שער המלך על משנה תורה, הלכות כלאים· רבי יצחק נוניס בילמונטי
פרק ט · הלכה יא
לפיכך החורש בשור פסולי המוקדשין כו'. הנה רבינו ז"ל לשיטתיה קא אזיל שכתב בפרק זה שלא הזהיר הכתוב אלא דוקא במין אחד טהור ומין אחד טמא דומיא דשור בחמור ומשו"ה הוצרך לומר דעשאו הכתוב כשני גופים אחד טמא ואחד טהור ואולם מדברי התוס' ז"ל פ"ק דמכות דף כ"ב ע"א ד"ה שהרי מבואר דס"ל דאפי' בשני מינין טהורין לוקה משום מנהיג בכלאים וכן מבואר דעת רש"י ז"ל ממ"ש שם דכ"א ע"ב ד"ה והן מוקדשין וז"ל בכור שור ופטר חמור וקעבר בהם משום לא תעבוד בבכור שורך כו' א"נ מתני' כמאן דאסר פטר חמור בהנאה ושור וחמור דקתני מתני' לאו דוקא דשור ושה קאמר והא דנקט חמור משום לישנא דקרא כו' ומשום הנאה דמתהני מהקדש כו' לא לקי דבכור לאו בר מעילה יע"ש וכונת דבריו ז"ל מבואר דלהך א"נ שכתב רש"י ז"ל עכ"ל דחמור דקתני מתני' בחמור של קדשי ב"ה מיירי וקעבר אשור משום לא תעבוד ואחמור משום הזיד במעיל' וכן מבואר ממ"ש רש"י פ' אלו עוברין דמ"ז והתו' שם בד"ה והם מוקדשים הק' עליו וז"ל ובחנם דחק דבשור גופיה מחייב משום מעילה אם הוא עולה או חטאת כו' יע"ש וכונת דבריהם מבוארת דק"ל למה הוצרך רש"י ז"ל לפרש דחמור דקתני מתני' מיירי בחמור של קב"ה הא אפילו בחמור של חולין מצי מתוקמא מתני' ומיירי בשור של עולה דחייב משום לא תעבוד ומשום לאו דמעילה ואני תמיה על דבריהם דטפי הו"ל להקשות דאדתני מתני' יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום ח' לאוין ליתני חייב עליו משום עשרה ובחורש בשור ושה דמיחייב אשור תרתי משום לא תעבוד ומשום לאו דמעילה ואשה נמי מיחייב ב' וכמו כן ק"ט לפי' ר"י שכתב דלאו דמעילה לא קא חשיב דלא חשיב אלא הנך לאוי דעובר אחרישה כ"ש דאכתי קשה דאדתני שור וחמור אמאי לא תני שור ושה וליתני ט' דאשור עובר משום לא תעבוד ואשה נמי עובר משום לא תעבוד ובשלמא לדעת רבינו ז"ל דס"ל דלא לקי אלא מין א' טמא ומין אחד טהור ניחא וכמובן אכן לדעת התוס' ורש"י ז"ל ק"ט וליכא למימר דכיון דמתני' בהתראה אחת איירי א"כ אלאו דלא תעבוד ואלאו דמעילה לא לקי אלא חדא כיון דלאו אחד הוא שהרי לפי' ראשון שכתב רש"י דחמור דמתני' היינו פטר חמור כתב דקעבר בהם משום לאו דלא תעבוד הרי דאלאו דלא תעבוד לוקה שנים משום שור ומשום חמור ובהדייא אמרינן פרק עשרה יוחסין דע"ז האי אלמנה היכי דמי אילימא שבא על אלמנת ראובן ועל אלמנת לוי כו' הרי גופין מוחלקין ושמות מוחלקין הרי מבואר דבגופין ושמות מוחלקין בהתראה אחת לוקה על כל א' ואחת וה"נ שור ושה אין לך גופין מוחלקין ושמות מוחלקין גדול מזה ובשלמא לפי' ר"י ז"ל אפשר לומר דע"כ לא אמרו דבגופין מוחלקין לוקה ב' אלא דוקא כההיא דבעל חמש אלמנות או חמש נדות שכתבו התוס' שם דהוי בזא"ז אמנם הכא גבי חורש כיון דבבת א' הוא אפי' על גופין מוחלקין אינו חייב אלא אחת וגדולה מזו כתב מוהרימ"ט ז"ל שם דגבי אוכל אבר מ"ה מב' בהמות אפילו בזא"ז לא מחייב אלא אחת כיון שיכול לאוכלן בבת אחת דדוקא גבי בעילו' שהן מוחלקות לגמרי הוא דחייב ב' יע"ש: ועוד אפשר לומר שע"כ לא אמרינן גופין מוחלקין אלא דוקא בבני אדם אבל לא בבהמה ושלא כדעת תוס' רי"ד שכתבו שם דאפילו בבהמה נמי אמרינן גופין מוחלקין ועיין בהרב מש"ל פ"א מה' אישות הלכה א' ופ"ו מה' שגגות הלכה ב' וכבר כתבתי בזה באורך פי"ז מה' איסורי ביאה הלכה י"א אכן לדעת רש"י כפי פי' ראשון מבואר דס"ל דאפילו גבי בהמות ובבת א' אמרינן גופין מוחלקין ואם כן קשה טובא דליתני עשרה ובר מן דין קשה טובא לפי' ראשון שכתב רש"י ממ"ש פ' ד"מ הנרבע לזכר ולנקבה לר"י אינו חייב אלא א' והתוס' שם כתבו וז"ל אע"ג דגופין מוחלקין הן לא מחייב לר"י אלא א' וגבי ה' נדות דמיחייב משום דדרשינן ואשה לחלק יע"ש והשתא לפי פי' רש"י תקשי ליה לר"י מתני' דיש חורש תלם א' דמיחייב אלאו דלא תעבוד ב' מטעמא דגופין מוחלקין ובשלמא ההיא דעשרה יוחסין לא תקשי דאיכא למימר דסוגייא דהתם פליגא אדר"י אכן מתני' לר"י ק' ואולי נאמר דלר"י מפרשה מתני' דיש חורש תלם א' כפי' ב' שכתב רש"י כנ"ל: ודע דבעיקר טעמא דהחורש בשור פהמ"ו לוקה משום כלאים נאמרו ב' טעמים כי הנה רש"י במכות פי' דמיירי בשנפדו וה"ט דחשיבי כלאים משום דחולין וקדשים מעורבין בו דהחולין הוא שמותר לשוחטו ולאכלו והקדשים הוא שאסור בגיזה ועבודה כמו שאר קדשים והראב"ד והתוס' ס"ל דה"ט משום דכתיב כצבי וכאיל עשאו הכתוב כב' מינין ולפי טעמים אלו נראו ודאי דהמרביע והמנהיג פהמ"ו קודם שנפדו אינו לוקה משום כלאים לפי' רש"י משום דאין כאן תערובת חולין ולפי' הראב"ד והתוספות דוקא לאחר שנפדו הוא דעשאו הכתוב כב' מינין אבל קודם שנפדו כיון דלא אשכחן דקראו הכתוב כב' מינין אינו לוקה משום כלאים וכ"כ הרב בעל מש"ל יעש"ב ויש להוכיח כן בהדיא ממ"ש התוס' פ' אלו עוברין דמ"ז ד"ה ומוקדשין בס"ד וז"ל ולפי' ר"י קשה אמאי נקט שור וחמור ליתני שור לחודיה בפהמ"ו כדאמרינן במכות כו' ולפירוש הקונט' ניחא דליכא בפהמ"ו לאו דמעילה יע"ש והשתא אם איתא דאפילו קודם שנפדו לוקה משום כלאים אכתי תקשי להו לפי' רש"י דליתני שור לחודיה ובשלא נפדה דאיכא לאו דמעילה אלא מבואר דקודם שנפדו אינו לוקה משום כלאים ולטעם רבינו שכתב מפני שהיתה קדש ונעשית כקדש וחול מעורבין זה בזה ונמצאת בהמה זו כבהמה טהורה עם הטמאה המעורבין כאחד כתב הרב בעל מש"ל דרבינו חולק על רש"י והתוס' וס"ל דדוקא קודם שנפדו הוא דלוק' משום כלאים משום דלדעתו מאי דחשיבי ב' מינין הוא משום דכתיב ואם בבהמה טמאה כו' והאי קרא בקודם שנפדו מיירי דבתר הכי כתיב והעמיד והעריך והב' מינין הם שהיא קודש ואסור לשוחטה ויש בה מעילה ככל הקדשים והיא חולין שאינה ראויה למזבח וצד זה קראו הכתוב טמאה דחשיב כטמאה דאסור למזבח אבל אחר שנפדו אין כאן קדושה שהרי הם מותרין באכילה ומה שאסורין בגיזה לא חשיבה קדושה וליכא למימר דלרבינו אף אחר שנפדי' חשיב קודש וחולין מעורבין וחלק החולין קראו הכתוב טמאה כו' דהא ליתא דאם כן לא מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש דמה יענה לההיא סוגיא דמועד קטן דקתני אין מרביעין בפהמ"ו מטעם איסור עבודה והביאה רבינו פ"א מה' מעילה ומוכח מדבריו דליכא כי אם איסורא דרבנן בעלמא והשתא מאי אירייא משום עבודה ת"ל משום כלאים אלא ודאי דלרבינו אינו לוקה כי אם קודם שנפדה וברייתא דמ"ק מיירי לאחר פדיון והשתא פליג רבינו עם רש"י והתוס' מן הקצה אל הקצה את"ד יע"ש והנה מה שהכריע שלדעת רבינו לאחר פדיון אינו לוקה מכח ברייתא דמ"ק נראה לע"ד דלא מכרעה כלל שהרי מבואר מדברי רבינו שאינו לוקה על בהמת פהמ"ו משום כלאי' אלא דוקא בהקדיש תם ונעשית בעלת מום שהרי כתב מפני שהיתה קדש ונעשית כקדש וחול הנה מבואר דדוקא בשהיתה קדש וראויה למזבח אלא שנפל בה מום אחר כך היא דלוקה אבל במקדיש ב"מ מעיקרא לא ואם כן איכא למימר דההיא ברייתא דמ"ק דקתני אין מרביעין בבכור ובשור פהמ"ו מטעם איסור עבודה אצטריך למקדיש ב"מ מעיקרו דמשום כלאים ליכא ומשום איסור עבודה הוא דאסור ובהכי ניחא לי הא דקתני בברייתא אין מרביעין בבכור ובפהמ"ו דלפי דברי הרב מש"ל כיון דבכור דקתני בברייתא לדעת רבינו מיירי בבכור ב"מ אם כן קשה טובא דתרתי ל"ל היינו בכור שהומם היינו פהמ"ו וליתני פהמ"ו גריד' ובכור בכלל וכבר הוקשה לו מעין זה להרב הנז' פ"א מה' מעילה אכן כפי מ"ש ניחא דתני בכור לגלויי אפהמ"ו דאפי' שמקדיש ב"מ מעיקר' אסור להרביע דומיא דבכור דאפילו נולד במומו עובר אלאו דלא תעבוד כמ"ש רבינו פ"א דה' מעילה דין ט': ואולם בעיקר הדין שכתב הרב דרבינו פליג על רש"י והתוס' מן הקצה אל הקצה וכן נמי לפי מ"ש שלדעת רבינו אפילו לאחר פדיון לוקה משום כלאים אין נראה כן מדברי הראב"ד שכתב אנו אין בידינו אלא בחיה עם בהמה שהרי עשאה הכתוב כצבי ואיל הנה המתבאר מדבריו שלא בא להשיג על רבינו אלא בטעמא דמלתא אבל בעיקר הדין משמע דאין שום נפקות' ביניהם ולפי דברי הרב הי"ל להראב"ד להשיג עליו ולומר ודוקא לאחר פדיון אבל קודם פדיון אין בו משום כלאים ולאפוקי מדעת רבינו ובר מן דין לפי דעת הרב דהאי דחשיב ב' מינין טמאה עם טהורה לדעת רבינו הוא משום שהיא קדש ואסור לשוחטה ויש בה מעילה ככל הקדשים והיא חולין שאינה ראוי' למזבח וצד זה קראו הכתוב טמאה ק' טובא דא"כ אפי' במקדיש ב"מ מעיקרו נמי נימא דלוקה משום כלאים כיון שהיא קדש ויש בה מעילה קודם שנפדו כנודע ויש בו צד חולין שקראו הכתוב טמאה מטעם שאינה ראויה למזבח ומדברי רבינו מבואר דדוקא בנפל בו מום אח"כ שכ"כ מפני שהיתה קודש ונעשת כקדש וחול ולכן הנראה אצלי שאף לטעם רבינו דוקא לאחר שנפדו הוא דלוקה משום כלאים וכדעת הראב"ד ורש"י והתוס' וה"ט דס"ל דהב' מינין הם דמה שהוא אסור למזבח נקראת טמאה כמ"ש ואם בבהמה טמאה ומה שהוא חולין לאחר שנפדו ומותרין להדיוט אותו צד הוא קרוי טהורה משא"כ קודם שנפדו כיון שאסור למזבח ולהדיוט אין כאן אלא מין אחד טמאה כדרך שכתוב ואם בבהמה טמאה ומשום הכי אין בו משום כלאים ומעתה ה"ט דבמקדיש ב"מ מעיקרו אין בו משום כלאים משום דאי קודם שנפדו אין כאן אלא מין אחד טמא כיון שאסור למזבח ולהדיוט ואי לאחר שנפדו הרי הן חולין גמור שהרי מותרים הם אפי' בגיזה ועבודה כמ"ש רבינו פ"א מה' מעילה וכ"ת הא אכתי הו"ל שני מינין צד טמא במה שאינו ראוי למזבח וצד טהור במה שהוא מותר להדיוט הא ודאי ליתא דכיון דבתחלת הקדש לא היה ראוי למזבח ולא חלה עליה אלא קדושת דמים לא חשיבא בהמה טמאה דהו"ל כמקדיש עצים ואבנים ואטו מי נימא דבהמת חולין ב"מ כיון שאינה ראוי למזבח ומותר להדיוט הו"ל כב' מינין ויהיה חייב משום כלאים הא ודאי ממה שאין הפה יכולה לדבר ודוקא במקדיש תם ונפל בה מום כיון דמעיקרא חלה עליו קדושת מזבח ונפל בו מום אח"כ ואפי' לאחר פדיון אסור בגיזה ועבוד' ד"ת אכתי שם בהמת הקדש עליו וחשיבא בהכי בהמה טמאה משא"כ בב"מ מעיקרו דמעיקרא גופא לא חזי אלא לקדושת דמים ולאחר פדיון אין כאן סרך הקדש כלל שהרי מותר בגיזה ועבודה והיינו דהראב"ד לא השיג על רבינו אלא מילתא בטעמא גרידא משום דלענין דינא לא נפ"ל מידי שהרי לדעת ר' ז"ל דוקא בלאחר פדיון הדברים אמורים כנ"ל אמיתות דעת רבינו ז"ל ודוק: ודע שזה שכתבנו דאסור להרביע שור פהמ"ו אפי' במקדיש ב"מ מעיקרו נראה שאין דין זה פשוט ואמינא לה מילתא בטעמא משום דכיון דהא דאסור להרביע' משום לתא דעבודה נגעו בה משום דמחזי כעבודה בקדשים ואין איסורו אלא מדרבנן איכא למימר דדוקא בתם ונעשה ב"מ דאסורה בעבודה ד"ת גזרו משום דמחזי כעבודה בקדשים משא"כ במקדיש ב"מ מעיקרו כיון דאיסור עבודה גופיה אינו אלא מדרבנן כמ"ש רבינו פ"ה מה' מעילה איכא למימר דלא גזרו הרבעה אטו רביעה ומאי דנקט בברייתא בכור איכא למימר לאידך גיסא לאשמועינן דפסולי המוק' דקתני היינו דוקא היכא דאסור בעבודה ד"ת דהיינו תם ונעשה ב"מ דומיא דבכור דאסור בעבודה ד"ת אפי' בנולד במומו אבל כל היכא דאין איסורו אלא מדרבנן לא אסרו להרביע ותדע מדלא קתני אלא שור פסולי המוקדשין ולא קתני שור בדק הבית משמע דבקדשי בדק הבית כיון דאיסור עבודה אינו אלא מדרבנן לא אסרו להרביע כנ"ל: