אור ברסלב

שער המלך על משנה תורה, הלכות מכירה· רבי יצחק נוניס בילמונטי

פרק יא · הלכה טז

הלכה ז

חייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הריני חייב לזון אותך כו'. מי שנתחייב לזון את חבירו בסתם בשנה אחת נפטר מנדרו וכן קהל שפטרו את ראובן מן המס יכולין לטעון שלא פטרוהו אלא מן המס הראשון משום דיד המקבל מתנה על התחתונה כ"כ הרא"ש בתשו' כלל ו' סי' י"ט ויש לי לתמוה על מוהרש"ך ז"ל ח"ב סי' קמ"ה שכתב על נדון כיוצא בזה על קהל א' שפטרו את עשרה מבני רומנייא מכל מיני מסים וארנוניות וז"ל איני רואה מקום שיהיו רשאים יחידי הקהל לתבוע בשום זמן לתביעת שום דבר מבני רומנייא מכח הפיטור שעשו להם הקדמונים דכיון שקבלו בסתם החיוב חל לעולם והביא ראיה ממ"ש הרא"ש בפסקיו פ"ג דשבועות דכל שאסר עליו פירות פ' בסתם אע"פ שלא הזכיר לעולם מ"מ כיון שלא קבע זמן ממילא נאסר עליו לעולם דאיזה זמן תתן לו ואתמהא דאיך אשתמיט מיניה תשו' הרא"ש ז"ל שכתב בהדייא דיכולים לטעון שלא פטרוהו אלא מן המס הראשון ולפי דבריו נמצאו דברי הרא"ש שכתב בתשו' סותרים למ"ש בפסקיו ולולי דברי הרב ז"ל אין כאן מקום קושיא לדברי הרא"ש מדידיה אדידיה שהרי כתב מוהראנ"ח ח"א סי' ק"ך דהתם ה"ט משום דאיזה זמן תתן לו אבל הכא גבי פיטור מסים יש להם זמן קבוע מידי שנה בשנה וכן גבי מזונות יש להם זמן קבוע משנה לשנה שכשאדם רואה ומכין צורך מזונות מכין אותם משנה לשנה וכדאמרי' בעלמא מזונותיו של אדם קצובים משנה לשנה וכפי בחינה זו י"ל דשנה אחת קאמר דיד בעל השטר על התחתונה יע"ש אכן לדברי מוהרש"ך דס"ל דאפילו בפיטור מסים לעולם משמע ק' והנראה אצלי ליישב דבריו דס"ל דע"כ לא כתב הרא"ש דיכולים לטעון שלא פטרוהו אלא מן המס הראשון אלא דוקא היכא דליכא אלא דררא דממונא ואין כאן איסור שבועה בדבר בהא הוא דאמרינן כיון דיד בעל השטר על התחתונה יש לדון לשון הפיטור לכל הפחות אמנם היכא דאיכא איסור חשש שבועה בדבר בהא ודאי אמרינן דמסתמא כיון שאסר עליו בשבועה ולא קבע זמן דעתו לאוסרן עליו לעולם דאי כונתו לאוסרן עליו לזמן ידוע לא הוה מעייל איניש נפשיה בסי' איסור כיון דל' סתם משמע נמי לעולם הי"ל לפ' דבריו שלא ליכנס בס' איסור וע"פ זה דברי מוהרש"ך נכונים שלא כ"כ אלא כלפי נדון שלו שכתוב בשטר פטורין שקיימו וקבלו עליהם בגזירת נח"ש שלא לבקש מהם שום דבר מעולי המלכות דכיון דאיכא חשש איסור שבועה בדבר אמדינן דעתייהו שדעתם היה לפטור אותם לעולם דאל"כ הי"ל לפרש מפני חומר שבועה שבו וזהו שדקדק מוהרש"ך בלשונו וכתב איני רואה כו' מכח הפיטור שעשו להם הקדמונים וקיימו וקבלו עליהם בגזירת נח"ש כו' דהיינו מטעמא דאיכא חומר שבועה בדבר כמ"ש. ודע שהרשב"א ז"ל בתשובה הביאה מרן הב"י א"ה סימן קי"ד חולק על דברי הרא"ש ז"ל שכתבנו שכתב דכל המקבל לזון את חבירו בסתם כל זמן שצריך מזונות משמע ואם כן בפיטור המס נמי דכוותא ס"ל דלעולם משמע שהרי הרא"ש ז"ל השוה הנושאים ביניהם ובחדא מחתא מחתינהו וכ"כ מוהר"א ששון סי' מ"ח והר"ב פני משה ח"א סי' ע' ומהתימא על הר"ב פמ"א ח"א סי' קכ"ג שאחר החיפוש מצא להרשב"א בחדושי גיטין גבי ההיא דע"מ שתניקי את בני שנסתפק בתנאי שבממון אם אמר בית זה נתון לך במתנה על מנת שתזון את בני סתם אי לעולם קאמר או הו"ל כמפרש יום אחד ושיש לחלק דבשלמא בנדון הרשב"א דקאי הס' אצל התנאי אמרי' דעל המקבל מתנה להביא ראיה דיום א' קאמר ולהכי מוקמינן מתנה בחזקת הנותן אבל בנדון הרא"ש דקאי הס' בגוף המתנה על המקבל מתנה להביא ראיה דלעולם קאמר א"ד והוא תימא שהרי במתחייב לזון את חבירו סתם דקאי הס' בגוף המתנה ואפי"ה ס"ל להרשב"א דלעולם קאמר כנ"ל:

אע"פ שקנו מידו לא נשתעבד כו'. כתב הר"ן ז"ל בפ"י יוחסין וז"ל וכתב הרב דמהא שמעינן שאדם יכול לתת במתנה או להתחייב עצמו בדבר שאינו קצוב שלא כדברי הרמב"ם שכתב שהמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא נשתעבדו ושמעתין מוכח' דאלו בעי למיתב ליה במתנה קנה כל נכסים שנפלו לו קודם גסיסה ואע"ג דלא ידע מאי על ליה ומאי קני ליה כו' יע"ש ויש לדקדק ממ"ש מרן הב"י סי' ס' וז"ל כתב הרשב"א בתשו' שנשאל על מי שחייב עצמו לחבירו בקנין כו' והשיב שנקרא קצי' ולא עוד אלא אפילו לא קצץ סך ידוע אלא שאמר הריני מתחייב עצמי בקנין לתת בכל שנה פירות היוצאים משדה זו וכיוצא בזה ה"ז כקוצץ וחייב יע"ש ועל פי תשובה זו דן הר"ב משפט צדק ח"ב סי' י' דהנותן מתנה חמישית מנכסיו לא גרע מהאומר הריני מחייב לתת בכל שנה מעשר פירות היוצאים בשדה זו דהוי דבר קצוב יע"ש והשתא א"כ מאי ק' לי' להר"ן ז"ל הא ה"נ כיון דמה שנותן לו היינו פי ב' שיפלו לו אח"כ א"כ הו"ל דבר קצוב דומה ממש להמתחייב עצמו לתת מעשר פירות שכתב הרשב"א דהוי דבר קצוב ולכן נראה שהר"ן ז"ל חולק אתשו' הרשב"א הלזו וס"ל דהמתחייב לתת מעשר פירות היוצאים משדה זו חשיב דבר שאינו קצוב כיון שאינו יודע אם יוציא הרבה אם יוציא קמעא האמנ' הדבר ק' למ"ש מוהרח"ש ז"ל בתשו' הובאו דבריו בס' משפט צדק סי' הנזכר שהק' על תשו' הרשב"א הלזו ממ"ש הרמב"ן בתשו' הביאו הר"ב התרומות שער ס"ד וכתבו מרן הב"י שם סמוך ונראה דהאומר לחבירו מדת כו"כ חטין אני נותן לך בכל שנה ושנה דבר שאינו קצוב הוא שמא יוקרו החטין ע"כ הרי דאע"ג דקיצץ המדות כתב הרמב"ן דהוי דבר שאינו קצוב ותי' דשאני נדון הרמב"ן דנתחייב במנין קצו' ואיכא למיחש שמא יוקרו החטין אבל בנדון הרשב"א שלא אמר לו אלא מעשר היוצא דבר קצוב מקרי דהמעשר נוטל בין יוציא הרבה בין יוציא קמעא ושבח הר"ב משפט צדק ז"ל תי' זה יע"ש נראה דס"ל דהרמב"ן ז"ל לא פליג אתשו' הרשב"א ז"ל והוא תימא שהרי הרמב"ן ז"ל באותה תשוב' שכתב הר"ב התרומות הביא ראיה לסתור דעת רבינו ז"ל דהמתחייב בדבר שאינו קצוב לא קנה מסוגיא דידן וכמ"ש הר"ן והשתא אי ס"ל להרמב"ן ז"ל כדעת הרשב"א מאי ק"ל שאני הכא דכיון דמה שנותן לו היינו פי ב' מנכסיו הו"ל דבר קצוב וצ"ע והר"ב בני שמואל בחי' על הטור סי' ס' ובתשו' ס"י תי' דודאי אליבא דר"מ כיון דס"ל דאלימא הקנין להקנות דשלב"ל כ"ש אלים להקנות דבר שאין לה קצבה וכמו שנראה מדברי הריב"ש סי' שמ"ה במ"ש אלא אם ירצה הרב לחלק ביניהם יע"ש והנה לכאורה יש לדקדק עליו דאיך אפשר לומר דלר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל כ"ש דאלים להקנות דבר שאין לו קצבה שהרי מתחייב בדשלב"ל יוכיח דאע"ג דאדם מתחייב בדשלב"ל אפי"ה אין אדם מתחייב בדבר שאין לו קצבה וא"כ היא גופה נמי נימא אליבא דר"מ דאע"ג דאדם מקנה דשלב"ל אין אדם מקנה דבר שאינו קצוב האמנם הנראה ודאי שהתי' לזה ברור דבשלמא גבי דשלב"ל דה"ט דלא קנה משום דכיון דדבר הנקנה ליתיה בעולם לא סמכה דעתי' לאקנויינהו והילכך במתחייב עצמו בדשלב"ל כיון דגופו איתי' בעולם וגופו הוא המתחייב ודאי דגמיר ומשעבד נפשי' משא"כ בדבר שאין לו קצבה דהמונע הקנין הוא משום דכיון דלא נתן קצבה לדבר לא סמכה דעתי' דקונה אם כן כי מתחייב גופו לדבר שאין לו קצבה מאי הוי הרי ס"ס דבר שאין לו קצבה הוא מתחייב אמנם לר"מ דס"ל דאפי' בלשון הקנאה אדם מקנה דשלב"ל וע"כ היינו משום דס"ל דקונה בכל דהו סמכא דעתי' לאקנינהו א"כ ה"נ בדבר שאין לו קצבה נמי סמכה דעתי' לאקנויינהו וזה מוכרח לדעת הריב"ש ז"ל ודוק ועיין בהרב נת"מ ז"ל דף צ"ו ע"ב.
ודע שכפי דברי הרב בני שמואל הללו יש ליישב השגת הראב"ד ז"ל פ' י"א מהלכות מכירה שהשיג לדעת רבינו מסוגיא דפ' הנושא שהקשה מאותה משנה לר"ל וסייעו לר"י והיו סבורים שאינן בשטרי פסיקתא יע"ש די"ל דתלמודא ה"ק דבשלמא לר"י איכא לאוקמא למתני' בשכתב לה בשטר ולא תקשי דהו"ל דבר שאינו קצוב דאיכא למימר דמתני' ר"מ היא דס"ל א"מ דשלב"ל ומכ"ש דאדם מתחייב בדבר שאינו קצוב אלא לר"ל דלא מצי לאוקמי למתני' בשנתחייב לה בשטר ובקנין דא"כ מאי למימרא כמ"ש רש"י ז"ל שם דכיון דס"ל בעלמא דאדם מקנה דשלב"ל מכ"ש דבר שאינו קצוב אמנם לר"י ניחא דמתני' מיירי שאמר לי' חייב אני לך מנה בשטר והא קמ"ל דחייב אני לך מנה בשטר מהני ואתיא כר"מ ודוק. אך קשה לי בדברי מוהרש"ח ז"ל ממ"ש רבינו ז"ל פי"ג מהל' אלו דין ג' האומר לחבירו ע"מ שאין לך עלי אונאה יש לו עליו אונאה בד"א בסתם שאינו יודע כמה אונאה יש בו כדי שימחול כו' אבל במפרש כו' כיצד כו' ומבואר מדברי ה"ה שם שרבינו מפרש מ"ש בפ' הזהב אמר רבא ל"ק הא בסתם הא במפרש שלא כפירש"י ז"ל שם שכתב דבסתם הוא שלא פי' לו שיש בו אונאה והוא סבר שאין בו אונא' ומפרש הוא שפירש ואמר יודע אני שיש בו אונא' ואני מוכרו ע"מ שאין בו אונא' אלא רבינו מפרש דה"ק אמר רבא ל"ק כאן בסתם כאן במפרש כלומר דרב מיירי בשאמר יודע אני שיש בו אונא' ועל מנת שאין לך עלי אונא' אני מוכרו לך דכיון דלא פירש שיעור האונא' הו"ל דבר שאינו קצוב ואין אדם מוחל דבר שאינו קצוב כמו שאינו מתחייב בדבר שאינו קצוב וכ"כ הטור סי' רל"ב גבי המוכר ע"מ שאין אתה חוזר עלי מום שכתב רבינו שאם לא פירש המום שהיה בו ה"ז חוזר דהיינו משום דלשיטתי' אזיל דאין אדם מתחייב בדבר שאינו קצוב יע"ש ומפרש הוא שפירש שיעור האונא' בהדיא כדקתני בברייתא יודע אני שאינו שוה אלא מנה כו' ועיין בהרב מקור ברוך סי' מ"ג שכתב שמכאן יצא לו לרבינו דין זה. והשתא לפי דברי מוהרש"ח שכתב דלר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל כ"ש דמתחייב בדבר שא"ק א"כ קשה דהיכא קאמר רבא דרב דאמר יש לו עליו אונא' מיירי בשלא פירש שיעור האונא' ומשום דאין אדם מוכר דשא"ק הא רב ס"ל בעלמא דא"מ דבר שלב"ל ומכ"ש דשא"ק לדעת מוהרש"ח וכבר הי' אפשר ליישב לזה דודאי מימרא דרב דקאמר יש לו עליו אונאה ע"כ מיירי בשלא פי' לו שיש בו אונא' אלא סתם ואמר ע"מ שאין לך עלי אונא' ומש"ה יש לו עליו אונא' דלא ידע דמחיל כפי' רש"י אבל כל שפירש ואמר יודע אני שיש בו אונאה ועל מנת כן אני מוכרו לך אין לו עליו אונאה אליבא דרב דכיון דס"ל דאדם מתחייב בדשא"ק הו"ל כאלו פי' בהדיא ואמר לו יודע אני שאינו שוה אלא מנה אלא שרבינו ז"ל דייק ברייתא דקתני אבל במפרש מוכר שאמר ללוקח חפץ זה שאני מוכר בק"ק יודע אני שאינו שוה אלא מנה כו' דל"ל לברייתא לאשמעינן דינא במפרש בהדיא שיעור האונאה ולישמועינן רבותא יודע אני שיש בו אונאה סתם אלא משום דברייתא ס"ל דאין אדם מתחייב בדשא"ק וכרבנן דר"מ דס"ל דאין אדם מקנה דבר שלב"ל משו"ה נקט בדוקא שיעור האונא' אלא מיהו אכתי ק"ל למ"ש עוד הרב מוהרש"ח ז"ל ליישב דעת רבינו למאי דק"ל לפי שיטתו מההיא דפרק הניזקין דקתני אין מוציאין לאכילת פירות כו' ומההיא דמה שתעלה מצודתי מכור לך דלא אמר כלום משום דאין אדם מקנה דשלב"ל הא מה שעלתה מצודתי קנה אע"ג דהוי דבר שאינו קצוב וכתב הרב הנזכר דע"כ לא כתב רבינו ז"ל דאין אדם מתחייב בדשא"ק אלא דוקא במתחייב עצמו בלא כסף ובלא מחיר אבל כל דמטי לי' הנאה אף רבינו ז"ל מודה דמתחייב בדשא"ק ומשו"ה גבי מה שעלתה מצודתי כיון דאיכא הנאת זוזי גמר ומכר ואע"פ שרבי' ז"ל פכ"ב מה' מכירה כתב מה שתעלה מצודתי נתון לך ל"ק דעיקרא במכירה איירי כמ"ש מה שאירש מאבא מכור לך ורצה נמי ללמדינו דין זה בנתינה ולאו דוקא את"ד ועיין בהרב מש"ל בפ' זה מה שהקש' לתי' הרב גד"ת ממ"ש רבינו דין זה דמה שתעלה מצודתי גבי מתנה וכנרא' דאשתמיט מיני' דברי מוהרש"ח ז"ל והשתא ק' שהרי גבי אונאה כתב רבינו ז"ל וכן לוקח שאמר למוכר חפץ זה שאני נוטל ממך יודע אני ששוה מאתים על מנת שאין לך עלי אונאה אני לוקח אין לו עליו אונאה משמע בהדיא דאפי' גבי לוקח נמי אם לא פי' לו שיעור האונא' יש לו עליו אונא' וע"כ היינו משום דהו"ל דשא"ק הרי דאפי' גבי מכירה דאיכא הנאת זוזי ס"ל לרבינו דאין אדם מתחייב בדשא"ק שוב ראיתי להר"ב התרומות שער ס"ד ח"א שהביא שם תשובת הרמב"ן לסתור דברי רבינו ז"ל וז"ל וכשחזרנו על כל צדדינו לא מצאנו שדינו של הרב דין ולענין אונאה שחלקו בין בסתם בין במפרש ההיא טעמא רבה הוא משום דבסתם איכא מחילה דהא בשאר כל מקח וממכר הוא דבכל מו"מ נמי כל א' יודע שחבירו מעלה בדמי ממכרו כמו שיוכל לעלות ורחמנא אמר לא תהוי מחילה כדי שירא' לתגר הא לענין מתנה ומחיל' כיון דמחית נפשיה להני ספקא גמר ומשעבד נפשיה א"ד יע"ש הנה מבואר מדבריו שהרמב"ן ז"ל מפרש מה שאמר רבא כאן בסתם כאן במפרש כפי' רבינו ז"ל ואפ"ה כתב דאין להביא ראיה לדעת רבינו דהתם שאני דגזירת הכתוב הוא דלא תיהוי מחילה שהרי בכל מו"מ אדם יודע שחבירו מעלה בדמי ממכרו ואפי"ה אמרה תורה דלא תיהוי מחיל' א"כ מעתה מתרצת' שפיר מה שהקשינו לדעת מוהרש"ח ז"ל ולפי הנרא' אשתמיט מיני' מהר"ב מקור ברוך ז"ל דברי הרמב"ן ז"ל הללו ממ"ש שמצא ראי' נכונ' לדעת רבינו ז"ל ולא זכר שראי' זו של כת הקודמין היא ודחאוה בב' ידים ומכלל האמור יש ליישב מה שהקש' הרב מקור ברוך ז"ל על הטור ז"ל סי' רל"ב שהביא דברי רבינו ז"ל גבי המוכר ע"מ שאין אתה חוזר עלי מום ה"ז חוזר עד שיפרש המום כו' וכתב עליו הטור ז"ל וזה נוטה לצד דבריו שכתב שאין אדם מקנה לחבירו דשא"ק ואני כתבתי למעל' שדעת א"א כו' והקש' עליו דלמה לא הביא הטור ז"ל סי' רכ"ו גבי אונאה לשון רבינו ז"ל ויכתוב עליו דאזיל לשיטתי' ולמה זה איחר עד כה גבי מום לכתבו יע"ש אכן כפי דברי הרמב"ן ז"ל שכתבנו הנה נכון דגבי אונאה אפי' למאן דס"ל דאדם מתחייב בדשא"ק מודה הוא דכל שלא פי' האונאה יש לו עליו אונא' דגזירת הכתוב הוא דלא תיהוי מחילה בכדי שירא' לתג' כמ"ש הרמב"ן אבל גבי מוכר חפץ ע"מ שאין אתה חוזר עלי מום דליכא גזירת הכתוב משו"ה כתב הטור ז"ל דאזיל לשיטתי' וזה פשוט:

תוכן העניינים

שער המלך על משנה תורה, הלכות מכירה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה