שער המלך על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב· רבי יצחק נוניס בילמונטי
פרק א · הלכה ד
כל מלאכה שחייבין עליה כו'. הנה מדברי ה"ה שכ' ונראה טעם לשנים אלו ההוצאה לפי שאף היא באוכל ומשקה ואף ע"פ שהיא בדברים אחרים אמרינן מתוך כו' נראה לכאורה דס"ל שדעת רבינו דכל מלאכה שהיא באוכל ומשקה אמרי' מתוך והבערה אע"פ שאינה באוכל ומשקה גלי ביה קרא דאמרי' מתוך מיתור דביום השבת וכמ"ש ה"ה והקשה הפר"ח בסי' תצ"ה סק"א ממ"ש רבינו ז"ל ברפ"ד דין ב' וז"ל כשם שאין מכבין את האש כך אין מכבין את הנר ואם כבה לוק' כמי שארג את הבגד אע"פ שהכביה הותרה לצורך אוכל נפש כמ"ש רבינו בפרק הנזכר דין ו' כמבואר בדברי המ"מ פ"ג דין י' ד"ה אין שורפין ולא אמרינן מתוך שכתב וזה מתורץ בלשון רבינו שכתב שם שהכיבוי מלאכה שאין צורך אכילה בה כלל כלומר דאף ע"פ שלצלות הבשר ע"ג גחלים מתכבה האש אותו כיבוי אין בו צורך לצליה ול"ד להבערה שהיא צורך אכילה אלא דק' טובא ממתוק החרדל בגחלת שפירש"י בפ' ר"א דמילה שרגילין לכבות לתוכו גחלת דהתם הכביה עצמה היא צורך אכילה ואם כן אמאי לא אמרינן מתוך ולא לילקי עליה וגם זה מתורץ מדברי ה"ה שכ' דדוקא בהוצאה אמרינן מתוך לפי שאף היא באוכל כו' עכ"ד. ולכאורה דבריו תמוהים שהרי מתוק החרדל בגחלת של עץ לכ"ע אסור וכמ"ש רבי' שם בדין ו' ובגחלת של מתכת ה"ט דממתקין לפי שאין כאן כיבוי שאינו עושה פחם כמ"ש רש"י בפר"א דף קל"ג וכן תמה עליו מורינו הר"ב מ"ק זצוק"ל דק"צ ע"א יע"ש אמנם לע"ד נראה שדבריו צדקו יחדיו שהרי לפי גירסת הרי"ף שהביא בפ"ב דביצה דגריס ומ"ש מבישרא אגומרי התם ליכא כיבוי הכא איכא כיבוי הקש' עליו הרז"ה שם דכיון דכיבוי זה מחמת אוכל נפש הוא אע"פ שהוא כיבוי גמור אמאי לא שרי כשאר מלאכות ותי' הרמב"ן דכיון דכבוי זה אינו עושה אוכל באפייה ובישול אלא מתקן את האוכל הוה ליה כטחינת חטים וכיוצא דאסור יע"ש וא"כ לפי דעת רבי' דטחינת חטים וכיוצא אינו אלא מדרבנן משום דיכול לעשותם מעי"ט משמע ודאי דה"נ מתוק החרדל בגחלת אינו אלא מדרבנן אע"ג דאינו אלא תיקון אוכל שהרי התירו שחיקת תבלים בי"ט אע"ג דאינו אלא תיקון אוכל ואם כן קשה דאיך כתב רבי' דאם כבה לוקה מן התורה הא מן התורה הותרה כביה שלא לצורך במתוך אלא דמ"מ עיקר קו' ממיתוק החרדל בגחלת נראה דל"ק דהתם נמי הכביה עצמה אינה עושה אוכל אלא לחישת הגחלת וחמימותה עושה אוכל ואם היה באפשר שלא תכבה ה"נ היה מתקן את האוכל דומיא דבשרא אגומרא וכ"כ בשיטת כ"י להמאירי וכן משמע גם כן ממ"ש התוס' ביצה דכ"ג ד"ה ע"ג חרס בס"ד דכתבו דכיבוי לעולם אינו לצורך אוכל נפש יע"ש ועיין בב"ח סימן תק"ז ומ"מ בין לתי' הרב ז"ל דבכביה לא אמרינן מתוך משום דכביה אינ' לצורך אוכל נפש וא"נ משום דכביה עצמה אינה באוכל לפי דברי ה"ה ק"ל מהא דגרסינן בפ"ק דכתובות ד"ו גבי בעילה בתחי' בשבת ר"פ משמיה דרבא אמר בי"ט שרי בשבת אסור אמר ליה ר' פפי לרב פפא מאי דעתך מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה שלא לצורך אלא מעתה מותר לעשות מוגמר בי"ט דמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך והשתא מאי ק"ל הא מוגמר בי"ט איכא משום מכבה כמ"ש רבינו ובמכבה לא אמרינן מתוך ולפי גרסת הרי"ף אפשר לומר דס"ל לר"פ דבמוגמר ליכא משו' כיבוי כיון דסופו להבעיר וכרבא דאית ליה הכי התם דאמר אף ע"ג גחלת מותר וכמ"ש הר"ן שם דרבא פליגא אדרב הונא דא' אסור מפני שמכבה אלא שמדברי רבינו נראה דלא גריס כגיר' הרי"ף וכמ"ש הרב ל"מ בפ"ג דין י"ב יע"ש:
וראיתי להרב הנז' שם שהוק' לו כקו' הפר"ח דאמאי לא אמרינן מתוך בכבוי ותירץ דבישרא אגומרי הוי כיבוי כלאחר יד ומשום הכי לא אמרינן מתוך שהותרה כבוי כלאחר יד הותר נמי כבוי בידים יע"ש. ולפי תי' קשה ממיתוק החרדל דהתם הוי כיבוי בידים ומשמע דמן התורה מותר כטחינת חטים וכיוצא כמ"ש ואולי יש לחלק דאף ע"ג דבטחינת חטים ושחיקת תבלין ס"ל לרבינו דמותר מן התורה היינו משום דהמלאכה היא באוכל עצמו מה שאין כן מיתוק החרדל דמלאכת הכביה אינה נעשית באוכל אסור מן התורה ואף על גב דבישרא אגומרי הכבוי אינ' נעשית באוכל התם היינו משום דהוי כבוי כלאחר יד אבל כיבוי בידים אפילו לצורך אוכל נפש אסור מן התורה מיהו מ"ש עוד הרב הנז' ליישב לדעת ה"ה שכתב בפ' זה דין ה' שדעת רבינו דמכיון שבקצירת חטים וכיוצא אין הפסד אע"ג דבתלישת ירק ושאר פירות יש הפסד לא רצו להתיר התלישה שהיא תולדת קצירה לחצאין וה"ק דא"כ בישר' אגומרי אע"ג דלא אפשר מעי"ט יהא אסור כיון שהכיבוי נאסר ותי' דלא דמי דבשלמא בתלישת ירק אמרינן דכיון דנאסר קצירה שהיא לצורך אכילה נאסרה תלישת ירק אע"פ שהיא לצורך אכילה משום דלא פלוג רבנן אבל לא נאמר בעבור דין דמשום שנאסר שלא לצורך אכילה יהא אסור כיבוי לצורך אכילה כיון שהם שני ענינים חלוקים נראה דליתא שהרי מיתוק החרדל בגחלת כבוי לצורך אכילה היא ואפי' הכי אסורה וא"כ אמאי לא אמרי' דכיון דאסרו כבוי גחלת של עץ לצורך אכילה לא פלוג רבנן ובישרא אגומרי נמי יהא אסור ולעיקר קושייתו נראה לומר דלא דמי דבשלמא בקצירה איכא למימר דכיון דנאסרה קצירת חטים בידים לצורך אוכל נפש נאסרה נמי תלישת ירק בידים לצורך אוכל נפש אף ע"ג דלא אפשר משא"כ בכיבוי ליכא למימר כיון דאסרו כבוי מתוק החרדל יהא אסור בישרא אגומרא דכבוי גחלת בחרדל הוי כבוי בידים וכבוי בשרא אגומרי הוי כבוי מאליו וכלאחר יד כנ"ל פשוט:
עוד הק' הפר"ח ממ"ש רבינו בפ"ה דין ה' והלש עיסה מערב י"ט אין מפרישין ממנה חלה בי"ט וכן אין שורפין קדשים בי"ט ששריפת קדשים שנטמאו מ"ע ועשיית מלאכה שאינה לצורך אכילה עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה את ל"ת ועשה ולפי דעת ה"ה קשה דאמאי לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך כו' וכן הק' הרב ל"מ ז"ל שם ותי' דס"ל לרבינו דלכם אהדרי' לאיסוריה דלא אמרינן מתוך וטעמא דהואיל הדר אפקיה והכל משום דליכא טעמא דהואיל שהרי אסור בהנאה יתיב בדוכתיה יע"ש ודבריו תמוהים שא"כ קש' היכי אמרינן בגמרא אברייתא דהשוחט עולת נדבה בי"ט לוקה ב"ש היא הא אפילו כב"ה מצי אתי משום דלכם אהדריה לאיסוריה קמא וטעמא דהואיל לא שייך בשוחט עולת נדבה ומהתימא עליו שסותר את עצמו שבפ' זה הוק' לו כן ותי' דס"ל לר"י בר אבדימי דכיון דשייך טעמא דהואיל בכל מקום אמרינן מתוך שהותר לאו זה בכ"מ משום הואיל הותר נמי אפי' היכא דליכא טעמא דהואיל ואינו עובר בל"ת יעו"ש וא"כ כיון שרבי' ז"ל פסק כב"ה דאמרי' מתוך בהוצאה איך כתב דשרפת קדשים בי"ט איכא עשה ולא תעשה הא ליכא אלא עשה:
עוד תי' הרב הנז' דשאני שריפת קדשים דאחשבי' רחמנ' מלאכה דכתיב באש תשרף ואפילו לצורך אכילה כגון הדלקת נר בי"ט אסור וכמ"ש רש"י בפרק א"נ דכ"ז ע"ב ד"ה חלה שנטמאה וכ"כ הר"ן שם יע"ש ולע"ד ק"ל דא"כ היכי אמרינן בפ"ק דפסחים ד"ה אמר רבא ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה וש"מ לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך והשתא לפ"ז היכי שמעינן מדר"ע דלית ליה מתוך שאני התם דכיון דס"ל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה רחמנ' אחשבי' להבערתן ומשום הכי אסור בשרפת קדשים אלא ודאי ע"כ לומר דה"ט דאחשביה רחמנ' לשריפתן לא אהני לן אלא לומר דאפי' לצורך כגון הדלקת נר וכיוצא אסור משום דכיון דמדאורייתא בעי שריפה ובלאו הכי היה צריך לשורפו חשיבא כשלא לצורך ובטיל ליה צורך הדיוט אצל גבוה וכמ"ש התוספות שם בד"ה ועל החלה משם ריב"א ומשום הכי לדעת התו' דבעי צורך היום קצת א"ש מאי דקאמר רבא ש"מ מדר"ע דלית ליה מתוך דאי אית ליה מתוך אע"ג דחשיבי הבערה שלא לצורך אכילה משום דרחמנ' אחשביה לשריפתן מ"מ לישתרי ליה מטעם מתוך כיון דאיכא צורך היום קצת שמצוה עליו לבערו בו ביום משא"כ שריפת קדשים דאי אמרינן דבטיל ליה צורך הדיוט כיון שמוטל עליו לבערו חשיבה הבערה שלא לצורך כלל כיון דיכול לשורפו למחר ועיין בס' מ"ק דף ס"א ע"ב ואף על גב דנדרים ונדבות ממעטינן להו מקרא דלכם ולא לגבוה אף ע"ג דליכא צורך היום קצת כדי שלא יהא שלחנך מלא ושולחן רבך ריקם כמ"ש התוס' בפ"ק די"ט ד"ה דלמא שאני התם דגלי בי' קרא דלכם ולא לגבוה דלא חשיבה מה"ט צורך היום קצת מה שא"כ בביעור חמץ דליכא קרא למעוטי אי הוה ס"ל דאמרינן מתוך הוה שרי אמנם לדעת רש"י ורבי' דאמרינן מתוך אפילו בשאין בו צורך כלל קשה דמ"ט אין שורפין קדשים בי"ט ואי משום דרחמנ' אחשביה לשריפתן האי טעמא לא אהני אלא לומר דחשיבה שלא לצורך כמ"ש וכיון דהבערה שלא לצורך שרי מטעם מתוך ה"נ לישתרי ושמא י"ל דרבא ה"ק דש"מ מדר"ע דבמידי דטעון שריפה לא אמרינן מתוך והשתא ניחא דבפ"ק דביצה ל"ק דברייתא דהשוחט עולת נדבה בי"ט לוקה ר"ע היא והתוספות כתבו דה"ה דהו"מ למימר ר"ע היא אכן לפי זה בההיא דהשוחט עולת נדבה בי"ט אפי' ר"ע מודה דאמרינן מתוך וזה נר' שהוא דעת הרשב"א בתשובה סימן ע"א וזה דוחק ובס' מ"ק בפ"ג מה' חו"מ דין ה' תי' דה"ט דשריפת קדשים דהוי עשה ולא תעשה ולא אמרי' מתוך משום דבישרא אגומרי הוי מכבה ובכיבוי לא אמרינן מתוך כמ"ש לעיל יע"ש ולע"ד נראה דליתא להאי תי' ואמינא לה ממ"ש רבינו ז"ל בפ"ט מה' שבת דין ה' הניח בשר על גבי גחלים אם נצלה בו כגרוגרות חייב כו' נתבשל בו חצי בישול מצד אחד פטור ע"כ ולפי דעת הרב ז"ל תיפוק ליה דחייב משום מכבה ואע"ג דהוי משצ"ל דעת רבינו ז"ל דמשצ"ל חייב כמ"ש פ"א מה' הנז' דין ז' אלא ודאי עכ"ל שדעת רבינו דכבוי בשרא אגומרי לא הוה כבוי דבר תור' משום דהוי כיבוי כלאחר יד דמלאכה שצ"ל אינו חייב אלא דוקא במתכוין לכבות וכדמשמע מדבריו שם אבל כשאינו מתכוין לכבות אינו אלא פטור אבל אסור ועיין בס' בתי כהונה בחלק כ"ד סימן ח"י דף ע"ט ע"א ואם כן הדרא קושיא לדוכתא דאיך כתב רבינו דשריפת קדשים עשה ואין עשה דוחה את ל"ת ועשה דאי משום הבערה הא אמרינן מתוך ואי משום כבוי אינו אסור אלא מדרבנן כיון שאינו מתכוין לכבות ואפשר לדחות דאע"ג דכיבוי בישרא אגומרי לא הוי אלא מדרבנן כיון דבעשיית מלאכה דאורייתא הוי עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וכעין זה כתב הר"ן בסוף פ"ד דר"ה אמתניתין דאין מפקחין עליו את הגל והשתא דאתינן להכי אין צורך לומר דמשום טעמא דכיבוי הוא דאין שורפין אלא ה"ט דכיון דמדרבנן בעינן צורך קצת משום טירחה שלא לצורך חכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה כיון די"ט עשה ול"ת אלא שלפי דעת הרב ז"ל דס"ל כדעת רבינו דבהבערה הותרה אפילו שלא לצורך כלל לא ניתן ליאמר תי' זה ודו"ק:
והפר"ח כתב שדעת רבינו כשיטת המפרש דלא אמרינן מתוך אלא כשיש בו צורך היום קצת וזה שאמר רבינו לפי' מותר בי"ט להוציא קטן וס"ת וכיוצא באלו אבל הוצאת אבנים וכיוצא בהן לוקה והיינו ההיא דאין שורפין קדשים בי"ט וס"ל לר' דדוקא בהוצאה והבערה אמרינן מתוך כל שיש בו קצת צורך משום דהוצאה מלאכה גרועה היא והבערה משום דגלי ביה קרא כמ"ש המ"מ ואף ע"ג דמסוגיא דפ"ק די"ט מוכח בהדיא בשאר מלאכות אמרינן מתוך רבינו דחה סוגיא זו מכח סוגיא דפ"ב דביצה דאסר אביי לכבות את הנר מפני ד"א אף על גב דאיכא צורך קצת והזקיקו לר' לומר דבהנך תרתי אמרי' מתוך סוגיא דפ"ק דביצה דמסיק דטעמא דב"ה משום מתוך ולענין הבערה תנן בפ"ק דביצה ב"ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אלא אם כן ראויין לשתייה וב"ה מתירין עושה אדם מדורה ומתחמם כנגדו אלו ת"ד ובמ"ש דרבי' הוציא דין זה דהבערה ממתני' דלא יחם אדם כו' הקשה עליו הרב מ"ק ז"ל דמחמם המים חייב משום מבשל כמ"ש רבי' בפ"ט מה' שבת ולע"ד נר' שודאי לא נעלם מהפר"ח דמחמם חייב משום מבשל כמ"ש רבי' והרב עצמו בחלק י"ד סימן נ"ח ס"ק י"ח הביא סברת רבינו ועשה לו סמוכות יע"ש אלא שמה שהביא ראיה ממתניתין דלא יחם היינו מסיפא דמתני' דקתני עושה אדם מדורה ומתחמם כנגדו דס"ל לרבי' דהיינו מטעם מתוך דסיפא דמתני' ב"ה היא כדמסיק התם אמנם מרישא דמתני' אין ראיה כלל דההיא ה"ט משום דרחיצה וסיכה חשיבה כשתייה כמ"ש רבינו בהדיא בדין י"ו ומש"ה אע"ג דמחמם חייב משום מבשל ובאפיה ובישול לא אמרינן מתוך אפילו שיש בו צורך קצת אפ"ה שרו ב"ה משום דחשיבה כאוכל נפש והיינו שהוצרך הרב ז"ל להביא סיפא דמתני' דעושה אדם מדורה וכן מוכח בגמ' לפי מאי דמסיקנא התם דהך סיפא דעושה אדם מדורה ב"ה היא וב"ש פליגי עליה דאם כן קשה דסיפא למה לי הא מק"ו דרישא נפקא דאפי' בהנאת אבר אחד שרו ב"ה כ"ש בהנאת כל גופו ועיין בספר דרכי נועם חא"ח סימן ט' אלא ה"ט דאי מרישא ה"א דדוקא ברחיצה שרי ב"ה משום דחשיבה כשתיה ובכלל אוכל נפש היא אבל שאר הנאות הו"א דאסור קא מ"ל דאפילו בשאר הנאות שרי משום דאמרינן מתוך וכמ"ש הפר"ח ז"ל אלא שמדברי רבינו בפי' המ' נר' דס"ל דטעמייהו דב"ה דכל הנאות גופו הרי הן בכלל אוכל נפש ולאו משום טעמא דמתוך כמ"ש הפר"ח וכן נראה מדברי הר"ן בפ' המביא וכמ"ש הפר"ח סימן תק"א ס"ב ואף שהר"ן כתב דטעמא דהיתר מדורה משום מתוך הוא מ"מ דברי רבינו נראין יותר וראיה מדאמרינן פ"ק דביצה מתקיף ליה רבה ממאי דב"ש וב"ה בהא פליגי דלמא בעירוב והוצאה פליגי כו' ופירש"י ז"ל אבל שחיטה שהוא אב מלאכה אפי' לב"ה לא הותרה שלא לצורך והך מתני' אפי' ב"ה היא ואם איתא לדעת הר"ן תקשי ליה מתני' דעושה אדם מדורה דשרו ב"ה משום מתוך ור"י דאתקיף עלה מדלא מפלגו באבנים אמאי לא נתקיף עלה ממתניתין מפורשת אלא מוכח דמההיא ליכא ראיה דה"ט משום דהנאת הגוף חשיב כא"נ ולדעת הר"ן יש לדחות דודאי רבה אזיל ומודה דב"ה אית להו מתוך מכח הך מתני' וברייתא דהשוחט עולת נדבה בי"ט ע"כ ב"ש היא ולא ב"ה ושלא כפי' רש"י אלא דאתקפתא דרבה אינו אלא לר"י בר אבדימי וקאמר דטעמייהו דב"ה דמתירין הוצאת קטן משום דס"ל דאמרינן מתוך ואהא הוא דק"ל דמהיכא פסיקא ליה לריב"א דטעמייהו דב"ה הכא משום מתוך דילמא בעירוב והוצאה פליגי כלומר דמהכא אין ראי' והיה לך להביא ראיה מההוא מתני' והיינו דאתקיף עלה ר"י דמהך מתני' גופא מוכח דבהא הוא דפליגי ואפי' הר"ן ז"ל נראה שחזר בו בפרק המביא וכתב דכל שהוא נהנה מגוף האסור חשיבה כא"נ וכמ"ש הב"ח והפר"ח סי' תק"א אלא דקשה לזה דמסוגיא דפרק קמא דכתובות מוכח דאפילו בהנאת הגוף כגון מוגמר בי"ט ובעילת בתולה לא שרי אלא מטעם מתוך והרב דרכי נועם סי' הנזכר תירץ דאה"נ דרב פפי הוה ס"ל דאפילו בבעילה דאיכא הנאת הגוף לא שרי אלא משום מתוך אמנם ר"ח דתי' עליך א"ק אך אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכל נפש כונתו לומר דקרא כי קאמר לכל נפש אף הנא' הגוף בכלל ובלבד שיה' שוה לכל נפש ע"ש. ולע"ד תי' זה לא יגהה מזור לפי מ"ש התוס' שם בד"ה אלא מעתה וז"ל וכ"ת לדידיה נמי תקשי וכי לא סבר דאמרינן מתוך הא טעמא דב"ה משו"ה הוא וי"ל שהיה סובר דטעמא דב"ה משום דאין עירוב והוצאה לי"ט כדקא ס"ד מעיקרא בביצה אע"ג דהתם פריך עלה דילמא לרב פפי לא שמיע ליה עכ"ל והשתא לפי זה קשה לתירו' ז"ל דאכתי תקשי ליה לרב פפי מתניתין דלא יחם אדם דשרו ב"ה ואי ס"ל דטעמייהו משום דהנאת הגוף חשיבא כאו"נ אם כן ה"נ גבי בעילה ומוגמר לישתרי כיון דאיכא הנאת הגוף ולכן נראה לע"ד דאע"ג דגבי מדורה וחימום מים חשיבא הנאת הגוף כאו"נ הנאת בעילה ומוגמר לא חשיבא ליה משום דחימום המים ההנאה באה לו על גופו וחשיבה כשתיה ומדורה להתחמם בו נמי ההנאה בא לו מכח ההבערה גופה שהיא המלאכה משא"כ גבי בעילה דהנאת הגוף לא בא לו מהחבורה שהיא המלאכה גופה ומוגמר נמי ההנאה בא לו מהריח ולא מההבערה שהיא המלאכה כנ"ל לחלק ועיין בשיטה מקובצת למוה"ר בצלאל ז"ל בפרק ב' דביצה מ"ש שם משם רבו יע"ש:
עוד הקשה הפר"ח לדעת ה"ה וז"ל ואיכא למידק בדבריו טובא חדא דכיון דרבינו ז"ל פוסק כר"י דאית ליה מתוך למה פרט הוצאה והבערה והלא מוכח בסוגיא דבכל המלאכות אמרי' מתוך דהתם מייתי דבשחיטה ובישול אמרינן מתוך ומשמע דה"ה לשאר מלאכות וכ"כ התוס' בפ' המצניע דצ"ה דבנין בי"ט לא אסור אלא מדרבנן דהא איכא מגבן דהוי או"נ שחייב בשבת משום בונה כדאיתא התם ומתוך שהותרה בנין לצורך הותרה שלא לצורך ורבינו כתב הפך מזה בתחילת הפ' שאם בנה לוקה וכן הק' הרב ב"ח סימן הנז' והניחו בצ"ע ומה שתירץ הפר"ח דמתוך מ"ש ה"ה אבל שאר מלאכות שאינם לצורך אכילה כגון הכתיבה והבנין אפי' עשאן לאכילה לוקה יר' שמתור' זה דס"ל דמגבן בי"ט לוקה כפשטא דברייתא דהמצניע והא דפליגי חכמים ואמרו אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות אינו אלא מהמכבה ואילך כמ"ש המ"מ עצמו בפ"ז מהלכות שבת ומה שהוכיח הר"ן בפ' א"צ דגיבון ביו"ט לא מתסר אלא מדרבנן מדלא אייתינן הך ברייתא בפ' ר"א דמילה כי אבעיא לן מהו לגבן יש לדחות משום דבהך ברייתא מצינן למדחי דחכמים אכולהו קאי אף אמגבן ולפיכך לא מצי למפשט מינה מידי עכ"ד ודבריו סתומים דהא כי נמי נימא דחכמים אכולהו קאי אף אמגבן הרי אפשיטו בעיין דאסור לגבן מדרבנן והיכי איבעיא לן אי שרי לגבן או לא אמנם כונתו לומר דאי אמרינן דחכמים לאו אכולהו קאי אלא המכבד ואינך אבל במגבן מודו לר"א דאסור מן התורה ע"כ לומר דגיבון ביו"ט אפילו לצורך יו"ט אסור מן התורה דאי שרי מדאורייתא היכי קתני בברייתא דהמגבן ביו"ט לוקה ואפילו נימא דהמגבן לצורך חול קאמר אכתי תקשי דאמאי לוקה הא מתוך שהותרה גיבון לצורך הותרה שלא לצורך אמנם אם נאמר דחכמים אכולהו קאי אין ראיה מדאסרו חכמים גיבון משום שבות דאיכא למימר דלא אסרו אלא במגבן לצורך חול זהו כונת דבריו אלא דאין תירו' מחוור דמשמע ודאי דגיבון ביו"ט לדעת רבינו לא אסו' אלא מדרבנן דומיא דקצירה וטחינה וכבר הוא עצמו דחה תיר' זה בס"ד יע"ש ועוד אני מוסיף להק' מהא דאמרינן לעיל בפ"ק דביצה דף ח' אמתני' דקתני ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה אמר ר"ז אר"י והוא שיש לו ד"נ ופרכינן עלה והא קא עביד כתישה והשתא מאי קו' הא כתישה משום תולדה דטוחן הוא דמחייב ואם כן נימא מתוך שהותרה טחינה לצורך או"נ שהרי שחיקת סמנין מחייב בשבת משום טוחן כמ"ש רבי' פ"ח מה' שבת דין ט"ו ואלו בי"ט מותר הותרה נמי שלא לצורך ואפילו לדעת התוספות וסייעתיה דס"ל דבעינן צורך היום קצת ה"נ הא איכא צורך היום שאם יניחו לערב יבלע בארץ ואין רשומו ניכר ונמצא בטל ממצות כיסוי דמה"ט כתב הרא"ש שם דכוי אין שוחטין אותו בי"ט ואם כן לא גרע מס"ת לקרות בו דמקרי צורך היום קצת משום דאיכא סרך מצוה וכן ק' מההיא דגרסי' בפ' א"ע ומי אמרינן הואיל והתנן י"ח תלם א' וחייבין עליה משום ח' לאוין החורש בשור ובחמור כו' ואי אמרי' הואיל אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסוי דם צפור אמר ר"פ באבנים מקורזלות ראויות לכותשן וכתישה ביום טוב מי שרי כו' והשתא מאי פריך וכתישה בי"ט מי שרי הא ודאי שרי מטעם מתוך דהא התם מיירי בכה"ג דאם היה מבקש עפר אחר ינגב הדם או יטשטש ע"י מים כמ"ש בתוס' שם ואם כן מקרי שפיר צורך היום הן אמת דלמאי דפריך בגמרא והא קא עביד כתישה לק"מ משום דתלמודא פריך לר"ז דאמר דבעינן ד"נ ואי ס"ל לר"ז דאמרי' מתוך אם כן אפילו בלא ד"נ לישתרי מטעם מתוך אך אכתי קשה לר"ז גופיה ודוחק לומר דר"ז ס"ל דלא אמרינן מתוך ופלוגתייהו דב"ש וב"ה בעירוב והוצאה לי"ט קמפלגי וכאתקפת' דרבה ותו דאם כן היכי פסקו הפוסקים להא דר"ז דבעי' ד"נ ועפר תחוח כמו שכתבו הרי"ף והרא"ש והטור ז"ל סימן תצ"ח יע"ש ועוד אני תמה לדעת הרא"ש וסיעתיה דס"ל דקצירה וטחינה וכיוצא מדאורייתא הותרה לצורך או"נ כמ"ש בפרק א"צ והטור בסימן תצ"ה מהא דאיבעיא לן בפ"ג דבכורות דף כ"ה ע"ב אמתני' דקתני השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ מכאן ומכאן בעו מיניה מר"ה כנגדו בי"ט מהו טעמא דר"י משום דקסבר תולש לאו היינו גוזז וכנגדו ביו"ט אסור דהוה לי' עוקר דבר מגדולו או דילמא בעלמא סבר ר"י תולש היינו גוזז וגבי בכור היינו טעמא דשרי משום דקסבר דבר שאינו מתכוין מותר ובי"ט נמי דשא"מ וכתב הרא"ש שם וז"ל מיהו קשה דבלאו י"ט נמי הו"מ למבעי פי' דמתני' דתולש את השער במתכוין קאמר משום דתולש לאו היינו גוזז או בשאין מתכוין קאמר הלכך נראה לפרש דאפי' אי תולש לאו היינו גוזז מ"מ מדרבנן אסור במתכוין או בפסיק רישיה גזירה אטו גוזז ומתני' ע"כ בשאינו מתכוין וקא מבעיא ליה כנגדו בי"ט מהו דילמא דוקא בבכור דתולש לאו היינו גוזז וליכא איסורא דאורייתא הוא דשרי דשא"מ אבל בי"ט דאיכא איסורא דאורייתא עוקר דבר מגידולו לא שרינן בשאין מתכוין או דילמא בבכור נמי איכא איסורא דאורייתא דתולש היינו גוזז וכי היכי דשרי בבכור משום דשא"מ שרי נמי בי"ט עכ"ל יע"ש והשתא לפי דעתו דקצירה ובצירה הותרה מן התורה לצורך או"נ אם כן מאי קא מבעיא ליה הא בי"ט נמי אפילו במתכוין אינו אסור אלא מדרבנן דמתוך שהותרה עוקר דבר מגידולו לצורך או"נ הותרה שלא לצורך דהתם נמי איכא צורך ושמחת י"ט שלא תתקלקל שחיטתו וכמ"ש הרא"ש שם וא"כ היכי קאמר טעמא דר"י משום דקסבר תולש לאו היינו גוזז וכנגדו בי"ט אסור הא כי היכי דשרי בבכור משום דאפילו במתכוין ליכא איסורא דאורייתא ה"נ גבי יו"ט יהא מותר מה"ט ולכן אשר אני אחזה ליישב שורש' של דברים הוא דהא דאמרינן מתוך שהותרה מלאכה לצורך או"נ הותרה נמי שלא לצורך היינו דוקא במידי שאין איסורו בא מפורש מן התורה כגון ההיא דהשוחט עולת נדבה וההיא דהמבשל ג"ה בחלב דהמלאכה נעשית באוכל עצמו והילכך אמרינן דמתוך שהותרה שחיטה ובישול באוכל לצורך או"נ הותרה שלא לצורך אבל במידי דאיסורא בא מפורש מן התורה כגון ההיא דכתישה ותולש את השער דאינו אלא מכשירי או"נ ואם כן כיון דקרא קא ממעט בהדיא מכשירי או"נ ממעוטא דהוא לבדו אין סברא לומר מתוך שהותרה מלאכה באוכל עצמו הותרה במכשירין דהא גלי קרא בהדיא דלא אמרינן מתוך והלכך מש"ה אסרו כתישה בי"ט לצורך מצות כיסוי כיון דאין המלאכה באוכל עצמו אלא במכשירין הו"ל מכשירין שאפשר לעשותו מאתמול דאפי' לצורך אוכל נפש אסור מן התורה וכן ההיא דתולש את השיער נמי כל זמן שלא נשחטה הו"ל מכשירי או"נ שאפשר לעשותו מאתמול כמו שכתב הרא"ש שם בסמוך יעוין שם והילכך לא אמרינן מתוך ומעתה מתרצתא היא מה שהק' הב"ח ממה שפוסק רבינו בראש הפרק דאם בנה לוקה דכיון דהבנין אינו באוכל עצמו גרע ממכשירין דאפי' לצורך או"נ אסרו הכתוב בהדיא. ומה שכתבו התוספות בפ' המצניע שאם נפל ביתו בי"ט מותר לבנותו כדי שלא יכהו שרב ושמש היינו משום דס"ל דהלכה כר"י דמכשירי או"נ דא"א לעשותן מאתמול מותר והילכך אמרינן שפיר מתוך שהותר' מכשירי או"נ שא"א לעשותן מאתמול לצורך אוכל נפש הותר' נמי מכשירין שא"א לעשותן מאתמול שלא לצורך או"נ אלא דאיכא צורך היום קצת כההיא דנפל ביתו ביו"ט ומ"ש רבינו דאם בנה לוקה איכא למימר דמיירי בבנין שאפשר לעשותו מאתמול דאז אפילו לצורך או"נ אסרו הכתוב בהדיא וא"כ אפילו בנפל ביתו בי"ט קאמר דלוקה משום דרבינו ס"ל כרבנן דר"י דמכשירי אוכל נפש אפי' אי אפשר לעשותן מאתמול אסור כמו שכתב ה"ה בפרק ד' דין ח' יעויין שם:
ומעתה הבא נבא ליישב דברי ה"ה ז"ל שלדעתי כונתו למ"ש וז"ש ופי' מלאכה שהיא לצורך אכילה נתבאר בדברי רבינו שהיא כל מלאכה שאינה נעשית באכילה ושתיה כלומר דכיון דאינה נעשית באכילה ושתיה הוה ליה מכשירין דאפילו לצורך או"נ אסור וכ"ש שלא לצורך דהשתא ליכא למימר מתוך כמ"ש וכתב עוד ואם כן היה מן הדין שיהיו הוצאה והבערה אסורים כמו כתיבה ואריגה כלומר דהוצאה והבערה אפילו נעשית לצורך או"נ כגון להוצאת מפתח או כלים לצורך או"נ וכן הבערה ג"כ אפילו לצורך או"נ כגון להדליק נר לצורך אכילה וכיוצא בזה דכיון דאין המלאכה נעשית באוכל עצמו הוה ליה מכשירין דאפי' לצורך או"נ אסור אבל הבערה גופה לצורך או"נ פשיטא דשרי דאך אשר יאכל לכל נפש כתיב וא"א לאכילה בלא הבערה כמ"ש בירושלמי בפרק משילין וה"ט דבהבערה לצורך או"נ עצמו אע"ג דאין המלאכה נעשית באוכל כיון דהבערה עושה אוכל דינה כאוכל עצמו ושריא רחמנא ואהא כתב ונראה טעם לב' אלו ההוצאה לפי שאף היא באוכל ומשקה ואע"פ שהיא בדברי' אחרים אמרינן מתוך כלומר דבהוצאה כיון דהוי מלאכה גרועה ולא מקריא מלאכה שהרי בשבת גופיה נפ"ל מקרא דויעבירו קול במחנה הא לא"ה הוי שרי והילכך כיון דהוצאה גופא איתא באוכל עצמו אמרינן מתוך שהותרה באוכלין עצמן הותר' בדברי' אחרים דהשתא ליכא למעוטינהו מקרא דהוא לבדו ולא מכשיריו דקרא כי ממעט היינו דוקא למידי דמקרייא מלאכה דבהכי קא מיירי קרא וקאמר כל מלאכה לא יעשה בהן אך אשר יאכל כו' אבל הוצאה דלא מקרייא מלאכה לא ממעיט מקרא דהוא לבדו וכתב עוד והבערה אע"פ שאינה באוכלין ומשקין כו' כלומר דמה"ט היה לנו לומר דדוקא בהבערה לצורך אכילה כיון דהי' עצמה עושה אוכל דינה כאוכל עצמו אבל הבערה לצורך דבר אחר אפילו לצורך שמחת י"ט כיון דאינה באוכל הו"ל מכשירין דממעטינן מקרא דהוא לבדו ואע"ג דהוי מכשירין שא"א לעשותן מאתמול דעת רבי' דאסור כמ"ש אלא דמשום דכתיב לא תבערו אש ביום השבת בשבת הוא דאסור הא בי"ט שרי כלומר וע"כ קרא לא אתא למשרי הבערה לצורך אכילה עצמה דהא מקרא דאך אשר יאכל נפקא כדאמרינן בירושלמי אלא ע"כ קרא אתא למשרי אפילו שלא לצורך אכילה עצמה וא"ת אם כן איך אמרי' בפ"ק דביצה הבערה ובישול אינה משנה ואת"ל משנה ב"ש היא דאמר לא אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלא לצורך דאי ב"ה הא אמר מתוך כו' ה"נ מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ולפי דברי ה"ה ז"ל למה לי טעמא דמתוך ת"ל משום דכתיב ביום השבת דהתורה התירתו בהדיא דומיא דהוצאה דהוה בעי תלמודא למימר מעיקרא דאפילו אי לא אמרי מתוך שרי בהוצאה מיתורא דביום השבת ומה שתי' הרב לח"מ דודאי בהוצאה כד נפקא לן מקרא דלא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת לא אמרינן מתוך שהרי התיר שם הכתוב הוצא' בי"ט שלא לצורך שהרי משא סתם שלא לצורך היא וקא אמר קרא דבי"ט שרי אבל בהבערה דנפ"ל מלא תבערו אמרי' תפסת מועט תפסת ואמרינן הא בי"ט שרי אוכל נפש לבד אבל שלא לצורך אסור לכך איצטריך טעמא דמתוך יע"ש:
ולכאורה איכא למשדי ביה נרגא דאי קרא דלא תבערו אתא למשרי הבערה לצורך או"נ ל"ל קרא הא מקרא דאך אשר יאכל לכל נפש נפקא וכדאיתא בירושלמי בפ' משילין מהו להדליק נר של אבטלה חזקיה אמר אסור מתניתא פליג' אחזקי' לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת בשבת אי אתה מבעיר אבל מבעיר אתה בי"ט אין תימר בדברים שיש בהם או"נ אנן קיימינן והכתיב אך אשר יאכל כו' אלא כינן קיימי בנר של אבטלה כו' וכן תמה עליו בס' מ"ק יע"ש אלא שיש ליישב דבריו באופן זה דודאי קרא דביום השבת ע"כ אתא למשרי אפילו הבערה שלא לצורך אכילה עצמה אלא דאי לאו מתוך הו"א דקרא אתא למשרי הבערה לצורך שמחת י"ט כגון להדליק נר של כבוד או ד"א דאי מקרא דאך אשר יאכל לא הוה שרינן אלא הבערה לצורך אכילה מחמת דחשיבה כאוכל כיון דהיא עצמה עושה אוכל שלא לצורך אכילה עצמה כיון דהמלאכה אינה נעשית באוכל הוה ליה מכשירי אוכל נפש וה"א דאסור קמ"ל קרא דאפי' לצורך שמחת י"ט שרי ואצטריך טעמא דמתוך למשרי אפי' הבערה דליכא ביה צורך היום כלל כההיא דהמבשל ג"ה בחלב דס"ל לרבי' דההיא לא מקרי צורך היום כלל ושלא כמו שדחקו התוס' ז"ל וא"כ משום הכי אמרינן שפיר בהבערה מתוך דמתוך שהותרה הבערה לצורך שמחת י"ט אע"ג דהוו מכשירין הותרה שלא לצורך וכתב עוד אבל שאר מלאכות שאינן לצורך אכילה כגון כתי' ואריגה אפילו עשאן לאכילה לוקה משום דה"ל מכשירין כמ"ש ושאר המלאכות שהן באכילה עצמה כגון שחיטה ואפיה אפילו עשאן שלא לאכילה אינו לוקה מטעם מתוך דכיון דהוו באוכל עצמו ליכא קרא למעוטינהו ונמצא לפי זה שמה שפרט הוצאה והבערה הוא משום דקאמר כל מלאכה כו' אם עשה אותה שלא לצורך אכילה לוקה שפי' עשה שלא לצורך אכילה ר"ל שלא נעשית באוכל עצמו לוקה משום דהוה לי' מכשירין ולא אמרינן מתוך כמ"ש חוץ מהוצאה והבערה דאפי' שאינה נעשית באוכל וה"ל מכשירין וא"כ מן הדין לא הי"ל לומר מתוך בשאר מלאכות אפילו הכי אמרינן בהו מתוך אבל במלאכה עצמה הנעשית באוכל עצמו פשיטא ודאי דאמרינן מתוך כדמוכחא סוגיא דפ"ק דביצה ואפשר שזה רמזו רבינו במ"ש אחר זה ושאר מלאכות כל שיש בו צורך אכילה מותר כגון שחיטה כו' ומדלא כתב כל שנעשה לצורך אכילה משמע דאפילו אם נעשית שלא לצורך אכילה כיון שהמלאכה עצמה יש בה צורך אכילה כלומר שהי' באוכל עצמו מותר ואי קשיא לך לפי זה מהא דפ"ק דכתובות דשרינן לבעול בתולה לכתחילה בי"ט מטעם מתוך אע"ג דהתם המלאכה שהיא החבורה אינה נעשית באוכל ולא עדיפי ממכשירין ואפ"ה שרינן מטעם מתוך הא לא תקשי דאיכא למימר דההיא אתיא כר"י דס"ל דמכשירי או"נ שא"א לעשותן מאתמול שרי וכן מצאתי בשיטה מקובצת למוהר"ב שכתב משם הראב"ד וז"ל ונראה דהא דשרו בעילת מצוה בי"ט משום מתוך לא שרי אלא אם כן אי אפשר לו לבעול מעי"ט שלא הגיע זמנו לכנוס כו' אבל היכא דאפשר ליה מערב י"ט לא דלא עדיפי ממכשירי אוכל נפש דממעטינן להו מקרא דהוא לבדו עכ"ד יע"ש ומ"ש מוהר"ב משם רבו דמתוך שרינן אפי' בשאפשר לעשותו מאתמול ובמכשירין ולע"ד דברי הראב"ד ז"ל נראה עיקר ויש לו על מה לסמוך מההיא דפ"ק דביצה דלא שרינן כתישה בי"ט מטעם מתוך אע"ג דאיכא מצות כיסוי אחר זמן רב ראיתי בספר מטה יוסף ח"ב חא"ח סימן ד' שכתוב שם משם הרב החסיד נזיר אלהים כמוהר"ם הלוי וכנ' שדרך קצת בדרך זה כמ"ש:
ואולם אכתי פש גבן ליישב לדרך זה מ"ש רבינו ז"ל בפרק זה דין ט"ו המבשל בי"ט לגוים או לבהמה או להניח לחול אינו לוקה שאלו באו לו אורחים היה אותו תבשיל ראוי להם והשתא לפי מ"ש ק' טובא דאמאי הוצרך רבינו לטעמא דהואיל דמשמע דאי ליכא הואיל וכגון במבשל סמוך לחשיכה לוקה ות"ל משום טעמא דמתוך דכיון דהמלאכה נעשית באוכל עצמו אמרי' מתוך ומה שתי' הרב ל"מ הוא דחוק כמו שיראה המעיין ואף לזאת נראה ליישב ולומר דס"ל לרבינו דהא דממעטינן עכו"ם וכלבים מקרא דלכם גזרת הכתוב היא דאע"פ שהתירה התורה מלאכה שלא לצורך אכילה מטעם מתוך אפילו הכי אסרה לצורך גוים וכן צ"ל ע"כ לדעת רש"י דס"ל דמטעם מתוך שרי אפי' שלא לצורך כלל וכ"כ בשיטה מקובצת למוהר"ב ע"ש וס"ל לרבי' דכיון דעכו"ם וכלבים אמעיטו מקרא דלכם מכח גזירת הכתוב אהדריה קרא לאיסורא ולקי עלייהו אי לאו מטעם הואיל:
אמנם במבשל או שוחט שלא לצורך אכילת עכו"ם וכלבים אע"ג דלאו לצורך אכילה הוא כגון במבשל איזה דבר לצורך רטיה או שוחט את העוף כדי ליקח בו ראש לתנוק לשחוק בו וכיוצא אפילו הכי לא לקי עלייהו מטעם מתוך כיון דבהא ליכא קרא דמעטינהו כי היכי דנימא אהדרי' קרא לאיסוריה וזהו שדקדק ה"ה ז"ל בלשונו וכתב ושאר המלאכות שהם באכילה אפי' עשאן שלא לצורך אינו לוקה כמו שמתבאר בפרק זה שאם בישל לכותים או לצורך חול אינו לוקה ומדלא כתב בתחי' דבריו ושאר מלאכות כו' אם עשאן לצורך גוים או לצורך חול אינו לוקה כמו שיתבאר בפ' זה משום דבההיא ה"ט דאינו לוקה מטעם הואיל הא לא"ה לוקה משום דממעטינן מקרא דלכם ואהדרי' קרא לאיסורי' ומש"ה כתב ה"ה אם עשאן שלא לצורך אכילה כלומר שלא עשאו לצורך אכילה אלא לצורך דבר אחר וכמ"ש אז אינו לוקה מטעם מתוך אבל אם עשאו לצורך עכו"ם או כלבים ודאי דלוקה אמ"ש כמו שיתבאר בפ' זה שאם בישל לגוים כו' בא לדקדק מדברי רבינו דמדלא כתב סתמא המבשל בי"ט שלא לצורך אכילה אינו לוקה הואיל כו' משמע דבההיא אפילו בלאו טעמא דהואיל פטור מטעם מתוך ולא איצטריך לטעמא דהואיל אלא במבשל לכותים דליכא טעם מתוך דאהדרי קרא לאיסוריה ואין להקשות דאם כן איך כתב ה"ה בפרק זה דין י"ג מותר להוציא תבן לבהמה מטעם מתוך הא מלאכה לכותים ולכלבים אמעיטו מקרא דלכם וגזרת הכתוב היא די"ל דס"ל לה"ה דכי ממעטינן גוים וכלבים מקר' דלכם היינו דוקא לשאר מלאכות דבהא איירי קרא אבל הוצאה לאו מלאכה היא מדאיצטריך קרא דויעבירו קול במחנה וכיון שכן אמרינן בהו מתוך ואי קשיא לך א"כ היכי אמרינן בגמרא דברייתא דקתני השוחט עולת נדבה בי"ט לוקה ב"ש היא דאמרי לא אמרינן מתוך הא אפי' כב"ה נמי אתי דהא נדרים ונדבות אמעיטו מקרא דלכם ואהדריה קרא לאיסוריה וכדק"ל להתוס' ז"ל י"ל דס"ל לרבינו כמ"ש הרז"ה דריב"א ס"ל דהך ברייתא אתיא כמ"ד נדרים ונדבות קריבין בי"ט לב"ה ולב"ש נמי אין קריבין גזירה שלמים אטו עולות ועולה של יום טוב נמי גזירה אטו עולה שאינה של יום טוב ומש"ה קתני בברייתא השוחט עולת נדבה לוקה עולת נדבה אין עולת חובה לא וכ"כ הר"ן בשיטה מקובצת כ"י למוהרא"ל ז"ל יע"ש וכ"כ בס' תמים דעים סימן ק"ך ע"ש וכ"ת תינח למבשל בי"ט לעכו"ם או לכלבים דאיצטריך רבי' לטעמא דהואיל משום דאמעיט מקרא דלכם ואהדריה קרא לאיסוריה אך לחלוקת מבשל בי"ט לצורך חול ל"ל למיהב טעמא משום הואיל ת"ל מטעם מתוך דהא ליכא קרא דממעיט כי היכי דנימא אהדריה קרא לאיסוריה י"ל דס"ל כמ"ש הר"ן בשיטה כ"י למוהר"א לפפא ז"ל ואני אומר שלא כוון רש"י לומר שלא תהא שום הוצאה אסורה בי"ט מן התורה למאן דאית ליה מתוך שהרי כתב ואף ר"י סבר במתוך פליגי ולכ"ע יש איסור הוצאה לי"ט מויעבירו קול במחנה דישנה כשאר מלאכות וירמי' הי' מזהירן על השבת שהם חמורין כו' הרי גילה דעתו דלמאן דאית ליה מתוך איכא הוצאה בי"ט דמתסרא מדאורייתא עד שהוצרך לומר דמה שלא הזהירן ירמיה אלא על השבתות הוא משום הלואי ישמעו ולפיכך נראה שהוא סובר דכל הוצאה שאינו עושה אותה אלא ליומיה אע"פ שאין בה צורך היום כלל שריא מדאורייתא אבל הוצאה שאינו עושה אותה אלא לצורך מחר מתסרא מדאורייתא וטעמא דמילתא דכיון דמשום מתוך אתינן עלה א"א להתירה יותר ממה שהתירה התורה באו"נ שלא התירה כו' אלא לצורך יומו ומצינן למילף הכי מהכנה דרבה דמשום דסתם ששי חול הוא דריש דאין י"ט מכין לשבת ובודאי דרבה לאו בהכנ' דממילא דוקא מוקי לה לקרא אלא אף בהכנה דבידים נמי דריש ואדרבא האי כתי' בהדיא כדכתיב את אשר תאפו הילכך למאן דלית לי' הואיל אסור לאפות מי"ט לשבת מן התורה ולמאן דלית ליה הואיל משכחת ליה בדברים האסורים וכ"ש שאסור מן התורה מי"ט לחול דאע"ג דבהכנה דממילא משתרי חול טפי משבת משום דסעודת חול לא חשיבא למהוי לה הכנה ה"מ למשרי ההוא מידי לחול משום ה"ט אבל הדבר ברור שאם אסור לאפות מי"ט לשבת כ"ש לחול ומשום הכי אתקיף עלה ר"י דאם איתא דאין עירוב והוצאה לי"ט ליכא שום הוצאה דמתסרא מדאורייתא אפי' לצורך חול שהרי אין הוצאה מלאכ' בי"ט כלל א"ו יש הוצאה בי"ט מן התורה במוציא לצורך חול וכיון דמשום מתוך אתינן עלה אין להתיר בה יותר מאו"נ עצמו והמוציא אבנים מי"ט לחול מחייב ומשום לתא דהך הוצאה גזרו חכמים אפילו בהוצאת אבנים דליומ' ומשום הכי לא מצי ב"ה לאפלוגי באבנים ולפי זה כשהי' ירמיה מזהירן על השבתות אף על י"ט היה לו להזהיר שלא להוציא מי"ט לחול דודאי רוב המשאות שהיו מוציאין לצורך חול לפי' לא הזהירן אלא על השבת שהלואי ישמעו זהו דעתי בשיטת רש"י עכת"ד. ובהא ניחא לי מאי דאיכא למידק לדעת רבינו ז"ל דס"ל דקצירה וטחינה בי"ט מותר מן התורה לצורך או"נ כמ"ש בסמוך מאותה שאמרו בפ"ב דחגיגה די"ז ע"ב דבי ראב"י תנא אמר קרא וקראתם ובקוצרכם איזה חג שאתה קורא וקוצר בו הוי אומר זה עצרת אימת אלימא בי"ט קצירה בי"ט מי שרי אלא לאו לתשלומין וקשה לדעת רבי' מאי קאמר קציר' בי"ט מי שרי הא ודאי מדאורייתא שרי אלא דרבנן הוא דגזרו וליכא למימר דנהי דקציר' בי"ט שרי היינו לצורך או"נ אבל שלא לצורך או"נ ודאי דאסור ומש"ה פריך שפיר קצירה בי"ט מי שרי משום דקרא משמע אפי' בקוצר כל שהוא לצורך חול מדכתיב ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך וכמו שראיתי מתרצים דאכתי תקשי לפי מ"ש ה"ה בדעת רבינו דס"ל כדעת רש"י דמדאוריי' אמרינן מתוך אפי' בדליכא צורך היום כלל אם כן מאי קאמר קצירה בי"ט מי שרי הא כיון דהותרה קצירה לצורך אוכל נפש מדאורייתא הותרה נמי שלא לצורך ודוחק לומר דראב"י סבירא ליה דלא אמרינן מתוך כדס"ל לב"ש ותו דהא אמרי' התם דצריכי הא דראב"י והא דר"א אמר רבי הושעיא כו' דאי מדר' הושעיא הוה אמינא מה תשלומין של חג המצות אסור בעשיית מלאכה אף תשלומין דעצרת אסור בעשיית מלאכה קא משמע לן דראב"י כו' יע"ש וא"כ לדידן דקי"ל דאמרינן מתוך א"כ תקשי מהיכא נפ"ל דתשלומי עצרת מותר בעשיית מלאכה ותו דר"י דקאמר הכא הבערה ובישול אינה משנה קאמר התם אלא מעתה חג האסיף איזה חג שיש בו אסיפה זה חג הסוכות אימת אלימא בי"ט מלאכה בי"ט מי שרי והשתא כיון דס"ל לר"י דאמרינן מתוך הא אסיפה בי"ט ודאי שרי מטעם מתוך אכן כפי דברי הר"ן הללו ניחא שפיר דמאי דק"ל קצירה בי"ט מי שרי היינו משום דקרא משמע בקוצר כל שדהו לצורך חול כדרך קצירת שדה זהו הנ"ל נכון בדעת רבינו וה"ה ז"ל ומסתייע לזה דברי הטור ז"ל בס"ה שכתב כלשון רבי' וכפי דברי הפר"ח נמצא דהטור סתם כדעת רבינו הפך דעת אביו הרא"ש דס"ל דבכל המלאכות אמרי' מתוך כנ"ל וה' ינחני בדרך אמת ויראני נפלאות מתורתו:
ומ"ש עוד ה"ה ובהשגות בדין הבערה כו' עד ופי' דברי רבי אבינא הן דס"ל דב"ש וב"ה בדין ההוצאה במתוך פליגי וכי היכי דפליגי בהוצאה ה"נ בהבערה ואע"ג דכי אמר בירושלמי לא תאסור ולא תשרי לא סמך עליו רבינא כיון דבגמרתינו ר"י עצמו השוה אותם ק' שהרי בירושלמי גופיה בפ"ק די"ט קאמר ר"ח בשם ר' יוחנן דהמבשל נבילה בי"ט אינו לוקה שהותר מכלל בישול הרי דס"ל לר"י בירושלמי דאמרינן מתוך בהבערה ובישול וא"כ לפי דעתו ז"ל נמצא הירושלמי סותר את עצמו ויש ליישב בדוחק וצ"ע:
אפריון שלמה מ"ש לשיטת הרמב"ם דבכבוי לא אמרינן מתוך מכתובות ד"ז אלא מעתה יהי' מותר לעשות מוגמר ביו"ט וכו' נלפענ"ד ליישב דיש להבין דברי הרמב"ם למה לא נימא בכבוי מתוך ומ"ש הרמב"ם דאין בכבוי אוכל נפש כבר הביא השעה"מ דיש כבוי באוכל נפש אך עיקר כוונת הרמב"ם נראה דהנה בכל ענין מכבה לצורך אוכל נפש לא מצינו שיהיה מכוין לכבות לצורך אוכל נפש דבבשרא אגומרא נהי דהוי מכבה אין כוונתו לכבות וכן החמימות כמ"ש השעה"מ הנ"ל ואם כן בכל עניני הכבוי אין כוונתו לכבות רק כיון דבאמת הוי פסיק רישי' לכך הוי בי' איסור כבוי אם לא היכי דהוי אוכל נפש מותר אך עכ"פ כיון דאינו מכוין לכך א"י לומר מתוך שמותר לצורך אוכל נפש באינו מכוין יהי' מותר אף במכוין למלאכה זה לא אמרינן דכל הני דאמרינן בהו מתוך שהותרה הוי הכל ממכוין למכוין דמתוך שהותרה לצורך במכוין לשם מלאכה מותר נמי שלא לצורך אף דמכוין למלאכה אבל בכבוי שפיר כתב הרמב"ם דלא מצינו מכבוי אוכל נפש דהיינו שיהיה מכוין בכבוי ויהי' באוכל נפש זה לא מצינו ולא מצינו רק באינו מכוין לכך נהי דהוי פ"ר מ"מ מפ"ר להיכי דמכוין לכבות לא מהני מתוך ולכך הרמב"ם דמיירי במכוין לכבות אז שפיר לא שייך בזה מתוך דמפ"ר למכוין לא אמרינן מתוך אבל התם במוגמר דנמי אינו מכוין לכבות רק דהוי פ"ר לכך מפ"ר לפ"ר שפיר אמרינן מתוך מ"ש דמ"ש מכל המלאכות וזה ברור ואמת בעזה"י. ואחר כתבי עיינתי בשעה"מ וראיתי שהביא בשם רב שרוצה לפרש כעין זה בע"א מכח דהוי כבוי כלאחר יד וע"ז הקשה השעה"מ אך לפמ"ש נכון הדבר מאד בלי שום קו' ומיושב קושית השעה"מ מכתובות ג"כ:
מעשה חושב (סו) קשה היכי אמרינן בגמרא אברייתא דהשוחט עולת נדבה ביו"ט כו' הא אפי' כב"ה מצי אתי. למאי שכתב