שער המלך על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבי יצחק נוניס בילמונטי
פרק ד · הלכה ח
תערובת חמץ עוברים עליו משום ב"י כו'. כתב ה"ה ריש פ' א"ע בפסח כותח הבבלי כו' ופרש"י ז"ל א"ע עלייהו בב"י כו' אמנם התוס' ז"ל שם משם ר"ת ז"ל חלקו על רש"י וכתבו דכיון דנפ"ל מריבוייא דכל מחמצת דוקא לאכילה דאתרבי מקרא מיחייב אבל לעבור עליו בב"י כיון דליכא ריבוייא לא מיחייב ואלו עוברים פי' מעל השולחן דאין נאכלין ומשמע מדבריהם דדוקא מעל השולחן עוברין אבל להצניע מותר דכל דליכא ב"י לא מיחייב לבעורינהו וכ"כ התוס' בר"פכ"ש ד"ה ר"י דלר"ת מותר להשהות כותח הבבלי בפסח וכ"כ הרא"ש שם לחד תי' יע"ש אך התוס' ז"ל בריש פסחים כתבו משם רשב"א דאפילו לפירוש ר"ת דליכא ב"י בתערובת חמץ מיחייב לבעוריה מדרבנן והוכיח כן ממתני' דא"ע דמ"ח דתנן שאור ישרף והאוכלו פטור דברי ר"י והיינו חמץ נוקשה כדמוכח התם ואי מותר להשהותו אמאי ישרף ישהה אותו עד אחר הפסח יע"ש:
וצריך להבין לדעת התוס' דר"פכ"ש והרא"ש ז"ל דמה יענו לההיא דשאור ישרף וכן ק' לדעת הטור ז"ל שכתב בריש סי' תמ"ב דלרבנן אפי' לאו אין בו אלא איסורא בעלמא ולדבריהן מותר להשהותו שהרי הך מתני' ר"י היא דס"ל דח"נ אפי' לאו אין בו וכדקתני והאוכלו פטור ואפ"ה קתני ישרף:
וראיתי להר"ב מ"א ז"ל סי' הנז' שתי' לזה דלדעת הטור צ"ל דמתניתין מיירי בי"ט דלאפותה אי אפשר מכיון דאסור באכילה מדרבנן והטלה לצונן נמי לא מהני מכיון שהתחיל להחמיץ והילכך ישרף מיד עכ"ד ודבריו סתומים דא"כ אי מתני' מיירי בי"ט היכי קתני ישרף הא הו"ל הבערה שלא לצורך ואם נאמר דס"ל להטור ז"ל כדעת אחיו הר' יחיאל ז"ל שהביא בסי' תמ"ו דהמוצא חמץ בי"ט אם לא ביטל מעי"ט דיכול לשורפו כיון שיש מצוה בשריפתו וא"כ ה"נ גבי שאור שנתחמץ בי"ט כיון שלא היה בכלל הביטול מעי"ט יכול לשורפו מטעם מתוך כדי שלא יחמיץ ויעבור בב"י א"כ ק' דיאפנה בי"ט משום מתוך כיון שיש מצו' באפייתו כדי שלא יחמיץ ומאי אולמי' דאפיה מהבער' שהרי אפי' באפי' ובישול אמרי' מתוך כדמוכח מסוגיא דפ"ק די"ט ואף לדעת רבי' ז"ל שכתב בפ"א מה' י"ט דדוקא בהוצאה והבערה אמרי' מתוך אבל בשאר מלאכות לא היינו משום דרבינו דחה אותה סוגיא די"ט מכח סוגיא אחריתי וכמו שמבואר בהר"ב פר"ח שם יע"ש וכבר כתוב אצלי בזה במ"א:
אמנם לפי סוגיא די"ט עכ"ל דבאפייה ובשול נמי אמרינן מתוך וא"כ לפי אותה סוגיא תקשי דאמאי ישרף ותו שסברת רבינו הלזו נראה דיחידאה היא כמו שיראה הרואה לשם:
ומוהר"י איסקאפה ז"ל בס' ראש יוסף תי' דס"ל ז"ל דכיון שהגיע לשיעור קרני חגבים לר"י או הכסיפו פניו לר"מ מיד מחמיץ והילכך חשו חכמים שלא יאפנה שמא מתוך כך יחמיץ יעויין שם אך אכתי ק"ל מאותה שאמרו בפרק כ"ש דף ל"ו ע"א אין לשין עיסה ביין ושמן ודבש ואם לש רג"א תשרף מיד ופי' רש"י דאפי' לר"י דאמר מ"פ אין מחמיצין ל"ק הך דאיהו אין חייבין כרת על חימוצו קאמר ולא הוי חמץ גמור אבל חמץ נוקשה מיהא הוי ואותו חימוץ הן ממהרי' להחמיץ ואי אפשר לשומרן והתוס' ז"ל בד"ה מ"פכתבו משם ר"ת דהך בריי' מיירי במ"פ עם מים דמ"פ עם מים ממהרי' להחמיץ ולא הוי אלא חמץ נוקשה וכ"כ הרא"ש והסמ"ג יע"ש והשתא ק' דלפי דעתם ז"ל דח"נ כיון שאינו חייב כרת לא מיחייב לבעוריה אמאי קאמר דישרף מיד ישהא אותו עד אחר הפסח דבהא לא שייכא תיר' ז"ל ובשלמא לדעת הטור ז"ל דס"ל דלר"א אסור להשהותו איכא למימר דר"ג ס"ל כר"א אך לדעת הסמ"ג והרא"ש לחד תירוץ דאפילו לר"א לא מיחייב לבעורינהו קשה:
ולכן נ"ל ליישב דס"ל ז"ל דמתני' דקתני שאור ישרף כו' היינו משום דר"י לטעמיה דס"ל דחמץ לאחר הפסח אסור בהנאה ד"ת דנפ"ל מתלתא קראי כדאיתא בפ' כ"ש והילכך לר"י כי היכי דח"נ בתוך הפסח אסור מדרבנן גזירה אטו חמץ ד"ג ה"נ איכא למגזר לאחר הפסח אטו חד"ג דאסור מן התורה משא"כ לר"ש דקי"ל כוותיה דחמץ לאחר הפסח אינו אסור אלא משום קנסא הואיל ועבר עליה בב"י ליכא למגזר אלא בחמץ גמור דעבר בב"י אבל בחמץ דרבנן לא וליכא למימר דנגזור ח"נ אטו חמץ גמור דהא הו"ל גזירה לגזירה והילכך קתני מתני' דישרף דלא נפקא לן מידי במאי דמשהי' אותו שהרי אפי' ישהא אותו לאחר הפסח אסור בהנאה כדכתבי' ומכח זה נראה שהוצרכו התוספ' ז"ל לומר דאפילו לר"י מותר ח"נ לאחר הפסח משום דאי הוה אסור לא הוה ק"ל מידי אמנם לדעת הטור ז"ל ודעימיה איכא למימר דס"ל כדכתיבנא (ובהכי הוה ניחא לי שרבינו ז"ל בפ"ה דין י"ג כשהביא דין שאור שהכסיפו פניו כתב ה"ז אסור לאוכלו והשמיט ישרף האמור במשנה משום דס"ל דההיא ר"י היא דלטעמיה אזיל כדכתיבנא אלא שה"ה ז"ל בפרקין דין א' כתב בדעת רבינו דח"נ אסור לקיימו יע"ש ועיין בהר"ב מ"ק) וההיא דפ' כ"ש א"ל דר"ג ס"ל כר"י ומש"ה קאמר דישרף מיהו ללישנא דישרף מיד ק"ק דמשמע דצריך לשורפו מיד הא להשהותו ולשורפו לא ואפשר עוד לומר דס"ל להרא"ש וסיעתיה כמ"ש התו' בר"פכל המנחות ד"ה אי לחד תי' דרחב"ג דקאמר מחמיצין בתפוחים ס"ל דמ"פ עם מים מחמיצין חמץ גמור ור"ל דקאמר אין חייבים על חימוצו כרת והוי ח"נ אתי כת"ק דרחב"ג ע"ש וא"כ איכא למי' דר"ג דקאמר ישרף מיד ס"ל כרחב"ג דהוי ח"נ ומ"ש דמיירי כשיש בו מים היינו משום דבאין בו מים לכ"ע אין מחמיצין כלל וכן מצאתי בתשובת הרשב"א שצידד לומר כן דאפשר דר"ג סבירא ליה כרחב"ג יע"ש מיהו אכתי ק' ממ"ש שם ד"מ ע"ב אמתני' דאין נותנין קמח לתוך חרדל או חרוס' ואם נתן יאכל מיד אר"ב מחלוק' לתוך החרדל אבל לתוך החרוסת ד"ה ישרף מיד וכתב הרא"ש שם דמיירי בשיש בו מעט מים מעורב דאל"כ מ"פ אין מחמיצין וכ"כ ה"ה ז"ל בפ"ה וכל המפרשים ז"ל והשתא לפי דעתם ז"ל דמ"פ עם מים הוי חמץ נוקשה היכי קאמר דישרף מיד ואף לפי מ"ש אינו אלא לרחב"ג דס"ל דהוי ח"נ ולית הלכתא כוותיה והיכי קאמר ד"ה ומהיותר תימה על הטור ז"ל דבסי' תס"ד כתב וז"ל חרדל או שאר טיבולין שיש בהן מים אין נותנין בהן קמח כו' ובשאר טיבולין כיון שאין חדין ודאי מחמיץ וצריך לשורפו מיד עכ"ד ואילו בסימן תס"ב כתב בפשיטות דמ"פ עם מים הוי ח"נ ואין בו כרת וא"כ כפי מה שפסק בסימן תמ"ב כרבנן דח"נ אפי' לאו אין בו ומותר להשהותו מדכתב ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל איך סתם וכתב דצריך לשורפו מיד והול"ל שישהא אותו עד אחר הפסח כמסקנת הרא"ש וצ"ע כעת:
ואשר אני אחזה ליישב בהציע שאול דלפי דעת הטור וסיעתיה דס"ל דמ"פ עם מים הוי ח"נ ואינהו ס"ל כר"י דח"נ לא אסור אלא מדרבנן אם כן ק"ט דקרא דכתיב במנחות בפ' ויקרא כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תאפה חמץ היכי משכחת לה דהא קרא במנחת מרחשת הטעונה שמן כתי' וא"כ הו"ל מ"פ עם מים ואין מחמיצין ובפרק כל המנחות דף נ"ו פרכינן לרבי יוסי הגלילי דאמר כל המנחה לרבות מנחת נסכים לחימוץ דמ"פ הן ומ"פ אין מחמיצין ומשני לה ופרש"י והתוספ' שם דבשאר מנחות ל"ק ליה דכיון דשמנן מועט יודע הי' שמגבלן במים דבלא"ה אי אפשר לגבל אבל מנחת נסכים שמנן מרובה וס"ד שאין בהן מים יע"ש והשתא לפי דעתם ז"ל תקשי להו קרא דלא תעשה חמץ דשאר מנחות נמי היכי משכחת לה כיון דמ"פ עם מים הוי ח"נ ובריש כל המנחות משמע בהדיא דשאור דר"י לר"י לא הוי חמץ לענין מנחות לעבור עליו בלאו דלא תאפה חמץ ולכן נ"ל דס"ל ז"ל דהא דאמרינן בא"ע דלר"י ח"נ אינו עובר עליו בלאו היינו דוקא בהנהו דקתני מתני' זומן ועמילן וקולן של סופרים דכל הני לאו בני אכילה נינהו וכמ"ש רש"י ז"ל דמ"ג ד"ה כותח וכן שיאור דר"י לר"י אינו ראוי לאכילה הואיל והחמיץ קצת ולא גמר להחמיץ וכמ"ש רש"י ז"ל בד"ה אתאן לר"מ משו"ה אינו עובר עליו אמנם בעיסה הנילושה בשמן ומים כיון דחזי לאכילה שהרי עבידי אינשי דעבדי הכי והתורה נמי אחשביה אכילה בכל המנחות הטעונות שמן הנאכלין לכהנים משו"ה אע"ג דאין חימוצו יפה כ"כ כעיסה הנילושה במים עבר עליה בלאו ומוכח להו הכי ממימרא דר"ל דקאמר עיסה שנילוש' ביין כו' אין חייבין על חימוצה כרת דכיון דקי"ל הלכתא כרבנן דר"א דח"נ דרבנן מאי אין חייבין על חימוצה כרת דקא' משמע דהא מילקא לקי כמ"ש הרא"ש שם מש"ה ס"ל ז"ל דאפילו למאי דקי"ל כרבנן דר"א הכא מודו דלקי מיהא וה"ט דלענין מלקות ילפי' ממנחות דכי היכי דהתם הוי מ"פ עם מים ואפי"ה הזהירה תורה שלא תאפה חמץ ה"נ לענין חמץ בפסח אבל כרת דחמיר לא ילפי' מלאו וא"נ ס"ל לר"ל דאפי' רבנן דלא דרשי כל היינו דוקא גבי ערובין וח"נ דאלו עוברי' דאין סברא לרבות כיון דלא חזו לאכילה אבל עיסה הנילושה במ"פ עם מים כיון דחזי לאכילה אע"ג דאין חימוצו יפה כ"כ מרבינן ליה מריבויא דכל דבדבר שיש סברא לרבות אפי' רבנן דרשי כל כמ"ש התו' שם ד"ה מאן יע"ש ומשו"ה בכרת דליכא ריבויא דכי כל אצטריך לרבויי נשים דאי הוה כתיב כל לא הוה מרבינן מיניה נשים דאין סברא לרבות משום היקשא וכמ"ש התוס' שם אין חייבין על חימוצו כרת ובהכי אתו כהוגן דברי הטו' והרא"ש והרי"ף ז"ל שפסקו כרבנן דר"א דח"נ דרבנן והביאו מימרא דר"ל כלשונה דאין חייבי' על חימוצו כרת דמשמע דמילקא לקי כמ"ש הרא"ש בהדיא ועיין בס' ראש יוסף סי' תס"ב שנתקשה בזה:
גם מה שהקשה מוהראנ"ח ז"ל בס' מים עמוקים סי' ע"ג לדעת הרי"ף ז"ל דס"ל דמ"פ עם מים הוי ח"נ וכמ"ש הר"ן והרשב"א בסימן של"ג שזהו דעת הרי"ף א"כ איך כתב בא"ע דהא דתנן שכר המדי וחומץ האדומי בדאית ביה מיא עסקינן אבל לית ביה מיא לא וקי"ל מ"פ א"מ כו' הא שכר המדי וחומץ האדומי חשיבי ליה בגמרא חמץ נוקשה ע"י תערובת דאמרינן התם ת"כ דר"י כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי כו' מאן שמעת ליה דאמר על עירובו בלאו ר"א ואילו נוקשה בעיניה לא קתני ש"מ נוקשה לר"א לית ליה ולדעת הרי"ף ז"ל הא ע"כ אית ליה מדקתני חומץ האדומי יע"ש מה שתירץ שלכאורה יש להקשות עליו דכיון דמ"פ עם מים הוי פלוגתא דת"ק ורחב"ג אי הוי ח"נ או ח"ג א"כ מנ"ל לתלמו' דר"א ס"ל כרחב"ג אדתקשי ליה לר"י אך המעיין בדברי התו' שם בד"ה ואילו נוקשה יתיישב ואין להאריך ודו"ק:
האמנם כפי מ"ש נראה דלא ק"מ דמאי דקאמר תלמודא התם ואילו נוקשה בעיניה ל"ק היינו ההיא דזומן של צבעים וכל הני דקתני דלא חזו לאכילה דבהא הוא דפליגי אבל חומץ האדומי אע"ג דהוי מ"פ עם מים מודו כ"ע דעובר עליו בלאו כיון דהא מיהא חזי לאכילה וכמ"ש וממילא רויחא נמי קושין דאקשינן לעיל כמובן כנ"ל ליישב דעת הטור ז"ל:
וכפי זה נראה שאף לדעת הטור וסיעתיה דס"ל דח"נ דרבנן אפשר לומר דס"ל כדעת רבינו ז"ל שכתב בפ"ו דמצה שלשה במ"פיוצאין בה י"ח דלא מקרי מצה עשירה אלא בנילוש' ביין ושמן ולאפוקי ממ"ש הפר"ח ז"ל בסימן תס"ב סק"א שדין זה אינו אלא לדעת הרמב"ם דס"ל דמ"פ עם מים מחמיצין ומשמע דהוי ח"ג ולפיכך יוצא בה י"ח אבל לדעת התוס' שכתבו דמ"פ עם מים הוי ח"נ וכן דעת הטור ואינהו ס"ל דח"נ דרבנן אין קיום לדין הרמב"ם דאפי' נימא דעיסה שנילושה בשאר מ"פ הוי לחם עוני ולא מקרי מצה עשירה אפ"ה אינו יוצא משום דקרא כתיב ושמרתם את המצות דבעי שימור ובלש במ"פ עם מים לא בעי שימור מן התורה יע"ש אכן כפי מ"ש אף הטור ז"ל אפשר דיודה בזה משום דמ"פ עם מים הוי ח"ג דבר תורה וסעד לזה ממ"ש הטור סימן תנ"ה וז"ל והרבה נוהגין שלא ליתן מלח בפת בפסח כו' וי"א שבלילה הראשונה אין ליתן בה מלח משום מצה עשירה וגם זה אינו שאינ' נקראת מצה עשירה כו' והשתא ק' דלפי מ"ש הטור סימן תס"ב דמלח דינו כמ"פ א"כ היאך התיר ליתן מלח בלילה הראשונה דל מהכא טעמא דמצה עשירה אפי' הכי אינו יוצא בה משום דקרא כתיב ושמרתם דבעי שימור ועיסה זו לא בעי שימור מן התורה דהו"ל ח"נ דאין איסורו אלא מדרבנן ולדעת הפר"ח ז"ל צ"ל דכיון דאין נותנים בה אלא מלח מועט הו"ל מ"פ מועטין ומים מרובין ומחמיצין ח"ג וכמ"ש בסמוך ודו"ק:
אלא שמדברי אביו הרא"ש ז"ל משמע דלא ס"ל לחלק בהכי ממה שהקשה בפר' כ"ש לפי מה שהבין בדעת הרי"ף ז"ל דמ"פ עם מים אין מחמיצין כלל ממ"ש בותיקא דבמיא ומילחא אסור אע"ג דהוי מ"פ עם מים ואם איתא דיש לחלק לפי דעתו בין מ"פ מועטין דהוי ח"ג ובין מ"פ מרובים דהוי ח"נ מאי ק"ל להרי"ף נימא דה"נ לדעת הרי"ף מ"פ מרובים עם מים אין מחמיצין כלל ומ"פ מועטין עם מים מחמיצין והיינו ההיא דותיקא דאורחא דמילתא מילחא דהוו מ"פ הוו מועטין אלא משמע דלא ס"ל לחלק בהכי ודו"ק:
אך דעת התוס' בפרק כ"ש בד"ה הנזכ' נראה דס"ל דמ"פ עם מים דינו כח"נ דכל הני דא"ע מדהוצרכו לומר דמתניתין איירי שהשעורים שורין אותן במים קודם שמשימין אותן ביין וכן נראה מדברי התוספות דפרק כל המנחות ד"ה אין מחמיצין יע"ש ולפי דבריהם צ"ל דר"י דס"ל דח"נ דרבנן ס"ל דמ"פ עם מים הוי ח"ג דאם לא כן ק' קרא דלא תאפה חמץ האמור במנחות הטעונות שמן ובהכי ניחא לי מאי דק"ל בדברי התוס' דפ' כל המנחות דנ"ג ד"ה אי דר"מ לר"מ כו' שהק' וז"ל ולקמן פליגי רחב"ג ורבנן אי מחמיצין בתפוחים כו' אבל במסקנא דקאמר לרבנן דהוי נוקשה ואפ"ה אמר רחב"ג דמחמיצין בתפוחים פליגי אי חשיב ח"נ כח"ג לענין לחמי תודה ושתי הלחם וקשיא ההיא דחולין דמשמע דלכ"ע חשיב חמץ כו' יע"ש וכן הקשו שם בחולין וק"ט לכאורה דמאי קושיא נימא דרבנן דרחב"ג דס"ל דאין מחמיצין בתפוחים ס"ל כר"י דח"נ אינו אסור אלא מדרבנן אמנם לר"מ דסבירא ליה דח"נ לוקין עליו ה"נ לענין לחמי תודה חשיב ח"ג והיינו דפריך אי דר"מ לר"מ מדלקי עליו חמץ הוא אכן כפי מ"ש הנה נכון דעכ"ל דרבנן דס"ל דמ"פ עם מים הוי ח"נ לפי שיטת' ז"ל שכתבו לקמן דהא דמחמיצין בתפוחים מיירי במ"פ עם מים ע"כ דס"ל לרבנן דר"מ דח"נ לקי עליה דאי הוי דרבנן א"כ קרא דלא תאפה חמץ דכתיב גבי מנחות היכי משכחת לה:
וא"נ אפשר לומר דס"ל דהא דאמר ר"ל עיסה שנילוש' ביין ושמן אין חייבין על חמוצה כרת היינו דוקא כשאין ביה רוב מים והכי דייק לישנא דנילושה דעיקר לישתה יין ושמן אלא שנתנו בו מעט מים אבל כל שנתנו בו רוב מים בתר רובא אזלינן ומחמיצין ח"ג והילכך בשאר מנחות ששמנן מועט לוג שמן לעשרון הזהירה תור' שלא תעשה חמץ כשיתנו בו רוב מים:
ובהא ניחא לי מה שהקשה מוהראנ"ח סימן הנז' לדעת התוס' דמפרשים אין מחמיצין כלל וההיא ברייתא דכל המנחות דאין מחמיצין בתפוחים ואמרינן עלה בגמרא דח"נ מיהא הוי מיירי במ"פ עם מים דא"כ לפי מאי דס"ד התם בתלמודא דמ"ד אין מחמיצין בתפוחים ס"ל דלא הוי חמץ כלל א"כ תקשי ליה דהא כמה מנחות שיש בהם שמן והזהירה תורה עלייהו לא תאפה חמץ משמע דבאים לידי חמוץ יע"ש ולפי מ"ש י"ל דהך בריי' מיירי כשאין נותנים בו רוב מים אבל כל שרובו מן המים מודה דהוי חמץ גמור ואין זה דוחק שהרי לדעת רש"י ג"כ ס"ל דבריי' מיירי במ"פ לבד אבל כל שנותנים בו מים מודה דהוי ח"ג ומחמיצין בתפוחין וכמ"ש הרב ז"ל אלא דק"ק דא"כ מאי פריך אלא הא דתניא תפוח שרסקו ונתנו לתוך העיסה וחמצה הרי זה אסור לימא רחב"ג היא ולא רבנן ואמאי לא קאמר דאפילו רבנן היא ומיירי במ"פ עם מים דהכי מוכח לישנא דנתנו לתוך העיסה דמשמע שכבר היתה עיסה ונילוש' במים וי"ל ודוק:
מעשה חושב (קנא) ואם נאמר דס"ל להטור ז"ל כדעת אחיו הר' יחיאל ז"ל כו' דיכול לשורפו כו'. תמהני דעד כאן לא קאמר הר"ר יחיאל ז"ל אלא בחמץ דגן גמור דשייך לומר מתוך לר"י דס"ל דאין ביעור חמץ אלא בשריפה אבל בחמץ נוקשה לדעת הטור דלא חל עליו חובת ביעור כלל אפילו מדרבנן א"כ הרי אין כאן צורך כלל דהא מותר להשהותו ואפילו אם נדחוק לומר דלר' יהודה אסור להשהותו משום דגזר חמץ נוקשה אחר הפסח אטו חמץ דגן גמור אחר הפסח דאסור בהנאה וכמ"ש רבינו המחבר להלן מ"מ כיון דעכשיו אינו חייב בביעור כלל א"כ איך יעבור בחנם במלאכת הבערה זו אלאו דלא תעשה כל מלאכה כיון דסגי לי' בביעור אחר שאין בו מלאכה דזה ודאי בורכא לומר דלר"י חמץ נוקשה נמי אין ביעורו אלא בשריפה משום גזירה דחמץ דגן גמור שמא יעבירנו ע"י ביעור אחר דהא ודאי ליתא וא"כ איך ס"ד להתיר לו מלאכה דאורייתא אי ביו"ט מיירי ודוק:
(קנב) א"כ קשה דיאפנה בי"ט משום מתוך כו'. בפשיטות י"ל דכי היכי דאמר שם במסכת יו"ט דף ח' ע"ב בטעמא דאין מכסין דם כוי משום גזירה דהתרת חלבו ע"ש וא"כ ה"נ י"ל דאי שרית לי' לאפויי ביו"ט ולמיטרח בי' במלאכה דאורייתא כולי האי יאמרו דאף באכילה שרי. ואע"ג דחמץ נוקשה אינו אסור אלא מדרבנן וחלב כוי אסור מדאורייתא להחולקים על הרמב"ם ז"ל (במאי דס"ל דספק דאורייתא אינו אסור אלא מדרבנן והם ס"ל דספיקא דאורייתא הוי מדאורייתא לחומרא מ"מ הא אמרינן בכוי דאם שחטו אינו מכסה את דמו משום חששא דהתרת חלבו אע"ג שיקיים בזה מ"ע מספק ועיין בתוס' עירובין דף ק' ע"א בד"ה מתן ד' כו':