אור ברסלב

שער המלך על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי יצחק נוניס בילמונטי

פרק יב · הלכה א

פרק יב

אחד המגלח הפיאות בלבד כו'. כתב מרן ז"ל בפ' שני נזירים אמרינן דקסבר שמואל הקפת כל הראש שמה הקפה ואמרינן התם דבין ר"ה בין ר' אדא בר אהבה סבירא ליה דהקפת כל הראש שמה הקפה כו' הנה בפרק ד' דנזיר דף כ"ט מבואר דאפילו מאן דס"ל דהקפת כל הראש ל"ש הקפה היינו דוקא מדאורייתא אבל מדרבנן מחייב מדאמרינן התם אלא לריב"ח דאמר כדי לחנכן במצות הא קא עביד הקפה ומשני קסבר הקפת כל הראש מדרבנן ואתי חינוך דרבנן ודחי הקפה דרבנן יע"ש. ואין להקשות דאם כן היכי אמרינן בריש פ' נזירים מגלחין ומביאין אמאי דלמא לאו טמאין נינהו וקעביד הקפה אמר שמואל באשה וקטן ולוקמה בגדול והקפת כל הראש ל"ש הקפה ש"מ קסבר שמואל הקפת כל הראש שמה הקפה והשתא כיון דהקפת כל הראש מדרבנן מיהא אסור אפילו נימא דס"ל שמואל דל"ש הקפה אפי' הכי הוצרך שמואל לאוקמא באשה וקטן משום דאסור מיהו מדרבנן די"ל דכיון דאין איסורו אלא מדרבנן משום תקוני גברא שרי כיון דהו"ל ספק דרבנן. ויש לי מן התימא על הר"ב מש"ל בפרק ג' מה' נזיר דין ח"י שהקשה למ"ש רש"י והר"ן בפ' ב' דנדרים דף י"ט אההיא דאמרינן התם כל שספיקו חמור מודאי לא מעייל נפשיה לספיקא דאלו גבי נזיר ודאי מגלח ומביא קרבן שנאכל על ספקו לא מצי לגלח דהיינו טעמא דעל ספקו לא מצי מגלח לפי שצריך לגלח על הבאת קרבנותיו ולא מצי לאתויי דלמא לא הוי נזיר ומייתי חולין בעזרה כו' וז"ל ואני תמה דלמה איצטרכו לומר דטעמא אינו מגלח הוא משום דלא מצי אתויי קרבן מספק תיפוק ליה דלא מצי עביד הקפה דקא עבר אלאו דלא תקיפו מספק ואולי אצטריכו להך טעמא למ"ד הקפת כל הראש מדרבנן ומ"מ עדיין ק"ל דאף דאין איסורו אלא מדרבנן מ"מ הוי ספיקו חמור מדאוריית' דלא מצי עבר אדרבנן מספק ואולי נאמר דסבירא לי' דבדבר דליכא תקנתא לא גזרו רבנן כו' ע"ש. והנה מה שהקשה דאמאי איצטריכו לטעמא דחולין בעזרה ת"ל משום הקפה נראה דקושיתו מעיקרא ליתא דאי משום טעמא דהקפה באשה שנדרה בנזיר דליכא משום הקפה נימא דספק נזירות להחמיר ואלו ר"י סתמא סתים ספק נזירות להקל משמע דאחד האיש ואחד האשה שוים הן ולהכי אצטריך לטעמא דחולין בעזרה ואדרבה לדברי התוס' שכתבו משם ר"י דטעמא דספק נזירות להקל הוא משום לאו דהקפה קשיא לן דאם כן באשה מי נימא דסבירא ליה לר"י דספק נזירות להחמיר. גם מה שהקשה דהיכי מצי עבר אדרבנן מספק וכתב דאולי נאמר דס"ל דבדבר דליכא תקנתא לא גזרו רבנן אשתמיט מיניה סוגיא הלזו דמבואר הוא בהדיא דלמ"ד הקפת כל הראש דרבנן מצי לגלח מספק וכמ"ש מיהו הא ק"ל שהרי בפרק כ"ש דף כ"ב מבואר דר"י ס"ל דחולין שנשחטו בעזרה מדרבנן ואם כן היכי קאמר רבא הכא אליבא דר"י דעל ספק נזיר לא מצי מייתי קרבן מס' משום חולין בעזרה הא כיון דחולין שנשחטו בעזרה מדרבנן כל תקוני גברא לא גזור רבנן דומיא דהקפה למ"ד דהוי מדרבנן ואם נאמר דרבא סבירא ליה כחזקיה דמסיק התם בסוף הסוגיא דס"ל לר"י דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא זה ודאי דוחק כיון דקיי"ל כרבי אבהו ואולי דלאו כל האיסורין שוים והדבר צריך ישוב כעת:
האמנם אכתי יש לדקדק מדאמרינן התם בסמוך מכדי תרווייהו ס"ל הקפת כל הראש שמה הקפה ופי' רש"י והתוס' שם דמדאמר ר"ה חובה מגלחה להו אבל אם איש היה עובר אע"פ שמגלח כל ראשם וכן רב אדא דאמר חובה תקברינהו משמע דסביר' ליה דהקפת כל הראש שמה הקפה והשתא אכתי מנ"ל דס"ל דשמה הקפה הא אפילו נימא דל"ש הקפה מדרבנן מיהא אסור ומש"ה היה מגלחן להו ע"י חובת אשתו וכבר היה אפשר לומר דכיון דהיה מגלחן כדי להברותן לאחר החולי כמ"ש רש"י ז"ל אם איתא דאיסורו מדרבנן במקום חולי שרי ואפי' למאן דאסר איסורין דרבנן בחולי שאין בו סכנה היינו דוקא לגדול אמנם דקטן אפשר דשרי לכ"ע ומש"ה הוכרחו לומר דס"ל דשמה הקפה: האמנם ראיתי להתוס' ז"ל בפ"ק דשבועות ד"ג ד"ה ועל הזקן שכתבו דלרב אדא בר אהבה גדול המקיף את הקטן אפי' איסורא מדרבנן ליכא מדקאמר לדידך מאן מגלח כו' משמע דלדידיה ניחא דשרי אפי' לאיש כו' יע"ש ולפמ"ש אין ראיה כלל דאכתי איכא למימר דלרב אדא בר אהבה אסור מדרבנן ואפילו הכי קאמר דלדידיה שרי משום דהוי במקום חולי אלא מבואר דס"ל דאפי' איסור דרבנן לא שרינן כדי להברותן וכיון שכן הדרא קושי' לדוכתי' וצריך לישב ודע דמסוגיא דפ"ד דנזיר שכתבנו מבואר דהלכה כרב הונא דגדול המקיף את הקטן חייב מדפריך לריב"ח הא קעביד הקפה ודחיק לאוקמי דסבר כמ"ד דל"ש הקפה ומשום דאתי חינוך דרבנן ודחי הקפה דרבנן ולא משני בפשיטות דסבר כרב אדא דהמקיף את הקטן מותר ואפי' מדרבנן משמע בהדי' דדחיקא ליה לתלמודא לומר דסבירא ליה כרב אדא כלומר דס"ל דל"ש הקפה וי"ל על התוס' והרא"ש והר"ן ז"ל שהוצרכו להכריח הדבר מההיא דפ"ק דמציעא דקאמר א"ב איש דאמר לאשה אקפי ליה קטן כו' דאתי כר"ה דאמאי לא הכריחו הדבר מהא דנזיר שכתבנו דמכרעא מלתא טובא לא כן ההיא דפ"ק דמציעא דאיכא לדחויי דתלמודא נקטי להך בינייא אליבא דרב הונא אע"ג דלית הילכתא כוותיה ודוק. ומ"מ אכתי י"ל דאמאי לא משני בנזיר אליבא דר"ה דמגלח להו אשה שהרי לר"ה אשה המקפת את הקטן מותר גמור וע"י גוי ליכא לאקשויי משום דגילוח הנזיר היה בעזרת נשים אכן ע"י אשה קשה וכ"כ ק' למאי דמשני קסבר ל"ש הקפה ואתי חינוך דרבנן ומבטל הקפה דרבנן דאמאי שרי להו רבנן כיון דאיתי' בתקנת' ע"י אשה ולומר דתלמודא הכי פריך דלריב"ח הא קא עביד הקפה היכא שאין אשה מצויה לגלח ואהא משני דקסבר ל"ש הקפה והיכא דאין אשה מצויה שרו להו רבנן משום חינוך הא ודאי דוחק דאימא דאינו מגלח עד שימצא אשה לגלחו ולדעת רבינו דס"ל דאשה המגלחת את הקטן אסור מדרבנן יציבא מילתא דכיון דע"כ לומר דאתי חינוך דרבנן ומבטל הקפה דרבנן ניחא ליה טפי לתלמודא לומר דסבירא ליה דלאו שמה הקפה ומגלח להו אחד האיש ואחד האשה ובהכי מקום אתנו ליישב דעת רבינו דפסק דאשה המגלחת את הקטן אסור מדרבנן דנר' דפסק דלא כמאן שהרי לר"ה מבואר דס"ל דאשה המקפת את הקטן מותר גמור ואפי' מדרבנן כדקאמר מאן מגלח להו חובה וכמו כן לרב אדא ב"א גדול המקיף את הקטן מותר גמור אפילו ע"י איש וכבר מר"ן ז"ל בב"י כנראה שנרגש מזה וכתב דמדחזינא דנענש ר"ה ע"מ שהיה מגלח להו חובה אשתו ש"מ דאסור מדרבנן ור"ה טועה בדין הוה ואי מהא אחר המחילה לא אירייא דאיכא למימר דנענש משום קללת רב אדא דקאמר תקברנון לבניה דקללה חכם אפילו על חנם היא באה וטפי אית לן למימר הכי ולא לומר דטעה בדין אמנם כלפי מ"ש יש לו' דרבינו ז"ל הכריחו לומר כן מכח סוגייא דפ"ד דנזיר דלא משני אליבא דריב"ח דמגלח להו ע"י אשה משמע דלכ"ע אשה המקפת את הקטן איסורא דרבנן מיהא איכא כמ"ש וההוא דר"ה דהיה מגלח להו ע"י אשתו שאני דמשום חולי שרי כמ"ש לעיל נכון. ודע שהתוספ' פ"ק דשבועות ד"ה הנ"ז כתבו דאפילו לרבי אדא ב"א דס"ל דגדול המקיף את הקטן מותר משום דס"ל דאחד המקיף ואחד הניקף במשמע וכל דליתי' בניקף ליתי' במקיף מודה היכי דהמקיפו לאו בר חיוב' וניקף בר חיוב' דמחייב וכ"כ בפשיטות שם פ' שני נזירים וכתבו עוד דאין להביא ראי' מדקאמר ביבמות דאתי עשה דמצורע ודחי לאו דהקפה מדכתיב ראשו משמע דכ"ע מודו דאסור ע"י אשה ונכרי דאי שרי לרב אדא אמאי דחי הא אפשר לקיים את שניהם ע"י קטן או נכרי דיש לדחות דאיצטריך קרא היכא דאין שם אשה ונכרי יע"ש:
וראיתי במכתב להחכם השלם רב ועצום כמוהר"י אשכנזי זלה"ה שתמה על דבריהם. שהרי הלכה פסוקה היא דתגלחת מצורע אינו אלא בכהן. כמבואר בת"כ סדר מצורע זאת תהי' תורת המצורע בכהן אין לי אלא טומאתו וטהרתו בכהן תגלחתו והזייתו מנין ת"ל תהיה ופסקו ר' ז"ל בפ' י"א מה' טומאת צרעת הל' ג' שכתב וז"ל כשהוא מגלח אינו מגלח אלא בתער ואם גילח שלא בתער לא עשה כלום ואינו מגלחו אלא כהן כו' יע"ש הן אמת שמדברי רבינו היה נראה דס"ל דהתגלחת ע"י כהן אינו אלא למצוה מדלא כתב ואם גלח ע"י ישראל לא עשה כלום כדרך שכתב בראשית דבריו אלא שאין נראה כן מדקי"ל דתהיה עכובא הוא והאמת שהדבר מתמיה איך אישתמיטתי מינייהו ברייתא דת"כ ואנכי הרואה דקושיא הלזו היא גופא קשיא אשמעתין דפ' ב' דנזירים דאוקמא שמואל לסיפא למתני' דהתם באשה וקטן דאכתי מאן מגלח להו דאי ע"י איש הא קי"ל כר"ה דגדול המקיף את הקטן חייב וליכא למימר דשמואל ס"ל כרב אדא דאכתי תקשי לר"ה מה יענה בההיא מתני' דכיון דס"ל דהקפת כל הראש שמיה הקפה וגדול המקיף את הקטן חייב ובשלמא לדעת הנ"י שכתב דגדול המקיף את האשה אפילו לר"ה מותר כיון דלא אתי לכלל חיוב ניחא דאיכא למימר דרב הונא מוקי למתני' באשה דוקא ולא בקטן אכן התוספות בפרק ב' דנזירים נסתפקו בזה ואולי נאמר דס"ל להתו' דתלמודא דידן ע"כ פליגא אח"כ וס"ל דהתגלחת מצורע לא בעינן כהן ומשום הכי ק"ל שפיר דהיכי בעי למילף ביבמות דאתי עשה ודחי ל"ת מעשה דמצורע ואולם הדבר הקשה לרבינו ז"ל דבהלכות נזיר פ"ט פסק למתניתין דשני נזירים באשה וקטן וכאוקמתא דשמואל והדבר תמוה דכיון דהוא פסק כברייתא דת"כ דתנן דבעינן גילוח ע"י כהן ובאנשים ולא בנשים מאן מגלח להו כיון דקי"ל כר"ה דגדול המקיף את הקטן חייב והנראה ליישב דעביד להו הקפה ע"י קטן כהן ושפיר דמי שהרי כתב רבינו בפרק ט' מה' טו"צ דטומאתו וטהרתו שפיר דמי אפילו על ידי כהן קטן או שוטה כ"ש תגלחתו וזה פשוט:
עוד ראיתי להחכם השלם הנז' שהקשה על דברי התוס' הללו דא"כ מילה בשבת היכי דחיא הא אפשר למיעבד ע"י נכרי למאן דס"ל דמילה בגוי כשרה ואפילו למאי דקי"ל מילה בגוי פסולה הא אפשר לקיים את שניהם ע"י קטן דכשרה לכ"ע כנודע ולומר דמאי דדחי שבת היינו היכא דליכ' קטן היודע למול אבל היכא דאיכא קטן הכי נמי דאינו נימול ע"י גדול לא לישתמיט לשום אחד מהפוסקים לאשמועינן הך גם אין לומר דמילה שאני דנפ"ל מקרא דוביום אפי' בשבת דהותרה מילה אצל שבת ואפי' היכא דאפשר ע"י קטן שפיר דמי דומיא דטומאה דהותרה אצל צבור למ"ד ולא מהדרינן אטהורים דהא ליתא דמסוגיא דפ"ק דיבמות מבואר דמילה דחוייה היא אצל שבת מטעם דאתי עשה ודחי לא תעשה כדקאמר התם אשכחן דאתי עשה ודחי ל"ת ול"ת שיש בו כרת וכ"ת נילף ממילה מה למילה שכן נכרתו עליה י"ג בריתות כו' ואם איתא מאי קאמר דנילף ממילה הא מילה לאו משום דאתי עשה ודחי ל"ת אלא משום דהותרה אצל מילה אלו דבריו ז"ל והנראה אצלי ליישב דמעולם לא הוקשו להו להתוספ' אלא גבי הקפה דס"ל לרב אדא דגדול המקיף את הקטן מותר ואע"ג דבכל התורה כולה קי"ל דהוזהרו גדולים על הקטנים דלא ספינן להו איסורה בידים ואיכא למ"ד דלוקין עליו גבי הקפה סבירא ליה לרב אדא דגזרת הכתוב היא מדשני קרא למכתב לא תקיפו לומר דכל היכא דניקף חייב מקיף נמי חייב וכל היכא דניקף לאו בר חיובא מקיף נמי שרי ומשום הכי ק"ל שפיר דהא אפשר למעבד הקפה ע"י קטן דשרי לגמרי אמנם בשאר איסורין שבתורה דקי"ל דהוזהר' גדולים על הקטנים אין כאן מקום להקשות דאמאי דחי מילה שבת כיון דאפשר לקיים שניהם ע"י קטן שהרי כי עביד ליה למילה על ידי קטן הא קא עבר אאיסורא דהוזהרו גדולים על הקטנים וכיון דע"כ משום דחזיה דאתי עשה ודחי ל"ת אתיין עלה הואיל ואדחי אדחי ועבדי' ליה ע"י גדול כנ"ל נכון:
וראיתי להר"ב ח"ה ז"ל שם שהכריח מדברי התוס' הללו שכתבו דכ"ע מודו דאסור ע"י אשה וגוי ויש לדחות דהיכא דאין שם אשה וגוי שדבריהם סותרים אמ"ש בפ' שני נזירים דלרב אדא ב"א אשה המקפת עוברת בלאו אלא ס"ל דלרב אדא אם מותר לגדול להקיף ע"י גוי ה"נ מותר ע"י אשה להקיף ואינ' עוברת בלאו אם הקיפה לגדול וצ"ל לשיטתם דהכא דהא דקאמר התם לר' אדא כל היכא דניקף מחייב מקיף נמי מחייב היינו כשהמקיף ישנו בהקפה כו' א"ד יע"ש ותמהני עליו שהרי בפ"ב דנזירים בד"ה ורב אדא אחר שכתבו דלרב אדא אשה המקפת את הגדול עוברת בלאו כתבו בס"ד כמ"ש בשבועות דלרב אדא ישראל הניקף על ידי גוי עובר בלאו והכריחו הדבר ממצורע שכתבו וז"ל ותדע דאם לא כן מצורע אמאי דחי לאו דהקפה והא אפשר לקיים שניהם שיקיפוהו קטן ואשה ונכרי אלא ש"מ כו' וא"כ ע"כ לומר דאשה שכתבו אשגרת לישן הוא וה"נ י"ל דמ"ש בשבועות אשה לאו דוק' אשגרת לישן הוא. גם מ"ש דס"ל בשבועות דלרב אדא אשה המקפת את הגדול אינה עוברת בלאו לא ידעתי איך הפה יכולה לדבר כן דא"כ היכי קא"ל רב אדא חובה תקברינון לבניה ואמאי לטייה כיון דלרב אדא גופיה ס"ל דאשה אינה עוברת ור"ה נמי הכי ס"ל א"כ שפיר עבד אליבא דכ"ע דמה"ט הוא שהוצרכו לומר בפ' שני נזירים דלרב אדא שאשה המקפת עוברת דהשתא מש"ה לטייה לפום סברתיה דס"ל דאסור וזה פשוט:
טעם המלך ב) דברי הרב צריכין תלמוד דתרוצו אינו מעלה ארוכה. לדברי תוס' דממ"נ קשיא לן אי האי דינא דת"כ דיהא התגלחת בכהן לעכובא הוא א"כ קושית הרב מונחת מאי קשיא לרבותינו ז"ל דיקיים התגלחת. ע"י גוי ואשה. ואי סברי רבותינו בעלי תוספות ז"ל דתגלחת גבי כהן רק למצוה בעלמ' ושפיר קשיא להו. (ואף שבזה יש להתעורר כמו שיעדנו למטה גבי מילה). א"כ מאי אהני לן. אף אם אמרינן שאין הניקף מקשינן למקיף ואף אם המקיף לאו בר חיובא. אפ"ה הניקף חייב ולהכי אצטריך קרא שעשה דוחה ל"ת דהיינו לניקף. קשיא לן מדוע אמרה התורה שכהן יתגלח. והא איכ' גבי' הלאו דלא תקיפו ולדידיה ליכ' עשה וע"כ תהא לעכובא. ולדידיה נמי איכא עשה גמורה. ואין לדחות דליתא כיון דהתורה אמרה שנדחה לאו גבי ניקף. א"כ גבי מקיף נמי נדחה דזה ליתא. דגבי ניקף נדחה כיון דאיכא עשה. וראשו אמר רחמנ'. אבל לגבי מקיף מאי עשה איכ' אם לא אמרינן שתהא לעכובא. וע"כ אחת משתיהן. או תהא לעכובא או שצ"ל כמו שמסיק הרב בסוף הדברים על דברי הרמב"ם דגילוח הוא ע"י כהן קטן וא"כ מאי שמסיק הרב אליב' דהר"מ גם על שיטות התו' צריכין למימ' כן וקצת נראין הדברי' בלא"ה דגילוח הוא ע"י כהן קטן. דהא קי"ל דהגילוח בכל הגוף וכמו שפסק הרמב"ם (פי"א מה' טומאת צרעת הלכה א') דאפילו שער בית הערוה צריך תגלחת ואיך שייך לומר דתגלחת ע"י כהן. איך יגלח אשה המדירה בנזיר. ואיך יסתכל במקום התורפה. וגדול עון מנשוא. ומשפטי ה' צדקו יחדיו מיהו י"ל כמו שהדין לענין ראיית נגעים. עיין רמב"ם (פ"ט מהל' טו"צ הל' י"ב) ואף שהתם אמר הרמב"ם (הל' ט') שאפילו כהן קטן ושוטה מטהר ומטמא את הנגעים הא אין סמכינן על ראייתו וצריך ראיית חכם. וצ"ל דמצוה שאני לא להסתכל מכוין ושומר מצוה לא ידע דבר רע ומצלת מן העבירה בעדנא דעסיק בה. אמנם לענין תגלחת ודאי אם אפשר ע"י כהן קטן ודאי אמרינן שיגלח להכהן קטן. וה"נ מגלח כהן קטן. כדי שלא יעבור על לאו דלא תקיפו. ולפ"ז שפיר הוכיחו תוס' דאם המעשה ע"י כהן קטן. אמאי איצטריך למדחי הל"ת. אם מקשינן ניקף למקיף. וע"כ דניקוף בכל גוונ' חייב והא דנקט תוס' גוי לאו דוק' ואשגרי דלישנ' הוא ובלא"ה צריכין לומר כן. דהא גוי לא יכול לבוא לעזרה. ובזה נפל כל דקדוקי הרב מהרש"א ז"ל דלא דייקו תוס' בשבועות ובנזיר ונקטו פעם גוי ופעם אשה ופעם קטן ולא חשו אם נקטו זאת או זאת ואולם לבו מהסס בזה. דבלא"ה דברי תוס' עולים כהוגן. אם נקטינן בידן זאת להקדמה ראשית ולאבן מונח. דאע"ג דהמקיף פטור אפ"ה הניקף חייב תו לא קשיא נמי אמאי לא ירבה באיסורין אף אם הניקף חייב ולא יקיף לו הכהן כי היכא דלא יעבור על לאו דלא תקיפו. דזה לית'. דע"י אשה לא מהני דהא אשה נמי חייבת על הקפת ראש בגדול. כמו שהעיר הרב ח"ה וכמו שכתב הרב המחבר פה. ורק אשגרי' דלישנ' הוא. דנקטו בלשונם אשה וגוי לא יכול לבא לעזרה. וגם אין מצוה נעשית ע"י גוי כי גוי לאו בר מעבד מצוה הוא ואנו אין לנו אלא קטן. ומאי אהני לן בזה הא אף אם אמר הגדול לקטן. בזה ודאי יש שליח לדבר עבירה לא מבעיא לרבינ' (ב"מ י"א ב') דאם אין השליח בר חיובא מחייב המשלח. אפי' אם לדברי רב חסא. היכי דלא בעי עביד. לא מחייב השליח. הא הכא דמי ממש לחצר. דהא צריך תגלחת. והוי ודאי שליח לדבר עבירה ומאי אייתר לן אם קטן מגלחו והוא שלוחו. או גדול בעצמו מגלחו ובאמת יש להעיר נמי קצת לפי דברינו אלה דמתחלה לא קשי' קושית התוס' דאמאי ידחה עשה דתגלחת ללא תעשה דלא תקיפו. יגלחו הקטן. ויהי' הניקוף נמי פטור. מלאו דתגלחת דכיון דאין כאן חיוב על המקיף ומדמקיף לא חייב ניקוף נמי לא חייב ולפי דברינו יש לפקפק בזה דודאי התורה לא אמרה מצוה דתגלחת לקטנים. ולא נתנה התורה לתינוקות של בית רבן וא"כ איך יאמר גדול לקטן גלח את הנזיר. והא יש שליח לדבר עבירה בזה. וא"כ המקיף חייב היינו המשלח וניקוף נמי מחייב. ומאי איית' לן. ואף שיש לדחות ולומר. דהא עכ"פ אין המקיף בעצמו. ואין הסברה נותנת. דזיל בתר טעמ' דמ"ש כיון דאיכ' חדא דמחייב יש כאן הלאו דלא תקיפו. והמשלח והשליח עצם אחד הוא ושלוחו של אדם כמותו. וע"כ צ"ל דתוס' סביר' להו. לרב חסא צריכין דוקא חצר דבע"כ. אבל הכא לא דמי לחצר. דאפ"ה אי בעי לא עביד. וקושית התוס' לרב חסא שם. אמנם עדיין יש לפקפק בזה. מאי הוכיחו תוס' לפ"ז. דע"כ לא מקשינן הניקוף למקיף לרב אדא. ולפי הערותינו יש לדחות דודאי לרב הונא זה לית' כלל ורק לרב אדא. וא"כ מה הוכיחו לרב אדא דיש לומר דר"א כרבינא ס"ל דאם אין השליח בר חיובא חייב המשלח וא"כ אם או' לקטן הקיף לי גדול מחייב שולחו כמ"ש הש"ס (ב"מ י"א ב') וליכא קשיא לא ידחה העשה לל"ת ויקיף קטן. הא הקטן יקיף עפ"י ציוות הגדול ומאי אהני לן הלא הוה כמו שהגדול בעצמו יקיף ורב חסא דסובר אי בעי עביד אי בעי לא עביד. ולפי סברותינו ה"נ שייך הכא אי בעי לא עביד ולא דמי לחצר דבע"כ באמת כר"ה ס"ל ולר"ה בלא"ה לא קשיא דלדידיה לא מקשינן כלל מקיף לניקוף ולא ניקוף למקיף וכל עיקור הפלפול אליבא דר"א סובב הולך ואם כן אף אי קיימא לן כרב חסא כמו שפירש הרא"ש שם בב"מ וכן הר"מ ונמוקי יוסף שפיר לדידן דהא אנן קיימא לן כר"ה ולפ"ז אנו צריכין למימר דתוס' ס"ל כדעת הש"ך (ח"מ סי' קפ"ב סק"א) דליכא מאן דפליג על רב חסא ורבינא גופיה קבלה ואם כן קשיא לרב אדא דהא רב חסא כ"ע סברא. זולתי אם אמרינן כסוף דברי הש"ך שם דאין שליחות לקטן בזה כלל וש"ס אמר רק אמר לאשה אקיף לי קטן. ולא לקטן. בלא"ה דברינו ליתא דלענין שליח לד"ע לא נעשה קטן שלוחו והתגלחת הרי עשה דהא נתגלח. ומה לי אם שלוחו אם לאו. וכל זאת מוכח נמי מדברי הש"ס עצמן. וצריכין אנו לבא לאחת מן הדרכים האלה דזולת זאת קשיא לן על רב הונא. במאי מוקים למתני' דהכא פ"ב דנזירים. וכקושית הרב המחבר ולא יספיק לן תירוץ של שמואל באשה וקטן דמאן מקיף להו לרב הונא דהא גדול המקיף אם הקטן חייב. ולא נחית לן נמי בפרוקא דמקיף להו נמי קטן. דמי אמר לקטן שיקיף. וכי לקטנים שנו רבי. ומנא ידעי וכי דינא גמירי ואם אומר גדול לקטן גלחהו לקטן או לאשה זאת הרי משוה לשליח והא הכא דאין השליח בר חיובא חייב המשלח. וגם הלא צריך למעביד. ול"ש אי בעי' לא עביד. וע"כ אחת משתיהן או דאין הסברא כך אלא דוקא בחצר בעינן. דבע"כ והוי נמי הבא. אי בעי עביד אי בעי לא עביד. או כדעת הש"ך שם שאין שליחות לקטן כלל לענין שליח לד"ע עייש"ה. ובמקום אחר הארכתי בכל דברי הש"ך. ואין כאן מקומו. וע' במ"ל פ"ב מהל' רוצח ודוק. ועיין עוד בהגהותינו לה' מלוה ולוה אי"ה:
ועדיין לא נתקררה דעתי בזה הענין דלפ"ז קשיא לן לרב הונא דאמר גדול המקיף את הקטן חייב. במאי מוקי המתני' כמו שהקשה הרב המחבר. אי הקטן ואשה הניקפין מאי אהני לן. אכתי מי מקיף להו דהא לדידי גדול המקיף לקטן חייב: ואכתי קשיא איך יעיף מספק ואין לומר עליו דאיירי בקטן שמקיף כמו שמסיק הרב לדעת הר"מ דמאי מהני בזה. דאטו מתני' אמר למילתיה ושנה עם קטנים. ומנא ידע קטן להעשות כן אם לא אמר ליה גדול וקושיא לן הא בהאי מלתא. דל"ש למימר אי בעי עביד. אי בעי לא עביד. וצריך לעבוד משום תגלחת. ואם כן ודאי קושיא לכל הדעות. הא יש שליח לדבר עבירה לא מבעי' לרבינא ב"מ (י"א ב') דהיכא דלא מחייב שולחו חייב המשלח. אפילו לרב אסא נמי קשה ואולם יש להוכיח מזה קצת לדעת הש"ך. ח"מ סימן קפ"ב ס"ק א' ודעמי' שאין שליחות לקטן כלל ולא שייך למימר אין שליחות לד"ע בזה. ומצות תגלחת אפ"ה איכא דהא נתגלח ע"י כהן והתורה אמרה שיתגלח ע"י כהן תו לא:
ואם לא אמרי' כדעת הש"ך יש למצוא תרופה מקושי' תוס' שבועות [ג' א'] ד"ה ועל הזקן סה"ד דהקשו מדוע אוקי שמואל למתני' באשה וקטן הניקפין לוקי באשה וקטן המקיפין ועיין חידושי הלכות שם דזה ליתא דהכא לא מהני אם הניקפין גדולים כיון דגדול צריך לומר לקטן תקיף אלה וא"כ הוי כאלו גדול מקיף להו ודוק ועיי'. ומאי דבדיק לן הרב המחבר. דלדעת תוס' הקושיא נמי ממילה דאמאי אמר רחמנא יבא עשה דמילה וידחה שבת והרי יכול לעשות ע"י קטן. ואם בנכרי מילה כשירה ע"י גוי ודאי נמי ליתא דהתורה אמרה דעל האב המצוה ולא זולת ואף שאם אין האב יכול למול אחר מל אותו היינו שהוא נמול אבל האב לא עשה המצוה ואף אם גם למצוה שלוחו של אדם כמותו. ורק מצוה בו יותר מבשלוחו. אייתינן נמי לזה. הא אין גוי בר מעבד מצוה הוא דאין שליחות לגוי. וכן אין שליחות לקטן ויש להסיב לזה הענין האי דקצירת עומר דנקצר ביום כשר ואפ"ה דוחה שבת כמו שפי' הרמב"ם [פ"ו מהל' תמידין ומוספין] ועיין בתו' מנחות [פ"ב א'] ד"ה אמאי דחי שבת דכתבו דיש לומר לעשות מצוה מן המובחר ובסברות הרב ז"ל די"ל שבת הותרה היא אצל מילה ואף אם יכולין לעשות ע"י קטן או גוי לא משכונו נפשינו אבתריה דהא הותרה ומאי לי גוי וקטן או ישראל גדול דהא הותר כמו בטומאה ומסולק נמי קושית הרב הש"ך [סי' רס"ב סק"ב] דהקשה אם מל תוך ח' שפיר דמי אמאי ידחה שבת לימול תוך ח' וליתא דהא הותרה מילה אצל שבת. וכן יש לקשור בזה ענין ב' מוהלים שהובא בש"ע. סי' רס"ו סעיף י"ד דאם הותרה שרי כמו עבודה אבל אם דחוי' מה שיש למעט באיסור שפיר דמי ובאמת י"ל נמי דמוכח שבת הותרה דלרבנן [דר"א שבת קל"ב א'] דס"ל מכשירי מילה אינה דוחה שבת אייתר להו ביום השמיני דעיקר הדין דילפינן שמילה דוחה שבת אתי' או מהלכה. או מלימוד אות ודורות שם ועיין היטיב שם. דיש להעיר בזה הסוגיא ולכן נראה דלכך כתבה רחמנא שני למודים להורות דהותרה דאין איסור כלל: וכמה נפקותא מיניה בפרט לדעת הרמב"ם דפ"י [פ"י מהל' מלכים הל' ז'] דבני קטורה אף בזמן הזה חייבין במילה א"כ אם הי' לפנינו אחד מבני קטורה דחייב במילה וכשר למול. דהא המול ימול כתיב מאן דמל ימול והא מל. וגם בכלל בריתי תשמור א"כ לא היה העשה דמילה דוחה שבת והא אפשר למול ע"י גוי מבני קטורה דכשר למול. אף למ"ד שאר גוים פסולין למול. ואולי מזה נפקא לי להר"מ דין זה שלא כדעת הרש"י [סנהדרין נ"ז ב'] ועיין בתשובת מהרי"ט ח"ב ובתשובת ש"א הלכות שבת והבן:
מעשה חושב (כד) תיפוק לי' דלא מצי עביד הקפה דקא עבר אלאו דלא תקיפו מספק. תימא לי דהא צריך לטעמא דחולין בעזרה משום נזיר ממורט דקיי"ל דיש לו תקנה רמב"ם פ"ה ה"ח מנזירות:
(כה) ואולי אצטריכו להך טעמא למ"ד הקפת כל הראש מדרבנן. אינו מובן לכאורה דהא גם בחולין שנשחטו בעזרה איכא למ"ד דס"ל דלאו דאורייתא ומאי שנא דשבקו הקפה ונקטו הבאת קרבנות ונלע"ד דכונת מרן המל"מ היא דלמ"ד הקפת כל הראש דרבנן היא כדמסיק לא גזרו במקום דליכא תקנתא משא"כ לענין הבאת קרבנות שאפי' למ"ד חולין בעזרה לאו דאורייתא מ"מ לא מעייל נפשי' בספיקא דלא מצי מייתי להו מספק משום דלדידהו יש חזקת חולין מש"ה נקטו הבאת קרבנותיו ושבקו הקפה ועי' לקמן בסמוך מה שכתבתי שם על הגליון. מ"מ איני יודע למה ניחא לי' להמל"מ בישוב זה דרש"י ור"ן שבקו טעמא דהקפה אף דקיי"ל דהקפת כל הראש שמה הקפה מדאורייתא (דריב"ח יחיד הוא לגבי אמוראי טובא דס"ל דהיא הקפה דאורייתא) ונקטו טעמא דהבאת קרבנות דקיי"ל באמת דלאו דאורייתא כיון דהלכה כר' אבהו ולמה שבקו איסור תורה ונקטו איסור דרבנן וצ"ע יותר למ"ש הר"ן שם דבדיעבד אית לי' תקנתא בעולה ושלמים דמצי לאתויי בתנאי וטפי הו"ל לפרש משום הקפה דאין לה תקנתא כלל:
(כו) כיון דחולין שנשחטו בעזרה מדרבנן כל תקוני גברא לא גזור רבנן. למ"ש רש"י בפסחים דהאי לאו דאורייתא היינו דאיהנ"א לאו דאו' אבל איסור אכילה הוי דאוריי' א"כ קושייתו לק"מ משום דרש"י לשיטתי' שפיר קאמר לר"י דלא מעייל נפשי' לספיקא דהא לא מצי לאתויי קרבנותיו לעזרה שהוא דאוריי' לענין אכילה (ואפשר דגם הר"ן סובר כן וגם לר"ן ניחא) והשנית דבל"ז נמי לק"מ לשיטתו זו דהא באמת ס"ל לר"י בת"כ פ' צו דחולין שנשחטו בעזרה אסורים גם בהנאה מדאורייתא וא"כ ע"כ תנאי נינהו אליבא דר"י וא"כ י"ל דרבא דקאמר אליבי' דר"י דעל ספק נזיר לא מצי מייתי קרבן היינו ר"י דת"כ דס"ל דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא. והשלישית אני אומר למ"ש הש"ך דגם בספק דרבנן היכא דאיתחזק איסורא לא אזלינן לקולא א"כ י"ל דא"א לי' לאתויי קרבן מספק אפי' להסוברים דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא משום דלהבהמה יש חזקת חולין משא"כ לענין הקפה אי נימא דהקפת כל הראש הוי דרבנן דל"ש לומר דיש על הנזיר חזקת איסור הקפה (דכיון שנטמא מספק הרי לא אהני לי' חזקת טהרתו דא"כ לא הי' טמא אפי' מספק) כמו בספק התפלל דאינו חוזר ומתפלל אע"ג שהי' עליו חיוב להתפלל ואיתחזק חיוב זה עליו ולפיכך בספק נטמא מותר להקיף מספק אע"ג דיש בזה איסור דרבנן מ"מ מותר כיון דליכא בזה חזקת איסור משא"כ לענין קרבן, דבהמה זו דאתחזקה לחולין ודאי דא"א להביא אותה לעזרה:
(כז) דאכתי תקשי לר"ה מה יענה בההיא מתניתין. לא ידעתי מהו דהא באמת כתבו התוס' בשבועות שם דשמואל ע"כ כרב אדא ס"ל מכח ההוכחה זו. ומה שהקשה מה יענה ר"ה בההיא מתניתין אני כבר יישבתי לעצמי דר"ה יוקי מתניתין דגם המקיפים המה אשה או קטן. אלא מדלא קאמר הכי שמואל בהדיא, ומגלח להו אשה או קטן הוכיחו התוס' דשמואל כרב אדא ס"ל: ומה שנראה מדברי הגאון המחבר שהלך בדרך אחר. שגם גלוח דנזיר צריך שיהיה ע"י כהן דוקא. לא ידעתי מנין לו זה. והרי בריש פ' ב' נזירים לאו במצורע איירי: ובפשיטות שהחיוב על הנזיר לגלח בעצמו או ע"י שליחו. דדוקא במצורע בעי כהן. דמשום שטומאתו וטהרתו תלוי בכהן. דדרשינן מתהיה דגם תגלחתו הוא ע"י כהן: ולפ"ז א"צ כלל לומר כמ"ש התוס' הנ"ל. להוכיח דשמואל כרב אדא ס"ל מדלא פירש בהדיא באשה וקטן ומגלח להו אשה או קטן: דכיון שהחיוב על הנזיר עצמו לגלח א"ע. א"כ ממילא באשה וקטן נמי הם עצמם הם המגלחים א"ע. אע"ג דשאר נזיר יכול למיעבד שליח על הגלוח. ואשה אינה יכולה לר"ה. מ"מ זה אין הכרח להש"ס לפרש בהדיא כיון דמסתמא הנזירה עצמה מגלחת א"ע וא"כ בפשיטות ניחא דשמואל כר"ה ס"ל: [ואפשר דאפילו שליח מצי האשה לשויי כיון דהיא מותרת דהא אמרינן שליחו של אדם כמותו. ונהירנא דמו"ח הגאון ז"ל נסתפק בכעין זה ואני מצאתי ג"כ בשו"ת תשובה מאהבה. דמספקא ליה לחתן המחבר הרב הגאון מוהרא"ש. למ"ד דהרשות ביד גואל הדם ושאר כל אדם מחויבים עליו אי מצי גואל הדם לשויי שליח להרוג את הרוצח. כיון דשליחו של אדם כמותו]:
הן אמת שאני פשטתי הספק מהא דפ"ב דביצה במי שלא הניח עירובי תבשילין. דאחרים נמי אין מבשלים לו ואפילו הוא אינו מבשל לאחרים ואמאי לא מצי זה שהניח ע"ת לאשויי שליח לזה שלא הניח ע"ת שיבשל לו. לפמ"ש הר"ן בשם בה"ג שם דהוי ג"כ מטעם שליחות). אע"כ דלא אמרינן בזה שליחו של אדם כמותו. ועוד הוכחתי מכמה מקומות דלא אמרינן בכעין זה שליחו של אדם כמותו]. אלא דהתוס' הוצרכו לדבריהם חדא משום דלא קאמר שמואל בהדיא ומגלח להו אשה או קטן. ועוד משום דמסוגיא דנדרים דף כ"ט ע"א משמע דאין קטן מגלח א"ע. דאל"כ מאי פריך התם מהקפה הא כיון דהנזיר הוא קטן הרי הוא עצמו מגלח את עצמו ולמה ליה להש"ס לדחוקי דס"ל לריב"ח (דלא כהל') דהקפת כל הראש לא שמה הקפה אע"כ דהקטן אינו מגלח א"ע. וס"ל להתוס' דמסתמא ה"ה אשה נזירה נמי אינה מגלחת א"ע. (ובאמת לא זכיתי להבין אמאי לא. אחרי שכבר הוכחתי דהת"כ לא איירי אלא בתגלחת דמצורע וכנ"ל):

תוכן העניינים

שער המלך על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה