שער המלך על משנה תורה, הלכות קרבן פסח· רבי יצחק נוניס בילמונטי
פרק א · הלכה יד
ותולין ומפשיטין את כולו כו'. מ"ש מרן נראה שכתב כן לאפוקי מר"י בן ברוקה דקאמר בתוספתא מפשיטין עד החזה כו' אשתמיט מיניה סוגי' דפרק כל כתבי דקי"ז ע"ב דאיתא התם הך פלוגתא בהדיא ובמנחות דפ' רבי' ע"ש ועיין בהרב לח"מ שהקשה על רבי' דשם בפרק כ"כ אסיקו בגמ' דלרבנן מפשיטו עד החזה ומחזה ולמטה שקיל להו בברזי וכ"כ התוספות ר"פ אלו דברים וא"כ הי"ל לרבי' לפרש כן ותי' דרבינו ס"ל דההיא דפ' כ"כ רבנן לדברי ריב"ב קאמרי דלדידהו מותר להפשיט לגמרי כו' ע"ש והן הן דברי התוספות דפרק כ"כ דקי"ז ד"ה דשקיל ליה ומן התימא על הרב הנזכר איך אישתמיט מיניה גם דבריהם ז"ל סותרים דשם כתבו וז"ל ועוד אומר ר"י דרבנן לדברי ריב"ב קאמרי כו' ואלו בפרק אלו דברים כתבו משם ר"י עצמו דלרבנן נמי השאר שקיל להו בברזי ותו ק"ל לדבריהם דפ' א"ד מהא דגרסינן פ' ר"א דמילה מאן תנא פי' אינו חוזר אמר רבב"ח ריב"ב היא דתניא י"ד שחל להיות בשבת מפשיט עד החזה כו' והשתא אם איתא דלרבנן נמי שקיל להו בברזי דליכא שבות כלל מאי ארייא ריב"ב אפילו כרבנן נמי מצי אתי דע"כ לא קאמרי רבנן דמפשיטין את כולו משום דליכא איסור כלל משא"כ בציצין המעכבין את המילה דעביד איסורא דאורייתא אלא ודאי משמע דלרבנן מפשיטין את כולו כדרכו וכן ראיתי להרשב"א שם שהקשה כן ותי' דרבנן לדברי ריב"ב קאמרי וכדבריהם דפרק כ"כ אכן לדבריהם דפרק א"ד ק"ט ושמא נאמר דה"ה דמצי אתי כרבנן נמי אלא משום דריב"ב קתני בהדיא מפשיט עד החזה ובדברי רבנן לא בא הדבר מפו' אלא מתוך שקלא וטריא נקט תלמודא ריב"ב ודע שהתוספות פ' כ"כ הקשו לפי שיטתם שם דלרבנן מפשיטו כדרכו דאם כן אמאי לא חשיב ר"פ א"ד דחיית הפשט בהדי הנך דקתני התם ותי' דמתני' בפלוגתא קמיירי וק"ל שהרי מתניתין קתני התם דמחוי קרביו דוחה שבת וה"ט כדי שלא יסריח וכמ"ש רש"י ז"ל והרע"ב שם ומשמע דלריב"ב דס"ל מפשיט עד החזה כל דאתעביד בה צורך גבוה לא דחי שבת משום חשש שמא יסריח שהרי טעמייהו דרבנן דס"ל מפשיטין את כולו קאמר ר"י התם דהיינו משום חשש שמא יסריח ואפ"ה לא שרי ריב"ב וא"כ דכוותא נמי מחוי קרביו נראה דלריב"ב לא דחי שבת משום חשש שמא יסריח כיון דאתעביד ביה צורך גבוה ואם כן איך כתבו דמתניתין בפלוגתא קמיירי ושמא נאמר דריב"ב דקאמר מפשיט עד החזה ה"ט משום דלא חייש שמא יסריח ותדע שהרי רבא דקאמר התם טעמא שלא יהיו קדשי שמים מוטלין כנבלה ע"כ דס"ל דלא חיישינן שמא יסריח וא"כ דכוותא נמי לר"י דס"ל דחיישינן ש"י בהא פליגי רבנן וריב"ב דריב"ב לא חייש שמא יסריח ורבנן חיישי ומיהו במחוי קרביו כיון דרכין הן איכא למיחש טפי לשמא יסריח ומש"ה לכ"ע דחי שבת כנ"ל וראיתי למורינו הרב המופלא בס' עץ החיים בלשונות דף ה' שהקשה על רבינו שהרי שם בפ' כ"כ אמרינן דטעמייהו דרבנן משום שמא יסריח וא"נ שלא יהיו קדשי שמים מוטלין כנבלה ואמרינן מאי בינייהו א"ב דמונח אפתורא דדהבא ואי נמי ביומא דאסתנ' והשתא אי ס"ל לרבינו טעמא דשלא יסריח הו"ל לאסור יומא דאסתנא ואי ס"ל טעמא דשלא יהיו קדשי שמים מוטלין כנבלה הי"ל לאסור במונח אפתור' דדהבא ואיך התיר לגמרי להפשיט כולו ע"ש שהניחו בצ"ע והיא קו' רבתי ולדידי קשיא לי עוד על רבינו דבפ' ר"א דמילה אמרינן מאן תנא פי' אינו חוזר אמר רבב"ח אמר ר"י ריב"ב היא כו' הנה מבואר דלרבנן דס"ל מפשיטין את כולו ע"כ ס"ל דאפילו פירש חוזר ואע"ג דדחי לה התם תלמודא להא דרבה בב"ח היינו לומר דאפילו ריב"ב מצי סבר דאם פירש חוזר דע"כ לא קאמר אלא משום דליכא זה אלי ואנוהו כו' אבל כרבנן ודאי לכ"ע לא מצי אתי הך ברייתא כוותייהו וליכא למימר דע"כ ל"ק רבנן אלא משום דחיישינן שמא יסריח וא"נ משום בזיון קדשים אבל גבי ציצין שאינן מעכבין את המילה אפילו רבנן מודו דאם כן אמאי קאמר רבה בב"ח מאן תנא פירש ריב"ב כו' הא אפילו כרבנן מצי אתי ולפחות מיהא כדדחי תלמודא ודילמא ע"כ ל"ק ריב"ב כו' הי"ל למצדד ולו' וא"נ ע"כ ל"ק רבנן אלא משום דחיישינן שמא יסריח כו' כדדחי דכוותא בפ' ר"י אלא משמע ודאי דע"כ ברייתא דפירש אינו חוזר לא מצי אתי כרבנן כלל דכיון דשרו התם אע"ג דאתעביד ביה צורך גבוה מטעמא דשמא יסריח כו' ה"נ אית לן למשרי גבי ציצין מטעמא דזה אלי ואנוהו דדא ודא חדא היא ומאחר שכן תימא על רבינו דכיון דפסק כרבנן דמפשיטין את כולו איך פסק בפ"ב מה' מילה כברייתא דאם פי' אינו חוזר שוב ראיתי להרשב"א בחדושיו שכתב דלמסקנא דאוקימנא לה כרבנן דלחם הפנים נדחה כל מאי דאמרינן לעיל ושמעינן דלא שייכ' בפלוגת' דהנהו דלעיל כלל וליכא מאן דפליג עליה אלא ר"י דלחם הפנים לבד ולית הלכתא כותיה ע"ש ומ"ה דלא באר לנו מה טעם יש לחלק בין הא דמפשיטין את כולו אליבא דרבנן אע"ג דאתעביד צורך גבוה לההיא דציצין ותו קשיא לי טובא דממ"ש רבינו מפשיטין את כולו וקורעו כו' ומוציא את האמורין דס"ל דהוצאת האמורין היא אחר הפשטת כולו והוא מן התימא שהרי מסוגיא הנזכרת מבואר דהוצאת האמורין היתה מיד כשהפשיט עד החזה בין בחול בין בשבת דאם לא כן הכי קאמר תלמודא דברייתא דקתני פירש אינו חוזר אתיא כריב"ב והלא נהפוך הוא דכריב"ב לא מצי אתי שהרי קתני בברייתא דכ"ז שהוא עוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין בין על ציצין שאינן מעכבין ואלו ריב"ב ס"ל דאפי' כ"ז שהוא עוסק כיון דאתעביד ביה צורך גבוה לא דחי שבת ואדרבה כרבנן דריב"ב מצי אתי שפיר דע"כ ל"ק רבנן מפשיטין את כולו אלא משום שהוא עוסק בו אבל פי' אפי' רבנן מודו וכ"כ רש"י ז"ל שם בהדיא ד"ה מפשיט וז"ל והיינו פירש דתנן במס' תמיד כו' והי' מפשיט ויורד עד שמגיע לחזה כו' וגבי פסח משהפשיט עד החזה ויכול לסלק את האמורין הוציאן מיד והו"ל פי' מן ההפשט כו' ע"ש וכ"כ הריטב"א ז"ל בשיטת ב"י וז"ל וחכמים אומרים מפשיטין את כולו כלומר להוציא האמורין כשיגיע לחזה ואח"כ יחזור ויפשוט דגמר מעשה ראשון הוא עכ"ל וכיון שכן תימא על רבינו ז"ל איך כתב דמפשיטין את כלו ואח"כ מוציא האמורין והו"ל לומר דמפשיט עד החזה ומוציא האמורין ואח"כ מפשיט את כולו וכדרך שכתב גבי עולה בפ"ו מה' מעשה הקרבנות דין ה' ע"ש כי על כל אלה לדידי חזי לי ליישב הכל ולומר דלרבינו ז"ל קשיתיה קו' התוס' שהקשו שם בד"ה דשקיל וז"ל וא"ת הא דתניא בסוף תמיד נשחט תנא חשכה כל אחד ואחד היה נותן פסחו בעורו א"כ לאו בברזי היה מפשיט ומשמע דבשבת איירי דאמתני' דהתם קאי דקתני י"ד שחל בשבת כו' ע"ש כי על כן ס"ל ז"ל דמתני' דפ' תמיד נשחט פליגא אריב"ב דריב"ב ס"ל דבין בחול בין בשבת הי' מפשיט עד החזה ומוציא האמורין מיד ואח"כ מפשיט את כולו דומיא דעולה דמפשיט עד החזה ואח"כ חותך הראש והילכך ס"ל דבשבת לא היה מפשיט אלא עד החזה דכיון דצריך להוציא האמורין מיד הו"ל פי' וכדין ציצין שאינן מעכבין את המילה דקתני בברייתא דאם פירש אינו חוזר אמנם מתניתין דפ' תמיד נשחט משמע דפליגא וס"ל דאין צריך להוציא את האמורין מיד כשמפשיט את החזה ודוקא בעולה דינא הכי ותדע שהרי קתני מתני' י"ד שחל להיות בשבת מניח ידו כו' ותולה ומפשיט קרעו והוציא את האמורין נתנו במגס כו' ואם איתא דס"ל כריב"ב הי"ל לומר ומפשיט עד החזה קרעו והוציא את האמורין מירק את ההפשט כו' כדקתני מתני' גבי עולה פ"ד דתמיד היה מפשיט ויורד עד שמגיע לחזה הגיע לחזה חתך את הראש כו' מירק את ההפשט כו' אלא משמע ודאי דסתם מתני' ס"ל דאין צריך להוציא האמורין מיד אלא אחר גמר הפשטו והילכך אפי' בשבת נמי הי' מפשיט את כולו דכיון דלא פירש אע"ג דאתעביד ביה צורך גבוה משרא שרי דומיא דציצין שאינן מעכבין את המילה דכ"ז שלא פי' חוזר והיינו דקתני בברייתא התם חשכה כל אחד נותן פסחו בעורו משום דס"ל כמתני' דהתם דא"צ להוציא את האמורין מיד כשמגיע לחזה דאמתני' דהתם קאי ומה שהוצרכו בפ' כ"כ לומר דשקיל ליה בברזי ה"ד אליבא דריב"ב דס"ל דצריך להוציא את האמורין מיד והו"ל פירש אבל למאי דקי"ל כסתם מתני' אין צורך לזה והיינו נמי מה שלא פירש רבינו ז"ל דבמונח אפתורא דדהבא או ביומא דאסתנא דאסור להפשיט משום דבגמ' לא הוצרכו לזה הטעם דשמא יסריח וא"נ משום בזיון קדשים אלא למאן דס"ל דצריך להוציא האמורין מיד דאז קשיא לן שפיר דמ"ט דרבנן כיון דאתעביד בהו צורך גבוה והרי פירש והו"ל כציצין שאינן מעכבין את המילה דאם פירש אינו חוזר אבל למאי דקי"ל דאין צריך להוציא האמורין מיד לא תקנו לן מידי דאפי' אתעביד ביה צורך גבוה כל שלא פי' חוזר ואי קשיא לך דא"כ מאי קשיא ליה לתלמוד' בשלמא לריב"ב הואיל ואתעביד ביה צורך גבוה אלא רבנן מאי טעמא ומאי קו' נימא דרבנן ס"ל כסתם מתני' דר"פ תמיד נשחט דאין צריך להוציא האמורין מיד ומש"ה קאמרי דמפשיט את כולו הא ל"ק משום דאם איתא אדמפלגו בי"ד שחל להיות בשבת לפלגו בחול נמי דלריב"ב צריך להוציא האמורין מיד ולרבנן אין צריך אלא משמע ודאי דטעמייהו דרבנן לאו משום דס"ל דא"צ להוציא האמורין כשמפשיט עד החזה אלא אפי' לריב"ב דס"ל דצריך להוציא האמורין מיד כשמגיע לחזה אפי"ה קאמרי דמפשיטין את כולו ואהא קשיא ליה לתלמודא שפיר מ"ט דרבנן זה הנראה לי כפתור ופרח ליישב דעת רבינו ודוק: