שער המלך על משנה תורה, הלכות נדרים· רבי יצחק נוניס בילמונטי
פרק ג · הלכה י
כיצד אין הנדרים חלים אלא על דבר שיש בו ממש כו'. כתב מרן ז"ל בריש פ"ב דנדרים קונם שאני ישן כו' וכתב הר"ן בכולהו גרסינן שאני בלא יו"ד משום דנדרים מתפיס חפצה אנפשיה תנא בלשון שאני כו' עכ"ל הנה התוס' ז"ל בפ' אע"פ דנ"ט ע"א ד"ה קונם שאני עושה לפיך כתבו וז"ל אפי' אי גרסינן קונם שאיני עושה לא הוי דבר שאין בו ממש דהא תנן בפרק בתרא דנדרים קונם שלא אתן תבן לפני בהמתך אינו יכול להפר ע"כ וראיתי להרב נתיבות משפט דף ר"ז ע"ב שהקשה שדבריהם סותרים אמ"ש בספ"ק דנדרים וז"ל שם באומר ידי לעושיהן וא"ת ת"ל דמע"י דבר שיש בו ממש הוי כדמוכח בכתובות דאם אמר קונם מע"י לפיך דחייל לר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל וי"ל דאה"נ ומשום אינך נקט הך שנוייא אכולהו ועוד דאיכא מע"י שאין בו ממש כגון שלא אתן תבן לפני בקרך עכ"ל הרי דשם כתבו דשלא אתן תבן הוי מע"י שאין בהם ממש וא"כ מ"ש קונם שלא אתן תבן לפני בקרך ע"כ הוה מדרבנן כדמשני רבינא בפ"ב דנדרים אמתני' דקונם שאיני ישן וכאן אדרבא הביאו ראי' דאיני עושה הוי דבר שיש בו ממש מההיא דשלא אתן תבן דמשמע להו דמדאורייתא קאמר עכ"ל והניחה בצ"ע. ולע"ד נראה שדבריהם לא סתרי כלל שכפי הנראה מדבריהם דהכא ודאי שדעתם ז"ל הוא כמ"ש ברפ"ק דנדרים בשם ר"י וז"ל ועוד אומר ר"י דבגמ' משמע דבמידי דמאכל אף שאיני ביו"ד לא קרינן בזו דבר שאין בו ממש ולא דמי לאיני ישן דאמרינן לקמן דדבר שאין בו ממש הוא דהתם אין ממש בשינה אבל הכא במאכל שהוא מזכיר יש בו ממש והוא קונם המאכל עצמו שאינו אוכל עכ"ל וכ"כ הרב עצמו שם יע"ש ואם כן היינו מ"ש הכא דאפי' גרסינן שאיני עושה הוי דבר שיש בו ממש כיון דאיירי במעשה שיש בו ממש הוי כאומר קונם העשיה שאיני עושה לפיך ומתרצינן דבוריה הכי ואהא הביאו ראיה מההיא דקונם שלא אתן תבן לפני בהמתך דאע"ג דבנתינה גופה אין בו ממש כמו שכתוב בנדרים אפי' הכי כיון שמזכיר החפץ דהיינו תבן ובתבן יש בו ממש מתרצינן לדבוריה דהכי קאמר קונם תבן עלי לנתינתו וכמ"ש בההיא דישיבת סוכה עלי וא"כ ה"נ כיון שמזכיר עשיה דהיינו חפץ ובעשיה יש בו ממש מתרצינן דבוריה דה"ק קונם העשיה שאיני עושה ומש"ה קתני במתני' דיפר משום מע"י שיש בהן ממש משא"כ בההיא דפ"ק דנדרים דהתם אמתני' דידי עושות לך קיימי' ואהא כתבו שפיר דמשום דאיכא מע"י שאין בהן ממש כגון שלא אתן תבן מש"ה מוקי לה באומר ידי לעושיהן משום דהתם לא הזכיר חפץ אלא ידי עושות לך קאמר ואם כן ליכא לתרוצי לדבוריה ולומר דקונם תבן לנתינתו קאמר שהרי לא הזכיר תבן כלל כדי שנאמר הכי וא"כ לא אסר על עצמו אלא המעשה דהיינו הנתינה ובנתינה אין בה ממש ומתני' קתני אסור דמשמע בכל גווני מעשה ידיה קאסר כנ"ל ברור כונת התוס' ז"ל ודוק:
עוד הקשה הרב הנזכר לדעת רבינו והטור ז"ל סי' רי"ג שכתבו דהאומר דבורי ועשייתי אסורה עליך דלא חייל משום דהוי דשאב"מ שהרי לכ"ע קונם מה שאני עושה לפיך בלא יו"ד הוי נדרים מעלייא וע"כ לא נחלקו רבוותא אלא באומר שאיני עושה ולדעת התוס' ז"ל מתרצינן דבוריה והו"ל דבר שיש בו ממש ולדעת ר"ת ז"ל שכתבו התוס' בפרק הערל והרא"ה ז"ל חשיב דשאב"מ וזה מוכרח מכח סוגיין דפ' אע"פ דע"כ לא אוקמו' באומר' יקדשו ידי לעושיהן אלא למאן דס"ל אין אדם מקדיש דשלב"ל אמנם למאי דהוה ס"ל דאדם מקדיש דשלב"ל אתיא מתני' כפשטה וכן מוכח בהדיא מסוגיא דקדושין דס"ג ודפרק האשה דצ"ג ואם כן באומר עשייתי עליך איך כתבו דהוי דשאב"מ וצ"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל והטור ז"ל דכולהו הני מדרבנן הוא דהוו נדר ואע"ג שאב"מ כדמשני רבינא בפ"ב דנדרים ע"כ ת"ד יע"ש: ולע"ד אין תירוצו מחוור דא"כ נמצא הטור ז"ל פליג אהרא"ש אביו שהרי בפ"ג דשבועות כתב וז"ל והא דקאמר הרי עלי שלא אוכל בשר לאו דוקא שאם אומר בזה הלשון אינו נדר דשלא אוכל דבשא"מ הוא כו' וה"נ צריך שיאמר אכילת בשר עלי וכן בפ' אע"פ קונם שאני עושה לפיך לאו כלום הוא אלא מה שאני עושה יהא לפיך בקונם ע"כ הרי מבואר מדברי הרא"ש דקונם שאני עושה לפיך הוי דבר שיש בו ממש וחל הנדר דבר תורה דאי חייל מדרבנן קאמר וכדרבינא אם כן שפיר מצינן למימר דקונם שאיני עושה לפיך קאמר ואע"ג דהוי דשאב"מ חייל מדרבנן וכן מבואר מחידושי הרא"ש ז"ל למס' כתובות שהביא הרב ז"ל שם בסמוך וכיון שכן לפחות הי"ל להטור להזכיר סבר' אביו הרא"ש ז"ל ולומר שהוא חולק בזה ותו דאכתי תקשי דמה יענה הרב לסברת הרשב"א ז"ל שכתב בספ"ק דנדרים כדעת רבינו דאחר שהביא דעת התוס' ז"ל שכתבו דר"י דאמר באומר יאסר פי לדבורי כו' לא קאי אחלוקת ידי עושות עמך כתב וז"ל ואינו מחוור חדא דלפי מה שהיינו סבורים עכשיו דלא אסר אלא הדבור והעשיה ודאי כל אלו אין בהם ממש דודאי מה שנעשה יש בו ממש אבל ההילוך והעשיה אין בהם ממש יע"ש וא"כ לדעתו ז"ל תקשי ליה סוגיא דפ' אע"פ דליכא למימר דההיא מדרבנן וכמ"ש הרב הנזכר שהרי כתב הרשב"א שם בסמוך דליכא בל יחל מדרבנן בדבר שאב"מ אלא במה שאוסר על עצמו אבל לאסור על אחרים אפי' בקונם ליכא איסורא כלל ואפי' מדרבנן יע"ש וא"כ מתניתין דקונם שאני עושה לפיך דאוסרת מע"י על בעלה היכי חייל נדרא ואפילו מדרבנן ולכן נראה שדעת הטור והרשב"א ז"ל לחלק בין עשייתי עליך או ידי עושות עמך לאומר קונם שאני עושה לפיך דעשייתי עליך משמעותו שאינו אוסר עצמו אלא הנאת עשייתו דוקא ובעשיה אין בו ממש אבל קונם שאני עושה לפיך משמע שאוסר עליו החפץ שעושה בידיו ובדבר הנעשה יש בו ממש ובהא כ"ע מודו דחייל וכמבואר בדברי הרשב"א יע"ש ושוב מצאתי להר"ב ש"ך סימן רל"ד שרמז חילוק זה בדרך אפשר ולע"ד הדבר מוכרח כן לדעת הרשב"א והטור כמ"ש ועיין ע"ש מה שהק' לדברי התוס' דפ' אע"פ וע"פ מ"ש בספ"ק דנדרים נראה שדבריהם נכונים כמבואר אלא דכפי זה צ"ל דמ"ש הטור בסי' הנזכר אין הנדרים חלי' על דבר שאין בו ממש כיצד אמר קונ' שאיני מדבר שאיני עושה דוקא קאמר אבל קונם שאני עושה אף הטור ז"ל יודה דהוי דבר שיש בו ממש ועיין בדרישה שנראה שגורס בדברי הטור ז"ל שאני מדבר שאני עושה וכמו שהגיה מרן כ"מ ז"ל בדברי רבינו יע"ש וכיון שכן קשה דל"ל טעמא משום דאין בו ממש ת"ל משום דהוי נדר בלשון שבועה שכתב בסי' ר"ד משם הרא"ש ז"ל דלא מהני ואי משום דבעי למימר דלכ"ע לא מהני משום דהוי דשאב"מ ואפי' לדעת רבינו החולק על הרא"ש בזה כמ"ש בסי' הנז' אכתי קשה דאיך כתב ומיהו מדרבנן צריך שאלה הא לדעת הרא"ש ז"ל משמע דאפי' שאלה לא בעי אלא משום דהאידנא רגילים הוא דכ' דצריך שאלה ושמא מ"ש ומיהו מדרבנן צריך שאלה לא קאי אלא אמ"ש וכן אם אמר דבורי או עשייתי עליך אבל בקונם שאני עושה לא וסמך אמ"ש בסימן ר"ה דזה תלוי בפלוגתא דהרא"ש ורבינו ועוד נראה לומר דס"ל להטור דלא מקרי נדר בלשון שבועה אלא באומר הריני נודר שלא אוכל או קונם שלא אוכל שמשמעותו שאוסר עצמו על החפץ אבל באומר קונם שאיני עושה לא הוי לשון שבועה ודבר זה מצאתיו מפורש יוצא בדברי התוס' פ"ק דנדרים דף ה' ע"ב ד"ה מתניתין קשיתיה כו' וז"ל וא"ת כיון דשאני אוכל מועיל בלא מודרני אבל מודרני אינו מועיל בלא שאני אוכל מנלן דהוי יד לנדר דלמא הוי יד לשבועה שמדלג שבועה בתחלה וי"ל דשבוע' רגילות לומר שבועה שאוכל ושלא אוכל אבל שאני או שאיני שייך לנדרים עכ"ל וכן משמע מדבריהם שם בראש הפרק שקיימו גירסת הספרים דגרסי שאיני אוכל ואילו סמוך ונראה שם כתבו בפשיטות שאם אמר קונם שלא אוכל ככר זה לא אמר כלום משום דהוי נדר בלשון שבועה ועיין במוהרימ"ט ז"ל ח"א סימן מ"ח ובספר בני יעקב דף קצ"ו:
ומעתה אין צריך להגיה בספרי רבינו ז"ל שאני בלא יו"ד וכמ"ש מרן הכ"מ ז"ל משום דאיכא למימר דסובר רבינו דקונם שאיני הוי ל' נדר ולא ל' שבועה כדעת התוס' ז"ל ומ"מ לפי גירסת מרן ז"ל דס"ל לרבינו דאפי' קונם שאיני עושה הוי דשאב"מ שאינו אוסר החפץ הנעשה אלא עשיה גרידא ע"כ צ"ל במ"ש הר"ב ל"מ דההיא דפ' אע"פ מדרבנן קאמר וכן נמי צ"ל דס"ל לרבינו שלא כדעת הרשב"א ז"ל שכותב דבאוסר על אחרים דשאב"מ אינו אסור אפי' מדרבנן משום שלדעתו אפי' בקונ' שאני עושה הוי דשאב"מ ע"כ ההיא דפ' אע"פ מדרבנן קאמר ואע"ג דהתם באוסרת על אחרים היא ועיין בהרב בני יעקב ז"ל סימן הנז' שרצה להוכיח מדברי רבינו ז"ל דס"ל כדעת הרשב"א ולע"ד לפי גירס' מרן ע"כ צ"ל כמ"ש ולדעת הרשב"א נראה דאיכא למידק מהא דפ"ב דנדרים די"ו דפריך התם אמתני' דקונם שאני משמשך והא משתעבד לה מדאורייתא ומשני באומר הנאת תשמישך עלי כדרב כהנא דאמר רב כהנא הנאת תשמישי עליך כופין אותה ומשמשתו דשעבודי משתעבדא ליה והשתא לדעת הרשב"א ז"ל באומר הנאת תשמישי עליך אמאי אצטריך לטעמא דמשעבד' ליה ת"ל דהנא' תשמיש הוי דבר שאין בו ממש וכמ"ש הר"ן והרשב"א ז"ל שם ואפי' מדרבנן לא חל באוסר על אחרים ויש לי מן התימ' על הרב בעל בני יעקב סימן הנז' שהוכיח מסוגיא זו לנדון שלו על שוחט אחד שאסר שחיטתו על כל ישראל דלא הוי דשלב"ל ושלא כדעת מוהר"א אלפאנדרי ז"ל שיצא לדון כן וכתב הרב הנז' דלא דמי משום דלא חשיב דשלב"ל אלא האומר פירות דקל יהיו אסורי' עליך דהפירות עדיין לא באו לעולם והאילן עצמו לא אסרו עליו וכן נמי בהקדיש מע"י כיון דמע"י עצמן הוא אוסר שהוא הויה אחרת המתהוה מכחה לא חל האיסור שעדיין לא עשאן כדי שיחול על הדבר העשוי אבל הכא אינו אוסר עליו שום דבר העתיד לעשות אלא שחיטת עצמו הוא אוסר עליו והוא בא לעולם והוכיח מהא דרב כהנא דאם איתא אמאי אצטריך לטעמא דמשעבדא ליה ת"ל דאין אדם אוסר על חבירו דשלב"ל שהרי התשמיש עדיין לא בא לעולם יע"ש ואילו סמוך לזה הסכימ' דעתו לדעת הרב כמוהר"א אלפאנדארי ז"ל דבאוסר על אחרים דבר שאב"מ לא חייל אפילו מדרבנן וכדעת הרשב"א ז"ל וא"כ לדעתו תקשי הא דרב כהנא: ולעיקר הקושיא נלע"ד דלא קשיא דאיכא למימר דנקט רב כהנא טעמא דשעבודי משעבד ליה לאשמועינן דאפלו באומר קונם גופי לתשמישי עליך דהוי דשיב"מ אפ"ה כופין אותו וא"כ ממיל' אזלא לה ראיית הרב הנז' דאיכא למימר דהנאת תשמישי עליך הוי דשלב"ל אלא דנקט טעמא דשעבוד לו' דאפי' באוסר גופו לתשמישו דגופו איתיה בעולם לא חייל וכן הוא דעת הרשב"א ז"ל בהדיא דהנאת תשמיש חשיב דשלב"ל שכתב בפ"ב דף ט"ז וז"ל ומיהו משום דהוי דשלב"ל לא ק"ל דכיון דאדם אוסר פירות חבירו על עצמו אוסר דשלב"ל עליו יע"ש ומן האמור בזה נראה שמה שהביא הרב הנז' ראייה לנדון שלו ממ"ש הר"ן בספ"ד נדרים גבי שאיני נהנה לישראל לוקח ביותר ומוכר בפחות דאפילו בנכסים שקנה אחר נדרו אסור דאע"ג דקי"ל אין אדם אוסר דבר שלב"ל על חבירו הנ"מ כשאוסר בפי' דשלב"ל כפירות דקל או שעתיד לקנות כו' אבל באוסר הנאתו על חבירו כיון דאיסורא בהנאה דידיה תלי' ואיהו הא איתיה בעולם נמצא שאם ימכור למודרים לאחר מכאן הרי הוא מהני אותם ע"כ נראה דליתא שהרי דברי הר"ן ז"ל הן הן דברי הרשב"א ז"ל שם כמו שיראה הרואה ואפי"ה כתב הרשב"א ז"ל דהנאת תשמישי עליך הוי דבר שלבל"ע אע"ג דאיסורא בהנאה דידיה תליא ואיהו הא איתיה בעולם ועיין בס' מחנה אפרים ה' נדרים סי' כ"ב אלא ודאי צריכין אנו לחלק ולומר דההיא דשאיני נהנה לישראל שאני משום דאסר כל הנאתו על ישראל בין הנאת גופו בין הנאת נכסיו והלכך חל איסורו על גופו ממש שהרי אינו יכול ליהנות מגופו כלל בשום צד והו"ל כמקדיש דקל דכל הפירות היוצאים ממנו אסורים משא"כ באומר הנאת תשמישי עליך דלא אסר עליה אלא הנאת תשמישו לבד אבל שאר הנאות לא אסר עליה נמצא שהאיסור לא חל על גופו וכיון דאינו אוסר אלא הנאת תשמיש גרידא חשיב שפיר דשלב"ל והו"ל כאוסר פירות דקל על חבירו דאינו אסור אע"ג דהדקל איתיה בעולם משום דלא אסר עליו הדקל שהרי הוא מותר ליהנות ממנו בשאר הנאות אם לא במפרש בהדיא קונם גופי לתשמישי שהאיסור חל על גופו לענין הנאת תשמיש דהוי כמוכר דקל לפירותיו דלא חשיב דשלב"ל אע"ג דלא מכר אלא הפירות גרידא ויש להביא ראיה לזה ממ"ש הרשב"א ז"ל בר"פ המדיר והביאו הרב מוהר"ב ז"ל שם דמתני' דקתני המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס וז"ל מיירי במפרש בפי' שהדירה מנכסיו בלבד אבל במדירה סתם הנאת תשמיש בכלל ושלא כדעת ר"ת ומש"ה לא פריך התם בגמ' ממתני' יע"ש והשתא לפי מ"ש בנדרים דהנאת תשמישי הוי דשלב"ל אפילו נימא דמתני' מיירי במדירה סתם ואיתיה להנאת תשמיש בכלל לא מצי פריך התם תלמודא ממתני' משום דאיכא למימר דטעמא דמתני' לאו משום דמשועבד לה אלא משום דהוי דבר שאב"מ דאין אדם אוסר על חבירו וכן בירושלמי אמאי אצטריכו לאוקומיה במפרש בהדיא הנאת נכסיו בלא"ה אתי שפיר אלא ודאי נראה כמ"ש דבאוסר עליו כל הנאות האיסור חל על גופו והלכך כי מתני' מיירי במדירה סתם כיון דאסר עליה כל הנאות חייל ודוק ולפי דבריהם ז"ל נ"ל דאם אסר על חבירו הנאת דקל זה שאסור בפירות היוצאים לאחר זמן דכיון שאסר עליו כל הנאות דקל חל האיסור על הדקל ואיהו הא איתיה בעולם כנ"ל לחלק ופשוט וא"כ בנדון הרב הנזכר נמי דלא אסר על ישראל אלא הנאת שחיטתו גרידא ולא שאר הנאות הוי ממש כההיא דהנאת תשמישי עליך דחשיב דשלב"ל כמ"ש הרשב"א ז"ל וכדעת הרב כמוהר"א אלפאנדארי ז"ל כנ"ל: גם מה שהביא ראיה הרב הנזכר ממ"ש הטור ז"ל סימן הנז' דעשייתי עליך אינו חל אלא מדרבנן משום דהוי דשאב"מ והיכי חייל מדרבנן הרי דשלב"ל הוא שהרי העשי' לא באה לעולם ומ"ש מאוסרת מע"י דלא חייל ופתר לה הרב הנז' ז"ל דהטור מיירי באומר שלא אתן תבן לפני בקרך או שלא אעשה עמך בצמר שאין כאן שום דבר חדש העתיד להיות שלא בא עדיין לעולם אלא טורח גופו הוא אוסר שלא לעשות מלאכתו את"ד יע"ש נראה לע"ד דאין ראיה כלל דכיון דהטור מיירי באומר קונם שלא אתן תבן או שלא אציע לך מיטתך וכיוצא וא"כ אפי' נימא דחשיב דשלב"ל חייל שפיר שהרי האיסור אינו אלא על עצמו שאוסר עליו שלא ליתן תבן או שלא להציע את המיטה ואינו אוסר על חבירו כלל שהרי אם הציע את המיטה או נתן את התבן לפני בהמתו לא נאסר חבירו בבהמתו או במטתו כדי שנאמר דאוסר על אחרים ולא דמי לקונ' שאני עושה לפיך שאוסר' על בעלה שלא יהנה ממע"י וכ"כ הרב הנז' שם בסמוך משם הרב כמוהר"א אלפאנדארי ז"ל דכיון דהטור מיירי בהני גונ' דהאיסור הוא על עצמו ולא על אחרים יע"ש וכן הבין הדרישה ז"ל דהטור מיירי באוסר על עצמו לבד ואדם אוסר דשלב"ל על עצמו כנ"ל להלכה וכדעת מוהר"א אלפאנדארי ז"ל ודוק: ובהיותי בזה דרך אגב ראיתי להר"ב תי"ט ז"ל בפ"ב דנדרים שהקשה וז"ל שבועה שאיני ישן כו' צ"ע דלא תנן נמי שבוע' שאיני משמשך ולדעת התוספות ז"ל גבי נדרים נמי לא משכחת לה אלא בשאוסר עצמו בכגוונא דאסור מדאורייתא (כלו' באומר קונם גופך עלי לתשמישי אבל בלאו הכי לא אתי נדר דרבנן ומפקע מצות עונה מדאוריית' וכקו' הר"ן ז"ל שם) ניחא אבל להר"ן והרמב"ם צ"ע עכ"ל: ולע"ד יש להקשות עליו דאפי' לדעת התוס' נמי אכתי תקשי ליה למאי דתרצו בגמ' דמתניתין מיירי באומר קונם עיני בשינה וכן בכל הני ובל יחל דקתני מדאורייתא הוא דקאמר א"כ אמאי לא תני בשבועו' שבוע' שאיני משמשך דליכא למימר דמשום דנדרים ושבועות שוים בהא דהוי מדאורייתא לא קתני לה שהרי אינך נמי בנדרי' הוו מדאורייתא ואפ"ה קתני להו אלא ודאי דלהך תירוצא צ"ל דמתני' אדיוקא קאי דבנדרים דוקא באומר קונם עיני בשינה הא לאו הכי לא חייל ובשבועות אסור בכל גוונא משום דשבועות אסר נפשיה אחפצא וא"כ בחלוקת שאיני משמשך נמי ליתני לה הכי ועיין בתוס' דצ"ח ע"ב ד"ה זה חומר ולעיקר קושיתו נלע"ד דלא ק"מ משום דהרי בגמר' אוקמוה למתני' דקונם שאיני משמשך באומר הנאת תשמישך עלי אבל הנא' תשמישי עליך לא חייל משום דמשועבד לה וא"כ לא מצי למתני שבועה שאיני משמשך משום דכיון דשבועו' אסר נפשיה אחפצא לא חייל עליה כלל שהרי גופו משועבד לה למעש' וכ"כ רבי' בפ"ד מה' אלו ד"י דמי שנשבע שלא ישמש מיטתו הר"ז שבועת שוא וכי תימא אכתי אמאי לא תני לה ובאומר הנאת תשמישך עלי בשבוע' דומייא דנדרי' דבנדרי' הר"ז בלא יחל דרבנן ובשבועות אסור מדאוריית' הא נמי ליתא דאפשר דס"ל לרבינו דבאומר הנאת תשמישך עלי בשבועה אע"ג דאסר החפץ על עצמו ואין מאכילין לאדם דבר האסו' לא חייל משום דשבועה אינה חלה על החפץ אלא על האדם שנשבע שלא לעשות דבר זה וגופא הרי הוא משועבד לה וכמ"ש הטור סימן רל"ד והרא"ש ז"ל בפ"ג דשבועות דהאומר ישיבת סוכה עלי בשבועה לא חייל מה"ט וכן מדוקדק מלשון רבינו ז"ל שבפי"ד מה' אלו שכתב אמר לה הנאת תשמישך עלי הר"ז נדר ומדלא נקט לה נמי בשבועה כה"ג דומיא דריש' משמע דבשבועה לא משכחת לה להך דינ' אלא מיהו אכתי קושיין לא אפרק לדעת הר"ן ז"ל שבפ"ג דשבועות אברייתא דזה חומר בנדרי' כו' נראה שהסכמת דעתו הוא דהאומ' ישיבת סוכה עלי בשבועה דחייל משום דאסר החפץ על עצמו בשבועה ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו ואם כן לפי דעתו תקשי אמאי לא תני שבועה שאיני משמשך ובאומר הנאת תשמישך עלי בשבועה דומייא דנדרים ולהא נמי אמינא דלא ק"מ משום דאף לדעת הר"ן ז"ל דהאומר ישיב' סוכה עלי בשבועה חייל משום דאסר חפצה אנפשיה פשיטא ודאי דדינו כנדר גמור וכי היכי דבנדרים משום דאסר חפצה אנפשי' לא חייל על דשאב"מ הכי נמי בשבועה היכי דאסר חפצה אנפשיה בשבוע' לא חייל על דשאב"מ וכ"כ בס' בני יעקב סי' הנז' וא"כ מש"ה לא תני לה דאי באומר הנאת תשמישך עלי בשבועה לא חייל אלא מדרבנן ודומיא דנדרי' ואי באומר הנאת גופך לתשמישך בשבועה אף מדאוריית' נמי חייל בנדרים ונמצ' דנדרים ושבועות שוים הם ומשו"ה לא תני אלא מידי דבנדרים הוי בלא יחל דרבנן ובשבועות מדאורייתא וא"נ לתירוץ קמא דתריצו בגמ' מתני' לא תני אלא מידי דבנדרים בע"י קונם עיני בשינה וכן בכל הני אבל בלא"ה לא מהני ובשבועות לא בע"י מה שאין כן בחלוקת שאיני משמשך דלא משכחת לה וכדכתי' ודוק וכ"ש לדעת הרשב"א ז"ל שם שכתב דמאי דאמרי' בגמ' באמר הנאת תשמישך עלי לאו דוקא אלא נעשה כאומר קאמרינן דכיון דהנא' תשמישך עלי מהני אף אנו נאמר דשאני משמשך דקאמר ה"ק קונם יהא לי מה שאני משמשך וסתם נדרים להחמיר ע"ש וכן נראה שהוא דעת רבינו שכתב כיצד אין הנדרים חלים על דשאב"מ כו' או שאמר לאשה קרבן שאיני משמשך אין הנדר חל בכל אלו אשר נראה מדבריו דקונם שאיני משמשך אין הנדר חל מטעמא דהוי דשאב"מ ומדרבנן חייל ואילו בגמ' משמע דאפילו מדרבנן לא חייל משום דמשועבד לה וכן ראיתי להרב פמ"א ז"ל בח"א סי' פ"ז הוקשה לו כן אלא נראה ודאי שדעתו כדעת הרשב"א דמאי דאמרינן בגמ' באומר הנאת תשמישך עלי נעשה כאומר קאמר כנ"ל וא"כ לא מצי למתני שבועה שאיני משמשך דומיא דנדרים משום דבשבועה באומר שבועה שאיני משמשך סתמא משמע שאוסר עצמו על החפץ אם לא במפרש בהדיא כנ"ל גם מה שהבין הרב ז"ל שלדעת התוס' באומר הנאת תשמישך עלי לא חייל אם לא במפרש קונם גופך לתשמישך יע"ש מדברי הרשב"א ז"ל שם מבואר שלדעת התוס' אפי' באומר הנאת תשמישך חייל מדאוריית' יע"ש וכ"כ הריב"ש הביאו מרן ב"י בי"ד סי' רל"ד יע"ש ודרך אגב אומר מה שהוקשה לי לדעת רש"י והר"ן ז"ל שכתבו דהאומר ישיבת סוכה עלי בשבועה חייל על דבר מצוה וכ"כ הרא"ש ז"ל בתי' הראשון בפ' הנז' שא"כ נראה שלפי דעת רש"י ז"ל בפ"ג דשבועות ד"ך ע"ב דנדרים כי היכי דחיילי לבטל את המצוה ה"נ חיילי לקיים את המצוה וכן הוא דעת הרא"ש שם והטור בסי' רט"ו ה"נ באומר אכילת נבילה עלי בשבועה חייל שפיר לקיים את המצוה כי היכי דחייל לבטל את המצוה וא"כ ק"ל מהא דפרכינן התם בפ' הנז' דכ"ד ע"ב מתיב רבא ברי' דרב' יש אוכל אכיל' אח' וחייב עלי' ארבע חטאו' ואשם אחד (ואם איתא דאמרינן כולל באיסו' הבא מעצמו) משכחת לה חמש כגון שאומר שבועה שלא אוכל תמרי' וחלב מיגו דחייל אתמרים חייל נמי אחלב כו' יע"ש והשתא לפי דעתם ז"ל אכתי אפי' נימא דכולל לא חייל באיסור הבא מעצמו כדקאמר רבא אכתי תקשי ליה דמשכחת לה באומ' אכילת חלב עלי בשבועה דחייל לקיים את המצוה כי היכי דחייל לבטל את המצוה ואי משום דליתיה בלאו והן הא משכחת לה שפיר באוסר עליו כל מין חלב בין חלב טהור בין חלב טמא דאיתיה בלאו והן בחלב טהור וכמו כן צ"ל למאי דפריך מטעמא דכולל וכמ"ש התוס' ז"ל שם ואם כן משכחת לה באומ' אכילת היום עלי בשבועה דאיתיה בלאו והן דהא אוכל סתמא קאמ' ומקיים שבועתו בדברי' המותרי' וכמ"ש רש"י ז"ל שם בד"ה ה"ג יע"ש וליכא למימר דס"ל דשבועה שאמר' בלשון נדר דין נדר יש לה ואינו חייב קרבן הא ליתא שהרי ממ"ש רש"י ז"ל שם ד"ך ע"א ד"ה ה"ק מבטא שבועה נראה בהדיא דס"ל דשבועה שאמרה בלשון נדר דין שבועה יש לה ומביא קרבן עולה ויורד וכן כתב הר"ן ז"ל שם שכן דעת רש"י ז"ל וע' בהרב בני יעקב סי' הנז' וצ"ע כעת:
מעשה חושב (שנו) אכתי תקשי לי' דמשכחת לה באומר אכילת חלב עלי בשבועה דחייל לקיים את המצוה כו'. אני תמה דהא טעמא דמלתא דקונם חל על דבר מצוה היינו משום איסור מוסיף דנבילה היא איסור גברא וכי אמר קונם נבילה עלי מתוסף על הנבילה איסור חפצא עיין ר"ן נדרים דף י"ח ע"א בד"ה הלכך נקטינן כו' שכתב שם דמה"ט מי שנשבע שלא יאכל ככר זה וחזר ואסרו עליו כקונם דחייב שתים משום דשבועות הוי איסור גברא וקונם איסור חפצא הוא וא"כ הרי קושית רבינו המחבר לק"מ דהא דקונמות הוויין איסור חפצא היינו משום דכקרבן נינהו וא"כ הרי בסוגיין דשבועות מחלב מוקדשים קא מיירי דהוי נמי איסור חפצא ומש"ה קונם נמי לא חל עליו דהוי כמו דאמר קונם ככר זה עלי וחזר ואמר קונם ככר זה עלי דאינו חייב אלא אחת כמ"ש הר"ן בהדיא בדף י"ח הנ"ל וא"כ ניהו נמי דאם אמר קונם חלב זה עלי בשבועה נאסר בו כמו בקונם מ"מ אינו חל בחלב מוקדשים משום דהוי נמי איסור חפצא ותמהני על רבינו המחבר ז"ל דלפי דעתו למה הלך בדרך עקלתון ובדרך רחוקה להקשות על דעת רש"י לחוד דס"ל דשבועה שאמרה בלשון נדר דין שבועה יש לה לענין קרבן עולה ויורד הרי הי' לו להקשות על כל הני פוסקים דס"ל דנדר חל לקיים אמאי קתני דאינו חייב אלא אשם אחד והא משכחת לה דחייב ב' אשמות כגון דאמר קונם חלב עלי דהא קיי"ל דיש מעילה בקונמות (ובין ר"מ ס"ל כן או רבנן דהא ר"מ מיירי נמי בה) אע"כ דעל חלב של מוקדשים גם קונם אינו חל ואי משום דכיון דחל על חלב חולין חל נמי על חלב מוקדשים הא זה הוי כולל הבא מעצמו וס"ל למקשה דלא אמרינן. ולפ"ז הא לא משכחת לה דליחייב אשם מעילות משום קונם ודו"ק: