מיקרי וכ"כ הר"ב קרית ספר וז"ל אבל הגוזז את המתה פטור דמתה לא הויא בכלל צאן ואפשר נמי דמתה לאו דרכה בגיזה אלא בתלישה והכא גז כתיב עכ"ל ויש לדקדק דאם כן איך כתב רבינו דהגוזז את המתה חייב משום גוזז הא אין דרכה אלא בתלישה והו"ל גוזז כלאחר יד ומידי דהוי התולש צמר בהמה דפטור מה"ט דמשום דלאו אורחיה בתלישה ודוקא בתולש את העוף הוא דחייב משום דאורחיה בכך אשר ע"כ נראה דטעמא משום דלא מיקרי צאן כנ"ל ועל דברי הרא"ש ראיתי להרב מג"א ס"ק כ"ד שהק' וז"ל וקשה דאמרינן בביצה ד"ז ע"ב דסברי ב"ש שמותר לחפור ולשחוט ולכסות וקאמר ע"ז דרבה סבר אי איכא עפר מוכן אין אי לא לא משום דחיישי' דילמא מימליך ולא שחיט והכי אמרינן גבי הוצאה ולא אמרי' טעמא משום דלא שרי אלא לאחר שחיטה אלא ע"כ ק"ל דזה לא מיקרי מכשיר אלא א"נ בעצמו ועוד דהרא"ש גופיה כתב רפ"ג דביצה דצידה מותר משום דא"נ עצמו מותר אפי' אפשר לעשותו מאתמול אלא שאסור דדמי לעובדין דחול יע"ש משמע דלפני שחיטה שרי ומה שהביא הרא"ש ראיה מדאסרי ב"ה לחפור ולכסות קשה דא"כ מי שיש לו עפר תחוח למטה לישחוט תחילה ואח"כ יחפור לכסות אלא ע"כ טעמא דב"ה דאסור לכתחילה לדחות י"ט משום זה עכ"ד:
ולע"ד אין מכל אלה טענה על הרא"ש מה שהק' ממה שהתיר ב"ש לחפור אליבא דרב יוסף ומדצרכינן טעמא דרבה משום דילמא מימליך ולא אמרינן טעמא משום דלא התירו אלא לאחר שחיטה לק"מ שהרא"ש ז"ל לא כתב אלא במלאכה דאוריי' כגון תולש את הנוצה דחייב משום גוזז משא"כ בההיא דהרי מוקמי' לה התם בדאית ליה ד"נ דליכא אלא איסורא משום חופר גומא התם ודאי מודה הרא"ש ז"ל דהתירו מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מעי"ט משום שמחת י"ט אליבא דב"ש ומ"ש הרא"ש דאסור להביא בהמה מחוץ לתחום אע"ג דתחומין דרבנן איכא למימר דהיינו למאי דקי"ל כב"ה דאפילו באיסור דרבנן לא התירו כל שאפשר לעשותו מבע"י וא"נ דע"כ לא שרו ב"ה הכא אלא משום דמצטרפה בהדי מצות כסוי כמ"ש למעלה משם המאירי ומשום הכי הוצרכו בתלמודא לרבה לטעמא דממליך דאל"ה הוה שרי כדרך שהתיר לחפור אחר שחיטה אע"ג דאפשר לעשותו מבע"י מטעמא דאינו אלא איסורא דרבנן וכמ"ש התוספ' בד"ה וא"צ גם ההוא דמוליכין את הבהמה אצל טבח דשרו ב"ה ואסרו ב"ש מטעמא דילמא ממליך אינו אלא איסורא דרבנן גרידה משום טירח' שלא לצורך גם מה שהקשה ממ"ש הרא"ש דצידה מותר משום דא"נ עצמו מותר אם לא משום דדמי לעובדין דחול ל"ק לע"ד דלא הוצרך הרא"ש לטעם זה אלא ללידת דגים דלא מחסרי מידי דאסיפתם זו היא שחיטתם והרי הן ראויין לאכילה מיד כשצודה אותם וכמבואר בדבריו שם משא"כ הכא גבי תולש את הנוצה כיון שבשעה שעושה מלאכת התלישה לא הותר עדין באכילה שהרי לא נשחטה עדיין כל מאי דעביד מכשירי אוכל נפש הם כמ"ש הרא"ש גם מה שהקשה עוד דאם כן מי שיש לו עפר תיחוח למטה לשחוט תחילה ואחר כך יחפור לק"מ דהתם אע"ג דהמלאכה היא אחר שחיטה מ"מ המלאכה אינה באוכל עצמו אלא בעפר והו"ל מכשירי א"נ שאפשר לעשותן מבע"י ומש"ה אסרו ב"ה אע"ג דאין איסורו אלא מדרבנן משום דסבירא להו דכל שאפשר לעשותו מבע"י אפי' באיסור דרבנן אסור ומה שהוצרך הרא"ש לטעמא דכל מאי דעביד קודם שחיטה הוי מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מבע"י היינו גבי תולש את הנוצה דאע"ג דעושה מלאכה בא"נ עצמו כיון דהוי קודם שחיטה הו"ל מכשירי א"נ:
אמנם הכא גבי חפירת דקר כיון דהמלאכה אינה באוכל עצמו אע"ג דהוי אחר שחיטה מכשירי א"נ שאפשר לעשותן מאתמול הוא ומשו"ה אסרי ב"ה אך מאי דקשיא לי בדברי הרא"ש ז"ל הוא דאחר שכתב מידי דהוה שאם אין לו עפר מוכן לא יחפור בדקר ויכסה איך כ"ע ומ"ש משום דהוי מלאכה שאצ"ל כתבתי לעיל בשם ר"י דאין לדמות כו' דהא התם נמי בד"נ אינו אלא מלאכה שאצ"ל דחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה הוא ואפי"ה אסרי ב"ה וכן כתב הפר"ח ס"ק דאין להביא ראיה לדעת הרמב"ן מהא דשרו ב"ה לכסות בד"נ דאדרבא משם ראיה להפך מדלא התירו אלא בשחט אבל לכתחילה לא אע"ג דממנע משמחת י"ט ומהתימה על הרב ל"מ שכתב וז"ל ומה שלא התיר רבינו בעוף משום דהו"ל מלאכה שאצ"ל דהא מותר לכתחילה משום שמחת י"ט כמו חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה יש ליתן הטעם משום דאין התלישה צורך השחיט' כ"כ עכ"ד ואתמהא שהרי חופר גומא לא הותר לדעת רבי' לכתחילה כמ"ש ה"ה וכמ"ש למעלה ולפי דרכי' אפילו בדיעבד ועוד יש לתמוה שהרי דעת רבינו דמלאכה שאצ"ל חייב עליו כמ"ש בה"ש ולדעת הרמב"ן שכתב דמשאצ"ל התירו משום שמחת י"ט ואלו בד"נ לא התירו ב"ה לכתחילה והוא ז"ל הסכימה דעתו בשמעתין דהא דהשוחט לא מתחלפא וקי"ל כב"ה דאסרי אע"ג דהוי מלאכה שאצ"ל אפשר ליישב דס"ל דה"ט דב"ה משום דגזרינן דילמא זימנין דבעי כתישה וקא עביד מלאכה דאורייתא וכמ"ש רש"י בדף ט' ד"ה אבל התם וא"נ משום דד"נ לאו הכנה גמורה היא כמ"ש לעיל משם הרשב"א והילכך כיון דאיכא תרתי איסורי איסור חופר גומא והכנה לא התירו משום שמחת י"ט כנ"ל ותו לא מידי:
מעשה חושב (קה) אבל בעוף לא ימרוט הנוצה כו'. אני בעניי לא זכיתי להבין דברי הרא"ש והטור הללו אף מבלעדי הסתירה שהביא הגאון המחבר ז"ל בדיבור שאחר זה דהא למאי דפסקו כר"ש במלאכה שא"צ לגופה א"כ ביו"ט (אפילו אי אמרינן נמי דתולש היינו גוזז) ליכא איסורא דאורייתא דהא א"צ לגוף הצמר אלא דבעי לעשות מקום לקופיץ (והא דאמרינן בבכורות דה"ט דרב דס"ל דביו"ט מותר משום דהו"ל כעוקר דבר מגידולו כלאחר יד ולא קאמרינן התם משום דהו"ל מלאכה שא"צ לגופה היינו משום דרב ס"ל כר' יהודה דמלאכה שאצל"ג חייב עליה). וא"כ למאי דפוסק הטור בבכור כהרמב"ם דיכול לתלוש הצמר אפילו במתכוין אע"ג דבשאר איסורים ליכא להתיר משום מלאכה שא"צ לגופה כמ"ש התוס' שבת דף צ"ב ריש ע"א וגם לא שייך להתיר בכלאחר יד בשאר איסורים וא"כ לפ"ז הרי יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא דבבכור דלית בי' הנך תרי קולי ס"ל להטור דמותר לתלוש הצמר בידים אפילו במתכוין וביו"ט דאית בי' הנך תרי דרבנן דהיינו מלאכה שא"צ לגופה וכלאחר יד ס"ל להטור דבידים דהיינו במתכוין אסור ועיין מה שכתבתי לעיל על הגליון בריש הלכות שבת בדעת הטור לענין מלאכה שאצל"ג וצ"ע בהאי דאיתא בפ' כלל גדול דבשבת התולש כנף והמורטו חייב חטאת ובפ' הבונה בהא דליפות הקרקע הוא צריך:

תוכן העניינים

שער המלך על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה