שער המלך על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבי יצחק נוניס בילמונטי
פרק א · הלכה ב
החמץ בפסח אסור בהנאה כו'. כתב הרא"ם הביאו מרן כ"מ וז"ל ה"ה מו' שעות ולמעלה ואף לר"ש שורפין גזירה משום שמא יאכלנו כו' אבל לא משום דהאי קרא דלא יאכל דמיירי בתוך הפסח שני בלישניה כדחזקיה דהא קי"ל כר' אבהו כו' ע"כ הנה מדברי הרא"ם ז"ל נראה דלחזקיה חמץ מו' שעות ולמעלה אינו אסור בהנאה כיון דלא כתיב בה לא יאכל ויש לתמוה עליו דהא כתבו התוספ' בדכ"ח ע"ב ד"ה וחד לפני זמנו וז"ל וא"ת לחזקיה מנ"ל איסור הנאה לפני זמנו דליכא אלא כו' ואומר ר"י דכיון דחד מהנהו קראי משמע איסור הנאה לא נחלק ביניהם עכ"ד והשתא לפי דעתו דלחזקיה בלפני זמנו אינו אסור בהנאה כיון דלא כתיב לא יאכל אם כן תקשי ליה קו' התו' דהרי אמרי' בגמ' ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת"ק הרי דלר"י חמץ מו' שעות ולמעלה אסור בהנאה וא"כ תקשי ליה לחזקיה מנ"ל לר"י דאסור בהנאה דליכא למימר דמשעה שאסור באכילה אסור בהנאה היינו מדרבנן וס"ל לחזקיה דלר"י מדרבנן אסור גזירה משום שמא יאכלנו דא"כ ק' דאמאי לא מוקי לה נמי כר"ש דהא לר"ש נמי לפי דעת הרא"ם אסור בהנאה מדרבנן ואמאי קאמר בגמ' אתאן לת"ק אלא ודאי ע"כ צ"ל דס"ל לתלמודא דברייתא דקתני משעה שאסור באכילה אסור בהנאה היינו מדאורייתא ומש"ה מוקי לה כר"י וא"כ הדרא קו' דלחזקיה מנ"ל ותו ק' לפי דעתו מאי פריך בגמ' דכ"ג מאי בינייהו בין חזקיה לר' אבהו הרי איכא בינייהו טובא דלחזקיה חמץ מו' שעות ולמעלה אליבא דר"י אינו אסור בהנאה ולר' אבהו אסור בהנאה וצ"ע:
איברא שבדברי התוס' הללו יש לתמוה דנר' דר"י פליג מדידיה אדידי' ממ"ש בדכ"א ע"ב ד"ה ב"מ וז"ל וא"ת יהא נהנה חמץ בפסח בכרת וכ"ת ה"נ א"כ נימא דאיכא בינייהו הא דלחזקיה אינו חייב כרת ולרבי אבהו חייב כרת ואור"י כו' והשתא לפי מ"ש הכא בשם ר"י גופיה מאי קא ק"ל לימא דלעולם חייב כרת ואף לחזקיה משום טעמא דלא נחלק ביניהם ומשום הכי לא קאמר דא"ב הא ויש ליישב בדוחק ולו' דע"כ לא קאמר ר"י דלא נחלק ביניהם אלא גבי לאוין דכיון דחד מהנהו לאוי איירי באיסור ההנאה ואהנאה נמי קא אזהר רחמנא לא נחלק ביניהם לומר דבהאי לאו דלא תאכל עליו חמץ לא אזהר רחמנא אהנאה אבל באיסור כרת דחמיר טפי איכא למימר דליכא כרת אלא באכילה גרידא ודוק:
ואגב אורחין ראיתי להחכם המגיה בספר משנה למלך דק"ט ע"ד שהקשה שם על דברי התוס' ז"ל הללו ממ"ש בפרק העור והרוטב דק"ך ד"ה אלא אמאי דפריך בגמ' אלא אם חמץ הוא ענוש כרת הא אכילה כתיבא ביה ומשני אמר ר"ל הנפש לרבות את השותה ואי נהנה חייב כרת למה לי קרא לרבות את השותה ת"ל שהרי נהנה מחמץ בפסח וכקו' דהתם עכ"ד:
ולע"ד ל"ק שהרי אמרו בפרק כ"ש דל"ה ע"א א"ל ר"ה לר"פ מ"ט דר"י דאמר עיסה שנילושה ביין ושמן אין חייבין על חימוצה כרת א"ל דאמר קרא לא תאכל עליו חמץ ז' ימים כו' דברים שאדם יוצא בו ידי חובתו במצה חייבין על חימוצה כרת והאי הואיל ואין אדם יוצא י"ח מצה אין חייבין על חימוצה כרת איתיביה המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא אין אדם יוצא בו י"ח והא הכא דאין אדם יוצא י"ח במצה וחייבין על חימוצה כרת איתמר בהו כו' וא"כ כפי זה שפיר קא ק"ל הכא דיהא נהנה מחמץ חייב כרת וליכא למימר דלמאי אצטריך הנפש דאיכא למימר שפיר דאי לא כתיב הנפש הו"א דאינו חייב על חימוצה כרת כיון שאינו יוצא י"ח וכדהוה ס"ד דר"פ משום קרא דלא תאכל עליו חמץ דהשתא ליכא לאקשויי דת"ל שהרי נהנה דאף על פי שנהנה מ"מ כיון שאינו יוצא י"ח מצה לא הזהיר הכתוב באכילתו ומכ"ש בהנאתו ומש"ה אצטריך הנפש לחייב על השותה אע"פ שאינו יוצא י"ח מצה והתם בפרק העור והרוטב ק"ל שפיר למאי דפריך בגמ' מטעמא דאכילה כתיבה ביה אבל משום דאינו יוצא י"ח מצה ל"ק ליה משמע דניחא ליה ברייתא דאע"פ שאינו יוצא י"ח חייבין על חימוצ' כרת אע"ג דאכתי לא שמיע יתור' דהנפש ול"ק אלא משום דאכילה כתיבא ואהא ק"ל שפיר וכתבו דס"ל לתלמודא דהנהנה אינו חייב כרת אבל לפי האמת דאייתר לן הנפש לרבות את השותה אפי' אי ס"ל לרבי אבהו דהנהנה חייב כרת אפי' הכי אצטריך הנפש דאי לא הוה טעינן כדהוה ס"ל לר"פ מעיקרא והא דלא ק"ל למ"ש מעיקרא וכ"ת אה"נ מההוא דפ' העור והרוטב דמוכח בהדי' דס"ל לתלמודא דהנהנה אינו חייב כרת כמ"ש התם איכא למימר דהיינו משום דמצי' לומר דתלמודא פריך התם אליבא דחזקיה וא"נ מסוגיין דהכא עדיפא להו לאקשויי אלא מיהו הא ק"ק דהתם בגמרא עביד צריכותא לחלב וחמץ ואמרינן וצריכי דאי כתיב חלב הו"א משום דלית ליה שעת הכושר אבל חמץ אימא לא והשתא אמאי ל"ק דאי כתיב חלב חמץ לא אתי מיניה משום דהוה טעינן כדר"פ ודוק עוד כתב מרן דרבינו פוסק כרבי אבהו ממ"ש בפ' ב' מה' שחיטה דשחיטת חולין ד"ק כו' ואילו לחזקיה הוי דאורייתא כו' ע"כ הנה ראיתי להרב עצמות יוסף בפ' הא"מ דנ"ג ע"ד שהקשה שנראה דרבינו סותר את עצמו שבה' שחיטה נראה דפוסק דחש"ב דרבנן כמ"ש מרן ואילו בה' מ"א פ"ח כתב כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל אחד איסור אכילה וא' איסור הנאה עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט בנבילה כו' וזאת היא סברת ר"מ בפ' כ"ש דכ"א דפרכינן התם בשלמא לר"מ דאמר א' גר וא' גוי בין במכיר' בין בהנאה מדאצטריך קרא למשרי נבילה בהנאה מכלל דשארי איסורין שבתורה בין באכילה בין בהנאה אלא לר"י דאמר דברי' ככתבן מנ"ל נפ"ל מאותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חש"ב ואידך חש"ב לאו דאורייתא נמצא לפי סוגיא זו דלר"מ ע"כ אותו אצטריך למעוטי חש"ב דס"ל לר"מ דהוי מדאורייתא וא"כ כיון שרבינו פסק כר"מ שכ"כ עד שיפרט כדרך שפרט בנבלה ואי כר"י מאותו נפ"ל ולא מנבלה א"כ ע"כ דס"ל דחש"ב דאורייתא דאי לת"ה אותו למאי אצטריך עכת"ק יע"ש ולע"ד לק"מ ואשתמיט מיניה מ"ש רבינו בפ"י מה' ע"ז דין ד' וז"ל ואסור ליתן להם מתנת חנם שנאמר או מכור כו' לגוי במכירה ולא בנתינה ע"כ הרי בהדיא דרבינו ז"ל פוסק כר"י דאמר דברים ככתבן כו' ואם כן אדרבא מכאן סיעתא למ"ש מרן דס"ל לרבינו דחש"ב דרבנן כמבואר בסוגיין שם דלר"י חש"ב דרבנן ומ"ש רבינו בהלכות מ"א עד שיפרט כדרך שפרט בנבילה לאו למימר' דמהתם נפקא מדאצטריך למשרי נבילה דהא לר"י קרא אצטריך לדברי' ככתבן אלא כונת רבינו היא לומר דאם לא פרט הכתוב כדרך שפרט בנבילה אינו מותר בהנאה ולעולם דאיסור הנאה נפיק מאותו וכמ"ש הרב לח"מ ז"ל שם יע"ש אך ק"ק דאמאי אשמיט רבינו קרא דאותו והוה ליה לומר עד שיפרט כדרך שפרט בטריפה דמהתם נפקא לר"י:
וראיתי להרב לח"מ ז"ל שהקשה שם בה' שחיטה דאי רבינו ס"ל דחש"ב לאו דאורייתא וכדקאמר דברי קבלה כו' וכמ"ש בפי"ז מה' מ"א וז"ל וה"ה לחש"ב שהרי הן אסורין בהנאה מדבריהם ע"כ והשתא קשה דהיכי מייתי רבינו קרא דכי ירחק דדריש ליה מ"ד חש"ב דאורייתא ותו דאי ס"ל דהוי מדרבנן הא אמרי' בגמ' בפ' כיסוי הדם דפ"ז א"ל ר"פ וסבר ר"מ חש"ב דאורייתא א"ל אין והתניא כו' רש"א חש"ב ישרף אא"ב דאורייתא היינו דגזרינן חיה אטו בהמה אלא אי אמרת דרבנן בהמה מ"ט דילמא אתי למיכל קדשים בחוץ היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה נמצא דמאן דס"ל חש"ב לאו דאורייתא לא גזר חיה אטו בהמה ורבינו כתב דאפילו בחיה ובהמה הכל אסור בהנאה ותו שבפי"ד מה' הנז' דין יו"ד כתב דהשוחט ח"ב פטור מכיסוי והיינו משום דח"ב דאורייתא כמ"ש התוספות שם ד"ה אין ותו דאי ס"ל דהוי דרבנן הרי אמרי' בגמ' בפרק כ"ה דף הנזכר דר"ש דקאמר השוחט ונמצא טריפה מותר בהנאה סביר' ליה דחש"ב דאורייתא דהכי פריך רב פפא וסבר ר"ש חולין ש"ב דאורייתא ופרש"י דאי מדרבנן משום דגזרי דילמא אתי לאתהנויי מקדשים מה לי ראויה מה לי אינה ראויה ואיהו ז"ל פסק דהשוחט ונמצא טריפה מותר בהנאה משום דשחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה אם כן ודאי דהוי דאורייתא ואי ס"ל דהוי דאורייתא ומ"ש בהלכות מ"א דהוי מדבריהם ר"ל כיון שאינו מפורש בתורה קרי ליה מדבריהם וכמ"ש בה' אישות גבי קדושי כסף הרי רבינו פסק בפ"ח מה' מ"א כר' אבהו ואיהו פסק כר"י בפ"י מה' ע"ז וכדכתיבנא לעיל ולר"י הא אמרי' בפרק כ"ש דאותו אצטריך למעט שאר איסורין וחש"ב לר"י דרבנן ואם כן לרבינו דפסק דהוי דאורייתא מהיכא נפ"ל הא אותו אצטריך למעוטי שאר איסורין שבתורה ומכח כל אלו הקושיות העלה הרב ז"ל דס"ל לרבינו דחש"ב דאוריי' והוקשה לו לרבינו דמה הקשו בפ' כ"ש דלר"י חש"ב מנ"ל אימא דאותו ממעט כל מילי וכמ"ש התוס' בר"פ הערל דבו ממעט כל מילי מש"ה הוצרך לומר דאה"נ דהוה מצי לתרץ הכי אלא משום דתלמודא אשכח לר"י דס"ל הכי בפי' דחש"ב לאו דאורייתא שני הכי ולהכי רבינו ז"ל פסק לפי האמת דמאותו ממעטינן שאר איסורין וחש"ב עכ"ת תי' הר"ב לח"מ יע"ש:
ולע"ד מלבד שדבריו דחוקים הרבה נראה דהא ודאי ליתא שהרי כתב רבינו בפ"ב מהלכות גניבה ה"ח וז"ל אבל אם שחט ונמצאת טריפה או ששחט חולין בעזרה משלם תשלומי דו"ה אע"פ שחולין שנ"ב אסור בהנאה הואיל ואיסורן מדבריהם הר"ז חייב לשלם תשלומי דו"ה והשתא אם איתא דס"ל לרבינו דחש"ב דאוריי' אמאי מחייב בתשלומי דו"ה הא מכי שחיט בה פורתא אסרה אידך לאו דמאריה קא טבח וכדפרכינן בגמרא בפ' מרובה דע"ב דאין לומר דכיון דאינו מפורש בתורה בהדיא ס"ל לרבינו דמחייב בתשלומי ארבעה וחמשה וקרינן ביה וטבחו דאם כן גבי כיסוי הדם נמי הוה ליה למחייב מהאי טעמא ואמאי כתב בפי"ד מה' הנז' דפטור לכסות ועוד דהא ליתא דהא אמרינן בגמרא בפרק מרובה איכא דמתני לה אהא אר"ש כו' ור"י אומר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף אמר ליה רב חביבי לר"א לימא קסבר ר"י חש"ב לאו דאורייתא דאי ס"ד דהוי דאורייתא מכי שחיט בה פורתא אסרה אידך לאו דמאריה קטבח והשתא מאי קושיא נימא דר"י ס"ל דהוי דאורייתא מקרא דכי ירחק ומ"מ כיון שאינו מפורש בתורה מש"ה מחייב בתשלומי דו"ה אלא ודאי דהא ליתא וכן הקשה הר"ב ע"י דף הנז' לדברי מרן הכ"מ ז"ל שכתב שם כשיטת הלח"מ ז"ל דס"ל לרבינו דחש"ב דאורייתא יע"ש:
אמנם אשר אני אחזה לי ליישב דעת רבינו ומרן הכ"מ דס"ל לרבינו דחש"ב דאורייתא מקרא דכי ירחק ממך המקום אמנם ס"ל לרבינו דדוקא בשחיטה ואכילה אסור מן התורה משום דנפ"ל מקרא דכי ירחק וכדאמרינן בגמרא בפרק הא"מ כי ירחק ממך כו' מה שאתה זובח ברחוק מקום אתה אוכל ואי אתה אוכל מה שאתה זובח בקירוב מקום פרט לחש"ב אבל בהנאה אינו אסור אלא מדרבנן והיינו משום דאיסור הנאה נפ"ל בגמר' שם מקרא דאותו וס"ל לרבינו דזה היינו דוקא לר"מ דס"ל דא' גר וא' גוי בין במכירה בין בנתינה א"כ איסור הנאה נפ"ל מדאצטריך קרא למשרי נבילה בהנאה ואייתר לן אותו למעוטי חש"ב שאסורין בהנאה אבל ר"י דסבירא ליה דברים ככתבן אם כן מנבילה לא נפ"ל איסורי הנאה ואותו אצטריך למעוטי שאר איסורין וחש"ב לאו דאורייתא ומש"ה רבינו ז"ל שפסק כר"י בפ"י מהלכות ע"ז משום הכי פסק דחש"ב אסורים בהנאה מדבריהם אבל באכילה ושחיטה נפ"ל מקרא דכי ירחק כמבואר בגמ' וכן הוא דעת רש"י ז"ל בפרק כ"ש דכ"ב ד"ה חש"ב דלר"י חש"ב לאו דאורייתא דוקא באיסורי הנאה ומאי דק"ל להתוס' שם בד"ה חולין לפרש"י מההיא דנזיר דמשמע התם דס"ל לר"י בר יאודה דחש"ב לאו דאורייתא אפי' באיסור שחיטה ואכילה י"ל דהא ל"ק להו לרש"י ולרבינו ז"ל דאה"נ דהתם קאמר בגמרא דלר"י בר יאודה חש"ב לאו דאורייתא אפי' באיסור אכילה משום דלא דריש קרא דכי ירחק אבל לפום מאי דקאמר תלמודא הכא דלר"י אותו אצטריך למעט שאר איסורין לא דריש ליה אותו למעט חש"ב משום דס"ל דלאו דאורייתא אית לן למימר שפיר דר"י באיסור אכילה מודה דאסור מדאורייתא מקרא דכי ירחק ואותו לא דריש לי' למעוטי חש"ב משום דס"ל דאיסור הנאת חש"ב לאו דאורייתא והיינו דבתחילה מייתי רבינו קרא דכי ירחק למילף מיניה איסור שחיטה ואכילה דתרוייהו נפיק מקרא דכי ירחק והיינו נמי מאי דכתב בפי"ו מהלכות מ"א ה"ה לחתיכת חש"ב שהרי הן אסורים בהנאה מדבריהם דייק רבינו למכתב בהנאה לומר דדוקא איסור הנאה הוא דהוי מדבריהם אבל איסור שחיטה ואכילה הוי דאורייתא ומ"ש כמו שיתבאר בהלכות שחיטה לא קאי אמ"ש דאסור מדבריהם שהרי שם לא פירש רבינו אי מאי דאסור בהנאה הוא מדאורייתא או מדרבנן אלא אעיקר מילתיה שכתב דאסורים בהנאה קאי דבהלכות שחיטה נתבאר שאסורים מדבריהם ובהלכות שחיטה לא פירש דמאי דאסור בהנאה הוא מדבריהם שסמך אמ"ש בהלכות מ"א ומשום הכי כתב בפרק י"ד מהלכות שחיטה דין יו"ד דהשוחט חולין בעזרה פטור מלכסות משום ששם הצריך רבינו שיהא מותר באכילה שכ"כ אין חייב בכיסוי אלא דם שחיטה הראויה לאכילה שנאמר אשר יאכל לפיכך כו' השוחט חולין בעזרה פטור מלכסות וכיון דס"ל לרבינו דאסור באכילה מדאורייתא מקרא דכי ירחק דאיסור אכילה נמי נפיק מיניה כמבואר בסוגיא משום הכי כתב דפטור מלכסות אמנם גבי תשלומי ארבעה וחמשה דסבירא ליה לרבינו כרבנן דר"ש דשחיטה שאינה ראויה ש"ש מש"ה כתב דהשוחט ח"ב חייב בדו"ה משום דאע"פ שאסור באכילה מדאורייתא מיחייב מידי דהוי השוחט ונמצא טריפה ומשום דאסור בהנאה לית לן למפטר משום דלאו דמאריה קא טבח כדאמרי' בגמרא כיון דאינו אסור בהנאה אלא מדבריהם קרי' ביה וטבחו דמן התורה דמאריה קא טבח וזה מבואר בדברי רבינו שם כמו שיראה הרואה:
ומעתה ע"פ האמור הבא נבא לישב קו' הלח"מ מסוגיא דפרק כ"ה דהנה מה שהקשה דכיון דס"ל דחש"ב דרבנן א"כ היכי אסר חיה ובהמה הא אמרינן בגמרא היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזור כו' י"ל דס"ל לרבינו דמאי דקאמר בגמרא אא"ב דאורייתא היינו דגזרינן חיה אטו בהמה אינו אלא לענין איסור שחיטה ואכילה והכי קאמר בגמרא דאא"ב דאיסור שחיטה ואכילה מדאורייתא בין בהמה בין חיה ועוף היינו דגזרי' הכא בחי' שיהא אסור בהנאה בטריפה אטו בהמה ואע"ג דבהמה גופא לא אסורא בהנאה בטריפה אליבא דר"ש אלא משום גזירה דקדשים שיצאו לחוץ לא חשיבא גזירה לגזירה כיון דאסור מיהא בשחיטה ואכילה מן התורה כבהמה אם כן כי גזרו רבנן בחולין שנ"ב יהיו אסורין בהנאה לא פלוג רבנן אלא אי אמרת דרבנן כלומר דמן התורה שרי בכל גוונא אפילו בשחיטה ואכילה בהמה מ"ש דילמא אתי למיכל קדשים בחוץ היא גופא גזירה כו' ומאי דקאמר ר"פ וסבר ר"ש חש"ב דאורייתא היינו לענין איסור שחיטה ואכילה ואהא קאמר ליה אביי אין ומוכח לה מההיא ברייתא ואף שמדברי התו' בד"ה אין נראה דפליגי אהא דכתיבנא מ"מ רבינו ז"ל ס"ל הכי וכן מדוקדק מלשון הגמר' דקאמר אלא אי אמרת דרבנן בהמה מ"ט דילמא אתי למיכל כו' משמע דמאי דבעי לאוכוחי הוא לענין איסור אכילה דלא הוי מדרבנן משום גזירה דילמא אתי למיכל ואי כפי' התוס' הרי באכילה אסור מן התורה וכדמוכח ההיא דמרובה והכי הוה ל"ל דילמא אתי לאתהנויי וכן נראה מפירוש רש"י דכל הוכחת ר"פ לא הוי אלא לענין איסור אכילה שכ"כ חש"ב דאורייתא מוזבחת ואכלת ואי לאיסור הנאה מיירי לא נפיק מוזבחת אלא מאותו וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שכתב בפ' הא"מ אמאי דקאמר בגמ' א"ל תניא המקדש בחש"ב רש"א מקודשת אלמא חש"ב לאו דאורייתא ורמינהי רש"א ישרף וכן חיה כו' ופרש"י חש"ב לאו דאורייתא לא איסור שחיטתו ולא איסור הנאתו משמע דהוצרך רש"י לפרש כן כדכתיבנא דאי מאי דס"ל לר"ש דחש"ב לאו דאורייתא אינו אלא לענין איסור הנאה א"כ לא פריך מידי מההיא מתני' דאיכא למימר כיון דאסור בשחיטה ואכילה מדאורייתא לא פלוג רבנן דהא אפילו תימא דס"ל לר"ש דחש"ב דאורייתא אפי' בהנאה תקשי אמאי אמר דישרף יקבר הול"ל דהא בחיה ליכא למגזר דילמא אתי למימר קדשים פסולים לקבורה אלא עכ"ל לא פלוג כמ"ש רש"י שם בסמוך יע"ש ואם כן השתא נמי אפ"ת דר"ש ס"ל דאיסור הנאה מדבריהם משו"ה אמר ישרף משום דלא פלוג כיון דאסור מן התורה בשחיטה ואכילה כבהמה וכ"כ הר"ב עצמות יוסף ז"ל אלא שראיתי שהקשה וז"ל רש"י הוכרח לפרש כן מכח מאי דפריך מדר"ש אדר"ש אבל תלמודא גופיה קשה מאי פריך נימא דר"ש ס"ל דאינן אסורין אלא באכילה אבל בהנאה מותרים מדאורייתא ומש"ה האשה מקודשת ונראה דלא מצינו האי סברא ולאפושי פלוגתא לא מפשינן עכ"ד:
והנה מה שתי' הוא ז"ל ליתא ואשתמיט מיניה מ"ש רש"י בפרק כ"ש דכ"ב ד"ה חש"ב שכתב דלר"י חש"ב לאו דאורייתא דוקא באיסור הנאה אבל באיסור אכילה מודה דהוי דאורייתא מקרא דכי ירחק וכ"כ שם התוס' שכן הוא דעת רש"י וא"כ איך כתב דלא מצינו האי סברא ולעיקר קושיתו י"ל לפי שיטת ר"ת שכתבו התוספות ד"ה אלמא דההיא דרב גידל מיירי בשעות דאורייתא ואפשר דמש"ה לא משני בכי האי גוונא משום דאי ס"ל לר"ש דאיסור שחיטה ואכילה הוא מדאורייתא הו"ל כחמץ דרבנן ושעות דאורייתא דר"ג ואפשר דעדיף טפי דהתם בחמץ נוקש' דרב גידל מן התורה שרי אפי' באכילה אלא דרבנן הוא דגזור בכל נמצא דכל איסורו הוי מדרבנן אבל גבי חש"ב מן התורה אסור באכילה ואתו רבנן והוסיפו הנאה וכיון שכן אמאי קאמר ר"ש מקודשת אלא ודאי דס"ל לר"ש דחש"ב לאו דאורייתא כלל ומש"ה קאמר מקודשת ואהא פריך ורמינהי ואף לפרש"י שפירש אהא דר"ג אפי' בתרווייהו דרבנן איכא למימר דרש"י ס"ל ליישב ההיא דר"ג כיש מי שאומר שכתב הר"ן דשאני איסור חמץ שיש לו עיקר מן התורה משא"כ חש"ב ואם כן מש"ה לא משני הכי בגמרא משום דאי ס"ל לר"ש דחש"ב אסור באכילה מן התורה הרי יש לו עיקר מן התו' ואמאי מקודשת כנ"ל ודו"ק:
ויש סמך לזה ממ"ש התוס' בפרק מרובה דף ע"ב ע"ב ד"ה דאי ס"ד דתקרובת ע"ז אפילו לא אסירא בהנאה אלא מדרבנן חשיב לאו דידיה כיון דאסרו חכמים בכל הנאות ואפי' קידש בו את האשה אינה מקודשת כדתניא במסכת קידושין אבל חש"ב אי הוי דרבנן וקידש בו את האשה מקודשת דבסוף הא"מ קתני רש"א מקודשת כו' ויש להבין דכיון דתקרובת ע"ז אין איסורו אלא מדרבנן אמאי אינה מקודשת ומ"ש מחש"ב וחמץ בפסח דאי הוו תרוויהו דרבנן מקודשת לר"ת ואי הכא קיימי לשיטת רש"י דס"ל דאפילו בתרווייהו דרבנן אינה מקודשת איך הביאו ראיה לחש"ב דמקודשת מפ' הא"מ הרי כתבו בפרק הא"מ ד"ה אלמא דלפי המסקנא אפי' לר"ש אינה מקודשת אי חש"ב דרבנן:
אמנם לפי מ"ש ניחא דכיון דתקרובת ע"ז אסור באכילה מן התורה וכמ"ש שם בסמוך אלא דחכמים הוסיפו הנאה הוה ליה כחמץ דאורייתא ושעות דרבנן משא"כ חש"ב באיסור אכילתו והנאתו אינו אלא מדרבנן למאי דבעי ר"י למימר התם דקסבר ר"י דלאו דאורייתא מש"ה אם קידש בה מקודשת כנ"ל:
גם מה שהקשה עוד הלח"מ ז"ל דאי סבירא ליה לרב' דחש"ב הוי דרבנן אמאי התיר בהשוחט ונמצא טריפה נראה דע"פ האמור הא נמי לא קשיא דמאי דמוכח ר"פ דסבר ר"ש דחש"ב דהוי דאורייתא מדהתיר בהנאה השוחט ונמצא טריפה אינו אלא לענין איסור שחיטה ואכילה וכמו שנראה מדברי רש"י בהדיא וכדכתיבנא לעיל ואהא הוא דמוכח שפיר דאי ס"ל לר"ש חש"ב לאו דאורייתא אפילו איסור שחיטה ומן התורה הכל שרי וגזור רבנן אפילו בהנאה דלא ליתי להתהנויי מקדשים מה לי ראויה מה לי אינה ראויה הא באינה ראויה נמי איתא להך גזרה גופא אמנם אי ס"ל לר"ש דחש"ב דאורייתא באיסור שחיטה ואכילה אף ע"ג דהנאה אינו אלא מדבריהם גזירה משום קדשים שיצאו לחוץ והך גזירה נמי שייכא באינה ראויה איכא למימר דרבנן לא גזרו שיהא אסור בהנאה אלא בחש"ב דאסור מן התורה בשחיטה ואכילה אבל בשחיטה שאינה ראויה דמן התורה אינו אסור כלל אליבא דר"ש לא גזרו רבנן ואוקמוה אדין תורה וזה מוכרח לפי' רש"י דאי לת"ה תקשי אף לפי האמת דס"ל לר"ש דחש"ב דאורייתא דהא ר"ש ס"ל דחש"ב ישרף והיינו משום גזירה דלא לימרו קדשים פסולים הן ונקברים וכמ"ש רש"י וכיון שכן בשוחט את הטריפה אמאי קאמר רש"י דמותר בהנאה הא איכא למיחש הך חששה גופה דגזרו שיהא טעון שריפה ה"נ איכא למיגזר שמא יאמרו קדשים פסולים הם ומותרים בהנאה אלא ודאי איכא למימר דלפי האמת דס"ל דחש"ב דאורייתא לא גזרו אלא בחש"ב דאסור מן התורה אבל בשחיטה שאינה ראויה דמן התורה שרי אוקמוה אדין תורה אבל אי ס"ל לר"ש דמן התורה הכל שרי ואפ"ה גזרו משום קדשים שיצאו לחוץ א"כ מה לי ראויה מה לי אינה ראויה והיינו דמוכח שפיר מדר"ש דס"ל דחש"ב דאורייתא באיסור שחיטה ומשום הכי רבינו שפסק דאיסור שחיטה ואכילה הוא מן התורה משום הכי התיר בשוחט ונמצא טריפה ועד"ז יש לפרש דברי מרן הכ"מ ז"ל דמדלא ענש רבי' אלא מכת מרדות דס"ל לרבינו דאפילו באיסור שחיטה ואכילה אינו אלא מדרבנן שהרי באיסור שחיטה הוא דכתב רבינו דמכין אותו מכת מרדות ואהא הוא דק"ל למרן מסוגיא דהא"מ דמסיק דלר"ש חש"ב דאורייתא באיסור שחיטה ואכילה ואהא הוא דתי' מרן דס"ל דחש"ב דאורייתא ומ"ש מ"מ הוא מפני שלא נאמר בהן לאו כלומר דס"ל דחש"ב דאורייתא באיסור שחיטה ואכילה והיינו כמסקנא דהא"מ וכדכתיבנא ומש"ה המקדש בחש"ב אינה מקודשת אע"פ שאסורים בהנאה מדבריהם משום דכיון דאסור בשחיטה ואכילה מן התורה הוה ליה כחמץ דרבנן ושעות דאורייתא דכתב רבינו בפ"ה דאינה מקודשת וכמו שכתב מרן ז"ל שם ועדיפה מיניה כדכתיבנא זה נ"ל ליישב דעת רבינו ומרן ז"ל כי היכי דלא תיקשי להו קושית הר"ב עצמות יוסף ז"ל ודו"ק:
מיהו דברי מרן בפרקין דכתב דס"ל לרבי' דשחיטת חולין בעזרה הוא מדבריהם מלבד דדבריו סותרים אמ"ש בהלכות שחיטה צ"ע דמה יענה למה שפסק בפרק י"ד מה' שחיטה דהשוחט חולין בעזרה פטור לכסות וכמו שהקשה הלח"מ ז"ל וליכא למימר דס"ל דכיון דמדרבנן לא חזי לאכילה לא קרי ביה אשר יאכל ופטור מכיסוי וכמ"ש מרן מלכא בס' מקראי קדש שהרי בפרק השוחט דכ"ז ע"א פריך ואי אין שחיטה לעוף מן התורה לבעי כסוי ועיין בספר בני יעקב בתשובה סימן ב' ובתה"ד סימן קפ"ד וצ"ע. אחר זמן ראיתי להרב בכה"ג חי"ד סימן ק"א בהגהת ב"י אות מ"ח שישב דברי רבינו למאי דסתרי אהדדי כדכתיבנא יע"ש:
ודע שרש"י ז"ל בע"ז פרק ר"י דנ"ו ד"ה מכרן כתב דאם עבר ומכר איסורי הנאה אותם הדמים אסורים בהנאה מדרבנן ורבינו בספ"ח מהלכות מ"א פליג על זה שכתב וז"ל כל שאכל כו' אם נהנה ולא אכל כגון שמכר כו' והדמים מותרים יע"ש וכן הוא דעת הרמב"ן כמ"ש הרב המגיד שם אמנם דעת הרא"ש ז"ל בסוף פרק הא"מ כדעת רש"י דמדרבנן אסורים למחליף עצמו ומ"מ אם עבר והחליף אותם החליפין הוה ליה חליפי חליפין ומותרין הפך מאי דמשמע מדברי רש"י ז"ל כמו שיע"ש:
וכתב עוד שם וז"ל ומודה רש"י דמדאורייתא שרי אפי' לדידיה כיון דלא תפסי דמיהן וכן משמע בפ"ק דחולין גבי חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין ומסיק משום דלא שביק התירא ואם היו החליפין אסורים מדאורייתא מה היו מרויחים בחילוף עכ"ד ויש לדקדק עליו טובא דמאי ראיה מייתי מההיא דחמצן של עוברי עבירה ואכתי תקשי ליה למאי דקאמר התם בגמרא ודילמא ר"ש היא דאמר חמץ לאחר הפסח מדרבנן וכי מקילין בדרבנן אבל בדאורייתא לא מקילין והיכי אפשר לומר דר"ש היא דאם כן היכי קאמר בברייתא מפני שהם מחליפין כיון דלר"ש אינו אסור אלא מדרבנן ודמיו הרי הוא כמוהו מה מרויחים בחילוף בשלמא אי הך ברייתא ר"י היא ניחא דמרויחים איסורא דאורייתא כמ"ש הרא"ש וכן הקשה הרשב"א שם בחידושיו אלא ע"כ צ"ל כמ"ש הרשב"א ז"ל שם דמה שמרויחים הוא דאיסור אכילה חמור להם יותר מהנאת דמים א"נ כמ"ש התוס' בד"ה מותר משם רש"י שמרויחין הוא לדידן דלדידן מיהא שרי יעו"ש ואם כן מאי ראיה מייתי אכתי נימא דלר"י דס"ל דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מדאורייתא חליפין דידיה נמי אסירי דבר תורה ומה שמרויחין הוא לדידן דלדידן שרי כמ"ש התוס' וא"נ משום דאיסור אכילה חמור להם יותר ואף שהתוס' כתבו שם דלמאי דס"ד דר"י מרויחים נמי לגבי דידהו דבחליפין אינו אסור אלא מדרבנן היינו משום דהכי קי"ל בעלמא דאינו אסור אלא מדרבנן אבל מהך סוגיא אין להביא ראיה כלל כמ"ש:
ואשר אני אחזה לומר בדעת הרא"ש הוא דס"ל דאפילו לדעת רש"י ודעימיה דס"ל דחליפים אסורים אינו אלא באיסורין דאורייתא אבל באיסורים דרבנן מודה רש"י דלא החמירו בחילופיהן ועכ"ז יבואו דברי הרא"ש על נכון דלמאי דמסיק דילמא ר"ש היא ל"ק ליה להרא"ש כלל דשפיר קתני בברייתא מפני שהן מחליפין כיון דלר"ש חמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא מדרבנן משום קנסא בחילופין דידהו לא גזרו אמנם למאי דס"ד השתא דבריי' ר"י הוא דס"ל דחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ד"ת ק"ל להרא"ש ז"ל שפיר דאם היו החליפין אסורים מדאורייתא מה מרויחי' בזה זה נ"ל נכון בדעת הרא"ש ז"ל:
שוב ראיתי להר"ב מש"ל ברפ"ה מה' אישות שכתב וז"ל אך יש לדון דאפשר דהא דחליפי דאיסורי הנאה אסורים הוא דוקא במה שאיסורו דבר תורה אבל לא במה שאיסורו מדרבנן וטעם גדול יש בדבר שהרי הא דחליפין אסורים הוא מדרבנן וכמבואר ואפשר דלא גזרו אלא באיסור תורה אבל באיסורים דרבנן לא גזרו וכעת לא מצאתי דין זה מבואר עכ"ד:
ויש לתמוה עליו איך אשתמיט מיניה דברי הרשב"א ז"ל שכתבנו לעיל דנראה בהדיא דס"ל דאפילו בחמץ שע"ע הפסח דאיסורו מדרבנן אפי"ה חליפין דידיה אסורים דאל"כ מאי ק"ל גם מדברי התוס' הנז' נר' בהדיא ג"כ דאפי' באיסורי הנאה דרבנן חליפין דידהו אסורים ממ"ש וז"ל ומה שפרש"י כו' ונראה דמרויחי' ג"כ לגבי דידהו למאי דס"ד השתא דהוי דאורייתא ומשמע בהדיא דדוקא למאי דס"ד השתא דהוי דאורייתא מרויחי' לגבי דידהו נמי אבל לפום מאי דמסיק ליכא הרוחה גבי דידהו והשתא אי ס"ל דחליפי איסורי הנאה דדבריהם מותרים הא למאי דמסיק נמי מרויחין לגבי דידהו שפיר אלא מוכח דס"ל דאפי' באיסור דרבנן חליפין נמי אסורי' ומ"מ דברי הרא"ש ז"ל נר' שאין ליישבן אלא א"כ נאמר דס"ל דבאיסורי' דרבנן לא אסירי חליפין דידהו וכדכתיבנא:
עוד כתב הר"ב מש"ל שם וז"ל ועוד נראה דאף דנימא דחליפי איסורי' אסירי מ"מ הכא גבי קדושין שרי שהרי לרש"י דאית ליה דחליפי חליפין אסורים אפי"ה אית ליה דיש לחלק בין קדושין לשאר הנאות וא"כ אף אנו נאמר בחליפין דיש לחלק בין קדושין לשאר הנאות ואף דאליבא דהרא"ש ליתנהו להני טעמי מ"מ אפשר שיודה בהן אלא דלדידיה במקום שאמרן רש"י אין צורך אבל בנ"ד יודה הרא"ש אך נראה דע"כ לא הוכרחנו לומר חילוקים אלו אלא מכח מתני' דתנן מכרן וקידש הר"ז מקודשת והוק' לרש"י שהרי אשה זו היא חליפי איסורי הנאה ומש"ה הוצרך לחלק בין קדושין לשאר הנאות אבל להרא"ש דמתני' אתייא כפשטה מנ"ל לבדות חילוקים מלבנו עכת"ד יע"ש:
והנה הרב ז"ל כמסתפק אמרה למילתיה ולבסוף לא הכריע אלא מכח סברא ולע"ד המעיין בדברי הרא"ש ז"ל יראה בהדיא דלית ליה לחלק בין קדושין לשאר הנאות שכתב וז"ל ומה שחילק רש"י בין קדושין כו' נראה דלא היה צריך לזה כו' אבל אם בדיעבד לקח בדמי איסורי הנאה פירות או כלים והחליפן לא גזור רבנן ושכרו אסור דע"ז משמע ליה כמו יין נסך דאף חליפי השכר אסורי' לכן פריך ליה ממכרן וקידש מקודשת אלמא דחליפי חליפין שרי (כלומר דאם היו אסורי' היה לנו לאסור לשהות עמה באותם קידושין משום שנהנה ממנה) ע"כ והשתא אי הרא"ש ז"ל מודה בעיקר חילוק רש"י ז"ל אם כן מאי פריך בגמ' נימא דהתם בקידושי אשה לא גזרו בחליפי חליפין משום ביטול פו"ר אלא ודאי דלא ס"ל חילוק רש"י ז"ל ויש לתמוה על הרב ז"ל איך העלים עיניו מדברי הרא"ש הללו שהוא ז"ל הביאם שם והר"ן ז"ל בפ"ק דחולין גבי ההיא דחמצן של ע"ע הקשה לפי' רש"י דאסור הדמים למחליף עצמו וז"ל ואיכא למידק הרי ערלה שאסורה בהנאה ותנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת אלמא חליפי איסורי הנאה מותרי' אף למחליף עצמו דאי לא היאך האשה מתקדשת בהן ותירץ וז"ל וי"ל דלעולם למחליף עצמו אסור ואפי"ה כיון שהאשה יכולה ליהנות בהן ממילא היא נקנית ותמה עליו הר"ב חידושי הלכות ז"ל וז"ל ולא ידענא מאי קושיא שהרי בנדרים מקשי לה בגמ' ומשני לה דילמא לכתחילה הוא דלא הא דיעבד עבד עכ"ד ז"ל וכונת קושית הרב ז"ל הוא כפי מה שפי' הר"ן שם ד"ה ת"ש וז"ל דקס"ד דכיון דאסור להתהנות מן החליפי' אפילו עבר ונהנה שהחליפן באחר דלהוו חליפי חליפין אסורים ומש"ה ק"ל כשעבר וקידש אמאי היא מקודשת גמורה ואינה צריכה לקדשה פעם אחרת דאי אסירי מדרבנן הו"ל לאצרוכי קדושין ודחי הנ"מ לכתחילה הוא דלא שאסור ליהנות מן החליפין ואם עבר ונהנה מותר דח"ח מותרי' עכ"ל והשתא היינו דק"ל להרב ז"ל דא"כ מאי ק"ל להר"ן לפרש"י מההיא דמכרן הלא רש"י ז"ל לא כתב אלא שאסור ליהנות מן החליפין לכתחילה ומתניתין בשכבר קידש ונהנה מן החליפין ואי משום מה שנהנה ממנה אח"כ לכתחילה כבר כתב רש"י בפי' דבקדושי אשה לא גזרו כיון שכבר עבר וקידשה זהו כונת הרב ז"ל ומעתה יתבאר לך ביטול דברי הר"ב שער אפרים סי' ד' יע"ש:
אמנם לע"ד דברי הר"ן ז"ל אינן כמו שהבין הר"ב ח"ה ז"ל שהוא ז"ל הבין דקו' הר"ן היא דכיון דלפרש"י אסור הדמים למחליף עצמו היכי קתני מקודשת הרי נהנה באותם הדמים במה שקדשה אמנם לע"ד הא ודאי ל"ק ליה להר"ן דכבר מקשי לה התם בנדרים ומשני לה דילמא לכתחילה וקו' הר"ן ז"ל היא דלרש"י ז"ל דלמחליף הדמים אסורי' בהנאה היכי קתני מכרן כו' מקודשת הא כיון דלמקדש אינו שוה כלום נמצא שלא נתן לה פרוטה ואנן בעינן שיתן לה שו"פ ולא חיילי קדושין כלל והכא ודאי לא שייך לתרוצי כמו שתי' בנדרים דמתני' דיעבד קתני דה"ט לא מהני אלא למאי דפריך התם ממה שנהנה ממנה מאותם קידושין אמנם הר"ן ז"ל ק"ל אעיקרא דמילתא דלא יחולו הקידושין כיון דלדידיה אינו שו"פ ואתלמודא גופא התם בנדרים לא מצי לאקשויי לה משום דהך פי' שכתב הר"ן שם אינו אלא לשיטת רש"י ודעימיה דסבירא ליה דהדמים אסורין למחליף ואמנם לדעת הרמב"ן והרשב"א פי' הסוגיא הוא באופן אחר וכמ"ש הרשב"א בחי' לחולין ואהא תי' כיון דהאשה יכולה ליהנות בהם מאותן קידושין ממילא היא נקנית ואע"ג דלדידיה אינו שו"פ מקודשת דומיא דמקדש בגזל וכ"כ בפ' הא"מ יע"ש וזה נלע"ד מוכרח מחמת תי' ז"ל דאי כפי מה שהבין הרב הנז' דקו' הר"ן היא למה שנהנה ממנה מאי קמתרץ הר"ן דכיון דהאשה יכולה ליהנות ממילא נקנית דה"ט ניחא לשיחולו הקידושין ואם קדשה אחר אינה מקודשת אבל אכתי תקשי דיהא אסור לשהות עמה עד שיקדשנה פעם אחרת כדי שלא יהנה ממנה אלא העיקר כמ"ש ודוק:
איך שיהיה נמצינו למדים דחליפי איסורי הנאה דדבריהם במחלוקת היא שנויה דלדעת התו' והרשב"א ז"ל אסורים ולדעת הרא"ש כפי מה שהוכחנו מדבריו הם מותרים ועפ"ז נבא ליישב דברי הטור בא"ח סימן תמ"ג שכתב וז"ל מעשה בשפחה שקנתה ירקות מחמץ אחר שש והתירם ר"ת לפי שאינו תופס דמיו כדאמרי' חמצן של ע"ע כו' וכתב הרב"ח דדעת ר"ת כדעת רש"י ז"ל ואעפי"כ התיר הירקות דמאחר שהשפחה קנתה ירקות בלי ידיעתו של בעל החמץ כלאחריני דמי ונסתייע לזה מדהביא ראי' מההיא דחמצן ולא הביא ממתני' דקדושין מכרן וקדש בדמיהן מקודשת וכתב הרפ"ח ז"ל ואין זה נכון דלדעת רש"י שכתב בחולין וז"ל ואע"ג דהשתא נמי איסור הוא לגבי' דהא מתהני מחמץ דאי לאו כו' משמע ודאי דהכא נמי אפי' קנתה השפחה בלא ידיעת ב"ה מה בכך סוף סוף הרי מתהני מחמץ ולכן נ"ל שר"ת ז"ל קאי בשיטת הסוברים דאף לדידיה שרי ולכך התיר הירקות והא דלא אייתי ראיה ממתני' דקדושין משום דהו"מ למדחי דשאני התם דלחומרא ולהכי מייתי מריש חולין עכ"ד יע"ש:
ולע"ד דברי הרב"ח נראין עיקר וכוותיה ולאו מטעמיה משום דכבר כתבנו דדעת הרא"ש דחליפין אסורי' למחליף מדרבנן וכדעת רש"י ז"ל ובחליפי חליפין הוא דפליג על רש"י וכדכתיבנא והשתא אי התירא דר"ת ז"ל הוא משום דס"ל כשיטת הסוברים דאף לדידיה שרי אם כן מדהביא הטור מעשה דר"ת סתמא משמע דהכי ס"ל וזה דבר תימה שהטור יחלוק אדברי אביו הרא"ש ולפחות היה לו להזכירו על דל שפתיו ולומר ואדוני אבי הרא"ש חולק בזה אלא העיקר כמ"ש הרב"ח ז"ל דה"ט דכיון דהשפחה קנתה בלי ידיעתו כלאחריני דמי ומה שהק' עליו הפר"ח ז"ל דלפי דעת רש"י ז"ל משמע דאפילו שקנתה בלי ידיעתו אסורה נראה דאשתמיט מיניה דברי הר"ן ז"ל בפרק השותפים דמ"ח ד"ה תנן שכתב בתוך דבריו וזה לשונו ותמהני אדבעי רמב"ח במודר לבעי בנודר עצמו דאי טעמא דמתני' משום כונת נודר אפי' החליפן אחר חילופיהן אסורים ואי משום דינא דאיסורי הנאה דוקא בשמחליפן הוא אבל בשהחליפן אחר מותר בחילופיהן ע"כ הרי נראה מדברי הר"ן ז"ל דאע"ג דחליפין אסורין למחליף עצמו וכדעת רש"י אם החליפן אחר מותרים וכ"כ מרן בב"י חי"ד סי' רי"ו משם סמ"ג וזה לשונו ונ"ל דל"מ ליה אלא בשהחליפן המודר עצמו אבל אם החליפן אחר או המדיר עצמו מותרין למודר כמו שמצינו בחליפי חמץ שמותרים לאותם שלא החליפו וכ"כ מרן הכ"מ בפ"ה מה' נדרים דין ט"ו שכן הוא דעת הרא"ש ז"ל וכ"כ בשיטה מקובצת כ"י משם הרי"ץ גיאת דכל שהחליפו אחר בלי שליחותו מותר יע"ש הנה להקת נביאים ז"ל דס"ל כשיטת רש"י דלמחליף עצמו אסורים וס"ל דכל שהחליפו אחר מותר וטעמא נ"ל דכל שהחליפו אחר לא מחזי כ"כ כמתהני מחמץ ואינו ניכר וא"נ אפשר דטעמייהו ז"ל דס"ל דמאי דאסור למחליף עצמו הוא משום קנסא הואיל ועבר והחליפו וכן נראה מדברי התוס' בפרק השותפין דמה"ט הוא דאסור למחליף עצמו ומש"ה כל שהחליפו אחר שרי ומעתה אף אנו נאמר שכן הוא דעת ר"ת ז"ל כנ"ל גם מ"ש הרפ"ח ז"ל דדעת ר"ת כדעת הסוברים דלדידי' שרי והא דלא אייתי ראיה ממתני' דמכרן כו' משום דהו"מ למדחי דשאני התם דלחומרא כלומר ומקודשת מדאורייתא ק' טובא דאיך הו"מ למדחי הכי דא"כ מאי פריך בר"פ השוכר מ"ט שכרו אסור אילימא משום דיין נסך אסור כו' והרי ערלה כו' ותנן מכרן מקודשת כו' ומאי קושיא אימא דהתם לחומרא קאמר ומקודשת מדאורייתא אבל מדרבנן שכרו אסור וחוששין לקדושי ב' אלא ודאי דמקודשת לגמרי קאמר:
גם ממ"ש הטור בסימן ת"ן דברי הר"ש בן אברהם על מעשה תנור של ישראל שאפו בו גוים חמץ בפסח והביאו לו ככרות כו' וכתב שאם כבר קבל המעות מותרים כדתנן מכרן וקידש מקודשת ומדלא חלק עליו משמע דהכי ס"ל וכפי מה שהוכחנו מדברי הרא"ש ז"ל אין ראיה כלל דהתם שאני דכיון דהחמץ שעבר עליו הפסח אינו אלא דרבנן דקי"ל כר"ש חליפין דידהו מותרים ואף שמדברי הרשב"א משמע דבכל איסורין דאורייתא קאמר ממה שהביא ראיה מההיא דמכרן מ"מ כיון דלענין דינא מודה הטור ז"ל מש"ה לא חלק עליו כנ"ל:
ודע שרבינו ז"ל בפ"ה מה' נדרים דין י"ו כתב וז"ל האוסר פירותיו על חבירו כו' הרי גידוליהן וחילופיהן ספק לפיכך אסור בחילופיהן ע"כ וראיתי להלח"מ ז"ל שתמה על דבריו הללו וז"ל דברי רבינו הן מן המתמיהין דלפי הנראה מהרא"ש והר"ן והתוספות מאי דבעי רמב"ח לאו בקונמות בלחוד הוא אלא בכל איסורי הנאה וכנראה מדפשיט להאי בעיא מההיא דמקדש בערלה ול"מ ליה אלא מדרבנן ולכתחילה וכדדחי בגמרא דילמא לכתחילה כו' וכיון שפירוש זה הוא מוכרח אין מקום לדברי רבינו מכמה קו' חדא דלמה פסק בס' דרבנן לחומר' ואם נאמר כדברי הר"ב כ"מ דמדאורייתא קא בעי הא בעיא לא הוי אלא בלכתחילה וכמו שהוכחנו אבל בדיעבד פשיטא ליה דמותר ואם היה מדאורייתא אפילו בדיעבד היה אסור אלא ודאי מדרבנן קבעי עוד אני תמיה דכיון דרבינו ז"ל פסק בפ"ח מה' מ"א דכל איסורי הנאה אפילו למחליף עצמו הוא מותר ליהנות מן החליפין א"כ כיון דהתם החליפין מותרין אפילו למחליף עצמו גבי קונם נמי להוי הכי ויהיה מותר ואיך פסק דאסור ליהנות הא בגמ' מדמי האיסורים להדדי ועוד שלא הזכיר כאן איסור למחליף עצמו אלא אפילו החליפו אחר אסור למודר עכת"ד והניח הדבר בצ"ע:
ולע"ד נראה ששיטת רבינו היא כשיטת הראשונים שמצאתי בשיטת כתיבת יד במס' נדרים וכתוב שם שהיא להרשב"א ז"ל ושם בפרק הנודר מן הירק כתוב וז"ל וסברי רבנן דכל איסורי הנאה לכתחילה הוא דאסור מדאורייתא מדאצטריך קרא למשרי נבילה אבל כל שמכרו ליכא איסורא דאורייתא שאין להם דמים וכדתנן מכרן כו' ומפרש בירושלמי לפי שאינן דמיהן והא דמתני' מסתברא דאפילו מדאורייתא דאיסור הבא מעצמו שאני דיש לו דמים שכן הוא דעתו מתחילה לאסור חליפיו וכי בעי רמב"ח כו' פי' דטעמא דמתני' משום דאמרי' דדעתיה עלייהו מעיקרא וכיון שכן לגבי חבריה ל"מ למיסר או דילמא כיון דחילופין כגידולין דמו ל"ש כו' פי' דאיסורא דמתני' לאו משום דדעתיה עלייהו מעיקרא אלא משום דהכי דינא בנדר שהוא איסור הבא מעצמו דליחול אפי' אחליפין (כיון דיש לו דמים) ת"ש האומר לחבירו קונם שאני כו' לוה כו' ופרקינן לכתחילה הוא דלא הא בדיעבד שפיר דמי פי' דהתם כיון דההיא שעתא דמתהני מיניה מנכסי המלוה לא היו חליפי איסורי הנאה דהא לאו אפומא דהאי אוזיף וכי הדר אתי ומפרע מהאי כבר נתאכלו המעות לא חשיבי חליפין אבל להחליפן לכתחילה בעוד שאיסורי הנאה קיימי' אימא לך דחליפין כגידולין דמו וכן לשון רבינו בהלכות ת"ש המקדש כו' ומדלא שני דהתם מדאורייתא אבל אנן איבעיא לן מדרבנן שמעינן מהכא דמדאורייתא נמי איבעיא לן ופרקינן ה"נ לכתחילה הוא דלא כו' ומסתברא דה"פ דאיהו הוה ס"ל דכי היכא דאיבעיא ליה בנדרים ה"נ אבעיא ליה באיסורי הנאה דעלמא ולהכי אייתי ליה מערלה דאיסורי הנאה ולא תפסי דמייהו ושני ליה דשאני התם דלכ"ע אסור מדאורייתא ולפיכך אין להם דמים כלל וכשהחליפן או מכרן אינן דמיהן אלא מתנה או מלוה ולפיכך כשנהנה מהן אינו חשוב נהנה מאיסור הנאה ואין בכלל איסור הנאתו אלא שלא למוכרו לכתחילה דההיא שעתא מתהני מיניה אבל אי עבד עבד דכי מתהני לאו מיניה מתהני וכמו שפירש בירושלמי אבל הכא באיסור קונם שהוא אסרן עליו והם מותרים לכל העולם דיש לו דמים וחליפין דידיה חליפין גמורים הם אימא לך דאסור בחילופיהן ובעיין לא איפשיט' ונקטי' לחומרא עד כאן ת"ד:
ומעתה נתיישבו כל קו' הרב הנזכר דמ"ש דבעיא לא הוי אלא לכתחילה ומדרבנן כבר כתב הרשב"א ז"ל דמדאורייתא מבעיא ליה ומאי דקאמר בגמ' ה"נ לכתחילה כבר פי' הרשב"א ז"ל גם מה שהקשה דכיון דהוא פסק בשאר איסורין דהדמים מותרים גבי קונם נמי להוי הכי הא נמי ל"ק כמ"ש הרשב"א דהתם בשאר איסורין לכ"ע הם אסורים ולית ליה דמים כלל משו"ה מותרים שאינן דמיהן משא"כ בקונם גם מה שהק' שלא הזכיר כאן איסור למחליף עצמו אלא אפי' החליפו אחר הא נמי לא קשיא דבשלמא בשאר איסורים דאיסורייהו מדרבנן איכא למימר בשהחליף אחר לא גזרו וכההיא דחמצן מה שא"כ בקונם דאיסורו מדאורייתא משום דיש לו דמים מה לי החליפן הוא מה לי החליפן אחר זה נראה לי אמת
ואיסור החמץ ואיסור השאור כו'. וכתב הראב"ד דוקא לשיעורייהו אבל לענין הביעור יש הפרש ביניהן כו' הקשה הרב לח"מ ז"ל דאם כן אמאי אצטריך בפ"ק די"ט ד"ז למצרך קראי דשאור וחמץ הא ודאי מצרך צריכי דאי הוה קאמר שאור הוה ילפינן חמץ מיניה אפילו נפסל מאכילת כלב ואי הוה קאמר חמץ הוה ילפינן שאור דוקא דלא נפסלה להכי כתיב תרוייהו יע"ש ומה שתי' הרב ז"ל דמאי דקאמר הראב"ד דחייב לבערו לאו מדאורייתא קאמר אלא מדרבנן הוא תירוץ זה לא יגהה מזור לדברי הסמ"ג שהביא בלאוין ס"ח התוספת' דביצה דקתני מאימתי קרוי שאור משיפסל לאכול לכלב וכתב הרא"ם ז"ל שהביא התוספתא זו לומר דחמץ אם נפסל מאכילת כלב אין זקוק לבער ואילו שאור אע"פ שנפסל מאכילת כלב חייב לבער כדע' הראב"ד יע"ש:
הנה מתוספתא זו שהביא הסמ"ג נראה בהדיא דחייב מדאורייתא דהרי קאמר דאינו קרוי שאור עד שיפסל מאכילת כלב ומסתמא דעת הראב"ד ג"כ כן הוא ועיין בפר"ח סימן תמ"ב סק"ט ולי נראה לומר דסבירא ליה להראב"ד ז"ל דכי אמרינן בגמרא לא לכתוב שאור ולכתוב חמץ לאו למימרא דלכתוב לא יראה לך חמץ גרידא אלא ה"ק לכתוב רחמנא חמץ ושאור בחד לאו ולא לכתוב שאור בלאו בפ"ע וכן פירש מוהרש"א בספר גופי הלכות סימן ח' ואז הו"א דשאור אפי' בנפסל חייב לבערו דהא אינו קרוי שאור עד שיפסל מאכילת כלב כמ"ש בתוספתא ושמו מוכיח עליו אא"א דחלוקי' בשיעוריהן ניחא דחילקן הכתוב דאי הוה כתיב חמץ ושאור בחד לאו הוה אמינ' דכתב תרתי לומר דחלוקין בביעור ועדיין בשיעוריהן לא שמענו ומשום הכי אצטריך לחלק כנ"ל: