שער המלך על משנה תורה, הלכות עבדים· רבי יצחק נוניס בילמונטי
פרק ה · הלכה יז
יציאת העבד בראשי אברים נוהג כו' ואין דנין בו אלא ב"ד סמוכים מפני שהוא קנס. כתב מרן וז"ל מ"ש רבינו אין דנין בו אלא ב"ד סמוכים לאו למימרא דאינו יוצא לחירות אלא בב"ד סמוכים דהא כיון דקי"ל כו' אלא היינו לומר דאין דנין בו כמשפטו שאם הודה הרב קודם שבאו עדים לא יצא העבד לחירות דה"ד כשהודה בפני ב"ד סמוכים כו' הנה מדברי מרן מבואר דהא דקי"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור היינו נמי בקנס דיציאת ראשי אברים וכן נראה ג"כ דעת הר"ן ז"ל שכתב בפרק השולח על מ"ש הרי"ף שם דקי"ל כר"מ דיצי' דצריך ג"ש וז"ל וי"ל דאע"ג דאין דנין דיני קנסות הא אסי' פ' א"נ דאי תפס לא מפקינן מיניה הכא הרי העבד תפוס בעצמו כו' ועדיף ליה טפי לעבד כשאין דנין ד"ק לפי שאין האדון יכול להפטר שהרי מודה בקנס אינו פטור עד שיודה בב"ד כו' יע"ש ובודאי שמ"ש דמודה בקנס אינו פטור כו' ע"כ בבאו עדים אח"כ מיירי דאי בשלא באו עדים כלל אפילו בז"הז דליכא ב"ד סמוכים פשיטא דפטור שהרי הודאה בב"ד בז"הז כהודאה חוץ לב"ד דמי ובהודאה חוץ לב"ד מבואר בפרק מרובה גבי ההיא דר"א שסימא את עין עבדו דבשלא באו עדים כלל פטור וכן כתב הרב ש"ך ז"ל י"ד סי' רס"ז ס"ק נ"ב דכל דלא באו עדים כלל אין העבד יוצא לחירות אפי' בזמן הזה בהודאתו ודלא כהסמ"ע סי' א' ס"ק י"ח שכתב דאפילו בדליכא עדים העבד יוצא לחירות דהודאת בע"ד כק' עדים דמי אלא דלא מיפטר משום מודה בקנס כיון דליכא ב"ד דליתא ומהתימא עליו דבדרישה ס"ס שמ"ח כתב כן בהדיא והכריח הדבר ממה שכתב הטור ז"ל סימן נ' דאם הודה החובל שחבל פטור ולא חילק בין היכא דאיכא ב"ד לבזמן הזה דליכא ב"ד יע"ש וא"כ מבואר שדעת הר"ן ז"ל דאפי' בקנס דיציאת ראשי אברים אמרינן דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור בזמן דאיכא ב"ד סמוכים וכמ"ש מרן ז"ל וכיון שכן יש לתמוה שהרי בפ"ב מה' גניבה דין ט' פסק רבינו ז"ל וז"ל מי שהודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור כו' כיצד הודה בב"ד שגנב ואח"כ באו עדים פטור שהרי חייב עצמו בקרן אבל אם אמר לא גנבתי שפטר את עצמו מן הכל כו' וחזר ואמר בב"ד טבחתי או מכרתי אם באו עדים אח"כ שטבח או מכר משלם שהרי פטר עצמו מכלום ע"ש ומבואר הוא בסוגיא דפרק מרובה דפסק כרב המנונא ור"י דאמרי הכי התם וכן פסק הרי"ף ז"ל שם וכ"כ ה"ה יע"ש וא"כ ביציאת ראשי אברים ג"כ כיון שפוטר עצמו מכלום משמע ודאי דבאם באו עדים אח"כ דחייב דומיא דהודאה דטביחה וכן נראה שהוא דעת הריטב"א ז"ל בפ"ק דקדושין דכ"ד שכתב וז"ל וי"ל דאע"ג דלא מגבינן קנסות הא קי"ל דאם תפס לא מפקי' מיניה כו' ואע"ג דמודה בקנס פטור התם הוא כשמודה בב"ד סמוך כו' וכ"ש דקי"ל דהודה ואח"כ באו עדים חייב כו' יע"ש ואם הדברים כפשטן הם מן המתמיהין דאיך כתב דקי"ל דמודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב מאחר דרב המנונא ור"י ורב אשי ס"ל כרב ואמרי' עלה דמתני' וברייתא דייקא כותיה פשיטא דקי"ל כרב ולא כשמואל וכמו שפסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור והסמ"ג וכ"כ התוס' בר"פ המפקיד דלא קי"ל כשמואל משום דר"י קאי כותיה אלא מבואר שכונתו ז"ל דגבי קנס דיציאת ראשי אברים כיון דפטור עצמו מכלום קי"ל דמודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב וכרב המנונא ור"י דס"ל הכי ודלא כר"ה דס"ל בפרק מרובה דאפילו בקנס דיציאת ראשי אברים פטור זו הנראה אמת בכונתו ז"ל. ומעתה יגדל התימא על מרן והכ"מ והר"ן ז"ל שכתבו דיציאת ראשי אברים מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור וכן ראיתי להרב מש"ל ז"ל שם בפ"ב מהלכות גניבה שכתב דלמאי דקי"ל כרב המנונא וכר"י מודה בחצי נזק למ"ד קנסא או מודה ביציאת ראשי אברים דעבד ואח"כ באו עדים חייב וראיתי לו שם שתמה על זה וז"ל ולפי זה יש לתמוה מהא דאמרינן בפרק שבועת העדות דל"ג אבעייא להו משביע עדי קנס ואליבא דמ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור מהו כיון דאלו מודה מיפטר לאו ממונא קא כפר ליה א"ד השתא מיהא לא אודי ת"ש משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני נזק וחצי נזק והא חצי נזק קנסא הוא כמ"ד פלגא נזקא ממונא (שפט) ולפי מ"ש מאי פריך מחצי נזק הא ח"נ אפי' אי הוה מודה לא מיפטר כיון שפוטר עצמו בהודאתו שהיה יודע דהמודה בקנס פטור ומש"ה הודה והנראה אצלי בזה דסוגיא דשבועות אתיא אליבא דשמואל דס"ל דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור מיד וס"ל דרבנן וראב"ש פליגי בהכי וס"ל כראב"ש ומוכרח הוא מדאמרינן אליבא דראב"ש לא תיבעי לך כו' ואי אליבא דרב ל"פ רבנן וראב"ש במודה בקנס דלכ"ע פטור כדאיתא במרובה וכל מה שכתבנו הוא ליישב ההיא דשבועות אך יש לתמוה על רבינו דכאן פסק כרב וכרב המנונא ובפ"ט מהל' שבועות פסק דמשביע עדי קנס פטורין משבועת העדות ולפמ"ש הוא תרתי דסתרן אהדדי וצ"ע א"ד ז"ל והנה מ"ש הרב ז"ל ליישב דההיא דשבועות אתיא אליבא דשמואל דס"ל דמודה בקנס חייב לא ידעתי מי הגיד לו רז זה דשמואל פליג אדרב המנונא ור"י בהא דהא ודאי איכא למימר דשמואל נמי ס"ל כר"ה ור"י דאפי' לרבנן דראב"ש דס"ל דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור היינו דוקא באו' גנבתי דמחייב עצמו בקרן אבל בהודאה דטביחה הואיל ופוטר עצמו מכלום לכ"ע חייב אלא דשמואל משום דס"ל כראב"ש קאמר דמודה בקנס חייב ואפי' בהודאה דגניבה אבל בהודאה דטביחה ה"נ דס"ל דלכ"ע חייב דהא ודאי הא עדיפא לן למימר מלומר דרב ושמואל פליגי בתרתי והי"ל להרב ז"ל ליישב על אופן זה דסוגי' דשבועות אתיא כרב הונא אליבא דרב דלא ס"ל הכי מדאקשה עליו מההיא דר"א דסימא את עין עבדו גם מה שהק' על רבינו ז"ל דפסק דהמשביע עדי קנס פטור דהוי תרתי דסתרן קשה טובא לכאורה דאדק"ל על רבי' ז"ל תיקשי לי' דר' יוחנן אדר' יוחנן דבפרק מרובה אמרינן דר"י ס"ל דבהודאה דטביחה כיון שפוטר עצמו מכלום לכ"ע חייב ובפ' שבועת העדות דל"ד אמרינן מאי בינייהו בין ר"א ור"ע איכא בינייהו משביע ע"ק לר"א חייבין לר"ע פטורין ולר"י דאמר התם משביע ע"ק פטורין מאי א"ל איכא בינייהו משביע עדי קנס הרי דר"י ס"ל משביע עדי קנס פטורין אע"ג דאיהו ס"ל דמודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב כל שפוטר עצמו בהודאתו והנראה דלר"י לא תיקשי לן דאע"ג דמודה בקנס חייב אפ"ה ס"ל לר"ע דפטור דגזירת הכתוב היא דממעטינן לי' מקרא דכתיב והיה כי יאשם לאחת מאלה יש מאלה שהוא חייב ואדלעיל אמרינן אליבא דראב"ש ל"ת לך היינו משום דאכתי לא שמיע לי' לתלמודא הך ברייתא דר"ע אמנם לבתר דשמיע לן ה"נ דאפילו לראב"ש איכא למימר דפטור ממעוטא דלאחת מאלה ותדע שהרי לר"י הגלילי אמרינן התם בסמוך דמשביע עידי קנס דאונס ומפתה פטורין משום דלא אשכחן בהו ראיה בלא ידיעה הרי דאע"ג דעדי אונס ממון גמור הוא משום קרנא דביה ואפי' הכי מעטנהו קרא אמנם לרבינו קשה טובא שכתב בפ"ט וז"ל וכן ע"ק פטורין מפני שאם קדם הנתבע והוד' זה מעצמו יפטר מלשלם ואע"פ שבאו העדים אח"כ והעידו כו' הנה מבואר דס"ל דטעמא דמשביע ע"ק פטור הוא משום דאלו הודה היה פטור והא ודאי עקתא היא כיון שהוא ז"ל פוסק כר"י וכרב המנונא דהודאה דטביחא לא חשיב מודה בקנס ומ"מ אי לזה כוון הרב ז"ל לא הי"ל לסתום הדברים ולהקשות ממה שפסק דמשביע ע"ק פטורין כיון שדין זה דמשביע ע"ק דינא יתיב ואפי' אליבא דר"י וכמ"ש ולא הי"ל להקשות אלא מהטעם שכתב רבינו שם מעיקר דינא. ועל פי האמור מקום אתנו ליישב דברי מרן הכ"מ שכתב שם בדין ה' וז"ל משביעכם אני שתבואו ותעידו שיש לי ביד פ' כו' וכן אם השביעם שיעידו שאנס פ' בתו כו' בפרק שבועת הפקדון שנינו אנסת ופתית את בתי כו' א"ל אע"פ שאינו משלם קנס ע"פ עצמו משלם בושת ופגם ע"פ עצמו ולמד רבינו משם לשבועת העדות עכ"ל ודבריו ז"ל מן המתמיהים דלמאי אצטריך ללמוד משבועת הפקדון הא בשבועת העדות גופיה תנינן לה לכולהו בבי דמייתי ר' ואמרינן עלה בגמ' דטעמייהו דהני משום ממון דאיכא בהדייהו כבר תמה עליו הרב מש"ל ז"ל שם והצריכו עיון אכן לפמ"ש נראה ליישב דבריו שהוצרך מרן ז"ל לההיא דשבועת הפקדון משום דהיה מקום לומר דלפום מאי דמסיקנא אליבא דר"י דר"א ור"ע פליגי במשביע ע"ק דלר"י פטורין מקרא דלאחת מאלה ולר"א חייבים איכא למימר דע"ק בכל גוונא מיעטינהו רחמנא לר"ע ואפילו היכא דאיכא ממון בהדייהו שהרי ע"ק ממונא קא מפסדי ליה כיון שלא הודה ומה גם לדעת ר"י וכל הני דס"ל דמודה בקנס חייב כל שפטר עצמו מכלום דממונא ודאי מפסדי ליה ואפי"ה מיעטינהו רחמנא ואם כן ה"נ היכא דאיכא קרן בהדייהו מיעטנהו רחמנא דכל דאיכא קנס בהו פטירי וריהטא דשמעתתא התם מוכחא הכי מדאמרינן התם ש"מ משביע ע"ק לר"י הגלילי פטור ומשמע דר"י הגלילי בהא כר"ע ס"ל דאל"ה נמצאו ג' מחלוקת בדבר דלר"א משביע ע"ק גרידא חייבין ולר"ע פטורין כל דליכא קרן בהדייהו ולר"י הגלילי אפילו עדי קנס דאונס ומפתה דאיכא קרן בהדייהו פטורין ולא הי"ל לתלמודא לומר משביע ע"ק סתם כלישנא דאתמר לר"ע אלא הי"ל לפרש ולומר משביע עדי אונס אלא מוכח דלר"ע משביע ע"ק דאונס נמי פטורים ממיעוטא דקרא ומתניתין דפרק שבועת העדות דקתני משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני שאנס פ' את בתי כו' אתיא כר"א דס"ל דמשביע ע"ק חייבין ולאו משום דאיכא קרן בהדיה וכי מוקמינן לה התם בח"נ צרורות ות"כ ואונס משום קרנא היינו משום דאכתי לא שמיע לן הך ברייתא דר"א ור"ע דפליגי בהא אליבא דר"י אמנם למאי דמסיקנא דמשביע ע"ק פלוגתא דר"א ור"ע מתני' אתיא כר"א ולעולם דר"ע אפילו בדאיכא קרן פטורין להכי הוצרך מרן לומר שהוציאו רבינו מההיא דשבועת הפקדון דקי"ל כרבנן דר"ש דחייב מפני הקרן שבו דמה"ט נמי איכא למימר דשבועת העדות דחייבי ומיעוט' דלאלה לא אתא אלא לע"ק גרידא אבל היכא דאיכא ממון בהדי' מסתברא דלא מיעטיה קרא לר"ש כיון דבשבועת הפקדון נמי חייבים איכא למימר דאהני מיעוטא דלאחת מאלה לע"ק גרידא ואהני ג"ש דתחטא תחטא לע"ק דאונס ומפתה דחייבים זה הנר' אצלי אמיתות דברי מרן הקדוש ז"ל ודו"ק:
וליישב דברי רבינו ז"ל היה גם כן נראה לומר שמה שפסק דהמשביע עדי קנס פטורין מיירי בכי האי גוונא שאמר להם משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני שיש לי ביד פ' ת"כ ותשלומי דו"ה שגנב ממני והעדים אומרים שלא גנב אלא גזל שעל הגזל אינו חייב אלא קרן בלבד ונמצאו שלא באו להפסיד ממנו אלא ת"כ בלבד וכן נמי בתשלומי דו"ה מיירי בכה"ג שהעדים אומרים שגנב אבל לא טבח ומכר דמהשתא שייך שפיר למימר שהן פטורין מטעמא שאם קדם הנתבע והודה שגנב וטבח ומכר יפטר מלשלם מכיון שהוא מתחייב בהודאתו על הקרן ואע"ג שסתם רבינו לומר משביע ע"ק פטורין דמשמע דמיירי בכל גוונא י"ל שסמך אמ"ש בה' גניבה דע"כ מיירי בכה"ג שמתחייב עצמו בהודאתו כנ"ל. ודע דבפ' שור שנגח דו"ה ד"מ פרכינן התם אברייתא דקתני שאלו בחזקת תם ונמצא מועד בעלים משלמים ח"נ ושואל משלם ח"נ ונימא ליה אי תם הוה מודינא ומיפטרנא כו' ולכאורה ק' שהרי ח"נ פוטר עצמו בהודאתו מכלום הוא ולכ"ע בכה"ג מחייב וצ"ל דסוגיא דהתם אזלא כר"ה דפ' מרובה דלא ס"ל לחלק בהכי אמנם לרב המנונא ור"י דקי"ל כוותייהו מודה בקנס דח"נ מיחייב ואולם ראיתי לה"ה ז"ל שכתב בפ"ב מה' נ"מ דין ח' אמ"ש רבינו שם וז"ל כל המשלם יתר או פחות כגון ת"כ או חצי נזק הרי זה קנס ואין חייבים קנס אלא ע"פ עדים אבל המודה בכל קנס מן הקנסות פטור כתב ה"ה וז"ל ומ"ש והמודה בכל קנס כו' בשלא באו עדים עד אח"כ הוא על דרך שיתבאר פ"ג מה' גניבה ע"כ אשר מבואר מדבריו דס"ל דבח"נ אמרינן מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור והוא תימא שהרי ח"נ פוטר עצמו מכלום הוא ומהיותר תימא מ"ש ע"ד שיתבאר בה' גניבה שהרי מההיא דה' גניבה מבואר דאפי' באו עדים אח"כ שהודה חייב מידי דהוי אהודאה דטביח' והיה נר' ליישב דס"ל לה"ה דמודה בקנס דח"נ הוי כמודה בגניבה מטעמא דכיון שדעת רבינו דמודה בקנס דח"נ נשתנה דינו מדין מודה בשאר קנסות דאלו בשאר קנסות אפי' תפס מפקינן מיניה ובח"נ אי תפס לא מפקינן מיניה וכן הוא דעת הראב"ד ז"ל כמ"ש ה"ה בפ"ט מה' הנז' דין ו' יע"ש א"כ חשיב שפיר מתחייב בהודאתו כיון דאלו תפס לא מפקינן מיניה וכיון דמהניא ליה הודאתו לענין אם תפס חשיבא נמי הודאה למיפטריה בקנס ובהכי ניחא נמי ההיא דפ' שבועת העדות דאקהי אקהתא הרב מש"ל ז"ל כנ"ל: ועל פי כל האמור מישבא לי מאי דק' טובא על רבינו ז"ל שכתב בפ' כ"א מה' עדות דין ד' וז"ל העידו שסימא את עינו ואח"כ הפיל את שינו והוזמו ונמצא הדבר בהפך שהפיל את שינו ואח"כ סימא את עינו משלמין דמי עין לעבד יע"ש ודבריו ז"ל מבוארים בפרק מרובה דמוקי לה אביי לבריית' בדאפכינהו ואזמינהו אך הדבר הקשה דהתם פרכינ' עלה אי דלא עמד בדין אכתי דמי כוליה עבד בעי שלומי דאכתי גברא לא מחייב אלא בעמד בדין ופרש"י וז"ל כשעמד בדין על החבלות הללו ע"י עדים בב"ד אחר וחייבוהו להניח העבד דהשתא אי קאתי בעלים קמן הוא לא מהני ליה הודאה כו' ואתו סהדי אחריני ואפכינהו ואמרו לא חייבוהו ב"ד אלא דמי שן כו' יע"ש וכיון שכן יש לתמוה אמאי השמיט רבינו ז"ל אוקמתא זו והו"ל לפרושי שהעדים מעידים שחייבוהו ב"ד לשלם דמי עין ואולם על פי האמור יש ליישב דבריו שרבינו ז"ל מפרש כפרש"י ז"ל דפי' דמאי דפרכינן אי בשלא עמד בדין כוליה עבד בעי שלומי כו' היינו מטעמ' דאי הוה בעי הוה מודה בבי דינא ומיפטר דמודה בקנס פטור כו' יע"ש ושלא כפי' התוס' שם וכיון שכן ע"כ דסוגי' זו לא אתיא אליבא דר"ה דס"ל דמודה בקנס דיציאת ראשי אברים אע"ג דפוטר עצמו מכלו' פטור אכן לדידן דקי"ל כרב המנונא וכר"י מתוקמא ברייתא שפיר אפי' בשלא עמד בדין כנ"ל נכון ליישב דבריו ז"ל ודו"ק:
ודע דבפ' השולח דמ"ב ע"ב אמרינן התם איבעי' להו עבד שמכרו רבו לקנס מהו תבעי לר"מ ע"כ ל"ק ר"מ אלא בפירות דקל דעבידי דאתו ודאי אבל הכא מי יימר דמינגח ואת"ל דמינגח ממאי דמשלם דילמא מודה ומיפטר כו' והנר' ודאי דמאי דאמרו ואת"ל דמינגח היינו בעדים דאי בדליכא עדים היינו קמייתא ומאי האי דקאמר דילמא מודה כו' אפי' בכופר נמי אינו משלם כיון דליכא עדים וכ"כ רש"י ז"ל שם דילמא מודה בב"ד קודם העדא' עדים כו' והדבר מוכרח כמ"ש וכיון שכן קשה שהרי קנס דעבד פוטר עצמו מכלום ולכ"ע מחויב וצ"ל דסוגי' אתיא ג"כ אליבא דר"ה דלא ס"ל לחלק בהכי דלא כהלכתא. האמנם הדבר הק' למה שכתב ה"ה בפ' כ"ג מה' מכירה דין ג' וז"ל וכבר דקדקו המפרשים למה אינו מכור הגוף לפירותיו ויש שתי' דכיון דאיכא תרי מי יימר דמינגח ואת"ל דמינגח דילמא מודה ומיפטר אינו כגוף לפירותיו עכ"ד והדבר תמוה דלמאי דקי"ל כרב המנונ' וכר"י אפי' מודה נמי לא מיפטר כיון דפוטר עצמו מכלום אחר כל הרשום בכתב ראיתי בשיטה מקובצת למס' קמא הנדפסת מקרוב כתוב שם בפ' מרובה משם המאירי וז"ל כבר ביארנו שיציאת ראשי אברים קנס הוא מעתה מי שבא בב"ד והודה שסימא את עין עבדו לא יצא לחירות ואם באו עדים אח"כ יצא שהרי פוטר עצמו מכלום בהודא' זו ויש חולקים בזה שלא לומר טעם זה אלא בגניבה ולמדוה ממה שלא השיבו כן במה שהקשה על רב ממעשה דר"ה כמו שבא בסוגיא זו כו' עכ"ד והנה שדעת מרן וה"ה ז"ל כדעת יש חולקים הללו שכתב המאירי ז"ל דדוקא בגניבה איתיה לה"ט ומשום דכיון דאמר לא גנבתי ובאו עדים אח"כ שגנב איכא למימר דמחמת יראה הוא מודה שמא יבואו עדים ויכחישוהו כמו שהכחישוהו על הגניבה ואע"ג דלרבנן דראב"ש אפי' בראה עדים ממשמשים ובאים ס"ל דמודה בקנס פטור ולא אמרינן דמחמת יראה הוא מודה התם שאני דכיון דמתחייב עצמו בקרן בהודאתו אמרינן דודאי משום בעיתותא דעדים שמא יבואו לא הי' מתחייב עצמו בודאי על הקרן משא"כ כשפוטר עצמו מכלום בהודאתו דודאי אמרינן דמחמת יראה הוא מודה כיון דבהודאתו אינו מפסיד כלום ומעתה פסק רבינו ז"ל במשביע ע"ק שפטורין כפשטיה מתפרשא ואין צורך למה שדחקנו לעיל ואולם לא פירש בדברי המאירי ז"ל לדעת יש חולקים הללו סוגי' דמרובה היאך מתפרשה לדעתם דא"כ מאי האי דאמרי' התם אמר רבא קפחתינהו לסבי דבי רב דהא ר"ג פוטר עצמו מכלום הוה וקאמר ליה רב לר"ה ולא משני ליה ומאי קו' הא ע"כ ל"ק רב המנונא אלא דוקא בגניבה ומהטעם שכתבנו והנראה אצלי ליישב דעתם ז"ל דס"ל דודאי לפום קושטא דמילתא עכ"ל דרב המנונא ל"ק הכי אלא בגניבה אבל בשאר קנסות אע"פ שפוטר עצמו בהודאתו אפ"ה פטור ומשום דאל"כ ק' לרב המנונא אידך ברייתא דקתני התם אין בדבריך כלום שכבר הודית ודייקי' מיניה התם דס"ל כרב דמודה בקנס ואח"כ באו עדים דפוטר עצמו בהודאתו ורבא גופיה דאקשיה לרב המנונא מדקאמר ליה ר"ח לר"ה ולא משני ליה אדקשי' ליה מדלא משני לי' ר"ה טפי הוה לי' להקשות מהך ברייתא אלא ע"כ דס"ל דרב המנונא לא קאמר אלא דוקא בגניבה מכח הך ברייתא אלא דהיינו דק"ל לרבא דאם איתא דיש לחלק בגניבה בין היכא שפוטר עצמו מכלום להיכא דמתחייב בהודאתו ה"נ הי"ל לר"ה לחלק ג"כ ביציאת ראשי אברים ולומר דכיון שפוטר עצמו מכלום לא אמרינן מודה בקנס פטור ואפי' בשאר קנסות כיון דר"ה לא שמיע לי' אכתי אידך ברייתא דקאמר אין בדבריך כלום שכבר הודית דמכח ההיא ברייתא הוא המכריח להו לחלק בהכי אמנם ר"ה דלא שמיע לי' ההיא ברייתא אמאי לא משני הכי אלא מוכרח דר"ה לא שמיע לי' לחלק בהכי כלל בין היכא שמתחייב בהודאתו להיכא דפוטר עצמו ואפי' בגניבה כנ"ל נכון: ואם כנים הדברים לייחס דעת רבינו ז"ל כדעת יש חולקים שכתב המאירי ז"ל הדרן לקמייתא דק' טובא למ"ש רבינו בפכ"א מה' עדות בהעידו שסימא את עין עבדו כו' שהשמיט אוקמתא דאמרי' עלה בגמ' דמוקמי לה שעמדו בדין והנראה אצלי ליישב דבריו דלפי מה שראיתי להריטב"א ז"ל בחידושי גיטין פ' השולח דע"ב ע"ב אההיא דאבעייא לן התם מעוכב ג"ש יש לו קנס או אין לו קנס ואתינן למיפשטא מברייתא דקתני יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו ודחינן דילמא כמ"ד א"צ ג"ש כתב וז"ל והא ודאי בשלא עמד בדין הוא דאי לכשעמד למאי דדחי דאתי' כמ"ד א"צ ג"ש אטו צריך לומר דאם הפיל את שינו ועמד בדין דישראל גמור הוא ויהיב לי' דמי עינו והשתא ק"ל אמאי דהא קי"ל דאין אדם זוכה בקנס אלא עד שעת העמדה בדין וליכא למימר דה"ד בקנס דמחוסר גוביינא אבל בזה איהו זוכה לאלתר בנפשיה דזה אינו דאפי' בקנס זה משמע התם במרובה דלא זכי עד שעת העמדה בדין כו' ואוקמינן לה התם בדאפכינהו ואזמינהו ומקדמי אקדומי ואפ"ה מקשינן אי דלא עמד בדין כוליה עבד בעי שלומי כו' אלמא דאפי' בקנס זה אינו זוכה עד שעת העמדה בדין כו' יע"ש ואפשר דלרבינו ז"ל קשיתיה קו' הריטב"א הלזו ומכח זה הוכרח לומר דסוגי' דפרק השולח דפליגי אסוגי' דמרובה וס"ל דבעבד כיון שהוא תפוס בעצמו לא בעינן העמדה בדין ופסק רבינו כסוגיא דפרק השולח כנ"ל:
אחר כל הדברים האלה ראה ראיתי למוהרש"ל ז"ל יע"ש פ' מרובה סי' פ"ו שהאריך לפלפל בענין זה והוקשה לו מההיא דמשביע עדי קנס כמו שהקש' הרב מש"ל ז"ל ומכח זה כתב לחלק דדוקא בגניבה הוא דאמרינן הכי דכל שפוטר עצמו בהודאתו מחייב וכדעת היש חולקים שכתב המאירי ז"ל וטרח ליישב סוגיא דמרובה דקא' רבא קפחתינהו לסבי דבי רב כו' וכתב דג' מחלוקות בדבר דלרב המנונא כל שפוטר עצמו בהודאתו אפי' בשאר קנסות חייב ולר"י ור"ה דוקא בגניבה מחייב אבל בשאר קנסות אמרינן דמודה בקנס פטור אפי' היכא שפוטר בהודאתו ולרב בכל גוונא מחייב יעש"ב ואין זה משמעות סוגית הגמ' כלל דמשמע התם דרב המנונא ור"י בחדא שיאטא אזלי וכן נוטין דברי הרי"ף והרא"ש ז"ל שהביאו הא דרב המנונא ור"י וגם ה"ה כתב דהלכה כרב המנונא ור"י אשר מבואר מדבריהם דס"ל דלא פליגי בהכי כלל והיותר נכון ליישב ההיא דרבא ע"ד שכתבתי עוד ראיתי לו שהביא דברי ה"ה דפ"ב דנ"מ והוכיח שדעת ה"ה ז"ל דכל שפוטר עצמו בהודאתו אפי' בשאר קנסות חייב וזה גרם לו שנזדמנה לו נוסחא אחרת בדבריו שלא הי' כתוב תיבת עד וכן ראיתי בנוסחא שבספר מגדל עוז כתוב שם בשלא באו עדים אח"כ כו' בלתי תיבת עד אמנם הנוסחא העיקרית כנוסחתינו בדפוס אמשטרדם והדברים מוכרחין ממ"ש ה"ה בפכ"ג מה' מכירה כמ"ש לעיל ודוק גם מה שהכריח שדעת הסמ"ג ז"ל לחלק בין גניבה לשאר קנסות ממה שפסק בלאוין רמ"א דהמשביע ע"ק פטורין נראה דלא מכרעא כלל דהסמ"ג השמיט הטעם שכתב רבינו ולא כתב אלא דינא גרידא ואיכא למימר דהיינו משום דפסק כר"ע דמיעטה קרא מדכתיב לאחת מאלה וכמו שכתבנו לעיל כי היכי דלא תיקשי דר"י אדר"י כנ"ל: הכלל העולה ממ"ש שדין זה במחלוקת הוא שנוי שלדעת הרמב"ן והריטב"א בפ"ק דקדושין כל שפוטר עצמו אפי' בשאר קנסות מחייב וכן נראה דעת הראב"ד ז"ל בהדיא שהביא הנ"י ז"ל בפרק מרובה ואכתבנו בסמוך וכן הוא דעת הנ"י ז"ל פ"ק דב"ק ולדעת הר"ן פרק השולח וה"ה ז"ל פכ"ג מהלכות מכירה דוקא בגניבה הוא דמחייב אבל בשאר קנסות פטור כנ"ל והיכא דראה עדים ממשמשים ובאים והודה בקנס זו מחלוקת ת"ק וראב"ש בפרק מרובה דלת"ק חשיב הודאה למיפטריה ולראב"ש לא חשיב הודאה משום דמחמת בעיתותא דעדים הוא דהודה והנראה ודאי דקי"ל כת"ק דראב"ש וכדסתם לן תנא פרק ד' שומרים וכ"כ הרב מש"ל ז"ל פ"ב מהלכות גניבה יע"ש ומסתברא לי דע"כ לא פליגי ת"ק וראב"ש אלא במודה בקנס דגניבה וכדדייק תנא דברייתא ומתני' דשבועות דתני לה באומר גנבתי ומטעמא דכיון שהוא מתחייב בודאי בהודאתו על הקרן משום בעיתותא דשמא יבואו עדים ויעידו לא מחייב איניש נפשיה על הודאי אמנם במודה בקנס דת"כ או דיציאת ראשי אברים וכיוצא שפוטר עצמו מכלום בהודאתו אפי' ת"ק דראב"ש מודה דאמרינן משום בעיתותא דשמא יבואו עדים ויעידו מודה כיון שאינו מפסיד כלום בהודאתו ובהכי נתיישבו אצלי דברי הנ"י ז"ל שכתב בפרק מרובה וז"ל כתב הראב"ד שבזה"ז שאין דנין דיני קנסות וקי"ל דאי תפס לא מפקינן מיני' אם קדם הלה והודה פטור ואפי' בדברים שפוטר עצמו מכלום שכשם שאין דנין דיני קנסות כך אין מקבלין עדות וה"ז כמו שאין שם עדים כו' ורבינו נר' אמר שאינו דבלא"ה נמי אי תפס הודאתו לאו כלום הוא דבעינן שיהא מודה מחמת עצמו והאי מחמת בעיתותא הוא דמודה וכדאמרינן לעיל גבי ראה עדים ממשמשים ובאים כו' ואמרי' טעמא דר"ה משום דמחמת בעיתותא דעדים קא מודה כו' יע"ש והדבר תמוה שהביא ראיה לסתור מההיא דראב"ש דלית הלכתא כותיה ודסתם מתני' דשבועות וכבר תמה עליו בזה מוהריב"ל ובס' יש"ש סי' מ"ד יע"ש אכן כפי מ"ש דבריו נכונים שדברי הנ"י בפוטר עצמו מחמת הודאתו הם אמורים כמ"ש הראב"ד ז"ל בראש דבריו ואפי' בדברים שפוטר עצמו מכלום כו' דאלו במתחייב עצמו בהודאתו לזה לא הוצרכו לחלק בין היכא דאיכא ב"ד לבזה"ז דאפי' בב"ד ג"כ דינא הכי ולהכי הוא שכתב דכל דאיכא למיחש דמשום בעיתותא קא מודה לא חשיב' הודאה כיון שפוטר עצמו בהודאתו ואינו מפסיד כלום בהודאתו כנ"ל נכון. עוד כתב מרן הכ"מ וז"ל ומ"ש לפיכך העבד שאמר לרבו הפלת את עיני כו' פטור פי' אם נשבע האדון שלא הפיל שינו ולא סימא את עינו פטור מקרבן דאין חייבין קרבן כו' והכא לאו כפירת ממון הוא דבהודאה נמי פטור משום דהוי מודה בקנס כו' הנה כפי פירוש מר"ן ז"ל דברי ר' הן הן מ"ש בר"פ נערה שנתפתתה רש"א יכול האומר לחבירו אנסת את בתי כו' או שאמר לו עבדו הפלת את שיני וסימת את עיני והוא אומר לא הפלתי ונשבע והודה יכול יהא חייב ת"ל וכחש כו' יצאו אלו שהן קנס ואולם הא ק"ל שהתוס' שם בד"ה הפלת את שיני בס"ד הק' וז"ל וא"ת פשיטא דלא מחייב קרבן שבועה על העבד דאפילו ר"א דדריש רבויי ומיעוטי ומרבה קרקעות לשבועה לענין קרבן שבועה פוטר בפרק שבועות הפקדון דדריש מכל ולא כל וה"ה לעבדים וי"ל דאע"ג דבקרקעות אין קרבן בעבד יש קרבן דה"נ אשכחן ר"מ דאית ליה דאין נשבעין על הקרקעות ועל העבדים ס"ל דנשבעין כדאמרינן בהשואל עכ"ל וא"כ מאחר שרבי' ז"ל בפ"ז מה' שבועות דין ג' פסק דאם תבעו בקרקע או בעבד פטור משבועת הפקדון קשה למה זה הוצרך למתלי טעמא משום דהוי מודה בקנס ות"ל משום דאין נשבעין על העבדים ויותר הי"ל למרן ז"ל לפרוש שמ"ש רבינו לפי' העבד שאמר לרבו כו' פטור לאו לענין קרבן שבועה מיירי אלא לומר שפטור משבועת היסת דאע"ג דאין נשבעין על העבדים היינו שבועת התורה אמנם שבועת היסת מיהא מחייב כמ"ש רבינו בפ"ה מהלכות טוען ונטען אבל משום טעמא דמודה בקנס פטור אפילו משבועת היסת כמ"ש רבינו בפ' ה' מהלכות חובל ומזיק יע"ש. שבתי וראה שדברי מרן ז"ל הן הן דברי רבינו בפ"ח מה' שבועות דין ב' שכתב וז"ל וכן האומר לחבירו כו' והעבד שתבע את רבו וא"ל הפלת את שיני כו' פטור משבועת הפקדון שאלו הודה לא היה משלם כו' וכיון שכן יגדל התימא על רבינו אחר שבפרק ז' מה' הנז' כתב דאין נשבעין על העבדים למאי הלכתא הוצרך להשמיענו דין זה ולמיתלי טעמא משום מודה בקנס הן אמת דלתי' התוספות שכתבו דאע"ג דבקרקעות אין קרבן בעבד יש קרבן לכאורה הן תמוהי' דבהדיא אמרינן התם בפרק שבועת הפקדון דל"ז ע"ב אמר ר"פ מתני' נמי דייקא דקתני גנבת את עבדי והוא אומר כו' חייב ואלו גנבת את עבדי לא קתני מ"ט לאו משום דעבד איתקוש לקרקעות ואין מביאין קרבן על כפירת שעבוד קרקעות כו' יע"ש הרי בהדיא דלר"י על העבדים נמי אין מביאין קרבן ואולם אחר עיון דבריהם ז"ל נכונים דמעולם לא כתבו דבעבד יש קרבן אלא לר"א דדריש ריבויי ומיעוטי וקרקעות ממעטינן להו ממיעוטא דמכל וכמו שדקדקו בתו' שכתבו דאפילו ר"א דדריש ריבויי ומיעוטי כו' כלומר דאפילו נימא דר"ש ס"ל כר"א דדריש ריבויי ומיעוטי אפי"ה מודה לענין קרבן משום מיעוטא דמכל ואהא תי' דלמאן דדריש ריבויי ומיעוטי אע"ג דבקרקעות אין קרבן בעבד יש קרבן משום דבחד מיעוטא לא ממעטינן תרוייהו אע"ג דעבדי' איתקשו לקרקעות וכמו שכתבו התוספות פרק השואל ד"ק ע"ב ד"ה דילמא ודוקא למאן דדריש בכללי ופרטי ממעטי' תרוייהו כדאי' במרוב' דס"ג ואם כן איכא למימר דר"ש כר"א ס"ל דדריש ריבוי ומיעוט ומשום הכי הוצרך לטעמא דמודה בקנס ומעתה יש לומר דכי דייקי התם ממתני' דלא קתני גנבת את עבדי דעל העבדים אין מביאין קרבן היינו משום דמתני' אתייא כרבנן דר"א דדרשי כללי ופרטי וממעטי' תרוייהו מחד פרטא ואע"ג דאפי' ר"א דמחייב התם בקרקעות מודה דלרבנן פטור כדאמרינן התם מאן דמחייב כר"א מ"מ מייתי דסתם מתני' אתי' כמאן דפטור ולאפוקי מר"א דס"ל כר' אליעזר וכמ"ש התוס' שם ד"ה מתני' יע"ש ובהכי מקום אתנו ליישב ההיא דאמרי' התם אמר רב פפי משמיה דרבא אימא סיפא זה הכלל כל המשלם על פי עצמו חייב כו' זה הכלל לאתויי מאי לאו לאתויי גנבת את עבדי אלא מהא ליכא למשמע מיניה והק' מוהריב"ל ז"ל בחידושיו וז"ל יש לתמוה דאמאי קאמר ליכא למשמע מינה והלא אורחא הוא דברישא קאמר גנבת שורי וזה הכלל אתי לרבויי אפי' גנבת את עבדי והוי כעין לא זו אף זו יע"ש שהניחו בצ"ע והרב ח"ה נדחק בזה וכתב דרב פפי הוה ידע דאי' נמי מלתא אחריתי לרבויי בזה הכלל כו' יע"ש והן דברי נביאות אכן לפי דברי התוס' ז"ל שכתבנו נר' ליישב דאין כאן קו' כלל דודאי למאי דהוה בעי ר"פ להוכיח מרישא דמתני' דלא קתני גנבת את עבדי מוכח שפיר דסתם מתני' דפטר בעבדים אתיא דלא כר"א דמחייב אקרקעות אמנם למאי דבעי ר"פ להוכיח מסיפא דזה הכלל לאתויי עבדים אכתי מתני' אתי' שפיר כר"י דאפילו ר"א דמחייב בעבדים אפי"ה בקרקעות מודה משום מיעוטא דמכל והיינו דקאמר דמהא ליכא למשמע מינה לא כר"א ולא כר"י כנ"ל נכון:
אמנם אכתי ק"ל על דברי התוס' ז"ל דאדמייתי ר"פ ראיה מסיפא דזה הכלל לאתויי עבדים אמאי לא מוכח מרישא דהתם דקתני א"ל עבדו הפלת את שיני וסמית את עיני כו' פטור דמדתלי טעמא משום דהוי מודה בקנס ע"כ דס"ל דבעבד יש קרבן שבועה דאל"כ ת"ל דהו"ל כפירות שיעבוד קרקעות וכן נמי ק' דלמאי אצטריך זה הכלל לאתויי עבדים הא מרישא שמעי' לה ולר"פ משמיה דרבא דהוכיח מרישא דמתני' דאין מביאין קרבן על העבדים ק' היכי הוה ניחא ליה הך ואף גם זאת נראה שיש ליישב דמתני' לא ק"ל דאיכא למימר דמיירי כשהפיל את שינו וסימא את עינו ג"כ ותובע לו דמי עינו ויחד לו כלי ע"ז דהשתא משום טעמא דאין מביאין קרבן על העבדים ליכא דדמי עינו קא בעי ולהכי אצטריך לטעמא דמודה בקנס ומה שהוצרכו התוס' לומר דבעבד יש קרבן היינו דוקא לר"ש דברייתא דהתם דר"ש ס"ל דשן ועין צריך גט שחרור בפ' השולח דמ"ב מוכח דמאן דאית ליה יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו ס' דא"צ ג"ש כדדחי התם דילמא כמ"ד א"צ ג"ש אמנם מתני' דשבועות איכא לאוקמוה כר"ע דס"ל בפ"ק דקדושין דא"צ גט שחרור כנ"ל נכון ובהכי יש מקום ליישב דברי רבינו ז"ל שהוצרך לטעמא דמודה בקנס להיכא שתובע לו דמי שינו ותפס העבד כדי דמיו דאע"ג דקי"ל כמ"ד דצריך ג"ש אי תפס דמי עינו לא מפקינן כמו שפסק רבינו בדין י"ד ועוד י"ל דמיירי בתבעו על מעשה ידיו דאע"ג דצריך ג"ש מ"מ מע"י הן שלו ומשום טעמא דאין מביאין קרבן על העבד ליכא להכי הוצרך לטעמא דמודה בקנס והתוס' ז"ל שם בראש דבריהם כתבו וז"ל וא"ת מה יחוד כלי שייך גבי עבד דהא מיד כשהפיל את שינו קנה העבד לעצמו כו' ואין לומר כגון שהפיל את שינו וסימא את עינו ונותן לו דמי עינו ומייחד לו כלי על דמי עינו או שתבעו על מע"י ומייחד לו כלי על זה דהא מוכח כו' ור"ש אית ליה בהדיא דצריך ג"ש כו' יע"ש ולא זכיתי להבין דבריהם איך דחו תי' זה דתבעו על מע"י משום דר"ש ס"ל דצריך ג"ש הא פשיטא ודאי אע"ג דצריך ג"ש מ"מ יצא לחירות ומע"י הן שלו אלא דצריך ג"ש להתירו בבת חורין וכ"כ התו' בפי' בפ' השולח דף הנז' ד"ה חבלו ביד יע"ש ודבריהם צל"ע תו ק"ל לדברי התוס' שכתבו דאע"ג דבקרקעות אין קרבן בעבד יש קרבן מהא דגר' פ' שבועת העדות דל"ד ע"ב מאי אי' בין ר"א ור"ע איכא בינייהו משביע עדי קרקע לר"א חייבים ולר"ע פטורין ולר"י דאמר התם משביע עדי קרקע אפילו לר"א פטורין מאי איכא בין ר"א לר"ע איכא בינייהו עדי קנס יע"ש והשתא אמאי לא משני דאיכא בינייהו עדי עבדים דלר"א חייבין ולר"ע פטורין וכעת צ"ע:
מעשה חושב (שפט) ולפימ"ש פריך מחצי נזק כו'. בילדותי שמעתי מפי חכם אחד ליישב קושיא זו וכן מצאתי אח"כ בנוב"י תנינא חאהע"ז סי' כ"ג דגם בתם חייב א"ע בהודאתו לענין אם יגח עוד שתי פעמים יהיה מועד וישלם נזק שלם נמצא דלא פטר עצמו מכלום, כיון דע"י הודאתו נתקיים בו והועד בבעליו ואני אז דחיתי ישוב זה דבאמת הש"ס דחיק שם לאוקמי האי דח"נ בח"נ צרורות אע"ג דתנן במתני' נזק וח"נ דבפשיטות אח"נ דתם קאי ויגיד עליו רעו וזה דתמה מאור עינינו המהרש"ל ז"ל דאי הלכה כרב המנונא היה לו להש"ס שם לשנויי דמש"ה לא הוי מודה בקנס משום דלא מתחייב ע"י הודאתו ולעולם מיירי בח"נ דתם אלא דאיכא עדים שנגח בפניהם אלא שאין מעידים שור של מי נגח והניזק משביע להעדים שיעידו שהשור שניזק שלו הוא וכה"ג חייבים דל"ש לומר דלמא מודה המזיק ומפטר דהא פוטר עצמו מכלום ולענין שע"י הודאתו נתקיים בו והועד בבעליו ואחר ב"פ יעשה מועד הא בלא הודאתו יעשה מועד אם יגח עוד ב' פעמים כיון דכבר העידו העדים שנגח בפניהם אלא שלא העידו את שור של מי נגח ודוק: