אור ברסלב

שער המלך על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב· רבי יצחק נוניס בילמונטי

פרק ג · הלכה א

פרק ג

וכן בריה שהוא ס' כו'. ברייתא פ"ק דביצה וכתב הרא"ש וז"ל והא דאין שוחטין אותו לכתחילה וישמור את הדם עד הלילה ויכסנו לפי שאין שוחטין לתוך הכלים ואם ישחטנו על העפר יבלע בארץ ולא יהא רשומו ניכר דלא מסתבר שימנע משמחת י"ט לפי שאינו יכול לכסות את הדם לאלתר עכ"ל והקשה הרב פרישה ודרישה בחי"ד סי' כ"ח ס"ק ה' דצ"ע דהא איתיה בתקנתא שיתן מעט עפר בכלי ואז מותר לשחוט בכלי וכמ"ש סי' י"ח ותי' וז"ל ואפשר שגם בזה יש חשש מפני הרואה שיאמר שלוקח עפר לכסות בו הכוי בציווי חכם שהורה לו כן ויבא להתיר חלבו עכ"ד ואיני מבין דבריו דאם איתא דהרא"ש ז"ל אית ליה הכי אמאי הוצרך לטעמא דאין שוחטין בכלים דמשמע דאי שוחטין בכלים איתיה בתקנתא דישחוט לתוך הכלי והיל"ל בפשיטות משום דקי"ל דהשוחט צריך שיתן עפר למטה ואפי' בשוחט לתוך הכלי וכמ"ש רבינו בה' שחיטה וא"כ איכא למיחש מפני הרואים שיאמרו שלוקח עפר לכסות בו הכוי ויבא להתיר חלבו אלא ודאי שדעת הרא"ש ז"ל דאין לחוש לזה וא"נ דאכתי איתיה בתקנתא שיזמין עפר בתוך הכלי מעי"ט ולכן נראה עיקר מה שתי' הרב פר"ח סימן הנז' ס"ק ט' וז"ל וי"ל דאכתי חזי לעכו"ם ונראה דמקבל הדם לע"ז ואם נותן עפר הרבה אכתי איכא למיחש שיבלע הדם בתוכו עכ"ד יע"ש:
ודע שמדברי הרא"ש הללו נראה שיש להקשות למ"ש הרב פר"ח בקונטרס אחרון דף קכ"ח ע"ד על מ"ש הרב בית הלל וז"ל ראיתי מנהג רע בקצת מקומות שהשוחטים תיכף אחר השחיטה נותנים כלי תחת בית השחיטה ומקבלים הדם כו' ואנן קי"ל דאין שוחטין לתוך הכלי ואף שיש לחלק דדוקא כשהוא שוחט בתוך הכלי בתחילת השחיט' אבל מנ"ל לחלק זה הלא הרואה אחר כך שהוא מקבל בכלי תיכף אחר גמר השחיטה יאמרו מקבל הדם לזורקו לע"ז כו' וכתב עליו הרב הנזכר שאינו רואה שום ממשות בדבריו כו' ואין לנו לחוש לאחרים שלא ראו אותו שוחט שיאמרו שגם בשחיטה קיבל הדם בכלי לזורקו לע"ז שזו חששה רחוקה עכ"ד יע"ש ויש לדקדק עליו דאם איתא א"כ אמאי אין שוחטים את הכוי בי"ט הא איתיה בתקנתא שישחוט ואחר גמר השחיטה יקבל הדם בכלי ואי משום דם דבשעת שחיטה שנופל לארץ וטעון כסוי הא ליתא דהא קי"ל דא"צ לכסות כל הדם וא"צ להמתין עד שיצא כל הדם כמ"ש הטור סי' הנז' יע"ש ודוק ועיין בס' בית שלמה חי"ד סי' ט"ז ויתיישב קצת ודוק:
ודע דבגמ' פרכינן מברייתא הלזו לרב יהודה דאמר מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בה כל צרכו דאם איתא ליכסייה כדר' יהודה ושקיל וטרי התם טובא ומסיק אלא אמר רבא אפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא הכניס עפר לכסות בו צואה כו' פליגי בה ריב"ח ור"ז חד אמר כוי הרי הוא כצואה וחד אמר כוי אינו כצואה כו' ופרש"י ד"ה וחד אמר כוי אינו כצואה והמכניס עפר לכסות בו צואה אסור לכסות בו כוי דכוי לגבי צואה כס' לגבי ודאי כו' יע"ש ונראה שרש"י הוכרח לפרש כן משום דאזיל לשיטתיה שפי' בד"ה מותר לכסות בו צואה דהא נמי קרובה לודאי כו' וס"ל לרש"י דאפי' נהרבלאי דס"ל דמותר לכסות בו צואה מודו בכוי דאסור לכסות ותי' דרבא דאמר אפר כירה דעתו לודאי ואין דעתו לספק קאי נמי להנהרבלאי דאל"כ הו"ל לתלמודא למימר ולנהרבלאי דאמרי מותר לכסות בו צואה מאי איכא למימר ולתרוצי עלה תי' דרמי בריה דרב ייבא אלא משמע דאפי' לנהרבלאי נמי קאי תי' דרבא משום דבכוי מודו כ"ע ומש"ה הוצרך לפרש דמ"ש בגמ' פליגי בה כו' חד אמר כוי הרי הוא כצואה דהיינו כשהזמין עפר לכסות בו צואה אם מותר לכסות בו כוי או לא ומ"ש רש"י דכוי לגבי צואה כספק לגבי ודאי לאו למימרא דדוקא לגבי כוי חשיבא צואה ודאי אמנם אה"נ דלגבי דם צפור חשיבא צואה לגבי דם צפור כספק לגבי ודאי והמזמין עפר לכסות בו דם צפור אסור לכסות בו צואה דאם כן היכי קאמר עלה בגמ' תסתיים דרבא הוא דאמר כוי הרי הוא כצואה דאמר רבא הכניס עפר כו'. ומאי ראיה הא לגבי ד"נ ה"נ דמודה רבא דאסור לכסות בו צואה אלא ע"כ דמאן דס"ל כוי אינו כצואה הכונה לומר דצואה חשיבא כודאי והמזמין עפר לכסות בו דם צפור מותר לכסות בו צואה אמנם אין לפ' איפכא ולומר דש"ס ה"ק דכוי הרי הוא כצואה והמכניס עפר לכסות בו דם צפור אסור לכסות את הכוי וח"א כוי אינו כצואה ומותר לכסות את הכוי משום דאף ע"ג דס' הוא הא מיהא מדינא חייב לכסות מס' ואם כן כיון דמחייב בכסוי כודאי דעתיה נמי אכוי ומ"ש בגמרא ואזדא רבא לטעמיה כו' ר"ל דרבא משוי להו משום דס"ל כוי הרי הוא כצואה דהא מיהא ס' הוא ולעולם דלנהרבלאי דאמרי מותר לכסות בו צואה מכל שכן כוי ותלמודא ה"ק דהא דרבא דמשני אפר כירה דעתו לודאי ואין דעתו לס' היינו משום דאזדא רבא לטעמיה אכן לנהרבלאי לא קיימא הך תי' דרבא ואהא הוא דמשני עלה תירוץ דרמי בריה דר"י וכן ראיתי בשיטה כ"י למוהר"א לפאפא שכתב כן משם הר"ן דלנהרבלאי לא קיימא תי' דרבא משום דא"כ היכי קאמר עלה בגמרא תסתיים דרבא הוא דאמר כוי הרי הוא כצואה כו' הא מדרבא איפכא משמע דדוקא לכסות בו צואה אסור הא כוי ש"ד ולהא אפשר לומר דמשמע ליה לתלמודא דרבא ס"ל כוי הרי הוא כצואה דזה וזה ספק דאל"כ אדקאמר רבא הכניס עפר לכסות בו ד"נ אסור לכסות בו צואה לישמועי' רבותא אפי' בהכניס עפר לכסות בו כוי דאסור לכסות בו צואה משום דצואה לגבי כוי כס' לגבי ודאי אמנם אכתי הא ליתא דאמאי הוצרך תלמודא לאתויי מהך מימרא דרבא דלא ברירה מיל' כולי האי והול"ל בפשיטות תסתיים דרבא הוא דאמר כוי הרי הוא כצואה מדקאמר רבא אפר כירה דעתו לודאי ואין דעתו לס' דמשם באר"ה דס"ל דכוי הרי הוא כצואה כנ"ל ועיין בהרב שיורי כנה"ג סי' תצ"ח בהגהת הטור סק"ה שדבריו תמוהים וסתומים כמו שיראה המעיין:
מעשה חושב (קד) וכתב הרא"ש וז"ל והא דאין שוחטין אותו לכתחלה. לכאורה י"ל דהיינו טעמא דאין שוחטין לכתחלה משום דאיכא למיחש מפני הרואים אותו דשוחט ואינו מכסה ועי"ז יאמרו דכוי ודאי בהמה היא וא"כ אם יאכל מי אח"כ חלבה בשגגה יביא חטאת והו"ל חולין בעזרה אלא דבסוגיין מבואר דלא חיישינן לזה מהאי דפרכינן אהא דאמרינן גזרה משום התרת חלבו אי הכי בחול נמי ולפ"ז מאי קושיא היא נימא דבחול ע"כ צריך לכסות שלא יאמרו הרואים דודאי בהמה היא ויביא חולין בעזרה אם יאכל בשוגג מחלבה וכנ"ל דאי ספיקא איכא במילתא הו"ל למיטרח ולכסות ודקארי לה מאי קארי לה אע"כ דלא חיישינן כלל לאכילה מחלבו בשגגה. ברם עדיין י"ל ניהו דחששא דהתרת חלבו אלימא טפי מחששא דלהיפך שמא יאמרו דבהמה ודאי הוא באכילת חלבו בשוגג ג"כ מ"מ הא אפשר לומר דלכתחלה אין שוחטין גם מטעם חששא רחוקה זו אלא דז"א משום די"ל דס"ל להרא"ש ז"ל דכיון דבכל יומא דשוחט את הכוי אין מקבל דמו בכלי ועכשיו כששוחטו ביו"ט מקבל דמו בכלי ליכא כלל חשש זה של הרואים משום דבודאי יבינו שמקבלו בכלי כדי לכסותו בלילה:

תוכן העניינים

שער המלך על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה