שער המלך על משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין· רבי יצחק נוניס בילמונטי
פרק ה · הלכה יג
שחט בה שנים כו' הרי היא כחיה לכל דבריה כו'. הנה מסתמיות דברי רבינו נראה דאכולהו חלוקות שהזכיר בדין י"ב קאי דהיינו בין קב"ה בין ק"מ שנפל בו מום או תמימה הראוי' ליקרב כו' (ומ"ש או תמימה הראויה ליקרב נראה דאקדשי ב"ה דוקא קאי ובבא לפדותו ע"מ להקריבו למזבח דאילו בקדשי מזבח כל דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם) האמנם הא ודאי ליתא דבמקדיש בהמה תמימה לבד"ה נראה ודאי דאפי' דשחט רוב שנים אינו יכול לפדותו דבהדיא איתא בסוף תמורה דאפילו לר"ש דאית ליה דקדושת ב"ה לא בעו המ' והע' אם מתו יקברו משום דחזי להקרבה והא ודאי בשחט בה רוב שנים אלא עכ"ל שדברי רבינו הללו אינו אלא בקדשים שנפל בהן מום ודע שרש"י ז"ל כתב שם בתמורה ד"ה מתו תמימים יקברו וז"ל אפי' הנך דלית בהו בכלל הע' עבוד רבנן מעלה דיקברו הואיל וחזו להקרבה ע"כ נראה בהדיא דס"ל דדין זה אינו אלא מדרבנן האמנם מדברי התוס' פ' מרובה דע"ו ע"א ד"ה שחיטה נראה בהדיא דס"ל דדבר תורה אינו יכול לפדותן שכתבו וז"ל ודוחק לומר שמדרבנן הוא דאין נפדין כו' ויש לומר דמום שהוא מחיים חשיב מום לפדות עליו אבל מום דלאחר מיתה לא חשיב מום כדתניא בתמורה בהדיא כו' וצריך לומר לפי דבריהם דמאי דאמרינן בתמורה דהיינו טעמא דר"ש משום דחזו להקרבה היינו דוקא לקב"ה שיכולין לפדותן אפי' בלא מום אבל בק"מ בלאו טעמא דחזו להקרבה אינו יכול לפדותן מטעמא דבעינן מום מחיים אכן נראה להכריח דעת רבי' שלפי דעתו ז"ל דס"ל דאפי' בנשחטה כהלכתה כל שהיא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה אם כן תקשי ליה קו' התוס' שם בקדשים ששחטן בחוץ היכי חשיב שחיטה שאינה ראויה הא יכול לפדותן בשעת פירכוס ואי ס"ל דק"מ תמימים שמתו יקברו מדרבנן כדס"ל לרש"י ז"ל הא משום איסור' מדרבנן חשיבה שחיטה שאינה ראויה לפוטרו מתשלומי דו"ה כדאמרי' התם בהדיא דע"א גבי מעשה שבת אלא ודאי דאין פודין אותן מדאורייתא כנ"ל ודוק: